רצח חיים ארלוזורוב (ידוע גם כ: "רצח ארלוזורוב", ובשמו הלא רשמי: “עלילת ארלוזורוב“), ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, כ"ה בסיוון תרצ"ג, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ביישוב העברי והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט הבריטי ואף בוועדת חקירה שהוקמה לאחר הקמת מדינת ישראל.
הקרע בין מפא"י לתנועה הרוויזיוניסטית, והמפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), העצים עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מפא"י בהנהגת דוד בן-גוריון, שיוצגה ברחבי העולם על ידי ההסתדרות הציונית העולמית ועל ידי היישוב היהודי בארץ ישראל, עודדה עלייה יהודית המונית והתיישבות מתמשכת בארץ ישראל. הנהגתה מצאה לנכון לשתף פעולה עם השלטון הבריטי. התנועה הרוויזיוניסטית, בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, הסתמכה על עקרונות הציונות המדינית. היא ראתה חובה להשיג שליטה מוחלטת על ארץ ישראל וקידמה הכרזת עצמאות מהמנדט הבריטי כאמצעי היחיד להקמת מדינה יהודית.
לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית, בשנת 1933, ובשל רדיפות היהודים במדינה, החל חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י, לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה הנאצית ולהביאו לארץ ישראל. ב-26 באפריל אותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הנאצית בעניין יהודי גרמניה ורכושם, משא ומתן שהביא להסכם ההעברה. בכך הגיע הקרע בין מפא"י לתנועה הרוויזיוניסטית לשיאו.
מסעו לברלין הפך למסע דילוגים בין ברלין ללונדון. כן ביקר באוסטריה, בבלגיה ובפולין. המכשול העיקרי שעמד בפני פעולתו למען יהודי גרמניה היה סירוב השלטונות הנאצים לבוא בקשר ישיר עם מנהיגות יהודית, לפיכך הגה רעיון שהמשא ומתן בדבר עליית יהודי גרמניה והעברת רכושם לארץ ינוהל על ידי מי שאינם יהודים, בשם ההסתדרות הציונית. בלונדון קיבל לכך את הסכמת שר המושבות הבריטי, בתנאי שבריטניה תהיה מעורבת במשא ומתן באופן לא רשמי. התנגדות לתוכניתו באה דווקא מצד יהודי גרמניה, שחששו מפני השלטון הנאצי.
המחאה הרוויזיוניסטית על הסכם ההעברה
תוך כדי מסעו לגרמניה, נמתחה ביקורת חריפה ביותר בארץ, נגדו וכנגד תוכניותיו, בעיקר בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית. בדברי הביקורת נעשה שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין – בן-גוריון – היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב", ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר".
בין שאר דברי הביקורת נכלל גם המשפט הבא, שכתב יוחנן פוגרבינסקי: ”העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו”.
במאמרו "ההיטלריאדה של ארלוזורוב", שפורסם ב-16 ביוני 1933 (יום הרצח) בביטאון התנועה הרוויזיוניסטית ביידיש, כתב אורי צבי גרינברג כי ”הדוקטור החשוב אמר בדם קר, כי הוא מוכן 'לסגור' עסקה עם ממשלת היטלר, שהיא תרשה ליהודים המהגרים לארץ ישראל לקחת איתם את רכושם ותמורת זאת תתחייב ארץ-ישראל לקנות סחורות גרמניות ועל-ידי כך לתקן את הנזק שייגרם לגרמניה על־ידי בריחת ההון היהודי”.
עוד לפני כן הייתה הסתה נגד ההסתדרות וחבריה: ב-1932, לפני חנוכת "הקתדרה לשלום בין-לאומי" באוניברסיטה העברית בירושלים, קיבל קנצלר האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס מכתב שכלל איומים על חייו. ב-10 בפברואר אותה שנה פוצצו חברי "ברית הבריונים" בהנהגת אב"א אחימאיר הרצאה שנשא נורמן בנטוויץ'. הדבר נעשה באלימות פיזית ובהשלכת פצצות סירחון. ארלוזורוב היה מהנוכחים בקהל המאזינים להרצאה. אחימאיר ושותפיו למעשה נאסרו והועמדו לדין.
מערכת הבחירות לקונגרס הציוני ב-1933 כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות.
רקע לקרע עם הקומוניסטים
במקביל, התנועה הקומוניסטית בפלשתינה ניסתה לקדם את עקרונות "המהפכה הסובייטית" בארץ ישראל. בשביל כך היא הסיתה בין אוכלוסיות ערביות ויהודיות, ובין הממסד היהודי לבריטי, בעודה מקבלת הוראות ישירות מהקומאינטרן הסובייטי, הארגון הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. בשנות ה-30 של המאה ה-20, הקומאינטרן היה משוכנע שמעצמות המערב מתכננות לחדש את ההתערבות שלהן במטרה להרוס את ברית-המועצות, שנתפסה כמבשרת המהפכה בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי. חששות מפני קשר אנטי-סובייטי היו נפוצים, והקומוניסטים התכוננו לעימות נגד "מזימה אימפריאליסטית" לכאורה שהשתלבה בהכנות לתקיפה על ברית-המועצות מדרום, כולל יוזמות כמו בניית תחנת רכבת בתל-אביב ותכניות להנחת צינור נפט מחיפה.
בתוך הקונספירציה הנתפסת הזו, הציונות נתפסה ככלי שרת של האימפריאליזם, שמטרתו לתקוף את ברית-המועצות ולבסס שליטה יהודית בפלסטין בעזרת התמיכה הבריטית. במחתרת הקומוניסטית בארץ ישראל נחשב מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב, כמי שמארגן את ההכנות הצבאיות של היישוב למתקפה על ברית-המועצות. כך, הקומוניסטים בארץ היו נכונים להילחם בציונות ובמזימה האימפריאליסטית, והתחושה בקרבם הפכה לנחישות ואף להתלהבות ככל שהזמן עבר.
המחאה הקומוניסטית על הסכם ההעברה
במקביל, הקומוניסטים גם זעמו על הסכם ההעברה. בכרוז שיצא ב-1933 מטעם הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית נכתב:
הציונים תקעו חרב בגב חזית המלחמה המאוחדת בשלטון הנאצי! ומה עושים הציונים בכסף ה"העברה", מה עושים הקפיטליסטים היהודים הגרמנים בכספם המוצף במחיר הריסת חזית המלחמה בהיטלר? בכסף "ההעברה", בכסף הקפיטליסטים היהודים הגרמנים, הם "קונים" את אדמת הפלאחים ומנשלים אותם מעל אדמותיהם. בכסף ה"העברה" ובכסף הקפיטליסטים היהודים מגרמניה, הם קונים מאת מוסדות הממשלה הגרמנית בירושלים בתים ואדמה. והכסף הזה הולך לקופת השלטונות הגרמנים למען הוסיף לדכא את העובדים והיהודים בגרמניה. הם עומדים לקנות בכסף ה"העברה" והקפיטליסטים היהודים הגרמנים את המושבה "שרונה" מידי ההיטלריסטים פלשתינאים, מנת שהללו האחרונים יקנו אדמה אחרת מאת הפלחים, ויגרשו אותם מעל אדמתם. פועלים ועובדים! ראו נא איך משתלבים מאמצי אנשי היטלר בגרמניה, ההיטלריסטים הגרמנים לשתינה,הציונים מפריאליסטים האנגלית למסכת אחת… למלחמה נגד היטלר וסוכניו! למלחמה נגד ה"העברה!"
