ציונות פיניקית

ציונות פיניקית (ידועה גם בשם פיניקיזם) היא אידאולוגיה ותנועה רעיונית-מדינית שהתפתחה במאה ה-20, המדגישה את הזיקה ההיסטורית, התרבותית והגנטית המשותפת בין העם היהודי לבין העם הלבנוני, ובפרט העדה המארונית. התנועה מבוססת על ההכרה כי שני העמים הם צאצאי הפיניקים והעברים הקדמונים, וכי האינטרס הלאומי שלהם טמון בהפרדה מהמרחב הערבי-מוסלמי ובשיתוף פעולה אסטרטגי המחדש את "ברית האחים" המקראית ששררה בין המלך חירם למלך שלמה. בבסיס התפיסה ניצב הרעיון כי לבנון והבית הלאומי היהודי הם שני מיעוטים, אשר פלישת הערבים מהמדבר קטעה את רצף פריחתם המקורי וטשטשה את זהותם הייחודית.

התנועה התפתחה מתוך דיאלוג בין חוגים אינטלקטואליים בביירות לבין הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, ושאבה השראה ממחקרים היסטוריים וארכאולוגיים שהוכיחו את הקרבה המוחלטת בין העמים בשפה, בכתב ובאורח החיים הים-תיכוני. מבחינה רעיונית, היא ביקשה להחליף את המושג הכללי "שמים" בזהות "עברית" רחבה הכוללת את הפיניקים כחלק בלתי נפרד מאגד השבטים העתיק שעיצב את פני האזור לפני הכיבוש המוסלמי. הוגי התנועה ראו בלבנון "אי מוקף בים של אסלאם, הנזקק להגנה חיצונית מפני גליו של ים זה", ותפסו את המפעל הציוני כגורם המשיב לאזור את חיוניותו הקדומה ומסייע ללבנון לשמר את אופייה הנוצרי והעצמאי.

במהלך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 תורגמה האידאולוגיה למיזמים מעשיים, שכללו ניסיונות להקמת אגודות ידידות משותפות, תכנון פרויקטים של תשתיות אזוריות כגון ניצול מי נהר הליטני, ואף חתימה על הסכמים מדיניים חשאיים בין הסוכנות היהודית לכנסייה המארונית. תומכי הציונות הפיניקית בלבנון, דוגמת שארל קורם ואלברט נקאש, קראו ללבנונים לראות עצמם כעם ים-תיכוני השואב השראה מעברו המפואר כיורד ים ומפיץ תרבות, בדומה לתחייה הלאומית היהודית ¹.

למרות הרצון הטוב, נתקלה התנועה במכשולים פוליטיים כבדים. הקמת "לבנון הגדולה" והצורך בפשרה עם האוכלוסייה המוסלמית הובילו לאימוץ "האמנה הלאומית" הלבנונית, שחייבה את המדינה להשתלב במרחב הערבי ולזנוח את הברית הגלויה עם התנועה הציונית. עם זאת, רעיון הציונות הפיניקית הוסיף להוות ציר מרכזי בתודעה הפוליטית של קבוצות בימין הישראלי ובקרב חוגים מארוניים מסוימים, שראו בו חזון לשינוי סדר העולם המזרח-תיכוני על בסיס זהות אזורית משותפת הקודמת לאסלאם.

התפתחות האידיאולוגיה במאה ה-20

ראשיתה של האידאולוגיה במאה ה-20 נטועה בהתגבשותו של חוג אינטלקטואלי בקרב האינטליגנציה המארונית בביירות, המורכב מאנשי ספרות ועיתונות דוגמת שארל קורם ואלברט נקאש. חברים אלה דנו בשאלות היסוד של קיום לבנון ועתידה לאור התהליכים שעברו על האזור ועל החברה המוסלמית המקיפה אותה. השקפתם התבססה על הטענה כי הפיניקים הקדמונים הם שהניחו את היסוד החומרי והרוחני של לבנון, וכי תכונותיהם השתמרו באופיו של הלבנוני בכל הדורות ומתגלות בצורה בולטת בקרב העדה המארונית. לשיטתם, המארונים הם היחידים שמרכזם הדתי והעדתי נמצא בלבנון, ולכן רק בקרבם יכלה להתעורר הזיקה העמוקה לעבר הפיניקי.

אחת המטרות העיקריות של התנועה בלבנון הייתה להקנות לעם היושב בה את ההכרה כי הפיניקים הם שעיצבו את דמותה של המדינה כיחידה אחת, וכי השפעות של תרבויות זרות, לרבות הערבים, לא יכלו לבטל את התודעה המקורית. שארל קורם ביטא זאת בדימוי המפורסם לפיו פלישת הערבים לאזור הקפיאה את התכונות שהורישו הפיניקים, ובמילותיו: "חול המדבר העכיר את מימיו הבהירים של הים". התנועה הדגישה כי על הלבנונים לראות עצמם כחלק מהעמים הים-תיכוניים, לשאוב מתרבויות אלו ולתרום להן, תוך הבנה כי גם אם שפתם ערבית – אין הם חלק מהאומה הערבית אלא עם לבנוני ששורשיו בארץ זו ¹.

במקביל להתפתחות זו בלבנון, החלו רעיונות דומים להכות שורש בתנועה הלאומית היהודית, בייחוד בהשפעת עדיה גורביץ' (ע"ג חורון) ויונתן רטוש. חורון, שהיה פעיל בחוגי בית"ר והצה"ר בפריז, פיתח תמונת עבר הממירה את המושג הכללי "שמים" במושג "עברים" ². לפי תפיסתו, "עברים" הוא כינוי רחב יותר מאשר "ישראלים", הכולל בתוכו את הצורים והצידונים (הפיניקים), האדומים, המואבים והעמונים, כחלק מאומה עברית קדומה בעלת תרבות משותפת אחת. השקפה זו ביקשה להוציא את עם ישראל מ"פינתו ההיסטורית" ולטעת אותו בתוך סביבתו הטבעית כחלק בלתי נפרד ממנה, תוך הדגשת האקטיביזם הלאומי והמסורת הימית המפוארת של העברים הקדמונים.

