ציונות התופת

ציונות התופת (באנגלית: Inferno Zionism) היא גישה היסטוריוגרפית ומדינית רדיקלית, הגורסת כי במצבי קיצון ואסון, הדרך האפקטיבית ביותר להבטחת הישרדותו של העם היהודי היא יצירת "ברית אינטרסים" קרה ומחושבת דווקא עם אויביו המרים ביותר. בניגוד לתפיסות המקובלות שראו באנטישמיות כוח הרסני שיש להילחם בו או לברוח ממנו, גישה זו רואה בשנאת ישראל משאב פוליטי ומנוף אסטרטגי. הרציונל העומד בבסיסה מזהה נקודת מפגש נדירה שבה שאיפתו של הצורר לנקות את ארצו מיהודים מתלכדת עם השאיפה הציונית לריכוז העם בארץ ישראל, ועל המנהיג היהודי לנצל חפיפת אינטרסים זו כדי להפוך את גירוש היהודים ומנוסתם לתוכנית הגירה והצלה מאורגנת, תוך נטרול מוחלט של עכבות מוסריות או רגשיות המונעות מגע עם משטרים אנטישמים.

אסכולה זו נבדלת באופן חריף מזרמים אחרים בציונות, שכן היא אינה תולה תקוות בליברליזם, בזכויות אדם או ברחמי העולם הנאור, אלא מתבססת על ריאל-פוליטיק אכזרי הצומח מתוך תודעת קטסטרופה מיידית. בעוד הציונות המדינית הקלאסית חיפשה לגיטימציה משפטית והכרה בינלאומית, ובעוד הציונות המעשית דגלה בבנייה הדרגתית, ציונות התופת פועלת תחת ההנחה ששעון החול של ההיסטוריה אוזל וכי סכנת ההשמדה מחייבת אימוץ דפוסי פעולה של עסקה עם השטן. במסגרת זו, המנהיגות נדרשת להקריב את שמה הטוב ואת הטוהר המוסרי שלה ולשתף פעולה באופן ישיר עם משטרים רצחניים, מתוך הבנה כי בעת חירום, הצלת החומר הלאומי – גוף העם – גוברת על כל שיקול אתי של החרמת הרשע.

עקרונות הגישה

הגישה האסטרטגית של ציונות התופת נשענת על תפיסת עולם של "ריאל-פוליטיק" מובהק, המבקשת לנטרל את המרכיב הרגשי והמוסרי במשוואת היחסים שבין העם היהודי לבין רודפיו, ולהמיר את יחסי האיבה המסורתיים במערכת של אינטרסים קרים ותועלתניים. בליבת הדוקטרינה עומד עקרון הפיכת האויב ל"קבלן ביצוע"; במקום לראות באנטישמיות כוח הרסני שיש לבלום אותו או להילחם בו, הגישה גורסת כי השנאה האלימה היא למעשה האנרגיה הקינטית החזקה ביותר הקיימת בזירה, ועל המנהיג הציוני לתפקד כמי שמפעיל מנוף רב-עוצמה הרותם את האנרגיה הזו לטובת המפעל הלאומי. הנחת העבודה היא שהצורר, השואף לראות את ארצו "נקייה מיהודים", והציונות, השואפת לריכוז העם בארצו, מחזיקים באינטרס משותף זהה של הוצאת היהודים מאירופה או מארצות האסלאם. בכך, האנטישמיות הופכת מ"בעיה" ל"כלי עבודה" אינסטרומנטלי, המאפשר להניע מסות של אוכלוסייה שלא היו זזות ממקומן בתנאים של שגרה ונוחות, אלא רק תחת איום קיומי מוחשי.

עיקרון מרכזי נוסף הוא הניתוק המוחלט של הרגש מהאינטרס ואימוץ דפוס חשיבה של מסחר קר בבני אדם וברכוש. המנהיג הפועל על פי אסכולה זו נדרש לכבוש את התיעוב המוסרי הטבעי כלפי הצד השני, ולהתעלם מהמהות המפלצתית של הפרטנר למשא ומתן, בין אם מדובר במשטר הנאצי, הפשיסטי או ברודנות ערבית. השיח המתנהל אינו שיח של זכויות, צדק או תחינה לרחמים, אלא שיח עסקי של "סחורה תמורת שירות": העם היהודי מוצג כנכס או כנטל שניתן להעבירו ממקום למקום תמורת תמורה מדינית, צבאית או כלכלית. גישה זו דוחה על הסף את הטהרנות המוסרית הגורסת כי "לא עושים משא ומתן עם טרוריסטים", ורואה בה גישה מתאבדת; במקום זאת, היא מאמצת גישה תועלתנית הגורסת כי בעת שריפה, אין בודקים בציציותיו של המחזיק בסולם החילוץ, גם אם הוא זה שהצית את האש. המטרה היא ביצוע "אווקואציה" (פינוי) המוני של יהודים מאזור הסכנה, תוך שימוש במשאביו ובכוחו של האויב עצמו כדי לאפשר את הלוגיסטיקה של היציאה.