ואדי חורית – עמק חפר
בתקופה שלפני הרצח פק"פ ניסו לפתוח ב"מהפכה סובייטית" בוואדי ח׳ורית׳ (לעתיד עמק חפר), אזור פורה וביצתי שנרכש על ידי הקרן הקיימת לישראל בסוף שנות ה-20, בכך שיעוררו התנגדות בקרב הבדווים שנושלו מאדמתם. האזור נרכש מבעל אחוזה לא יהודי, והבדווים שפונו ממנו קיבלו הבטחות לאדמה חלופית ולפיצויים. פק״פ, שהתנגדה לפינוי, פרסמה גילויי דעת נזעמים וטענה כי אלפי אנשים נושלו מאדמתם, כשהם בעלי השטח החוקיים מזה מאות בשנים. במציאות, מספר התושבים היה קטן יותר, ורובם היו צאצאי עבדים שהובאו לארץ במאה ה-19.
לא ברור אם מטרת הפעולה בוואדי ח׳ורית׳ הייתה להכריז על פתיחת המהפכה או רק לבצע הכנות מוקדמות לזירוזה. בתחילה, נראה היה שפק״פ התכוונה רק לבצע הכנות, אך דיווחים נלהבים על הלכי הרוח בחברה הערבית ובקרב הפלאחים עוררו בקרב חברי המפלגה תקוות מרקיעות שחקים. למרות אזהרותיו של לנין מפני ניתוק מההמונים שעלול להוביל להרפתקנות ולכישלון, פק״פ האמינה שהיא מחוברת להמונים הערבים והייתה נחושה לנצל את "ההזדמנות ההיסטורית" כדי לנסות לכבוש את השלטון.
פק״פ ניסתה להבעיר את הניצוץ למהפכה באמצעות קבוצה של קומוניסטים יהודים חמושים ומחופשים לערבים, אך ניסיונם לפתוח באש לעבר חורשים ציונים נכשל. הבדווים, שקיבלו פיצויים והוזהרו מספר פעמים על ידי המשטרה, נרתעו מלהשתתף בהתנקשות מזוינת. בעקבות כישלון זה, פק״פ נותרה ללא ברירה אלא להבטיח למפונים סכומי כסף גדולים אם יסכימו לשוב בכוח אל אדמת המריבה, אך גם בכך לא הצליחה להשיג את מטרותיה.
הכישלון של פק״פ התברר עוד יותר כאשר פרטים מדויקים על פעילותה בוואדי ח׳ורית׳ פורסמו בעיתון יידי במוסקבה, כנראה על ידי אחד מחברי המפלגה לשעבר. הסיפור תיאר קבוצה מזוינת של פלאחים בהנהגת שליח פק״פ, שמואל שכטמן, שהמתינה להוראות לפעול. שכטמן, שהאמין כי המהפכה כבר פרצה, העביר את המידע לכותב הסיפור, אך בסופו של דבר התברר כי המהפכה לא הצליחה לפרוץ בשל כישלונה של פק״פ להניע את הבדווים לפעולה מזוינת.
בסוף פברואר 1933, תקפה חבורה של בדווים מזוינים באלות שישה שומרים יהודים בוואדי ח׳ורית׳. יוסף בנימיני, איש העלייה השנייה ולשעבר חייל בגדודים העבריים, נפטר מעוצמת המכות. למרות זאת, גילוי־דעת של פק״פ השתמש בלשון מעורפלת במתכוון, ויצר את הרושם כאילו ההרוג היה ערבי.
טוראי יוסף בנימיני ז"ל. אתר יזכור.
ביקורת והסתה לפני הרצח מצד הקומוניסטים
ליל הרצח, שחל בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1933, היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה ערבים שהורשעו ברצח עשרות יהודים במאורעות תרפ"ט. אותם שלושה תוארו כ"קדושים" בגילוי דעת שפרסמה פק״פ ביום הזיכרון ב-1932. חג׳אזי, אחד הרוצחים מצפת, תואר כגיבור בספר של יוסף ברגר-ברזלי (ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בישראל) שפורסם בגרמניה, ובחוברת מיוחדת שהפיצה פק״פ, הובלטו הדברים שאמר אחד הרוצחים לחברו: "אל תבכה אחי, מי ימות למען החופש אם לא אנו!" במקביל, ה-16 ביוני נקבע כיום פינוי ואדי ח׳ורית׳ ועלייתו של ישוב חדש לקרקע בערב הרצח (לימים, מושב כפר חיים שנקרא על שמו של ארלוזורוב), מהלך שעורר התנגדות רחבה בקרב הבדווים שחששו מנישולם הסופי מהאדמה. פק״פ קראה להם להתנגד בכוח לנישול ולגייס את תמיכת הפלאחים והבדווים מהסביבה, תוך שימת דגש על כך שמלחמתם היא חלק מהמאבק המהפכני לשחרור פלסטין.
פק״פ הבטיחה לבדווים ולפלאחים שהמהפכה תשחרר אותם מעול האימפריאליסטים והציונים ותשיב להם את אדמתם הגזולה. בנוסף, פק״פ הזהירה שאם לא יתקוממו, גורלם יהיה כגורלם של "אלפי בדווים ופלאחים שנושלו על ידי האימפריאליסטים והציונים", תוך אזכור מקומות כמו עפולה ושפרעם. במקביל, האשימה פק״פ את הסוכנות היהודית על שליחת מתיישבים, אשר לדעתה מנעו בכוח את "שיבת הבדווים לאדמתם" והפנתה אצבע מאשימה לעבר "המנהיג הציוני, האדון ארלוזורוב", שנחשב בעיני המאשימים כאחראי, יחד עם האימפריאליזם, ל"נישול הפלאחים והבדווים העניים במשך חמש־עשרה שנה". הוא תואר כמי ש"מנשל את בדווי ואדי ח׳ורית׳" באמצעות "החיילים הציונים" שנשלחו לגרשם, כשהכוונה הייתה למשוחררי הגדוד העברי שייסדו את מושב אביחיל, ביניהם גם יוסף בנימיני.