החיבור בין שתי התנועות יצר תפיסה מדינית משותפת שראתה בלבנון הנוצרית ובבית הלאומי היהודי שני מיעוטים אוטוכטוניים (מקומיים) המוקפים באויבים. הפטריארך המארוני אנטואן ערידה היטיב לבטא חשש זה כאשר תיאר את לבנון כ"אי מוקף בים של אסלאם, הנזקק להגנה חיצונית מפני גליו של ים זה". לפי ראייה זו, קיימת שותפות גורל בין העמים השואפים לחידוש חיי אבותיהם ומסורתם, והם נזקקים לשיתוף פעולה אסטרטגי כדי לחזק את כוח העמידה שלהם אל מול הקנאות והלאומנות הערבית-מוסלמית.

השימוש ב"עבר מעשי" זה נועד לשרת צרכים פוליטיים ותרבותיים בהווה. עבור המארונים, העבר הפיניקי סיפק בסיס לאידאולוגיה לאומית בדלנית המנתקת אותם מהמרחב המוסלמי והערבי ופותחת אותם לתרבות המערב. עבור הציונות הימנית, הוא העניק עומק היסטורי ומרחב גאוגרפי, והפך את בני ישראל של תקופת המקרא לעם של יורדי ים נועזים אשר הפיצו תרבות, בני תחרות ליוונים. יונתן רטוש הדגיש הפרדה חותכת בין "עברים" לבין "יהודים", וראה בתמונת העבר המשותפת בסיס ליצירת מרחב "עברי" אחדותי בארץ הקדם, שבו העדה המארונית מהווה אבן פינה כעדה בעלת אופי טריטוריאלי-מקומי הנושאת את מורשת העבר המפואר.

עם זאת, האידאולוגיה נתקלה בהתנגדות בתוך הציונות עצמה. זאב ז'בוטינסקי, אף שהיה מקורב לחורון, דחה את הקביעה כי המושג "עברי" חל באופן שווה על כל יושבי המזרח הקדום. הוא עמד על כך שהאומה היהודית התגבשה סביב המונותאיזם, אשר ייחד אותה משכניה עובדי האלילים. ז'בוטינסקי הזהיר את חורון במכתב אישי: "אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים, או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת האלילים" ². ויכוח זה סימן את הגבול שבין האידאולוגיה הפיניקית לבין הלאומיות היהודית, שהמשיכה לראות בדת ובייחוד הרוחני את ציר הזהות המרכזי.

במקורות היהודיים

במקורות היהודיים לאורך הדורות תופסים הצידונים והצורים מקום ייחודי ונבדל משאר עמי כנען, כבר מראשית הצגתם בספר בראשית. התורה מציינת באופן חריג כי "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ", ובניגוד לפירוט הגנאלוגי הרגיל, ההדגשה על היותו "בכורו" מתפרשת במדרשים כעדות למעלה יתרה ולחשיבות מיוחדת. הרד"ק מבאר כי צידון היה גדול במעלה מאחיו, ובספר "פרי חיים" מוסבר כי הדגשה זו נועדה לרמוז שרק מצידון עתידה להיות לכנען שם ושארית, שכן בניגוד לשאר האומות הכנעניות שנועדו להשמדה או לגירוש, צידון לא נכבש למטרות סיפוח. פרשנות זו רואה בצידון את הכוח החיובי ביותר שיצא מכנען, עד כדי כך שיש המזהים את אליעזר עבד אברהם כמי שיצא מזרעו של צידון. מעלתם של הצידונים הייתה כה בולטת, עד שבמדרש "פסיקתא זוטרתא" נטען כי ייחוסו של צידון לכנען היה כמעט מפוקפק בעיני האומות, כאילו התכונות הכנעניות השליליות לא דבקו בו ובעמו.

אצילותם של הצידונים באה לידי ביטוי גם בהשוואה לשאר יושבי הארץ בתקופת האבות. המדרש בבראשית רבה מספר כי כאשר אברהם אבינו עבר בארם נהרים וראה את יושביה אוכלים, שותים ופוחזים, הוא התפלל שלא יהיה לו חלק בארצם; אך ברגע שהגיע ל"סולמה של צור" וראה את יושביה עוסקים בחריצות בניכוש ובעידור בעתם, ייחל שיהיה חלקו בארץ הזאת. הנצי"ב מדגיש כי בעוד הכנענים שישבו על שפת הים ועל יד הירדן היו משוקעים בתאוות, הרי שהצידונים בצפון התאפיינו בדרך ארץ ובחריצות יוצאת דופן. כשרונות אלו של הצורים כאומנים חכמים, חרשי עץ, אבן ומתכת, עמדו לטובת עם ישראל לא רק בימי הבית הראשון תחת חירם ושלמה, אלא גם בימי הבית השני, כאשר שבי ציון נעזרו בבני צור וצידון להבאת עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו.

התפקיד ההיסטורי של הצידונים מתפרש במקורות כהגשמת נבואתו העתיקה של נח: "וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". לפי תפיסה זו, הקללה שהוטלה על כנען הפכה לשליחות חיובית של עבדות לקב"ה ולמקדשו. בדומה לגבעונים שיועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ה', הצידונים נרתמו לכך באופן טבעי ואצילי יותר. בניגוד ל"רשעות" שאפיינה את עמי כנען, הופיעה בחירם צדקות מיוחדת שעליה נאמר ביחזקאל: "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ". העובדה שהלבנון הוא גם אחד משמותיו של בית המקדש מחזקת את הקשר הרוחני שבין העם היושב בלבנון לבין עבודת המקום, ובני צידון נתפסים כמי שמספקים את ה"צידה" והסיוע הנדרש להשראת השכינה ב"אהלי שם".

גם בימי הביניים הוסיפו נוסעים יהודים לתאר את המרחב הפיניקי ואת יושביו המיוחדים. בנימין מטודלה, שביקר באזור במאה ה-12, מתאר את צור כעיר יפה להפליא עם נמל פנימי ייחודי שאין כמותו בכל הארץ, שבו היו נועלים בלילה שלשלאות ברזל בין המגדלים כדי להגן על הספינות. הוא מציין את מומחיותם של יהודי צור בייצור זכוכית משובחת ("זכוכית צור") ובגידול סוכר איכותי. בתיאוריו את האזור הוא מזכיר את הדרוזים היושבים בהרי החרמון, אותם הוא מכנה "כרזיאן", ומציין כי הם "אוהבים ליהודים", עוסקים בגלגול נשמות וחיים ללא מלך או שופט בנקיקי הסלעים. בנימין אף מציין כי ניתן לראות מתחת למים את חורבות "צור הקדומה", עדות לרצף ההיסטורי העתיק של המקום ³.