הנדבך השלישי, והטרגי ביותר בגישה זו, הוא נכונות המנהיג להקרבה אישית של המוניטין שלו. המנהיג המאמץ את ציונות התופת לוקח על עצמו ביודעין סיכון אישי עצום של הוקעה ציבורית והיסטורית. הוא מבין כי עצם המגע עם הצורר יכתים אותו לנצח בכתם של "בוגד", "משתף פעולה" או "יודנראט", וכי ההיסטוריה תשפוט אותו בחומרה אם ההימור ייכשל. זוהי הקרבה של הנשמה והשם הטוב של האינדיבידואל למען הצלת הגוף הפיזי של הקולקטיב. המנהיגים שפעלו ברוח זו, בין אם הצליחו ובין אם נכשלו, פעלו מתוך הבנה שהמוסר הקונבנציונלי קורס בפני "יום הדין", וכי האחריות הלאומית מחייבת אותם לצעוד אל תוך התהום וללחוץ את ידו של השטן, אם פעולה זו עשויה להוביל לפתיחת השערים ולהצלת העם מכלייה.

אירועים היסטוריים

משה ופרעה

הדוגמה המכוננת והארכיטיפית של גישה זו מצויה בסיפור יציאת מצרים, אשר מנותח באסכולה זו לא כנס דתי גרידא אלא כמשא ומתן פוליטי קר המבוסס על תורת המשחקים וריאל-פוליטיק. בניתוח זה, נוצרה חפיפת אינטרסים מובהקת בין המנהיג המצרי, המייצג את השלטון, לבין משה, המייצג את האופוזיציה, עוד טרם ההתערבות האלוהית. הפרדוקס המרכזי של שלטון פרעה נשען על הפחד הדמוגרפי מפני "הגיס החמישי" – קבוצה אתנית גדולה וזרה המרוכזת באזור גבול רגיש, בעלת פוטנציאל לחבור לאויב חיצוני. פרעה היטיב להגדיר איום אסטרטגי זה באמרו: "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א' י'.). מנקודת מבט של ביטחון לאומי מצרי, האינטרס הרציונלי חייב את סילוקה של האוכלוסייה העוינת משטח הריבונות, ופתרון זה עלה בקנה אחד עם שאיפתו של משה להוציא את העם, ובכך לפתור את הבעיה הדמוגרפית המצרית באבחה אחת.

בשלבים הראשונים של המגעים, משה לא דרש שחרור מלא אלא נקט בטקטיקת ביניים של מודל "שלושת הימים", בדרישה ללכת "דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר" לזבוח לאלוהים ¹. מהלך זה יצר אינטרס משותף טקטי, שבו פרעה יכול היה לאפשר שחרור קיטור בקרב העבדים באמצעות פסטיבל דתי קצר למניעת מרי אזרחי, מבלי לאבד את כוח העבודה לצמיתות. אולם, הסירוב הראשוני של פרעה נבע משיקולי יוקרה פוליטית וחשבון כלכלי של מדינה הנשענת על עבודת כפיים, שכן ויתור על מאות אלפי עבדים נתפס כ"התאבדות כלכלית" וככניעה המחלישה את מעמד המלך-האל. רק כאשר הופעלו הסנקציות בדמות המכות, השתנתה המשוואה הכלכלית: העבד הפך מנכס לנטל ולגורם הרסני לתשתיות המדינה. בנקודה זו, האינטרס הקר של המדינה המצרית היה לבצע חיתוך הפסדים ולהיפטר מהנכס המזיק כדי להציל את מה שנשאר.

המהלך של משה נתקל באופוזיציה פנימית עזה בתוך מחנהו שלו, אשר חשפה את המורכבות הפוליטית של המהלך. שכבת הביניים של "שוטרי בני ישראל", שנהנתה מפריבילגיות יחסיות, ראתה במשה אגיטטור חסר אחריות המערער את הסטטוס-קוו ושילמה את המחיר המיידי של הכבדת הנטל. הם הטיחו בו: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ", מתוך העדפה לעבדות יציבה על פני מרד מסוכן ². גם הרוב הדומם, שפעל מתוך חישוב רציונלי של סיכון מול סיכוי ותסמונת סטוקהולם, העדיף את הוודאות הכלכלית של מצרים – "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים" ³ – על פני חירות מסוכנת במדבר, והזכיר: "הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר" ⁴. משה נאלץ לנהל מלחמה בשתי חזיתות: מול פרעה שרצה להמשיך את מדיניות הדילול השקט (השלכת התינוקות ליאור ודילול אוכלוסייה בעזרת עבודת פרך) במקום גירוש, ומול עמו שלו שפחד מהשינוי הרדיקלי.