הרצח
כשקולות אלה מהדהדים ברקע שב ארלוזורוב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. בליל שבת, 16 ביוני 1933, בסביבות השעה 20:40, הגיעו ארלוזורוב ורעייתו סימה לפנסיון "קטה דן" (שהיה ממוקם במקום בו הוקם ונמצא עדיין מלון דן בתל אביב). בני הזוג ישבו במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון. בשעה 21:30 עזבו הזוג ארלוזורוב את הפנסיון ופנו לירקון.
בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה ומגודל, והשני קטן ונמוך. שני הגברים החישו את צעדיהם, חלפו על פני בני הזוג. לבה של סימה ניבא לה רעות והיא העירה על כך לבעלה, שהגיב בביטול. שני הגברים נעצרו, והגבוה עמד בפישוק רגליים והטיל את מימיו, כשחברו ממתין לו. בני הזוג שוב הקדימו את שני הגברים. עתה נגלו לעיניהם אורותיה של שכונת מגורים חדשה שמדרום לשפך הירקון, שנקראה אז "שכונת הירקון". בני הזוג נכנסו לשכונה ושוטטו בין בתיה, ולאחר מכן חזרו לחוף. הם פנו דרומה והלכו בסמוך לקו המים. אז גילו שוב את שני הגברים פוסעים לפניהם ומאיטים. בני הזוג חלפו על פניהם ושני הגברים החישו צעדיהם וחלפו על פני בני הזוג. חילופי מקומות אלה אירעו מספר פעמים. כשהתקרבו לחלק הבנוי של תל אביב, בהיותם ליד הגבעה שעליה בית הקברות המוסלמי (מקום עליו ניטע לימים גן העצמאות) פנו שני הגברים לעבר בני הזוג. הגבוה האיר בפנס את פניו של ארלוזורוב (כדי לזהותו). התפתח דין ודברים קצר. ארלוזורוב שאל את השניים מדוע הם מפריעים, וסימה ביקשה כי יעזבו אותם. העוקב הגבוה שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שתיוחס לו בהמשך חשיבות רבה בפרשה). ארלוזורוב השיב כי אין זה עסקו, ושוב חזר הגבוה על שאלתו. בני הזוג המשיכו בצעידתם ואז התייצב מולם העוקב הנמוך, שלף אקדח וירה בארלוזורוב. המתנקש ובן לווייתו הסתלקו בריצה ונעלמו.
סימה ניסתה להזעיק עזרה, אך ארלוזורוב הירוי ביקש ממנה בגרמנית לחדול מכך. היא תמכה בבעלה הפצוע, עד שהגיעו עוברי אורח שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה.
הניתוח
בשעה 22:00 הגיע ארלוזורוב הפצוע לבית החולים הדסה בתל אביב. הוא היה פצוע מקליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג (1894–1988), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון בו שהתה משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מכס מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את מרכוס, ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם, אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם, ואף על פי שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות, בשעה 00:45, אור ליום 17 ביוני, כתוצאה מ"חוסר-דם חריף".
ד"ר אריה אלוטין, שהשתתף בניתוח כעוזר שני מעיד על מה שהתרחש בחדר הניתוח:
היכרותי הראשונה עם פרופ' מרכוס הייתה ביוני 1933, כשהביאו לבית החולים "הדסה" ברח' בלפור את הד"ר חיים ארלוזורוב הפצוע, מרכוס שהה אז כתייר בתל אביב. הובהלתי למקום על ידי ההגנה (כי הייתי בחופשה), נוכחו שם כבר ראש העיר, מאיר דיזנגוף, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, סגן ראש העיר ישראל רוקח. דיזנגוף הכיר את מרכוס, קודם ב-ברלין, בשנת 1932, הוחלט לנצל את הזדמנות שהותו בארץ ולהזמינו להתייעצות. מכס מרכוס השתתף בניתוח, לא כאן המקום למסור את פרטי הניתוח, אולם יש לציין, שהיה פה מקרה נדיר: של קרע וריד השער, פציעת ה-כבד, הכרכשת ואיבוד דם רב.
ד"ר אפרים סיני, שהיה אז מנהל מחלקת העיניים, כותב בספרו "במלוא העין – מעולמו של רופא" על המקרה:
אני זוכר את הלילה הנורא של רצח ארלוזורוב. השמועה שהוא נורה פשטה בעיר כמו שרפה ביער. אף על פי שעת הלילה המאוחרת, צבאו מאות על שער בית-החולים הדסה ברחוב בלפור. בבית החולים פנימה שררה מהומה ואנדרלמוסיה. את ארלוזורוב הפצוע הביאו במכונית פרטית, ועד שהזעיקו את הרופאים ואת צוות חדר-הניתוח עבר זמן יקר. ארלוזורוב דימם מהפצע בבטנו, אבל היה בהכרה מלאה. "ראה מה שעשו לי" אמר לדיזנגוף. בחדר הניתוח התרחש מחזה מאקאברי. את הניתוח ביצע ד"ר חיים (אמיל) שטיין ועזר לידו דוצנט מרכוס, ששהה אז בארץ כאורח. סיפרו שבאמצע הניתוח חטף ד"ר מרכוס את הסכין מידו של ד"ר שטיין. שמועות על גבי שמועות דלפו מחדר-הניתוח, קהל של רופאים הצטופף במסדרון. ארלוזורוב נפטר על שולחן הניתוחים.
סימה נפרדה מבעלה המת. אחת האחיות מסרה לה את הטבעת שהוסרה מעל אצבעו וסימה ענדה אותה מעל טבעתה.
ההספד וההלוויה
במהדורה מיוחדת של "דבר" שהופיעה ב-18 ביוני 1933, מייד לאחר ההלוויה (ראשיתה הופצה כבר במוצאי שבת, לאחר הרצח אך לפני ההלוויה), תואר כי ארונו של ארלוזורוב הוצב בבוקרו של אותו יום בבית ההסתדרות:
יריעות שחור לבן כיסו את הקירות, הגויה הונחה על במה, כוסתה טלית, דגל עברי ודגל אדום עטופים שחורים. למראשות המת שהיה מוטל גלוי פנים…למשפחה האבלה ולמספר ידידים סודרו שורות של כיסאות, וזרם הקהל עבר שעה ארוכה, נכנס בדלת אחת ויוצא בשנייה, ועיניו רואות את מנהיגנו.
הלוויית חיים ארלוזורוב, 18 ביוני 1933. צילום: ישראל קלטר.
את האולם פקדו נציגי השלטון של ממשלת המנדט הבריטי, ובהם שליש הנציב העליון, ונציגי בעלי תפקידים בממשל המנדט: זקן השופטים, המזכיר הראשי, היועץ המשפטי, הבישוף האנגלי, מפקד המשטרה, ונציגים רבים נוספים.