במקורות אלה עולה תמונה של זהות אזורית מורכבת שבה הצידונים והצורים אינם נתפסים כנכרים גמורים, אלא כענף קרוב ושותף ליצירה הישראלית. הזהות הפיניקית-צידונית מצטיירת כגרעין האצילי והחרוץ של כנען. קשר זה, שהחל באהבת חירם לדוד, נמשך לאורך הדורות ונתפס כביטוי של קרבה לשונית ותרבותית המאחדת את יושבי הלבנון וארץ ישראל אל מול השפעות המדבר והעמים הזרים הסובבים אותם.

מקורות גנטיים ותרבותיים משותפים

אידיאולוגיית הציונות הפיניקית, שצמחה באמצע המאה ה-20, מקבלת גיבוי עמוק מממצאים גנומיים, ארכאולוגיים ובלשניים המצביעים על שורש ביולוגי ותרבותי משותף עמוק. מחקרים גנטיים רחבי היקף שבחנו דנ"א של עשרות פרטים מאתרים ארכאולוגיים בלבנט, דוגמת מגידו, חצור, צידון ואשקלון, העלו כי האוכלוסייה המכונה בפי הארכאולוגים וההיסטוריונים "כנענים" הייתה הומוגנית מבחינה גנטית באופן מפתיע. הממצאים המדעיים קובעים כי למעלה מ-50% מהמטען הגנטי של רוב הקהילות היהודיות המודרניות מקורו באותה אוכלוסייה קדומה מתקופת הברונזה ⁴. עובדה זו מניחה בסיס ביולוגי לטענה כי למרות התהפוכות הפוליטיות והדתיות של שלושת אלפי השנים האחרונות, הליבה הדמוגרפית של האזור נותרה רציפה במידה רבה.

מבחינה ארכאולוגית, חוקרים דוגמת אפרים שטרן מדגישים כי הפיניקים של האלף הראשון לפנה"ס היו למעשה ה"כנענים המאוחרים" – צאצאיהם הישירים של כנעני האלף השני לפנה"ס. התרבות הפיניקית והתרבות הישראלית הקדומה צמחו מאותה תשתית כנענית עשירה וחלקו תרבות חומרית כמעט זהה ⁵. הדבר בא לידי ביטוי באדריכלות מונומנטלית משותפת הכוללת אבני גזית בשיטת "ראשים ופתיחים", כותרות עמודים דומות ועיצוב ארמונות ומקדשים. שטרן מציין כי הפיניקים והישראלים היו העמים הקרובים ביותר זה לזה בכל היבט: הם דיברו באותה שפה, כתבו באותו כתב, והקשר המובהק ביותר ביניהם היה העובדה שמעולם לא נלחמו זה בזה – ניגוד גמור ליחסי בני ישראל עם שאר שכניהם.

הזהות האתנו-דתית של המארונים בלבנון נתפסת כעדות חיה לשימור המורשת הזו. במשך כ-1,500 שנה שמר עם זה על קיומו ועל זהותו בהרי הלבנון המבודדים, ששימשו כמקלט מפני כיבושים ורדיפות. מוצאם האתני של המארונים, המקושר לעמי ארם ולפיניקים, השתמר בזכות הטופוגרפיה הקשה למחיה וההתבדלות המכוונת. למרות המעבר ההדרגתי לדיבור בשפה הערבית בהשפעת האסלאם, המארונים המשיכו לשמר את השפה הארמית-סורית כשפת תפילה וליטורגיה. זיקה בלשנית זו היא נדבך מרכזי באידאולוגיה הפיניקית, הרואה בארמית ובעברית ניבים קרובים של אותה תרבות מרחבית שקדמה לערביזציה של הלבנט.

המחקר הגנומי מוסיף רובד נוסף לתמונה זו דרך זיהוי מרכיב משמעותי של אבות קדמונים שהגיעו מאזור הרי הזגרוס והקווקז אל הלבנט במהלך תקופת הברונזה. זרימה גנטית זו, שהחלה לפני שנת 2400 לפנה"ס ונמשכה לאורך אלפי שנים, התמזגה עם האוכלוסייה החקלאית המקומית ויצרה את הפרופיל הגנטי ה"כנעני" המשותף. נוכחותם של שמות חוריים (שפה מצפון-מזרח המזרח הקרוב) בקרב שליטי ערי המדינה בלבנון ובארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת, מחזקת את הקשר התרבותי-פוליטי בין האוכלוסיות הללו. שילוב זה של עומק גנטי משותף עם מסורות בנייה, שפה וכתב דומים, יוצר את התשתית שעליה נבנתה התפיסה כי המרונים והיהודים אינם רק בעלי ברית פוליטיים, אלא "אחים בדם, בשפה וגם בתרבות", כפי שבוטא בכתבי לח"י ובחוג הפיניקים בביירות.

ברית שלמה וחירם

הברית ההיסטורית בין חירם הראשון מלך צור לבין מלכי ישראל, דוד ושלמה, מהווה את תור הזהב של שיתוף הפעולה הפיניקי-ישראלי ומשמשת אבן יסוד בתודעה המשותפת של שני העמים. ברית זו, המכונה בפי הנביא עמוס "ברית אחים", לא הייתה רק הסכם דיפלומטי אלא מיזוג כוחות כלכלי, טכנולוגי ותרבותי שהפך את המרחב למעצמה אזורית. לאחר שכבש דוד את ירושלים, שלח לו חירם שליחים לכרות עמו ברית וידידות, והעניק לו ארזים, חרשי עץ וחרשי אבן אשר בנו לו את ביתו. שיתוף פעולה זה התרחב בימי שלמה, כאשר חירם בירך את ה' על שנתן לדוד את שלמה החכם, וסיפק את חומרי הגלם היוקרתיים ביותר מהלבנון לבניית בית המקדש הראשון והארמונות בירושלים.

מפעל הבנייה המשותף בירושלים ביטא את הקרבה המוחלטת בין העמים; בית המקדש נבנה על ידי אדריכלים פיניקיים בתבנית זהה לזו של מקדשים פיניקיים באזור, תוך שימוש בשיטות בנייה פיניקיות מובהקות של אבני גזית. דמותו של חירם בונה המקדש (אין להתבלבל עם המלך) – בן לאם משבטי ישראל הצפוניים ולאב צורי – מסמלת את המיזוג האתני והתרבותי שהתקיים באותה עת. בוני חירם ואנשי גבל עבדו כתף אל כתף עם בנאי שלמה בפיסול האבנים והעצים, תוך שהם מעבירים את הארזים והברושים בדוברות בים מהלבנון ליפו.