רבן יוחנן בן זכאי ואספסיאנוס

בעיצומו של המרד הגדול (שנת 69-70 לספירה), כאשר ירושלים הייתה נתונה במצור רומאי הדוק ומבפנים נשלטה על ידי פלגים של קנאים, אשר לפי הסיפורים שרפו את אסמי המזון כדי לכפות על העם מלחמה עד מוות, רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז), בניתוח קר של המצב הצבאי, הבין כי "המשחק הצבאי נגמר" וכי ירושלים אבודה. תובנה זו הובילה אותו למסקנה כי המשך האחיזה בריבונות המדינית ("החומרה" – המדינה, המקדש והבירה) מוביל להתאבדות קולקטיבית, וכי הדרך היחידה להציל את העם היא באמצעות הצלת ה"תוכנה" (ההלכה והרוח) על ידי כריתת ברית עם האויב שטובח ביהודים באותו רגע ממש ⁵.

כדי לממש את תוכנית ההצלה, נאלץ ריב"ז לפעול תחילה נגד האופוזיציה הפנימית שלא אפשרה כל משא ומתן. הוא ביים את מותו כדי להערים על הקנאים ששמרו על השערים, ויצא מן העיר בארון מתים אל עבר מחנהו של המצביא הרומי, אספסיאנוס. המפגש בין השניים התבסס על זיהוי מדויק של האינטרסים הפוליטיים של הצד השני, מעבר לאיבה הצבאית המיידית. אספסיאנוס, שהיה גנרל פרגמטי, פעל באותה עת בצל הכאוס השלטוני ברומא ("שנת ארבעת הקיסרים") ושאיפתו המרכזית הייתה לתפוס את כס הקיסרות לעצמו. מבחינתו, הדיכוי ביהודה היה מטרד שמנע ממנו להתפנות לפוליטיקה ברומא, והוא חיפש שקט תעשייתי והישג מהיר ולא בהכרח השמדה דתית כוללת.

העסקה שהציע ריב"ז, אשר סוכמה במשפט "תן לי יבנה וחכמיה", הייתה אקט של כניעה דה-פקטו מבחינה לאומית, אך ניצחון אסטרטגי מבחינה הישרדותית. ריב"ז הציע לאספסיאנוס דיל המשרת את שניהם: הרומאים יקבלו את כניעת המנהיגות הרוחנית המתונה, יבודדו את הקנאים הקיצוניים ויוכלו לסמן "וי" על הכנעת המרד; בתמורה, היהודים יקבלו מרכז רוחני קטן ולא מאיים ביבנה, שיבטיח את המשכיות התרבות היהודית. מהלך זה, שנחשב בעיני הקנאים לבגידה ולתבוסתנות של מנהיג המוכר את ירושלים לרומאים, הוכיח את עצמו במבחן התוצאה ההיסטורי: בעוד שהקנאים בחרו בדרך של מוות או התאבדות (כפי שאירע במצדה), ריב"ז הציל את העם מהכחדה על ידי שינוי הפורמט מ"עם עם מדינה" ל"עם הספר".

דוד הראובני והותיקן

מקרה זה מהווה ניסיון חריג, נועז וציני להחריד בהיסטוריה הטרום-ציונית, המדגים את עקרונות הגישה במאה ה-16. דוד הראובני, דמות מסתורית אשר הציגה את עצמה כשר צבא של ממלכה יהודית עצמאית ועתיקה בחצי האי ערב, יזם מגעים דיפלומטיים ישירים דווקא עם ראשי הנצרות – האפיפיור קלמנס השביעי ומלך פורטוגל ז'ואאו השלישי. מהלך זה התבצע באותן שנים ממש שבהן האינקוויזיציה בפורטוגל ובספרד פעלה בשיא כוחה ושרפה יהודים ואנוסים על המוקד, והמנהיגים עימם נפגש היו האויבים המרים ביותר של העם היהודי. הראובני התעלם לחלוטין מהרגש ומההיסטוריה המדממת, מתוך זיהוי איום גאופוליטי משותף בדמות האימפריה העות'מאנית, אשר כבשה את ארץ ישראל בשנת 1517 ואיימה על אירופה הנוצרית.

