רציחות פוליטיות בציבור היהודי

רציחות פוליטיות בקרב יהודים הן תופעה המתועדת לאורך הדורות, בארץ ישראל, במדינת ישראל ובתפוצות. חלק ממעשי הרצח וההתנקשויות שבוצעו בידי יהודים כנגד אישי ציבור, מנהיגים פוליטיים, יריבים אידאולוגיים, או יריבים פנים-תנועתיים, מקורם היה בזרמים לאומיים, דתיים ורוויזיוניסטיים המזוהים עם הימין, וחלק נכבד היה גם רציחות שמקורן בתנועות סוציאליסטיות, קומוניסטיות או אנטי־ציוניות המזוהות עם השמאל.

הרוב המוחלט של מקרי הרצח הפוליטי שמקורם ביהודים בעת החדשה הגיע מהשמאל – משום שהשמאל היהודי פעל ברחבי העולם ולא רק בארץ ישראל, ובכלל זה במסגרת התנועות הבולשביקיות, הקומוניסטיות והסוציאליסטיות. לעומת זאת, הימין היהודי היה מרוכז כמעט בלעדית ביישוב הקטן בארץ ישראל, ולכן ההיסטוריוגרפיה הציונית יצרה הטייה משמעותית: היא נטתה לספור את הרוב המוחלט של מקרי הרצח הפוליטיים שהתרחשו בארץ – שרובם בוצעו בידי ציונים – כ“רצח מימין”, תוך התעלמות מרוב עצום של מקרי רצח פוליטיים שבוצעו בידי יהודים שמאליים מחוץ לישראל, שלא הוגדרו “ציונים” ולכן הושמטו מהנרטיב. הטייה נוספת ניכרת ביחס לארגון הלח"י: אף שבתקופת אברהם שטרן היה הארגון מזוהה בבירור עם הימין הלאומני, לאחר מותו בשנת 1942 עברה הנהגתו החדשה לקו שמאלי מובהק, תומך בברית המועצות של יוסף סטלין ובתפיסת ה"בולשביזם הלאומי" ^{1 2 3}.

רציחות פוליטיות בימי התנ"ך

בריחת משה למדין – משה, שגדל כנסיך מצרי לאחר שניצל מגזרת פרעה, הרג איש מצרי שהתעלל בעבד עברי ונאלץ לברוח מחשש לעונש מוות. הוא נמלט למדין, שם הגן על בנות יתרו, נישא לציפורה והקים משפחה. בבריחתו זו החל המעבר ממעמד של נסיך מצרי למנהיג עברי, והיא נחשבת לאירוע מכונן בעיצוב דמותו של משה כמושיע העם (שמות ב').

אהוד בן גרא – רצח עגלון מלך מואב – אהוד בן גרא, איש שבט בנימין, התנקש בעגלון מלך מואב באמצעות חרב שהסתיר על ירכו השמאלית, כחלק ממאבק לשחרור העם מידי שלטון זר. הרצח הביא לתקופה של שמונים שנות חירות לישראל, ונחשב לאקט פוליטי מוצדק בתנ"ך (שופטים ג').

יעל אשת חבר – רצח סיסרא – יעל, אשת חבר הקיני, הרגה את סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, באמצעות יתד האוהל, לאחר שנמלט מהקרב מול ברק בן אבינועם. המעשה סיים עשרים שנות דיכוי כנעני ונחשב לאקט גבורה נשית מובהק (שופטים ד'-ה').

בניהו בן יהוידע – רצח יואב בן צרויה – יואב, שר צבא דוד, נרצח בידי בניהו בן יהוידע לפי פקודת שלמה המלך, לאחר שתמך באדוניהו במאבק הירושה. יואב נאחז בקרנות המזבח אך הדבר לא הציל אותו (מלכים א', א'-ב').