מעבר למפעלי הבנייה, הברית חוללה מהפכה כלכלית-ימית חסרת תקדים דרך הקמת צי משותף. היכולת הפיניקית בספנות ובסחר חוצה ימים השתלבה באופן אורגני עם העורף החקלאי הישראלי החזק והשליטה על נתיבי הסחר היבשתיים. מלחי חירם המנוסים השיטו את אוניות שלמה מאילת לאופיר ולתרשיש, ושבו עם זהב רב, כסף, שנהבים ואוצרות נוספים שביססו את העוצמה הכלכלית של הממלכות. מנקודת המבט של האידאולוגיה הלאומית-משיחית, תקומה זו של המלכות הגדולה והזוהר הישראלי התאפשרו בראש ובראשונה בזכות אותה שותפות וקרבה פיניקית-ישראלית, שראתה בשני הענפים הללו אחים בדם ובשפה.

השותפות באה לידי ביטוי גם בהסדרים טריטוריאליים ופוליטיים במרחב. כחלק מהתשלום עבור הארזים והזהב שסיפק חירם לבניית המקדש והארמון, העניק לו שלמה עשרים ערי גליל באזור עמק עכו, מרחב שזכה לכינוי "ארץ כבול". התפשטות זו של צור דרומה אל העורף החקלאי של הגליל שירתה את האינטרס הפיניקי בהבטחת מקורות אספקה של דגן, יין ושמן, בעוד שהיא ביצרה את הברית האסטרטגית עם ממלכת ישראל כישות שלטת אחת.

מבחינה היסטוריוגרפית, הקשר המיוחד בין חירם לשלמה כלל גם רובד תרבותי עמוק של הערכה הדדית, שבא לידי ביטוי בסיפורי פתרון החידות המשותפים ובחילופי האיגרות שנשמרו בארכיונים הציבוריים של צור ושל ירושלים. קרבה זו הייתה כה עמוקה עד שהפיניקים והישראלים מעולם לא נלחמו זה בזה, עובדה המדגישה את היותם "הכי קרובים שיש" בכל היבט – בכתב, בשפה, בדת וביצירה הלאומית. הברית לא הייתה רק צורך השעה, אלא ביטוי של זהות מרחבית משותפת שראתה בספנות ובבנייה את שיא היצירה האנושית של אותה עת.

נוכחות יהודית במושבות פיניקיות מעבר לים

הנוכחות היהודית במושבות הפיניקיות מעבר לים מהווה נדבך ארכאולוגי ואפיגרפי מכריע המאשש את עומק הקשר בין שני העמים, לא רק במרחב הלבנטיני אלא בכל אגן הים התיכון ואף מעבר לו. עדויות אלו, שנחשפו במושבות פיניקיות מובהקות כגון קיטיון שבקפריסין ותרשיש שבחצי האי האיברי, מצביעות על קיומן של קהילות יהודיות/ישראליות קבועות שחיו במיזוג תרבותי, מנהלי וכלכלי מלא עם האוכלוסייה הפיניקית המקומית כבר בתקופות קדומות ⁶.

בחפירות שנערכו באתר "מנימטה" בקיטיון, לרנקה שבקפריסין, נחשפו מצבות קבורה פיניקיות מהמאה ה-4 לפנה"ס הנושאות כתובות המעידות על מוצאם היהודי של הנקברים דרך שמותיהם התיאופוריים המובהקים. אחת המצבות הוקדשה ל"שלום בן אסף-יהו", שם יהודי יהוויסטי טהור המופיע בגרסתו המלאה, וכתובת נוספת המיוחסת לאדם בשם חגי מציינת כי עסק במלאכת "נסך ברזל" (נפח ברזל), עדות להשתלבות יהודים בתעשיות המתכת המפותחות של הפיניקים. השתלבות זו באה לידי ביטוי מובהק במצבה של "מתן-עשתרת בן עזריהו בן מתן בן שלום", הנושא את התואר "רב הספרים" (ראש הסופרים) – תפקיד מנהלתי בכיר בממשל הפיניקי. ממצאים אלו מלמדים כי היהודים במושבות הפיניקיות לא הושפעו מהרפורמות הבדלניות של עזרא ונחמיה, אלא חיו בדו-קיום עמוק שכלל קבורה משותפת ללא סממנים דתיים מבדלים ואימוץ שמות מקומיים לצד שימור שורשיהם.

בקצה המערבי של המרחב הפיניקי, בחצי האי האיברי, מזוהה "תרשיש" המקראית עם ציוויליזציית הטרטסוס שבדרום-מערב ספרד. הקשר בין ארץ ישראל לבין אזור זה היה מבוסס על רשתות סחר ענפות שהובילו המלכים דוד ושלמה בשיתוף עם חירם מלך צור. ארכאולוגים חשפו בספרד את "Cerro Solomon" (גבעת שלמה), אתר להפקת כסף במכרות ריו טינטו, שבו נמצאו כלי חרס פיניקיים ותשתיות לעיבוד מתכת המתוארכים לתקופת הממלכה המאוחדת ⁷. השם "שלמה" נשמר במסורות המקומיות ובמפות האזור עד למאה ה-17, עדות למרכזיותו של המפעל הישראלי-פיניקי המשותף בהפקת עושרה של תרשיש, ממנה הובאו כסף, בדיל וברזל ב"אוניות תרשיש" – ספינות ענק שנועדו להפלגות ארוכות.

הנוכחות היהודית במערב הים התיכון העמיקה בעקבות גלי חורבן הבית הראשון. ספר עובדיה מציין במפורש את "גלות ירושלים אשר בספרד", דבר המעיד על התיישבות יהודית בחצי האי האיברי כבר במאה ה-6 לפנה"ס. מנהיגי צור וצידון ניצלו את כיבושי נבוכדנצר כדי לסחור בשבויים יהודים ולהעבירם למושבותיהם הרחוקות, שם השתלבו הפליטים בקהילות הפיניקיות הקיימות. עדויות אלו נתמכות בממצאים כגון "אבן נורה" מסרדיניה, המציינת כוח צבאי פיניקי בפיקודו של מילכיתן בן שבנא – שם יהודי נפוץ – שפעל בשליחות המלך פומי (פיגמליון מצור), ומדגישה את מעורבותם של עברים במערך הקולוניזציה והביטחון של האימפריה הצורית ⁸.