הצעתו של הראובני התבססה על "Realpolitik" טהור ועל העיקרון "אויב אויבי הוא חברי". הוא הגיע לאירופה עם הצעה לעסקה צבאית-מדינית לכיבוש ארץ ישראל, תוך שהוא מנסה למנף את השנאה הנוצרית לאסלאם כדי להשיג טריטוריה ליהודים. במסגרת המשא ומתן, ביקש הראובני מהמעצמות הנוצריות נשק מתקדם, בדגש על תותחים אירופאים וספינות, וכן סמכויות פיקוד, בתמורה להבטחה לצרף לצבאו אנוסים כדי לתקוף את המוסלמים, לכבוש את הארץ מידיהם ולהחליש את האחיזה העות'מאנית באזור. הצלחתו הראשונית של המהלך הייתה חסרת תקדים: האפיפיור קיבל אותו לראיון אישי ומכובד, ומלך פורטוגל השהה זמנית את פעילות האינקוויזיציה נגד האנוסים, מתוך מחשבה שאולי היהודים עשויים לשמש כבעלי ברית צבאיים פוטנציאליים ⁶.

סופו של המהלך חשף את הסכנה הטמונה בגישה זו כאשר למנהיג אין "כיסוי" להבטחותיו. מלכי אירופה הבינו לבסוף כי לראובני אין באמת צבא אדיר הממתין לפקודה, והפעילות שלו יצרה אפקט הפוך של התלהבות משיחית ותסיסה פנימית בקרב האנוסים בפורטוגל (דוגמת שלמה מלכו שהצטרף אליו). המלך, שנבהל מערעור היציבות הפנימית והבין שהיהודים הם גורם מתסיס, השליך את הראובני לכלא האינקוויזיציה שם מצא את מותו. למרות הכישלון, פרשה זו נחשבת לתוכנית מתאר מוקדמת של הציונות המדינית, המקדימה את הרצל בכ-370 שנה בניסיון לתרגם את המצוקה היהודית לפתרון המשרת את האינטרסים של המעצמות, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהפרטנר לשיח הוא צורר יהודים.

הרצל ופלבה

בשנת 1903 קיים בנימין זאב הרצל פגישה היסטורית ושנויה במחלוקת עם שר הפנים הרוסי, ויאצ'סלב פון פלבה, מי שנחשב לאדריכל פוגרום קישינב ולסמל הדיכוי האנטישמי ברוסיה. הפגישה התקיימה בצל הפרעות, והרצל הגיע אליה כשהוא מצויד בהצעה לעסקה המבוססת על אינטרסים משותפים, ולא על בקשת רחמים. הצעתו של הרצל לפלבה הייתה ברורה ופרגמטית: רוסיה תפעיל את כובד משקלה המדיני ותלחץ על הסולטן העות'מאני להעניק לציונות צ'רטר להתיישבות בארץ ישראל, וכן תאפשר יציאה מסודרת של יהודים מתחומיה. בתמורה, התנועה הציונית תפעל לנקז את המהפכנים היהודים – שהיוו באותה עת גורם מתסיס ומערער יציבות במשטר הצארי – החוצה מרוסיה. הרצל זיהה בנקודה זו כי מטרת העל של הציונות ומטרתם של האנטישמים מתלכדות לכדי וקטור אחד: הפרדת היהודים מאירופה ⁷.

תפיסה זו של הרצל לא הייתה גחמה רגעית, אלא תוצר של תהליך התפכחות עמוק אשר תועד ביומנו ב-12 ביוני. הרצל מתאר כיצד בעבר, בתקופה של חוסר ודאות, אחד מחלומותיו היה להזמין לדו-קרב מנהיגים אנטישמיים בולטים כמו אלויס ליכטנשטיין, גיאורג פון שנרר או קרל לואגר. ביומנו הוא מפרט את התרחיש אותו דמיין: לו היה נהרג בדו-קרב, מכתב שהיה משאיר אחריו היה מספר לעולם כי נפל קורבן לתנועה בלתי צודקת זו, ומותו עשוי היה "לשפר את ראשיהם וליבם של בני האדם". לעומת זאת, לו היה יורה ביריבו, תכנן לשאת נאום מפואר בבית המשפט, להביע צער על "מותו של איש כבוד", ואז לצלול לתוך "השאלה היהודית" בנאום רב-עוצמה בסגנון פרדיננד לאסל, שהיה מטלטל את חבר המושבעים ומוביל לזיכויו. הרצל אף צפה כי בעקבות זאת היהודים היו מציעים לו חברות בפרלמנט, אך הוא היה נאלץ לסרב כדי לא להפוך לנציג העם מעל גופתו של אדם.