ישמעאל בן נתניה – רצח גדליהו בן אחיקם – לאחר מינויו של גדליהו למושל יהודה בידי הבבלים, התנקש בו ישמעאל בן נתניה, מצאצאי בית דוד. הגלות הנוספת שקרתה בעקבות הרצח, נתפסת כאסון לאומי, ובעקבותיה נקבע "צום גדליה" (ירמיהו מ"א).

רציחות פוליטיות בימי בית שני

רצח יהונתן בן חנן – יהונתן בן חנן, כהן גדול לשעבר בירושלים, נרצח בידי הסיקריים באמצעות פגיון שהוסתר בגלימתם. הרצח בוצע ברחובות ירושלים ונחשב לאחת ההתנקשויות הפוליטיות הראשונות של הקבוצה.

רצח חנניה וחזקיהו – חנניה, כהן גדול, ואחיו חזקיהו, נרצחו במהלך השתלטות הסיקריים על העיר העליונה בירושלים, בתחילת המרד הגדול. יחד איתם נהרגו חיילים רומאים שנכנעו, כחלק מהתפרצות אלימה של שלטון הטרור הקנאי.

הטבח ביישוב עין גדי (73 לספירה) – הסיקריים פשטו על היישוב היהודי עין גדי, הרגו את כל הנשים והילדים – כ־700 איש – כעונש על אי-שיתוף פעולה עם המרד. מדובר באחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר באותה תקופה.

פשיטות על כפרים יהודיים סמוכים – מעבר לעין גדי, הסיקריים ביצעו פשיטות נוספות על כפרים יהודיים באזור מצדה, שדדו, הרסו ורצחו. פעילות זו נועדה להשתיק מתנגדים מבית ולחזק את שלטונם האידיאולוגי.

רצח מנחם מנהיג הסיקריים – על ידי אלעזר בן חנניה – מנחם, מנהיג הסיקריים בירושלים, נרצח בידי קבוצה יריבה של קנאים, בראשות אלעזר בן חנניה. מדובר בחיסול פוליטי פנימי בתוך מחנה המורדים.

רציחות פוליטיות משמאל

ניסיון ההתנקשות של גדליה וילבושביץ באליהו שייד (1892–1899, לא בוצע) – מהנדס יהודי מרוסיה, שהושפע מהאווירה המהפכנית וראה בשייד סמל לשחיתות הפקידות של רוטשילד במושבות, ניסה להתנקש בו בעת הגעתו באונייה לארץ. מחשש לפגיעה באנשים חפים מפשע שנכחו בקבלת הפנים – ויתר על הביצוע.

הירש לקרט – ניסיון רצח פון ואהל (1902) – הירש לקרט, פעיל הבונד, ירה במושל הרוסי פון ול כנקמה על הצלפות שביצע ביהודים לאחר הפגנה. הרצח נכשל, פון ול נפצע בלבד. לקרט נתפס, נשפט והוצא להורג.

מניה שוחט – תכנון לרצח השר פלווה (1903) – שוחט ושותפיה תכננו להתנקש בשר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פלווה, שנחשב לאחראי לפוגרום קישינב. התכנית כללה חפירת מנהרה תחת ביתו, אך סוכל על ידי סוכן כפול. שוחט לא נתפסה.

מניה שוחט – רצח סוכן באודסה (1905) – שוחט ירתה למוות באדם צעיר שנכנס לביתה בעת שהובילה נשק למהפכנים. היא חשדה כי מדובר בסוכן חשאי שביקש לחשוף את המבצע. המעשה בוצע באופן ספונטני.