הזיקה הלשונית והתרבותית המשותפת אפשרה לעמים לנהל את האימפריה המסחרית ללא מחסומי שפה, כאשר הדיאלקטים הפיניקיים והעבריים היו קרובים עד כדי זהות. השפעה זו הגיעה עד לכתיבה הטרטסית בספרד, שהתבססה על האלפבית העברי-פיניקי, ואף רמזים לנתיבי סחר רחוקים יותר הגיעו לאיים הבריטיים (מקור הבדיל למקדש) ולאירלנד. הממצאים הארכאולוגיים במושבות מעבר לים מוכיחים כי העם היהודי היה שותף פעיל במפעל ההתפשטות הפיניקי, וכי הים התיכון שימש כמרחב של אחדות תרבותית שבו יהודים ופיניקים חלקו שפה, כתב, מנהל ותעשייה, בטרם נפרדו דרכיהם בעקבות השינויים הגיאופוליטיים המאוחרים יותר באזור.

מגעים ומיזמים בעת המודרנית

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 תורגמה האידאולוגיה הפיניקית למסכת ענפה של מגעים מדיניים ומיזמים כלכליים, שביקשו ליצור שותפות גורל מעשית בין לבנון המארונית לבין היישוב היהודי בארץ ישראל. אחד המיזמים השאפתניים ביותר בתקופה זו היה תוכנית התשתית של אלברט נקאש, מהנדס ושר לענייני כלכלה ועבודות ציבוריות בממשלת לבנון. נקאש, שהיה נשוי לבת למשפחה ציונית מרוסיה, הציע להקים סכר על נהר הליטני במטרה לנצל את מימיו להשקיה ולהפקת חשמל עבור לבנון והמדינה היהודית העתידית. המגעים סביב פרויקט הליטני נמשכו לאורך שנים וכללו סיורים משותפים של נקאש עם המהנדס הראשי של החברה הכלכלית הארץ-ישראלית, יצחק וילנצ'וק, שהתרשם מרמתו המקצועית הגבוהה של נקאש. הפרויקט נתפס לא רק כמיזם טכנולוגי, אלא כמכשיר אסטרטגי להידוק יחסי השכנות, אך הוא נתקל בהתנגדות חריפה של הנציבות הצרפתית העליונה שראתה בו מזימה בריטית במסווה אמריקני לשינוי הגבולות.

במקביל למיזמי התשתית, פעל המשורר וחוקר התרבות הפיניקית שארל קורם להקמת אגודת "לבנון -ארץ-ישראל". קורם ביקש להקים גוף ציבורי בעל מעמד נכבד, שלא יישא אופי פוליטי גלוי אלא חברתי ותרבותי, במטרה להכשיר את הקרקע ליחסים ידידותיים עוד לפני הקמת המדינה היהודית. קורם הציע להשיג לאגודה את חסותו של הפטריארך המארוני, אנטואן ערידה, דמות המקובלת על כלל העדות בלבנון, כדי להעניק לה מעמד ממלכתי למחצה. טיוטת התקנון של האגודה, שזכתה לתיקונים קלים מצד משה שרתוק (שרת), הגדירה את מטרותיה כחתירה להבנה ושיתוף פעולה חברתי, תרבותי וכלכלי בין שתי הארצות. האגודה נועדה להוות מסגרת נייטרלית שתאפשר הצטרפות של אישים לא-יהודים ומוסלמים, אם כי קורם הבהיר שהמארונים יהיו הראשונים לפעול ברוח מטרותיה.

העלייה לחניתה במרץ 1938 היוותה את הביטוי הטריטוריאלי והאסטרטגי המובהק ביותר של הברית הפיניקית-ציונית בשטח, כאשר הקמת היישוב נבעה מחזונו של דוד בן-גוריון ליצור רצף התיישבותי שיחבר את המדינה היהודית העתידית אל הריכוזים המארוניים בלב לבנון. חניתה, שהוקמה במבצע נועז של חומה ומגדל על ידי פלוגת כיבוש של ההגנה, לא נתפסה רק כמאחז ביטחוני נגד כנופיות המרד הערבי, אלא כגשר מדיני ותרבותי אל התנועה הפיניקית בביירות, מתוך הנחה כי שכנות פיזית בין העמים תבלום את הקנאות המוסלמית באזור. הקשרים הדיפלומטיים שקדמו לעלייה כללו פניות רשמיות של משה שרתוק לממשלת לבנון, שהבטיחה מצידה לפעול למען יחסי שכנות טובים, וכן מגעים עם האינטלקטואלים המארונים.

שיא המגעים המדיניים התבטא בחתימתו של הסכם היסטורי וחשאי ב-30 במאי 1946 בין הסוכנות היהודית לבין הכנסייה המארונית. בשם הכנסייה והפטריארך אנטואן ערידה חתם תופיק עואד, ובשם הסוכנות חתם דב יוסף. ההסכם התבסס על הכרה הדדית בזכויות ובמאוויים הלאומיים של שני העמים: הכנסייה המארונית הביעה תמיכה בהקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ובהגירה יהודית חופשית, בעוד שהסוכנות היהודית הכירה באופייה הנוצרי והעצמאי של לבנון ובהיותה הבית הלאומי של המארונים. ההסכם נועד להבטיח כי שתי המדינות יחיו בשלום ובשיתוף פעולה כמיעוטים בעלי אינטרס משותף במזרח התיכון, אך הוא נשמר בחשאיות רבה מצדו של הפטריארך מחשש לתגובות בעולם המוסלמי.

לצד הפטריארך, בלט הארכיבישוף המארוני של ביירות, איגנאטיוס מבארכ, שהיה נחרץ ופומבי יותר בתמיכתו בציונות. מבארכ שיגר מכתבים ותזכירים לוועדות החקירה של האו"ם (אונסקו"פ), בהם הצהיר כי "לבנון דורשת חירות ליהודים בארץ-ישראל, כפי שהיא מבקשת את חירותה שלה ואת עצמאותה". מבארכ טען כי התנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, ותיאר את הציונות כגורם שהפך את הארץ משוממה למשגשגת. הוא אף הציע לישראל תוכניות להפיכה פוליטית בלבנון במטרה להשליט בה משטר נוצרי ידידותי, תוך שהוא מצהיר בפני נציגים ישראלים כי הוא מייצג את רצונם האמיתי של הנוצרים להשתחרר מעול הלאומנות הערבית-מוסלמית.