אולם, בנקודת הזמן של המפגש עם המציאות הפוליטית, הרצל זנח את הפנטזיות הללו וגיבש מסקנה הפוכה לחלוטין, כפי שכתב: "ועכשיו! אני מוצא שהאנטישמים צודקים לחלוטין". הוא פיתח אסטרטגיה המבקשת להשתמש ב"אנטישמים מכובדים ומוסמכים כמפרקי נכסים". על פי תוכניתו, העם היהודי יערוב בפני אותם אנטישמים כי הוא אינו מעוניין להביא לרישושן של המדינות אותן הוא יעזוב. הרצל הדגיש כי בתחילה אין לשלם לאותם אנטישמים שכר גבוה, פן יהרסו את הכלים בהם העם היהודי משתמש ויהפכו את עצמם לבזויים. רק בשלב מאוחר יותר שכרם יעלה, ובסופו של התהליך יישארו רק פקידים גויים במדינות מהן היגרו היהודים. מסקנתו הנחרצת, שהיוותה את הבסיס למגעים עם פלבה, הייתה כי "האנטישמים יהפכו לידידינו הטובים ביותר, המדינות האנטישמיות לבעלות בריתנו", מתוך שאיפה כוללת להגירה כאנשים מכובדים ⁸.

ז'בוטינסקי, פטליורה והאווקואציה

זאב ז'בוטינסקי שכלל את הגישה הפרגמטית לכדי דוקטרינה מעשית בשני צמתים היסטוריים מכריעים, בהם בחר לכרות בריתות עם גורמים שנחשבו לאויבי העם היהודי. המקרה הראשון התרחש בשנת 1921, כאשר חתם על "הסכם ז'בוטינסקי-סלאבינסקי" עם נציגו של המנהיג האוקראיני סמיון פטליורה. אף על פי שכוחותיו של פטליורה היו אחראים לטבח אכזרי ביהודים ולפוגרומים קשים (למרות שפטליורה עצמו ניסה לעצור זאת ⁹), ז'בוטינסקי פעל מתוך ניתוח קר של המציאות והבנה כי אין ביכולתו של המיעוט היהודי לנצח את הפורעים בכוח הזרוע. אי לכך, הוא בחר בנתיב של שיתוף פעולה צבאי כנגד האויב המשותף – הבולשביקים – במטרה להקים "ז'נדרמריה" יהודית. כוח משטרתי זה נועד לספק הגנה פיזית לקהילות היהודיות בתוך הכאוס, מתוך תפיסה שעדיפה ברית טקטית עם גורם עוין המאפשרת הקמת כוח מגן, על פני הפקרת הקהילות לטבח ללא כל יכולת התגוננות.

במחצית השנייה של שנות השלושים (1936–1939), יישם ז'בוטינסקי את העקרונות הללו בקנה מידה רחב הרבה יותר בפולין, במסגרת מה שכונה "תוכנית האווקואציה". לנוכח הקרקע הבוערת באירופה, יזם ז'בוטינסקי שיתוף פעולה הדוק וישיר עם ממשלת פולין האנטישמית. הוא שכנע את ראשי השלטון הפולני כי האינטרס הלאומני שלהם לראות את פולין "נקייה מיהודים" לא יושג באמצעות רדיפות שרק יחמירו את המצב, אלא יתממש רק אם הם יסייעו אקטיבית למפעל הציוני. במסגרת זהות האינטרסים הזו, הממשלה הפולנית נרתמה לסייע בחימוש ארגון האצ"ל ובהפעלת לחץ מדיני על בריטניה לפתוח את שערי ארץ ישראל. ז'בוטינסקי הפך את השנאה הפולנית למנוף אסטרטגי, כשהוא רותם את רצונה של המדינה להיפטר מאזרחיה היהודים כדי להשיג נשק, אימון צבאי ולגיטימציה למאבק על המדינה שבדרך.

ארלוזורוב והסכם ההעברה

אחד היישומים המעשיים, המובהקים והשנויים ביותר במחלוקת של גישה זו התרחש בשנת 1933, כאשר חיים ארלוזורוב והנהגת הסוכנות היהודית בחרו לנהל משא ומתן כלכלי ישיר מול גרמניה הנאצית. מהלך זה היווה חציית קו אדום בעיני רבים, שכן הוא שבר בפועל את החרם היהודי העולמי שהוטל על גרמניה כתגובה לעליית הנאצים לשלטון. ההחלטה לקיים מגעים עם המשטר העוין לא נבעה מהכרה בלגיטימיות שלו, אלא מתוך ראייה אינסטרומנטלית שביקשה להציל את מה שניתן מתוך השריפה.