הארון נישא מבית ההסתדרות החוצה על כתפי חברי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ומפא"י, בחוץ ספד ברל כצנלסון בשם תנועת העבודה, בהספדו הכתיר את ארלוזורוב כעילוי של התנועה, והוסיף נימת אזהרה בדבריו "ארורה כל תנועה … אשר מעשים טמאים הם מכשיריה", לאחר מכן ההלוויה צעדה מתחילת רחוב אלנבי ועד רחוב ביאליק, ליד בית הכנסת הגדול קרא החזן טולין אל מלא רחמים. התהלוכה עצרה ליד בית מרכז מפא"י, ומשם המשיכה לבית העירייה, שם מעל המרפסת נשא מאיר דיזנגוף הספד בשם העירייה, שבו הגדיר את הרצח כאסון לאומי. משם עברה ההלוויה והגיעה אל בית הקברות טרומפלדור, שהיה צר מלהכיל את כל המלווים, ושם בצהרי היום מנחם אוסישקין נשא הספד פייסני, שבו אמר "כי הקבר הזה מאחד את כל האומה", וסיים את דבריו "יהא שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ועל ההסתדרות שלנו ועל כל הזרמים, ועל כל היישוב". באותו יום הופיעה הודעה בעיתון "דבר" בחתימת דוד בן-גוריון:
"רבבות חלוצים מבכים אבדת העם והפועל היהודי בנפול ארלוזורוב מידי בריונים צמאי דמו. זכרו לא יסוף מלבנו ומזיכרון העם. נבליג על כאבנו. אל נקם."
דוד בן-גוריון, ישראל מרמינסקי, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ודוד רמז מובילים את השיירה אל בית הקברות לרגל שנה לרצח. The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives (via Harvard University Library)
בעיתונות העברית לאחר הרצח
לאחר הרצח, האשים העיתון "חזית העם" את "דבר" בהסתה פרועה. לצורך ההמחשה, עורך "חזית העם" האשים את "דבר", תוך שימוש ברטוריקה סרקסטית ותוקפנית:
"מדוע לא תגידו שהרוויזיוניסטים משתמשים בדם למצוות פסח? בשביל להשכין אותו מונופול או טרור מצפוני יש אמצעים פשוטים: רמזי איומים ריקים, רכילות וסרוסים מהסוג שפלוני מסר ופלוני הגיד. מנסים להטביע את היישוב בים של ציניזם. אבל נפש היישוב אינה רוצה להיטבע! בייחוד בבוץ של דם על אחים! אדם מהחוץ היה מקהל רושם, שכיום, אחר הקטסטרופה העגומה, מתעניינים בחוגי א"י לא בתפיסת הרוצחים, אלא בשאלה – על חשבון איזו מפלגה כדאי לרשום את הרצח?"
מנגד, באופן יוצא דופן הדפיס "דבר" גיליון במוצאי שבת, 17 ביוני 1933, 23 שעות לאחר הרצח. בעמוד השער קרא עורך העיתון, ברל כצנלסון, להתאפקות ולסובלנות על אף ההלם, הכאב והכעס. אולם גם הוא נעשה בהדרגה תקיף יותר במאמריו כלפי בכירי התנועה הרוויזיוניסטית. בכירי מפא"י האשימו ותקפו ביתר שאת את התנועה הרוויזיוניסטית בכלל ואת ז'בוטינסקי בפרט. לאחר הרצח האשים בפומבי ברל לוקר, בכיר בסוכנות היהודית, את הרוויזיוניסטיים בהסתה לרצח:
"קראו את העיתונים הרוויזיוניסטיים בכל השנים האלה. במיוחד את חזית העם המתועב. את הנאומים המרעילים שנאמרו נגד הפועלים ומנהיגיהם, השיסוי והוצאת הדיבה על הפועלים שמתכננים קנוניה עם הערבים כדי לעשות פוגרום ביהודים. ייזכר לכם מה שאמר ז'בוטינסקי, זה לא כבר, שארלוזורוב תומך בהיטלר ושהפועלים לא יימנעו מלמסור ילדי ישראל להיטלר".
חקירה
הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בגלל אישיותו הבכירה של הנרצח. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והביקורת החריפה נגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל.
יומיים לאחר הרצח פורסמו הודעות בעיתונות שהודיעו על פרס כספי לכל אדם שיביא למאסרם של רוצחי ארלוזורוב. תיאורם של הרוצחים הובא במודעות כפי שתיארה אותם סימה להארי רייס: האחד בריא גוף בעל גובה בינוני, שיערו חום-אדמדם ומתנועע בהליכתו כברווז והשני קטן קומה ושיערו כהה, ממוצא מזרחי. הרושם הכללי שנתקבע מכך היה שהרוצחים הם יהודים, ולא ערבים.
גיליון דבר לאחר הרצח. 7 ביוני, 1933.
תוך זמן לא רב נעצרו מספר חשודים בקשר לרצח ביניהם היו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט, יהודה מינץ, ואב"א אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". בנוסף לאלו נעצרו אף חשודים ערבים וקומוניסטים. סטבסקי היה שכנו לחדר של אחימאיר, ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. החשד העיקרי נפל על סטבסקי ורוזנבלט, אף על פי שלשניהם היה אליבי בדמות עדים שראו אותם בירושלים ביום שישי בערב, הערב בו נרצח ארלוזורוב. אולם לפני החוקרים הגיעה גם רבקה חזן והעידה עדות שקר שראתה את סטבסקי בתל אביב באותו ערב. סימה ארלוזורוב, מלווה בקצין הבריטי ארנסט סטפורד, זיהתה במסדר זיהוי את שני החשודים ברצח בעלה.
אברהם סטבסקי, מובל למשפטו על ידי המשטרה הבריטית. צילום: צבי אורון.
מי שהודיע למשטרה כי הוא חושד בסטבסקי היה בעל ביתו אשר חזן. הוא מסר את תחושותיו לקצין המשטרה משה פינקל, שהעביר את דברי חזן לאחראים עליו. חזן עצמו נחקר גם הוא. מלבד חזן חשדו בסטבסקי גם יצחק חלוץ, קופאי במחלקת ההגירה שפגש בסטבסקי ביום הרצח, והספרן אליהו טסלר.
על אף שזהותו של סטבסקי נחשפה רק ב-21 ביוני, עת הובא לדיון בהארכת מעצרו, רבים גילו אותה יומיים קודם לכן.