מגעים אלו נמשכו גם תחת אש ובזמן מלחמת העצמאות. מנהיגים מארונים כגון אמיל אדה נפגשו עם נציגים ישראלים בפריז ב-1948 ובירכו על הקמת המדינה. אדה הצהיר בפני ד"ר חיים ויצמן כי לבנון תשמח לגבולות משותפים עם ארץ ישראל היהודית וביקש כי חוזה הידידות הראשון של המדינה החדשה ייחתם עם לבנון. למרות האווירה החיובית, מגעים אלו היו מאופיינים בפער בין ההצהרות התרבותיות-היסטוריות לבין היכולת הפוליטית המוגבלת של המנהיגות המארונית ליישם ברית פומבית אל מול התחזקות הלאומנות הערבית בתוך לבנון וסביבה. המיזמים הכלכליים וההסכמים המדיניים של שנות ה-30 וה-40 נותרו בסופו של דבר כחזון שלא הבשיל לכדי ברית רשמית ארוכת טווח, אך הם הניחו את התשתית הרעיונית לקשרים המאוחרים יותר בין המדינות.

המציאות הפוליטית המשתנה

השבר ביחסי הציונות והעדה המארונית, כמו גם קריסת חזון המדינה הנוצרית הטהורה בלבנון, נעוצים במה שחוקרים לבנונים כינו "החטא הקדמון" של הקמת "לבנון הגדולה" ב-1920. תחת לחץ המארונים, הרחיבה צרפת את גבולות אוטונומיית הר הלבנון וסיפחה אליה שטחים נרחבים המאוכלסים במוסלמים סונים ושיעים בביירות, בצפון, בדרום ובבקעה. החלטה אסטרטגית זו מוטטה את הבסיס הדמוגרפי של המדינה המתוכננת; בבת אחת הפכו המארונים מרוב מוצק ב"לבנון הקטנה" למיעוט המהווה כ-30 אחוזים בלבד מאוכלוסיית המדינה החדשה. מציאות זו כפתה על ההנהגה המארונית לזנוח את שאיפתה להקמת מדינה לאומית נוצרית סגורה המחדשת את השפה הארמית ומקיימת ברית גלויה עם התנועה הציונית, ובמקומה לנהל מערכת מורכבת של הבנות ופשרות עם האוכלוסייה המוסלמית.

התפתחות זו הובילה להתנגשות חריפה בין שתי אסכולות פוליטיות בעדה המארונית. מחנהו של אמיל אדה הוסיף לדגול בזהות נוצרית בדלנית ובקשר הדוק עם צרפת והיישוב היהודי, אך השפעתו נסוגה בפני הזרם המציאותי שהוביל בשארה אל-ח'ורי. אל-ח'ורי הבין כי בנסיבות שנוצרו, המארונים אינם יכולים לשלוט לבדם בלבנון, וטען כי "איננו יכולים להכות את העולם שמסביב, לכן כדאי לנו להצטרף אליו, בתנאים שישמרו על ייחודיותנו". גישה זו התגבשה לכלל "האמנה הלאומית" של 1943, הסכם פשרה היסטורי בין המארונים לסונים שחייב את לבנון להצהיר על זהות ערבית ועל השתלבות במרחב הסובב אותה. האמנה הלאומית קבעה כי לבנון היא חלק מהעולם הערבי ואינה מחפשת את ישועתה מחוצה לו, ובכך נסתם הגולל על האפשרות לברית רשמית ופומבית עם התנועה הציונית, שכן מהלך כזה נתפס כבגידה בזהותה הערבית החדשה של המדינה ובמרקם העדין של הדו-קיום הפנימי.

במקביל לשינויים בלבנון, התפתחה בתוך הממסד המדיני הישראלי התנגדות פנימית ביחס לבעלי הברית המארונים. משרד החוץ הישראלי, בהובלת משה שרת ובכירי המשרד כיעקב שמעוני ושמואל דיבון, נקט בגישה ריאליסטית ששללה את רעיונות הברית האסטרטגית. שרת ואנשיו ראו בעדה המארונית בעלת ברית חלשה, מפוצלת ובלתי מהימנה, שאינה מסוגלת לספק את הסחורה המדינית המובטחת. הם הבחינו כי המנהיגים המארונים המצהירים על ידידות לישראל, כגון הארכיבישוף מבארכ או אליאס רבאבי מהפלנגות, עושים זאת לרוב מתוך אינטרסים טקטיים, אישיים או כספיים, וכי כוחם הממשי ברחוב הלבנוני מצוי בירידה מתמדת.

מדיניות זו של משרד החוץ הועמדה במבחן אל מול רעיונות קיצוניים יותר שהועלו במערכת הביטחון ובדרגים הגבוהים ביותר. דוד בן-גוריון, שהאמין כי על ישראל להשקיע במארונים בשל שורשיהם ההיסטוריים השונים בלבנט, הציע בשנת 1954 ליזום הפיכה צבאית בלבנון שתשליט בה משטר נוצרי ידידותי שיחתום על חוזה שלום עם ישראל. משה שרת דחה הצעה זו על הסף בטענה שמדובר ברעיון בוסר חסר אחיזה במציאות. שרת טען כי התערבות כזו רק תביא לתוצאות חמורות עבור הנוצרים עצמם ותערער את היציבות האזורית, שכן המארונים ממילא אינם שולטים שליטה מלאה בארצם והם מחויבים לקונצנזוס הערבי.

המפץ הישראלי

הקמתה של מדינת ישראל ב"מפץ" צבאי ומדיני במהלך מלחמת העצמאות חוללה זעזוע עמוק ששינה את פני המזרח התיכון בכלל, ואת עתיד לבנון והברית הפיניקית-ציונית בפרט. האירועים הדרמטיים של שנות 1947-1949 הובילו לעקירתם של כ-650 עד 760 אלף ערבים פלסטינים מבתיהם. תהליך זה יצר מציאות דמוגרפית חדשה בלבנון השכנה.