במסגרת ההסכם שהושג, התאפשר ליהודים לצאת מגרמניה כשהם מצילים חלק מרכושם, לא במזומן, אלא בצורת סחורות שנרכשו בגרמניה והועברו לארץ ישראל. הרציונל שעמד בבסיס הפעולה גרס כי בעת חירום לאומית, ערך הצלת ההון האנושי והחומרי – הנחוץ נואשות לבניין הארץ ולפיתוח התשתית הכלכלית של המדינה שבדרך – גובר על השיקול האתי של שמירה על החרם המוסרי נגד המשטר הנאצי. בכך, העדיפה ההנהגה את האינטרס הפרגמטי של קליטת עולים על פני הסולידריות ההצהרתית של המאבק הבינלאומי באנטישמיות.

המחיר האישי הכבד ביותר על יישום מדיניות נועזת זו שולם בדמו של ארלוזורוב עצמו, שנרצח זמן קצר לאחר מכן בחוף ימה של תל אביב. ההתנקשות בחייו נבעה בדיוק מהסערה הציבורית והפוליטית האלימה שחולל המשא ומתן עם הצורר הנאצי, כאשר האצבע המאשימה הופנתה לשני כיוונים אידאולוגיים קיצוניים שראו במעשיו בגידה בלתי נסלחת. החשד המרכזי והמיידי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, ובפרט על חברי קבוצת "ברית הבריונים", אשר ראו בקשריו עם גרמניה חציית קו אדום מוסרי ושיתוף פעולה עם עמלק שיש לגדוע; מנגד, עלתה הסברה כי ידם של הקומוניסטים הייתה במעל, מתוך התנגדותם האידאולוגית החריפה לעסקה שנתפסה בעיניהם כחיזוק כלכלי לפאשיזם הגרמני. כך או כך, הרצח הפוליטי נותר כעדות המדממת והמוחשית ביותר לסכנה הטמונה בגישה זו, ולגורלו של המנהיג המעיז לכרות ברית עם השטן למען הצלת עמו.

יאיר שטרן וכוחות הפאשיזם

הביטוי הקיצוני, הרדיקלי והטוטאלי ביותר של אסכולת "ציונות התופת" התגלם בפעילותו של אברהם שטרן (יאיר) וארגון הלח"י בשנים 1940–1941. בעוד מלחמת העולם השנייה מתחוללת במלוא עוזה ויהדות אירופה נתונה תחת איום קיומי, יזם שטרן ניסיון נועז ליצירת קשר דיפלומטי ומבצעי ישיר עם מדינות הציר – איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית. מהלך זה לא נבע מאהדה אידאולוגית למשטרים אלו, אלא מתוך יישום קיצוני של הדוקטרינה הגורסת כי בעת חירום לאומית יש לפרוץ את כל הגבולות המוסריים המקובלים.

בליבת המהלך עמד מסמך הצעה שכונה "הסכם ירושלים", אשר שרטט מתווה לשיתוף פעולה צבאי ומדיני חסר תקדים. על פי ההצעה, מחתרת הלח"י תעניק סיוע אקטיבי למדינות הציר במלחמתן נגד האימפריה הבריטית בזירת ארץ ישראל, ובכך תסייע לערעור השליטה הבריטית במזרח התיכון. בתמורה ללחימה משותפת זו בבריטים, דרש שטרן כי גרמניה תכיר רשמית בזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, וחשוב מכך – תבצע טרנספר של יהודי אירופה אל המדינה שתקום, כחלופה לתוכניות ההשמדה ¹⁰.

הרציונל שהנחה את שטרן התבסס על היררכיית אויבים קרה ומחושבת, שבה בריטניה סומנה כאויב המיידי והמעשי המונע את הריבונות היהודית ונועל את שערי הארץ בפני פליטים. מתוך תפיסה זו, הוא היה נכון לכרות ברית טקטית זמנית עם האויב הגדול והשטני יותר, גרמניה הנאצית, מתוך אמונה כי ניתן לתמרן את האינטרסים הגרמניים כנגד הבריטים כדי להשיג את היעד הציוני העליון. שטרן ראה בנכונות לשתף פעולה עם הצורר הנאצי הכרח בל יגונה של מלחמת שחרור, שבה המטרה של הצלת העם וכינון מלכות ישראל מקדשת את האמצעים הקיצוניים ביותר.