צבי רוזנבלט נעצר כחשוד ברצח ב-23 ביולי, במהלך פשיטה ראשונה מסוגה בתולדות המנדט הבריטי, יחד עם עוד מספר חשודים נוספים. החשד כלפיו התעורר בעקבות הודעה במשטרה של צעירה בשם רבקה פייגין. ימים מספר לאחר מעצרו של סטבסקי פנתה פייגין לוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, יריבתה הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית, ומסרה כי בפיה סודות על הרוצחים. היא הציגה עצמה כחברת בית"ר המקורבת ל"ברית הבריונים" ויוצאת פלוגת בית"ר בכפר סבא. לטענתה דבר הרצח קומם אותה והיא פנתה עורף לתנועתה. לדבריה, העורך הראשי של "חזית העם" גילה לה כי איש פלוגת בית"ר בכפר סבא, צבי רוזנבלט – או חבר אחר מ"ברית הבריונים", צבי שניידרמן, הוא שירה בארלוזורוב, וכי אברהם סטבסקי הוא האיש שהאיר בפנס. אנשי הוועדה שהקימה מפא"י לחקירת הרצח חקרו אותה והתברר שגרסתה מתבססת על פרטי פרטים, שמות מקומות ופגישות. למרות הסתייגות הוועדה מאישיותה של פייגין ומהרקע האישי שלה, שנראו לאנשי הוועדה, שאול אביגור ואליהו גולומב, כמצביעים על אישיות בלתי יציבה, הרי שפע הפרטים המדויקים שידעה למסור על אנשי הפלוגה ועל חברי "ברית הבריונים" הכריע את הכף והם נטו להאמין לה.
ראלף בודילי נתמנה לשופט חוקר שליווה את החקירה. החקירה המוקדמת החלה ב-20 ביולי 1933. ב-32 הישיבות הבאות נחקרו כל העדים בזה אחר זה. הישיבות נערכו כאחת לשבוע. בין העדים שהופיעו בפני השופט בודילי היו סימה ארלוזורוב אלמנת הנרצח, הארי רייס, ראש הבולשת הבריטית, שגבה בליל הרצח את הודעתה של סימה בה מסרה לו את תיאור המתנקשים, גששים שבדקו את זירת הרצח, קצין המשטרה ארנסט סטפורד שליווה את סימה במסדרי הזיהוי של סטבסקי ורוזנבלט, והחשודים עצמם – סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. בעת החקירה המוקדמת נתגלו לפתע, ב-26 בינואר 1934, שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש. מג'יד טען שהוא זה שהאיר את פניהם של הזוג ארלוזורוב ודרוויש הוא זה שלחץ על ההדק. עבדול מג'יד הובא לחקירה בפני השופט בודילי אך חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו.
כשהובא לפני סימה ארלוזורוב ורעייתו של רייס טען דרוויש שאיננו יודע מי היא סימה. לעומת זאת, מג'יד הצביע על סימה ואף סיפר כיצד רצחו הוא ודרוויש את ארלוזורוב.
בסיום החקירה המוקדמת, שארכה שבעה וחצי חודשים, פסק השופט בודילי ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות כדי להעמיד לדין באשמת רצח את סטבסקי ורוזנבלט, ואת אב"א אחימאיר באשמת הסתה לרצח.
משפטם של סטבסקי ורוזנבלט
סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. בדין ישבו השופטים אוון קורי ואוליבר פלאנקט הבריטים, יוסף משה ולירו היהודי ועלי חסנה הערבי. מטעם התביעה הופיעו התובע הכללי הארי הרברט טראסטד וסגנו מוסא עלמי. הנאשמים היו מיוצגים על ידי עורך הדין הוראס סמואל וסייעו בידו עורכי הדין יוסף קייזרמן לימים קיסרי, סנגורו של אברהם סטבסקי ויצחק בן ימיני סנגורו של צבי רוזנבלט. בדין המנדטורי נהוג היה הליך חקירה מוקדמת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום. השופט החוקר בהליך היה קומנדר ראלף בודילי, שופט בריטי שפסק ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות להעמיד את החשודים לדין. המשפט עצמו החל ב-23 באפריל 1934.
בדיון חלקה הסנגוריה על תקפות זיהויו של רוזנבלט ועל תקפות מסדר הזיהוי של סטבסקי, משום שקודם למסדר הוצגו בפני הגברת ארלוזורוב מספר תמונות, ותמונתו של החשוד סטבסקי הייתה בולטת בשונותה.
במשפט העידה סימה ארלוזורוב כי סטבסקי ורוזנבלט הם הרוצחים. עוד לפני המשפט, ב-26 בינואר 1934 נתגלו שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש. לאחר מכן חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו. בית המשפט העליון המנדטורי, שדן ברצח ארלוזורוב כערכאת ערעור, התייחס לנושא זה וקבע שהייתה כאן קנוניה והדחה לעדות שקר.
לימים, בפני ועדת החקירה (1983) הופיע יצחק חנקין (השומר ואיש ההגנה) ואישר את תוכנה של עדותו הקודמת המוקלטת; יצחק חנקין ישב בתקופת המנדט בבית הכלא, שם פגש את עבדול מג'יד ושמע ממנו וידוי על כך שהוא השתתף ברצח ארלוזורוב יחד עם חברו עיסא דרויש (היורה). גם יעקב אורנשטיין, איש האצ"ל שלימים נמנה עם מייסדי לח"י ואשר אחרי קום המדינה היה לעיתונאי 'דבר' וחבר מפא"י, מספר באוטוביוגרפיה שלו "בכבלים" כי עבדול מג'יד הודה באזניו בתא כלאם המשותף שהוא שביצע את הרצח.
בתום המשפט, ב-8 ביוני 1934, זוכה רוזנבלט, וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון למוות בתלייה, כאשר השופט יוסף משה ואלירו, בדעת יחיד, קבע שיש לזכותו. סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדיון הערעור ישבו השופטים פרנסיס בייקר וג'וליאן דה-פרייטס ואב בית הדין היה זקן השופטים מייקל מקדונל. ב-20 ביולי 1934 זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בנוסף לנימוק זה, נכתבו בפסק הדין על ידי השופטים האחרים נימוקים נוספים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי העות'מאני שנהג אז בארץ ישראל. בשנת 1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי, 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר 1937 בארץ ישראל – או במדינת ישראל היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".
הקטגור במשפט הרצח היה עורך הדין בכור-שלום שטרית, אשר כיהן אחר כך כשר המשטרה מהקמת המדינה ועד 1967.
אב"א אחימאיר, שהועמד לדין יחד עם סטבסקי ורוזנבלט, זוכה מהאשמה כבר ב-29 במאי 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה. עם זאת, הוא נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הביריונים". סנגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן. ב-18 ביוני 1934 הורשע אחימאיר ונדון ל-21 חודשי מאסר בפועל, שהומרו לאחר מכן ל-18 חודשי מאסר.