ניסיון ההתנקשות בגאורגי גפון (28 במרץ 1906, אוזרקי, רוסיה) – פנחס רוטנברג, מהנדס ומהפכן יהודי־רוסי, חבר המפלגה הסוציאל־רבולוציונרית, השתתף בפרשת חיסולו של האב גאורגי גפון, הכומר הרוסי שהנהיג את מצעד הפועלים ב“יום ראשון העקוב מדם” והפך לסמל מהפכת 1905. לאחר שנחשפו קשריו של גפון עם האוכרנה – המשטרה החשאית של הצאר – הורה יונה אזף, מנהיג הארגון הלוחם של המפלגה (שהיה בעצמו סוכן כפול), לחסלו. רוטנברג, שפעל תחילה להצילו ולהבריחו מאימת השלטונות, נבחר לבצע את גזר הדין. הוא קבע עמו פגישה בדאצ’ה באוזרקי, סמוך לגבול פינלנד, ושם ניתלה גפון. גופתו נמצאה כחודש לאחר מכן. רוטנברג טען כי קיים “משפט חברים” ושגפון הודה בשיתוף פעולה עם האוכרנה, אך הכחיש כי חנקו במו ידיו. המפלגה סירבה לטהר את שמו, והוא נאלץ להימלט מרוסיה מחשש לחייו.

התנקשות בערפ אל-ארסן בידי דוד תידהר ויהושע לוי (1916–1917) – השוטר היהודי דודתידהר טען שדיזנגוף רמז לו "איך נפטרים מהאיש הזה?", ומתוך תחושת שליחות לאומית, ארב עם יהושע לוי לערפ – עוזרו האכזרי של הקצין הטורקי חסן ביי – וירה בו ובמלוויו סמוך לרמלה.

ניסיון התנקשות של "השומר" ביוסף לישנסקי מניל"י (9 באוקטובר 1917) – לאחר שנמלט מהטורקים, ביקש לישנסקי מקלט אצל אנשי "השומר". אלו, שראו בו איום אידיאולוגי ומבצעי, החליטו להורגו. שני שומרים ירו בו אך הוא שרד, נמלט, ולבסוף נמסר לטורקים, מסר מידע קריטי והוצא להורג בדמשק. ההתנקשות נעשתה בהוראת הארגון אך לא הצליחה בפועל.

ניסיון ההתנקשות בסר רונלד סטורס על ידי חברי "השומר" אורי נדב ויוסף חריט (1920, לא בוצע) – בעקבות מאורעות נבי מוסא באפריל 1920, שבהם נרצחו שישה יהודים ונפצעו מאות, תכננו חברי "השומר" אורי נדב ויוסף חריט להתנקש במושל הצבאי הבריטי של ירושלים, סר רונלד סטורס, כמעשה נקמה ותעמולה. השניים עקבו אחריו במשך חודשים, הכינו תוכנית פעולה ואף תיאמו את ההוצאה לפועל. יוסף חריט נשלח למשימה מטעם ישראל שוחט, מנהיג "השומר", אך לבסוף הורה שוחט לדחות את הפעולה. ההתנקשות בוטלה מסיבות פוליטיות, בהן תקוות למינוי נציב יהודי בארץ ישראל והמאבקים הפנימיים בין "הקיבוץ" ל"ההגנה".

רוזליה זמליאצ'קה – "הקצינה היהודייה של הטרור האדום" (דצמבר 1920) – קומיסרית בולשביקית בכירה ממוצא יהודי, שהובילה יחד עם בלה קון את מסע ההוצאות להורג ההמוניות של חיילים ואזרחים אנטי־בולשביקים לאחר נפילת הצבא הלבן בקרים. בהוראתה הוטבעו ונשרפו אלפי שבויים שנכנעו לאחר שהובטחה להם חנינה. מעשיה סימלו את שיאו של "הטרור האדום" בדרום רוסיה, והפכו אותה לדמות המזוהה ביותר עם האכזריות והFanatism של המהפכה הבולשביקית.