בן גוריון וארצות ערב

לאחר הקמת המדינה, עבר עקרון "ציונות התופת" משלב התיאוריה לשלב המעשה המדינתי, כאשר הממסד הביטחוני בראשות דוד בן גוריון ניהל מגעים חשאים והדוקים עם שליטים עוינים בעולם הערבי, דוגמת נורי א-סעיד בעיראק ושליטים בצפון אפריקה. המודל שאומץ היה של טרנספר מרצון או טיהור אתני מוסכם: המשטרים הערביים, שרצו ממילא להיפטר מהמיעוט היהודי שבקרבם ולהחרים את רכושו העצום, הגיעו להסכמות שקטות עם מדינת ישראל שאפשרה את קליטת המגורשים. בנוסחה צינית זו, האינטרס של הרודן הערבי לנקות את ארצו מיהודים פגש את האינטרס הישראלי הדמוגרפי, כאשר המחיר ששילמו הקהילות היה אובדן רכושן לטובת אוצר המדינה המגרשת, עסקה שישראל השלימה עמה בשתיקה כדי להבטיח את יציאת האנשים.

במקרה של יהדות מרוקו, השתכללה השיטה לכדי מנגנון של סחר בבני אדם תמורת מטבע קשה, כאשר מדינת ישראל שילמה דמי שוחד, שהוגדרו כ"כופר", ישירות למלך ולבכירי השלטון עבור כל יהודי שקיבל אישור יציאה. מעבר לתשלום הכספי הישיר פר גולגולת, העסקה כללה רובד נוסף של שיתוף פעולה מודיעיני עם המשטר הרודני, כאשר ישראל מספקת שירותים ביטחוניים לחיזוק שלטונו של המלך בתמורה להמשך זרם העולים. בכך, הפכה המדינה לבת-ברית חשאית של משטרים אוטוריטריים, תוך שהיא מממנת ומחזקת אותם, הכל למען המטרה העליונה של פדיון הקהילות היהודיות ושמירה על שלמותן.

מקרה מיוחד של פינוי מוסדר התקיים גם בתימן במסגרת מבצע "על כנפי נשרים". על אף ההיסטוריה הארוכה של הקשיים שהערימה ההנהגה המקומית, שינוי השלטון בתימן ב-1948 הוביל לכך שהאימאם החדש, אחמד, הסכים להתיר את יציאתם ההמונית של היהודים, מתוך אינטרס משותף. הסוכנות היהודית ניהלה משא ומתן עם השלטון, אשר אישר באופן רשמי את יציאתם של כלל היהודים מהמדינה, וזאת בתנאי שימכרו תחילה את רכושם ויפקירו את נכסיהם ¹¹. בין השנים 1949 ל-1950 פונו בדרך זו כ-50,000 יהודים, תהליך שאיפשר למדינת ישראל לבצע את העלייה ההמונית אך גבה מחיר כלכלי כבד מהקהילה העוזבת.

מבחינה היסטורית, מהלכים אלו היוו למעשה את היישום המעשי והמאוחר של "תוכנית האווקואציה" אותה הגה זאב ז'בוטינסקי בשנות השלושים. בעוד שתוכניתו המקורית של ז'בוטינסקי לפינוי המוני של יהודי אירופה לא יצאה לפועל בזמנה בשל המגבלות שהטיל השלטון הבריטי על הארץ, הרי שעם הקמת המדינה והשגת הריבונות היהודית, הוסר החסם המרכזי. הריבונות אפשרה לבן גוריון ולממשיכיו לבצע את מה שנמנע מקודמיהם: לנהל משא ומתן מדיני מדינה מול מדינה (או מול שליט), ולממש את חזון הפינוי הטוטאלי של הגולה באמצעות ניצול האינטרסים של המשעבדים, בדיוק כפי שחזו אדריכלי ציונות התופת.

ישראל ומבצע משה

בשנות ה-80 נרשם פרק נוסף ודרמטי ביישום דוקטרינה זו, כאשר מדינת ישראל ניהלה מערכת יחסים חשאית ושיתוף פעולה הדוק עם ג'עפר נומיירי, הרודן המוסלמי של סודאן. חריפותו של המקרה נובעת מכך שסודאן לא הייתה רק יריבה פוליטית, אלא הוגדרה כמדינת אויב מובהקת אשר הכריזה רשמית על מלחמת קודש (ג'יהאד) נגד ישראל. למרות התהום האידאולוגית והדתית הפעורה בין הצדדים, נוצרה ברית אינטרסים שאפשרה את קיומם של מגעים ישירים מתחת לרדאר, מתוך הבנה כי ניתן לגשר על האיבה באמצעות תמריצים כלכליים ומדיניים שישרתו את שרידותו של המשטר בחרטום.