על פי האוטוביוגרפיה של ג'וזף פרדריק, שהיה בזמן הרצח סגן מפקד המשטרה הבריטית לשעבר, ידעו הבריטים כל הזמן שאין לאף אחד מהשלושה כל קשר לרצח. יהודה ארזי, שהתמנה להיות הקצין החוקר בפרשת הרצח, סבר גם הוא כי סטבסקי חף מפשע. ארזי, שאף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, סיפר כי היה עליו לחץ גדול מצד חבריו ב"הגנה" להרשיע את הנאשמים, אף שלא היו ראיות כנגדם. כאשר סירב לעשות זאת, הוחרם ופוטר מהמשטרה.
על החקירה המוקדמת והמשפט כתב שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב":
"ענינו של הציבור בחקירה המוקדמת התעורר כבר בישיבה הראשונה – והיחידה – ביולי, שהייתה טכנית בלבד. חמש הישיבות שהתקיימו באוגוסט, עם חקירתם של רייס חלוץ, סימה סטפורד והגששים, ריתקו את הציבור והתענינותו בהליך המשפטי גאתה במהירות והגיעה לשיא שנמשך שנה תמימה, עד לפסיקתו הסופית של בית-המשפט העליון בשבתו כבית –משפט לערעורים. דומה שלא היה בחיי היישוב העברי מאורע שהסעירו וריגשו במשך תקופה ארוכה כל כך כמשפט רצח-ארלוזורוב. כדי לספק את סקרנותו הגוברת הדפיסו העתונים הוצאות מיוחדות אחרי – ולעיתים גם לפני – כל ישיבה, ולמחרתה הגישו לקוראיהם פרוטוקול מלא".
הויכוח בישוב
על רקע הרצח והמשפט הוחרפו היחסים בתוך המחנות הפוליטיים ביישוב. החשש ממלחמת מחנות ומרדיפת חשודים עלה מיד ביום הרצח, והביא לקריאה של ברל כצנלסון, עורך "דבר", כבר למחרת הרצח, להימנע מהאשמות בלתי מבוססות. רצח ארלוזורוב הפך לנושא העיקרי של מערכת הבחירות להסתדרות הציונית, בארץ ישראל ובעולם. ראשי תנועת הפועלים האשימו את הרוויזיוניסטים ברצח. "העולם", ביטאון ההסתדרות הציונית בלונדון, ציין: "ישנה עובדה אחת, ועובדה זו מכילה כתב־אשמה הכי נורא נגד מנהיגי הרוויזיוניסטים. זוהי העובדה, שמיד בהיוודע דבר הרצח נולדה בלב אלפים ורבבות בכל קצווי העולם היהודי המחשבה האיומה הזאת, שמא יד יהודי שפכה את הדם הזה". במאמר שכותרתו "אני מאשים" יצא דוד בן-גוריון בהתקפה חריפה על רקע הרצח, כנגד זאב ז'בוטינסקי וחברים נוספים בתנועה הרוויזיוניסטית. מנהיגי הרוויזיוניסטים כינו את מסע ההאשמות נגדם "עלילת דם". ז'בוטינסקי השווה בפולין את סטבסקי לבייליס ואת גל ההאשמות כינה "בייליסיאדה".
הרב הראשי לארץ ישראל הראי"ה קוק יצא להגנת הנאשמים, והיה מראשי המגינים עליהם ביחד עם רבנים רבים ואישים כמו בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר בר-אילן, נתן מיליקובסקי, שאול טשרניחובסקי, משה סמילנסקי, אלתר דרויאנוב, יוסף קלוזנר, אברהם קריניצי, ושלמה יצחק שטמפפר. הוא טען שאין להוציא להורג ללא ראיות מבוססות. על תמיכתו של הרב קוק בנאשמים, ועל התגייסותו המסיבית לעזרתם, נמתחה ביקורת חריפה בעיתון "דבר". בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח". בעקבות התמיכה של הרב קוק בסטבסקי ירדה קרנו בקרב רבים מההנהגה הציונית. במאמר שפרסם ז'בוטינסקי בעיתון "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של סטבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", הוא מונה את הרב קוק, יחד עם הסנגור עו"ד הוראס סמואל והנדבן מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם שהייתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים".
המשורר נתן אלתרמן פרסם בעיתון "הארץ" ב-25 ביולי 1934, מספר ימים לאחר זיכויו של סטבסקי, את השיר "התנגשות". בשיר כתב, "קריאת "היכון!…" וגב נכפף בצפית אסון דרוכה…וכלב רע עובר ביעף ממדרכה אל מדרכה…איש בבשר אחיו נועץ את כל שניו המזהירות…דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב בארץ העברים". באותו היום פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו מתוך קרירות ואיתנות, שנכתב כנגד האשמת אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים" ברצח. המאמר פורסם בעיתון "מאמענט", שראה אור בוורשה שבפולין, ב-25 ביוני 1933.
לאחר הרצח הפך גוש השמאל, בראשות מפא"י, לגוש הדומיננטי בהנהגה הציונית. ד"ר חיים ויצמן, שהתפטר בלחץ הימין בשנת 1931, מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר לכהן כנשיא. דוד בן-גוריון נעשה לראש ההנהלה הציונית וריכז בידו את עיקר הסמכות והכוח ביישוב ומשה שרתוק (לימים שרת) נתמנה לראש המחלקה המדינית.
פרשת רצח ארלוזורוב המשיכה להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי ולעומתם אנשי המחנה הרוויזיוניסטי האשימו את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.
בשנת 1964 הגיש רוזנבלט תביעת דיבה נגד מפרסמי מאמר בו הובעה דעה, שיש יסוד לחשד, שרוזנבלט היה שותף לרצח ארלוזורוב. השופט ד"ר יוסף לם קבע בפסק דינו כי התביעה מוצדקת ונפסקו לרוזנבלט פיצויים. תביעה נוספת שהוגשה על ידי רוזנבלט בשנת 1971 הסתיימה בפשרה שכללה תשלום פיצויים ופרסום התנצלות על הטענה שרוזנבלט היה שותף לרצח.
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. בשנת 1982 ראה אור ספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב". בספרו לא ניקה טבת את סטבסקי ורוזנבלט מחשד והטיל את האשמה ליצירת האווירה ששררה באותה עת ביישוב על ברית הבריונים ועיתונה "חזית העם", כפי שסיכם זאת בסוף הספר:
מבחינה זו מוטלת האחריות כולה על "חזית העם" ועורכיו, הם קראו לארלוזורוב "סנבלט", כינוהו "ערלזרוב" והאשימהו כמוכר כבוד-עמו בעד בצע כסף ואתנן. לעולם לא יוכלו חסידיהם להוכיח, כי ארלוזורוב הוא שפתח בעלבונות, וכי נקטו בסגנונם המשמיץ רק בתגובה או כהגנה; לעולם לא יוכלו להביא מתוך דבריו דוגמה לחרפות שחירף אותם או לכינויי-הגנאי שהדביק להם. המערכה בתחום זה הייתה כולה חד-סטרית ונגדו. ברור, איפוא, שלולא סגנונם המסית של אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין ולולא "חזית העם" שלהם, על שנאתו למפא"י בכלל ולארלוזורוב בפרט, לא הייתה פרשת הרצח מתפתחת כפי שהתפתחה והדברים בכללם לא היו מתגלגלים ומגיעים לאן שהגיעו. את הנכונות – את מה שנקרא "אווירה" – לקליטת החשד נגדם ולאמונה באשמתם יצרו הם עצמם. לשונם הפרועה היא שיצרה את הפרשה.