רצח טופיק ביי בידי ירחמיאל לוקצ'ר, חבר "השומר" לשעבר (1923) – לאחר שהתברר כי טופיק ביי, קצין משטרה ערבי ששירת בתקופה העות'מאנית והמשיך בתפקידו תחת הבריטים, עמד בראש הפורעים שפרצו ל"בית העולה" ביפו במאי 1921 ורצחו אחד־עשר עולים חדשים, החליטו חברי תת־הארגון "הקיבוץ" לחסלו. ירחמיאל לוקצ'ר, בסיוע חברו בנימין ביקמן, ארב לביי ביום סוער ליד ביתו במנשייה, קרא בשמו וירה בו בראשו. הרצח בוצע בהוראת הארגון ונחשב למעשה נקמה ואזהרה לפורעים הערבים.

רצח ד"ר יעקב ישראל דה-האן בידי ההגנה (1924) – אינטלקטואל, סופר ומשפטן יליד הולנד שהיגר לארץ, חזר בתשובה והפך לדמות מרכזית בקרב החרדים המתנגדים לציונות בירושלים. בשל פעילותו הפוליטית הענפה נגד ההסתדרות הציונית וחשש מהשפעתו הבינלאומית, נרצח בירושלים ביום שני, 30 ביוני 1924, לאחר תפילה בבית הכנסת של בית החולים שערי צדק. נורה שלוש פעמים ומת מפצעיו. ככל הנראה נרצח בידי אברהם תהומי בשליחות בכירי ההגנה, ככל הנראה יצחק בן-צבי או רעייתו רחל ינאית. הרצח התקבל כמעשה פוליטי ברור שנועד "לגדוע סכנה קיומית" לציונות, ועד היום מעורר מחלוקת ציבורית.

לזר קגנוביץ' – "האדריכל היהודי של ההולודומור" (1932–1933) – מבכירי מקורביו של סטלין וממבצעי מדיניות הקולקטיביזציה באוקראינה, שגרמה לרעב ההמוני שבו נספו מיליונים. קגנוביץ' פיקח על החרמות המזון, גירוש האיכרים והטלת עונשי מוות על מי שנחשדו בהעלמת תבואה, וחתם על צווים שהובילו להוצאות להורג ועונשים קולקטיביים. אחריותו הישירה לרעב נקבעה לימים בבית המשפט לערעורים בקייב, והוא נחשב לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם פשעי המשטר הסטליניסטי נגד העם האוקראיני.

תכנון רצח רוברט ג'רדין והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני על ידי ההגנה (1939, לא בוצע) – היחידה לפעולות מיוחדות (פו"ם) של ההגנה תכננה להתנקש בג'רדין, נציג הממשל הבריטי שנתפס כאנטי־יהודי, ובמופתי, אויב חריף של הציונות. ברל כצנלסון דרש זאת, אך דוד בן־גוריון התנגד והטיל וטו על הביצוע. פו"ם פורקה לאחר כשמונה חודשים. הרציחות לא יצאו לפועל.

ניסיון ההתנקשות באדולף היטלר על ידי יצחק שימקין (מרץ 1939) – ניסיון כושל של יצחק שימקין, חבר ההגנה, להתנקש בהיטלר בפראג בעקבות הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. שימקין, שחשש לעתיד היהודים, לקח רימונים ממחסן ההגנה ויצא לפראג, אך לא הצליח לזהות את רכבו של היטלר בין שיירת המכוניות. הוא חזר לארץ מבלי לפעול. מאוחר יותר, נטען כי קיבל צל"ש ממשרד הביטחון, אם כי הדבר לא אומת רשמית.

רצח ברוך ויינשל בחיפה בידי ההגנה (אוקטובר 1939) – חלק ממדיניות חיסול פנימית שנועדה לטפל במי שזוהו כ"מלשינים" או "בוגדים". ויינשל, יהודי ששימש כסוכן סמוי של הבולשת הבריטית וסייע למניעת ההעפלה הבלתי־לגאלית, הותקף על ידי יחידת פו"ם שנשלחה תחילה רק להכותו, אך הוא שלף אקדח, ירה והרג את אחד מהם – אורי (יוסף) אורקיביץ'. לאחר מכן גבר רצון הנקם בארגון ונעשו מספר ניסיונות כושלים לחסלו, עד שבסופו של דבר נורה למוות.