זרם הפליטים האדיר שחדר ללבנון, בעיקר מאזור הגליל, הפר את האיזון העדתי העדין שעליו נשענה המדינה. בעוד שהנהגת לבנון המארונית הרשמית נאלצה להתיישר לפי הקו האנטי-ציוני של הליגה הערבית כדי לשמר לגיטימציה פנימית, התבססותם של ארגוני הטרור הפלסטיניים בשטח לבנון הפכה את המדינה לחבית חומר נפץ. נוכחות זו של אש"ף, שזכתה לכינוי "פתחלנד" בדרום, יצרה מדינה בתוך מדינה והובילה להתנגשות חמושה בלתי נמנעת עם המיליציות הנוצריות. המתח שהחל במפץ הישראלי של 1948 הגיע לשיאו באפריל 1975 עם פרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה, שהתלקחה בעקבות אירועי עין-רומאנה.

מלחמת האזרחים הממושכת דרדרה את מעמדו של המחנה הנוצרי והביאה להידוק הדרגתי של הקשרים החשאיים עם ישראל. ישראל החלה לסייע לכוחות המארוניים באימונים, חימוש וטנקים מחודש מאי 1976. החל מחודש יוני של אותה שנה, נוצרה רצועת כפרים מארוניים בגבול הדרומי שביקשו וקיבלו חסות מישראל. חסות זו התבטאה בסיוע הומניטרי ובהיתרי עבודה, במה שנודע כגדר הטובה. במקביל, ישראל סייעה בארגון ואימון של "צבא לבנון החופשית" (לימים צד"ל) במובלעות מרג' עיון ובינת ג'ביל, כדי לספק הגנה לתושבים הנוצרים מפני התקפות טרור ומעשי טבח כגון טבח עישייה.

המציאות הכאוטית, שבה כוחות סוריים חולשים על חלקים נרחבים מלבנון ולוחמי אש"ף מאיימים על יישובי צפון ישראל, הובילה את הדרג המדיני והצבאי בישראל לגבש תוכניות פלישה שאפתניות. השאיפה הייתה לנצל את המצוקה המארונית כדי להנדס מחדש את האזור ולהקים משטר נוצרי בעל ברית שיחתום על "שלום שני" עם המדינה היהודית. חזון זה התגבש לכדי "תכנית אורנים", תוכנית מגירה של צה"ל שנועדה להשליט סדר חדש בלבנון באמצעות כוח צבאי מסיבי ⁹. התוכנית התבססה על גישות קודמות כגון מבצע "בני טובים" מ-1979, ומטרתה הייתה רחבה בהרבה מהסרת איום הטרור בלבד; שרון שאף לנצל את המלחמה כדי להקים ממשל פרו-ישראלי בשיתוף פעולה עם הפלנגות של בשיר ג'ומאייל.

תכנית אורנים לוותה באסטרטגיה של "קרחון שקרים" כלפי הציבור והדרג המדיני. בעוד שהיעדים הרשמיים שהוצגו לממשלה ב-1982, במסגרת "אורנים קטן", דיברו על הרחקת המחבלים עד מעבר לקו 40 הקילומטרים (נהר האוואלי) כדי להגן על יישובי הצפון, הרי ש"אורנים גדול" הציבה יעדים שאפתניים בהרבה: כניסת צה"ל לביירות, חבירה לפלנגות, גירוש הצבא הסורי מהבקאע וגירוש אש"ף לירדן. עם הפלישה הישראלית ביוני 1982, נראה היה כי הברית הפיניקית-ציונית עומדת בפני מימוש היסטורי. באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון בחסות צה"ל, והחל דיון על הסכם שלום רשמי במפגש עם מנחם בגין ואריאל שרון בנהריה.

עם זאת, הברית המודרנית קרסה במהירות. ב-14 בספטמבר 1982 נרצח ג'ומאייל בהתנקשות של המודיעין הסורי, וטבח סברה ושתילה שבוצע על ידי אנשי הפלנגות, שככל הנראה דורבנו על ידי סוכנים אסדיים בעצמם, מוטט את הקונספציה הישראלית. הכישלון הצורב בלבנון והתנפצות חזון "אורנים" הותירו חותם עמוק על התפיסה האסטרטגית של ישראל בעשורים הבאים. הלקח המרכזי היה כי כוח חיצוני אינו יכול למנות שלטון "נוח" ללא תמיכה רחבה מהאוכלוסייה המקומית. המהלך שהחל ב"מפץ" של 1948 סגר מעגל של מלחמות ואכזבות, שהוכיחו כי "ברית האחים" הפיניקית נותרה חזון רחוק אל מול הדינמיקה המורכבת של המזרח התיכון.

הנסיגה מלבנון

הנסיגה מלבנון בחודש מאי 2000 הובילה להתמוטטות מהירה של צבא דרום לבנון. עם נסיגת כוחות צה"ל, מפקדי צד"ל הבינו כי ללא הנוכחות הישראלית לא יוכלו לעמוד מול כוחות חזבאללה הנקמנים. כתוצאה מכך, הפכו כ-7,500 לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם לפליטים חסרי כול בן לילה. בחששם מפני טבח שייעשה בהם על ידי חזבאללה ותומכיו, נטשו הלוחמים את בתיהם ואת רכושם הרב, שנאמד במיליונים, ועברו את הגבול לישראל בנסיגה בהולה. רבים מהם נאלצו להשמיד תעודות, אלבומי תמונות ומזכרות אישיות מחשש שייפלו לידי חזבאללה וישמשו כהפללה נגדם או נגד קרוביהם שנותרו מאחור.

מדינת ישראל פתחה את שעריה בפני משפחות אנשי צד"ל, ורובם התיישבו ביישובי הצפון, בהם נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת, בעוד יוצאי צד"ל הדרוזים השתלבו ביישובי העדה בישראל. הקליטה הראשונית לוותה בקשיים רבים; בשנת 2001 הוחלט כי המנהלה הביטחונית לסיוע (מנב"ס) תטפל רק בדרג הבכיר של יוצאי צד"ל ובמי שעמדו בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, בעוד שאר המשפחות הופנו לטיפולו של המשרד לקליטת עלייה. יחידה זו פעלה עד לשנת 2008, אז נסגרה באופן רשמי.