עדויות על מעורבות הקומוניסטים
ספרו של טבת בנושא לא הוסיף פרטים חדשים משום שהמחבר הסתמך על חקירת המשטרה המנדטורית ולא ניסה לברר את מהלך הרצח באופן עצמאי. הספר הדגיש את השפעת המניעים האישיים של בני הדור, שהיו מוכנים לזייף עדויות ולבדות ראיות כדי לסייע למשטרה או לשבש את פעולתה. לפי הספר, היו למשטרה חשדות כלפי הקומוניסטים במקרה הרצח, אם כי הראיות לכך היו בעייתיות ומעוררות ספקות. יצחק שטיינברג, שהיה אחראי על תיק פק״פ, סיפר כי סימה ארלוזורוב זיהתה תצלומים של קומוניסטים מתוך ארכיון המשטרה, והשוותה ביניהם לבין המתנקש. עם זאת, סימה ארלוזורוב הכחישה את הדברים במשפט, כמו גם את עדויות השוטרים והאזרחים שלפיהן היא אמרה שהיורה היה ערבי או מזרחי. תיאור מפא"י לאחר ההתנקשות כלל את הרמז לכך שהיורה היה "טיפוס מזרחי בולט". במסדרי הזיהוי, סימה ארלוזורוב הצביעה על שלושה יהודים מזרחיים וערבי אחד מתוך עשרים גברים. עם הזמן, הבחירות שלה במסדרים אחרים לא היו עקביות ולא שיקפו את אותו תיאור. שבתי טבת ציין שהעדויות מראות על ירידת מצב הרוח והכוח של סימה ארלוזורוב בזמן הזיהוי, אך התביעה בחרה לא להביא את השוטרים עם העדויות הסותרות לבית המשפט. במקביל, פורסמה הודעה סנסציונית כי שני פושעים ערבים הודו במעשה, אך הודות לכך שההודאה שלהם הייתה ככל הנראה תוצאה של שוחד או לחצים, הם חזרו בהם. הרוויזיוניסטים ניסו גם לכוון את האשמה לעבר קומוניסט ידוע, אך נמצא כי הוא היה בכלא בזמן הרצח. נראה כי גם הבריונים חשדו בקומוניסטים, אך ייתכן שמצאו את ההודאה הערבית כהזדמנות להדוף את ההאשמות ולמנוע עלילה נגד תנועתם. לאחר הרצח, השאלה המרכזית עבור פק״פ הייתה כיצד להכחיש את אחריותם למעשה, ולא האם להסתיר את חלקם. פק״פ האמינה כי הרצח יגרום לערבים להתעורר, ולכן ניסתה להטעות את סימה ארלוזורוב כדי שלא תזהה את הרוצחים. שני חברי פק״פ, יעקב לוריא ומיכאל ברונשטין, נעצרו בחשד למעורבות ברצח. לוריא שוחרר לאחר יומיים-שלושה, בעוד ברונשטין הוחזק במשך 22 ימים, מה שמעיד כי בתחילה המשטרה התמהמהה עם ההשערות והעדיפה לבדוק את העניין. פק״פ חששה שמא הודאה מצידה תוביל לעונש חמור, ולכן ניסתה להימנע מההכרה באחריות. במקביל, פק״פ הפיצה את המסר כי אין לסמוך על מערכת המשפט המקומית, וטענה שהחוק הוא פונקציה של יחסי ייצור ושלטון. הם טענו שהמערכת המשפטית המקומית יכולה להטיל עונשים על מהפכנים ולהציל ריאקציונרים, והביעו ביקורת על התנהלותה של מערכת החוק הבורגנית-אימפריאליסטית. לאחר הרצח, אביגדור, אחד ממנהיגי פק"פ באותה התקופה, החליט לברוח מהארץ, אולם לא ידוע אם קיבל אישור מהקומאינטרן או כיצד. ההיסטוריה הראתה כי גם אם חלק מההנהגה בפק״פ ידעה את הפרטים המדויקים, הם ניסו לשמור על עלומים ולהעביר את הרוצחים מחוץ לישראל. הרצח העיד על שנאה עזה לציונות והתנוונות מוסרית, במטרה לעורר מהפכה בקרב הערבים. במהרה שקע העניין ברצח לשכחה, ושם אביגדור נמחק מהזיכרון המפלגתי. למרות שהרצח היה אמצעי חמור ונראה כאילו התפוגג מהתודעה המפלגתית, ההשפעה שלו נעלמה במהירות ולא הוזכרה שוב בפרסומים מפלגתיים.
הקשר הנאצי
בשנת 1978, שני עיתונאים צרפתיים ועיתונאי ישראלי טענו שיוזף גבלס שלח את הרוצחים להתנקש בחיים ארלוזורוב, כדי לטשטש את קשריה היהודיים של אשתו.
מגדה גבלס נולדה ב-1901 בברלין למשפחת ריטצ'ל. אמה התגרשה מאביה הביולוגי והתחתנה עם יהודי בלגי אמיד בשם ריכרד פרידלנדר, אך שמועות גורסות שפרידלנדר היה אביה הביולוגי של מגדה, דבר שמעולם לא הוכח רשמית. מגדה נישאה בגיל 20 לגינטר קוונדט, אך הנישואים היו על סף פירוק, והם התגרשו ב-1929. מאוחר יותר נישאה ליוזף גבלס.
הקשר בין מגדה גבלס לחיים ארלוזורוב נמשך מהתקופה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר מגדה הייתה נערה בת 13 וגרה בגרמניה. מגדה וארלוזורוב הכירו דרך אחותו של ארלוזורוב, ליזה, והקשרים ביניהם התחזקו לאחר המלחמה. כאשר ארלוזורוב חזר לגרמניה בסוף שנות ה-1920, הוא חידש את הקשר עם מגדה, שהייתה אז גרושה ואמידה. השמועות גורסות שמגדה הייתה כרוכה אחרי ארלוזורוב ונעשתה קרובה אליו.
ב-1930, לאחר שמגדה פגשה את יוזף גבלס והתחתנה עימו, הקשר עם ארלוזורוב התרופף. לאחר הרצח, עלו תיאוריות שטוענות כי יוזף גבלס שלח רוצחים כדי להוקיע את ארלוזורוב בשל קשרים רומנטיים אפשריים עם אשתו.