רצח ברוך כרמי בידי ההגנה (יוני 1940) – בדומה לרצח ברוך ויינשל, גם בשוטר ברוך כרמי חשדה ההגנה בשיתוף פעולה עם הבריטים. לאחר מספר ניסיונות כושלים חוסל כרמי לבסוף בידי אנשי היחידה המיוחדת של פו"ם ביוני 1940, זמן קצר אחרי שנישא.

רצח אוסקר אופלר בידי ההגנה (ינואר 1940) – נבע מחשד כי שימש כמלשין שסיפק מידע לבולשת הבריטית על מחסני נשק בלתי־חוקיים. לדברי מפקח הבולשת ג'. ג'. מורטון, ששימש קצין מודיעין בכיר בארץ ישראל, אופלר – שכונה בידי הבריטים "ז'אק" – שימש מקור מודיעיני בתשלום והוביל לחשיפת מחסן נשק במישמר השלושה שבגליל, שם נמצאו רובים, רימונים ותחמושת. בעקבות הגילוי נאסר מפקד התחנה היהודי חיים לייטנר ונידון לשמונה שנות מאסר, וההגנה הסיקה כי מדובר בהלשנה. לאחר חקירה פנימית, הועמד אופלר לדין בפני "בית דין צבאי יהודי" ונגזר עליו עונש מוות. הוא נורה בתל אביב, וגופתו נמצאה כשפתק מוצמד לחזהו ובו נכתב כי "נדון למוות בשל בגידה והוצא להורג".

רצח משה סבטאני (3 במאי 1940, חיפה) – משה סבטאני היה אחד ממספר יהודים שההגנה הגדירה כ"מלשינים" שפעלו בשירות הבריטים או מסרו מידע על מחסני נשק של הארגון. הוא נשפט בידי ועדת שיפוט פנימית של ההגנה ונגזר עליו עונש מוות. ב־3 במאי 1940 הוצא להורג ביריות בחיפה בידי יחידה ייעודית של חברי ההגנה שנבחרו למשימה.

רצח יצחק שראנסקי (12 במאי 1940, תל אביב) – יצחק שראנסקי הוצא להורג בידי ההגנה בתל אביב ב־12 במאי 1940, לאחר שהואשם כי שימש מודיע ליהודים שפעלו בשירות הבריטים והביא לחשיפת פעילות מחתרתית או מחסני נשק. גם הוא נשפט בפני גוף פנימי של ההגנה, וההוצאה להורג בוצעה ביריות על ידי קבוצה קטנה של פעילים שנבחרו במיוחד.

רצח ברוך מנפלד (25 ביוני 1940, חיפה) – ברוך מנפלד היה אחד מחמישה "מלשינים" שזוהו על ידי שירות הידיעות של ההגנה (ש"י). לאחר שנאספו ראיות מספיקות נגדו, הועמד לדין בפני ועדת חקירה מיוחדת ונידון למוות. הוא נורה למוות בחיפה ב־25 ביוני 1940. לא פורסמו פרטים נוספים על נסיבות המעשה, אך ההוצאה להורג בוצעה בידי מפקדים מההגנה או יחידה נבחרת שפעלה באישור הפיקוד העליון.

רצח אליהו שלומי (18 באוגוסט 1940) – במסגרת “הסזון הראשון” תקפו מאות מאנשי ההגנה את פלוגת בית”ר בהרצליה כחלק ממאבק אלים עם האצ"ל על שליטה ונשק, לאחר שאלה החרימו מחסני נשק של ההגנה. במהלך המתקפה הוכו אנשי בית”ר באלות ובאגרופנים, ואליהו שלומי, בן 21, עולה מליטא ולוחם פלוגות בית”ר, נפצע אנושות ומת מפצעיו. האירוע, שנחשב למעשה הרצח הפוליטי הראשון בתוך היישוב העברי, חשף את עומק הקרע בין ההגנה לאצ"ל והותיר צלקת ביחסי שני המחנות. שישה מאנשי ההגנה הועמדו לדין אך זוכו מחוסר ראיות, והפרשה נחרתה כסמל לשימוש בכוח פוליטי בתוך היישוב טרם קום המדינה.