במסגרת שיתוף הפעולה הציני, הוקמו תשתיות מבצעיות של המוסד על אדמת סודאן עצמה, בלב הטריטוריה העוינת, מהלך שהתאפשר רק בזכות הסכמתו השקטה של השלטון. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של נומיירי ואנשיו, שולמו למשטר הסודאני מיליוני דולרים, שחלקם הגדול הגיעו כסיוע אמריקאי ¹². בתמורה להזרמת ההון ולסיוע הבינלאומי שחיוני היה ליציבות שלטונו, נדרש הרודן להעלים עין מפעילות הביון הישראלית בארצו ואף לספק סיוע אקטיבי למהלך הלוגיסטי המורכב של הטסת יהודי אתיופיה דרך נמל התעופה של הבירה חרטום, במבצע שנודע לימים כמבצע משה. המקרה הוכיח כיצד כסף וסיוע חיצוני מסוגלים לקנות את נכונותו של מנהיג עוין לפעול בניגוד מוחלט להצהרותיו האידאולוגיות, למען קידום מטרות ציוניות.

ביקורת ומורשת

האסכולה של "ציונות התופת" נותרה עד היום סוגיה שנויה במחלוקת עזה, המפלגת היסטוריונים והוגים כאחד סביב שאלת הגבולות שבין פרגמטיזם פוליטי לבין עקרונות אתיים. הביקורת המרכזית המופנית כלפי הגישה מתמקדת בטיעון המוסרי, הגורס כי עצם המשא ומתן עם משטרים אפלים מעניק להם, ולו בעקיפין, לגיטימציה מסוכנת. המבקרים טוענים כי הנכונות לכרות בריתות עם צוררים שוברת את הסולידריות היהודית הבינלאומית המתנגדת לאנטישמיות, ובמקום להוקיע את הרוע, היא הופכת אותו לפרטנר לגיטימי. במקרים הקיצוניים של יישום השיטה, ובראשם הדוגמה של אברהם שטרן (יאיר), נתפסת הגישה כמי שלוקה בעיוורון מוסרי מסוכן, אשר מטשטש את ההבחנה בין אויב לאוהב ועלול להוביל לאובדן הדרך הערכית בשם המטרה הלאומית.

מנגד, תומכי הגישה מציבים את הטיעון התועלתני, הנשען על מבחן התוצאה ההיסטורי. לטענתם, זוהי הגישה היחידה שהוכיחה את עצמה כעמידה וכאפקטיבית במצבי קיצון של סכנת השמדה. התומכים מצביעים על העובדות בשטח: גישה זו היא שהצילה רבבות יהודים במסגרת הסכם ההעברה מגרמניה, היא שאפשרה את עליית יהדות המזרח מארצות ערב והיא שהביאה להצלת יהודי אתיופיה. על פי תפיסה זו, הנכונות ללכלך את הידיים היא שהניחה את היסודות הממשיים להקמת המדינה ולביסוסה הדמוגרפי, וזאת במקום שבו גישות טהרניות, שדבקו בעקרונות מוסר מוחלטים וסירבו לכל מגע עם האויב, נכשלו במבחן המציאות והובילו בסופו של דבר להשמדה ולחורבן, כגון שואת יהודי אירופה.

לקריאה נוספת

• תיאודור הרצל, היומנים המלאים של תיאודור הרצל, הוצאת הוצאת תומאס יוסלוף, 1960.
• גל לירן, "דוד הראובני ושלמה מולכו", אתר עלילונה.
• גל לירן, "האוטונומיה היהודית באוקראינה", אתר עלילונה.
• גל לירן, "פגישות הרצל-פלבה", אתר עלילונה.
• גל לירן, "פיצול הלח"י מהאצ"ל", אתר עלילונה.

קישורים חיצוניים

• עליית האתיופים – האמת: בגין יזם, סאדאת תיווך, דיין קילקל, פרס קידם, רייגן שילם, נומיירי הודח, כותרת ראשית, 30 באוקטובר 1985.
• שמואל ספראי, התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה: ג. ההנהגה הלאומית לאחר החורבן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.

הערות שוליים

1. שמות ח' כ"ג.
2. שמות ה' כ"א.
3. במדבר י"א ה'.
4. שמות י"ד י"ב.
5. שמואל ספראי, התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה: ג. ההנהגה הלאומית לאחר החורבן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
6. גל לירן, "דוד הראובני ושלמה מולכו", אתר עלילונה.
7. גל לירן, "פגישות הרצל-פלבה", אתר עלילונה.
8. תיאודור הרצל, היומנים המלאים של תיאודור הרצל, הוצאת הוצאת תומאס יוסלוף, 1960. עמ' 83-84.
9. גל לירן, "האוטונומיה היהודית באוקראינה", אתר עלילונה.
10. גל לירן, "פיצול הלח"י מהאצ"ל", אתר עלילונה.
11. דב לויתן, "על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים", הספרייה הוירטואלית של מט"ח.
12. עליית האתיופים – האמת: בגין יזם, סאדאת תיווך, דיין קילקל, פרס קידם, רייגן שילם, נומיירי הודח, כותרת ראשית, 30 באוקטובר 1985.