על המשמר, 17 ספטמבר 1978.
ועדת החקירה לרצח
במרץ 1982, בעקבות פרסום הספר "רצח ארלוזורוב" מאת שבתי טבת, החליטה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין, הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שנבחר לראשות הממשלה, על הקמת ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית שבכתב המינוי שלה הוטל עליה לחקור בטענות לפיהן "אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, או אחד מהם, היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב הי"ד".
ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי (שנהרג על סיפון אלטלנה) וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, וציינה שאינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי. עוד קבעה הוועדה כי האפשרות שדרוויש ומג'יד הם הרוצחים היא אחת האפשרויות המהותיות, אך אי אפשר לקבוע בוודאות כי הם הרוצחים.
פרשת רצח ארלוזורוב ממשיכה לרחוש עד היום. בשנת 2007 הוצבו בבאר שבע שלטים שבהם נכתב שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים, ולאחר בקשה שהופנתה לעירייה, השלטים הוסרו.
עדותם של שלמה הראל, יהודה ארזי וזאב שרף
שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף 1936 לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי". אראל שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד, שטען שהוא הוא שרצח את ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש. את דעה זו חיזק יהודה ארזי (טננבאום), החוקר שחקר את סטבסקי מיד לאחר הרצח. יהודה ארזי, מי שהיה ראש המחלקה הפוליטית במשטרת המנדט, חשף בשנת 1955 טענה סנסציונית בנוגע לרצח חיים ארלוזורוב. לדבריו, רוצחי ארלוזורוב היו ערבים ולא הציונים הרוויזיוניסטים, כפי שנחשד בעבר. ארזי ציין כי בתחילה חשב שסטבסקי אכן היה הרוצח, אך לאחר חקירה נוספת נוכח לדעת שאין יסוד לאשמה נגדו. גילוי זה נשמע לראשונה במהלך נאום סגור שנשא בתל אביב ביום השנה לרצח, כשהוא מתבסס על דוקומנטים ועדויות שנאספו לאורך השנים.
בהרצאתו, ארזי הדגיש כי הרוצחים היו עבדול מג'יד ועיסה אל־אברס, שני ערבים שתכננו את המעשה. עבדול מג'יד הודה תחילה במעורבותו ברצח, אך חזר בו מהודאתו תחת לחץ מצד קציני המשטרה הבריטית. לטענת ארזי, היו שגיאות רבות בחקירה ובתהליך זיהוי החשודים, שהובילו להטיית הדעה הציבורית כנגד סטבסקי, אחד הנאשמים המרכזיים במשפט, אף על פי שלא היה כל קשר בינו לבין הרצח.
ארזי עמד בהרצאתו על האווירה הציבורית שהייתה בארץ בתקופה שלאחר הרצח, כשהיישוב היהודי התפלג לשני מחנות – בעד סטבסקי ונגדו. לדבריו, היו עדים שהעידו בכנות אך טענותיהם נתגלו כבלתי נכונות תחת חקירה מדוקדקת. בין העדויות שהביאו למתח ציבורי הייתה גם עדותה של רבקה פייגין, חברת פלוגת בית"ר בכפר סבא, שטענה כי פלוגתה תכננה לרצוח את ארלוזורוב. ארזי תיאר עדות זו כעדות שקר זדונית, אשר הייתה חריגה בפרשה כולה.
בהקשר זה, הוא סיפר גם על טעויות נוספות שנעשו במהלך החקירה, כמו זיהוי מוטעה שנעשה על ידי סימה ארלוזורוב, אלמנתו של חיים ארלוזורוב, שנפלה קרבן לדמיון חיצוני בין סטבסקי לעבדול מג'יד. קצין המשטרה רייס, שהציג בפניה את תצלומי החשודים, לא ביצע את תהליך הזיהוי כהלכה, מה שהוביל לבלבול בזיהוי הרוצחים.
ארזי טען גם כי הבולשת הבריטית ניסתה להפעיל לחצים רבים כדי לשמור על קו החקירה שהוביל להאשמת סטבסקי וחבריו. לדבריו, ניסו לאיים עליו ולהשפיע על עדותו כדי שלא יערער על המסקנות המקובלות. הוא הדגיש כי הרוצחים היו עבדול מג'יד ועיסה אל־אברס, שברחו ליפו לאחר המעשה.
כתבה מעיתון מעריב, גיליון מתאריך 14 ביוני 1955.
עדות נוספת שמסבכת את העניינים היא עדותו של זאב שרף, מראשי תנועת העבודה ומפקדי שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) בשנים 1940-1945. שרף, בראיון שהעניק להיסטוריון אורי מילשטיין בשנות ה-70, חשף כי אברהם סטבסקי, שנחשד והועמד לדין על רצח ארלוזורוב, היה למעשה סוכן סמוי של הש"י. לפי דבריו של שרף, סטבסקי היה "חסיד" – כינוי לסוכנים שהושתלו בארגונים שונים כמו אצ"ל וברית הבריונים במטרה למסור מידע להנהגת ההגנה. שרף טען גם כי סטבסקי שימש כסוכן מודיעיני בפרשת אלטלנה, כאשר הוא זה שהעביר לרשויות המדינה את המידע על הגעת האונייה. במהלך הקרב על האונייה, נפצע סטבסקי ומאוחר יותר נהרג. עדות זו של שרף מערערת את הנרטיב המסורתי סביב מעורבותו של סטבסקי ברצח ארלוזורוב ומציבה אותו כחלק ממערך מודיעיני רחב יותר שפעל בתקופת היישוב. על פי שרף, לאחר שסטבסקי מילא את משימתו, הוא נידון למוות אך בערעור זוכה ושוחרר. פרטי העדות הזו, שלא פורסמו עד 2015, שופכים אור חדש על הפרשה ומחזקים את הטענה שמדובר היה בקונספירציה מתוכננת היטב, בה סטבסקי שימש כחלק מהמשחק הפוליטי בין תנועת העבודה לבין התנועה הרוויזיוניסטית.
הרב משה צבי נריה, 'הרב פודה ומציל: במלאת ארבעים שנה לפרשת רצח ארלוזורוב', ליקוטי הראי"ה, כרך א, כפר הרואה תשנ"א, עמ' 381–396
אשר מעוז, "שיפוט היסטורי – משפט קסטנר וועדת החקירה בעניין רצח ארלוזורוב", משפט והיסטוריה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, דניאל גוטוויין ומנהם מאוטנר עורכים, תשנ"ט, עמ' 441–471.
אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004.
יוסף רגב, רצח ארלוזורוב עוד חי: עדויות ועובדות בפרשת "רצח ארלוזורוב", באר שבע: הוצאת "ספר", 2016
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