תהליך הפיכתם של לוחמי צד"ל לאזרחים ישראלים לכל דבר קיבל תוקף חוקי בשנת 2004, עם אישור "חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם". החוק קבע כי איש צד"ל ובני משפחתו שהתגוררו בישראל ביום תחילת החוק יהיו זכאים לקבל אזרחות ישראלית לפי חוק האזרחות. למרות קבלת המעמד האזרחי, בקרב הקהילה נותרו תחושות קשות של כעס והפקרה. רבים חשים כי המדינה אינה מעניקה מענה הולם למצוקותיהם בתחומי הדיור, התעסוקה והפנסיה, וטוענים כי אינם זוכים ליחס שווה למרות שלחמו כתף אל כתף עם חיילי צה"ל במשך עשורים.

נכון לשנת 2023, חיים בישראל כ-3,000 יוצאי צד"ל ובני משפחותיהם, המהווים כ-650 משפחות. בעוד שחלק מהחיילים הזוטרים בחרו לחזור ללבנון בשנים שלאחר הנסיגה, מרבית אנשי הקצונה נותרו בישראל בשל החשש מעונש מוות הממתין להם במולדתם. הקהילה משמרת את זהותה המיוחדת, ואף הקימה מיזמים כלכליים המזוהים עם מורשתה, כדוגמת מזקקת "ערק אלנמרוד" בגליל.

הזיכרון ההיסטורי של הברית קיבל ביטוי רשמי ומאוחר בשנים האחרונות. בשנת 2021 נחנכה בסמוך למטולה אנדרטת זיכרון מחודשת לחללי צד"ל, לאחר שהאנדרטה המקורית ליד מרג' עיון פוצצה על ידי חזבאללה מיד לאחר הנסיגה. שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי הודו במהלך השנים כי המדינה לא עשתה מספיק כדי לשלם את חובה המוסרי לאנשי צד"ל, והתחייבו לפעול למען פתרון מצוקותיהם. בכך, הגיע לסיומו המסלול המדיני והצבאי שהחל בשאיפה להקמת משטר פיניקי-נוצרי בעל ברית, והסתיים בהשתלבותם של הלוחמים וצאצאיהם כחלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי והאזרחי של מדינת ישראל.

לקריאה נוספת

• אליהו אילת, "'הציונות הפיניקית' בלבנון", מתוך קתדרה גיליון 35.
• יעקב שביט, "עברים ופיניקים: מקרה של תמונת-עבר היסטורי קדום ושימושיה באידיאולוגיה", מתוך קתדרה גיליון 29.
• אייל זיסר, "ניפוצן של אשליות: העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל – מגעים וקשרים ראשונים", עיונים בתקומת ישראל 6, 1996, עמ' 47-84.
• גונאר להמן, "עליית פיניקיה המוקדמת", המחלקה למקרא, ארכיאולוגיה ולימודי המזרח הקדום, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ישראל.
• לילי אגרנט-תמיר, ישראל פינקלשטיין, דייוויד רייך ואחרים, ההיסטוריה הגנומית של דרום הלבנט בתקופת הברונזה (The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant), כתב העת Cell, כרך 181, גישה 5, עמ' 1146–1159, 28 במאי 2020.
• בנימין מטודלה, "ספר המסעות של בנימין מטודלה", נערך והובא לדפוס על ידי מירה מאיר, איורים – ריצ’רד טיילור, ספרית פועלים, תל אביב, 1984.
• אפרים שטרן, פיניקיה ויחסיה המיוחדים עם ישראל (Phoenicia and Its Special Relationship with Israel),‏ Biblical Archaeology Review, גיליון נובמבר/דצמבר 2017.
• אשר קאופמן, פיניקיות: היווצרותה של זהות בלבנון ב-1920, Middle Eastern Studies‏ 37, 2001, עמ' 174–194.
• חוסה מריה בלאסקס, "טרטסוס ומקורות הקולוניזציה הפיניקית במערב", אוניברסיטת סלמנקה, 1975 – פיניקים – 447 עמודים.
• ראיות אפיגרפיות בנוגע להתיישבות יהודית בקיטיון (לרנקה, קפריסין) בתקופה האחמנית (המאה ה-4 לפנה"ס). מ' הלצר – חיפה.
• פרנק מור קרוס, פירוש לכתובת נורה, ידיעון בתי הספר האמריקאיים לחקר המזרח (BASOR), גיליון מס' 208 (דצמבר, 1972), עמ' 13–19 (7 עמודים).

קישורים חיצוניים

• יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", 1993.
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות – משרד הביטחון, 2005.
• אנטואן לאחד, בעין הסערה, חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון, ידיעות ספרים, 2004.

הערות שוליים

1. אליהו אילת, "'הציונות הפיניקית' בלבנון", מתוך קתדרה גיליון 35.
2. יעקב שביט, "עברים ופיניקים: מקרה של תמונת-עבר היסטורי קדום ושימושיה באידיאולוגיה", מתוך קתדרה גיליון 29.
3. בנימין מטודלה, "ספר המסעות של בנימין מטודלה", נערך והובא לדפוס על ידי מירה מאיר, איורים – ריצ’רד טיילור, ספרית פועלים, תל אביב, 1984.
4. לילי אגרנט-תמיר, ישראל פינקלשטיין, דייוויד רייך ואחרים, ההיסטוריה הגנומית של דרום הלבנט בתקופת הברונזה (The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant), כתב העת Cell, כרך 181, גישה 5, עמ' 1146–1159, 28 במאי 2020.
5. אפרים שטרן, פיניקיה ויחסיה המיוחדים עם ישראל (Phoenicia and Its Special Relationship with Israel),‏ Biblical Archaeology Review, גיליון נובמבר/דצמבר 2017.
6. ראיות אפיגרפיות בנוגע להתיישבות יהודית בקיטיון (לרנקה, קפריסין) בתקופה האחמנית (המאה ה-4 לפנה"ס). מ' הלצר – חיפה.
7. חוסה מריה בלאסקס, "טרטסוס ומקורות הקולוניזציה הפיניקית במערב", אוניברסיטת סלמנקה, 1975 – פיניקים – 447 עמודים.
8. פרנק מור קרוס, פירוש לכתובת נורה, ידיעון בתי הספר האמריקאיים לחקר המזרח (BASOR), גיליון מס' 208 (דצמבר, 1972), עמ' 13–19 (7 עמודים).
9. גל לירן, "תכנית אורנים", אתר עלילונה.