רצח משה יעקב מרקוס (25 באוגוסט 1942, ליד עכו) – משה יעקב מרקוס, בן 22, חייל בצבא הבריטי, נמצא מת בשק סמוך לכפר עטה ב־25 באוגוסט 1942, כשעל גופו שלושה קליעי ירי. לפי הארץ, החוקר המשטרתי העריך כי נורה ארבעה ימים קודם לכן, ב־21 באוגוסט. לפי ישעיהו אשל, יחידת פו"ם של ההגנה בחיפה היא שביצעה את החיסול, לאחר שהחשידו את מרקוס (המכונה "י.ק.") בהלשנה.

ישראל קאנאל – ניסיון לרצח יוסף שרינסקי (1942) – קנאל, חבר בארגון הגנה בגטו ורשה, ירה במפקד המשטרה היהודית שרינסקי באשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים. שרינסקי נפצע קשה אך שרד.

רצח אברהם וילנצ'יק בידי הלח"י בהרצליה (25 בפברואר 1943) – אברהם וילנצ'יק, ממייסדי לח"י, שוחרר ממעצר בלטרון לאחר שנתיים ונחשד כי שיתף פעולה עם הבריטים. ימים ספורים לאחר שחרורו הגיע לביתו בהרצליה חבר לח"י שקרא לו החוצה וירה בו למוות. ההתנקשות סימנה לכל חברי הארגון כי “רק המוות משחרר מלח"י”, ונועדה להרתיע מפני נטישה או בגידה. אף שנטען כי לא מסר מידע, הרצח הפך לסמל לאכיפת נאמנות מוחלטת לארגון.

רצח אליהו גילדי (גרין) בידי הלח"י (קיץ 1943) – אליהו גילדי, מראשוני לח"י, הפך לדמות כריזמטית אך שנויה במחלוקת לאחר בריחתו ממחנה מעצר יחד עם יצחק שמיר. התנהלותו הסמכותית, רעיונותיו הניהיליסטיים ותכניותיו לפגוע במנהיגי היישוב גרמו למתיחות גוברת עם הנהגת הארגון. לטענת שמיר ויהושע כהן, גילדי איים לירות בהם ולפרק את לח"י, והוחלט לחסלו בטרם יבצע זאת. הוא נורה למוות בחולות בת־ים בידי שני חברי לח"י. ההתנקשות בוצעה בחשאי והוסתרה במשך שנים, אך בדיעבד שימשה צעד מכריע לביסוס שלטונו של שמיר בלח"י.

רצח ישראל פריצקר בידי הלח"י (3 בספטמבר 1943) – ישראל פריצקר, מראשי מחלקת המודיעין של האצ"ל, הואשם על ידי לח"י בשיתוף פעולה עם המודיעין הבריטי ובהסגרת פעילי מחתרת. אף שהיה מזוהה בעבר עם הקו של רזיאל וז'בוטינסקי לתמיכה בבריטים, לח"י ראה בכך בגידה. לאחר שאושרה הוצאתו להורג, נורה למוות סמוך לביתו ברחוב פרץ חיות בתל אביב. ההתנקשות סימנה את חידוש כוחה של לח"י והעבירה מסר כי בגידה בארגון או סיוע לבריטים ייענשו בחומרה, גם אם הקורבן נמנה בעבר עם שורות הלוחמים.

רצח קאסם טאובאש בידי ההגנה והפלמ"ח (סתיו 1943) – פעולת נקמה מתוכננת היטב על רצח השומר הוותיק אלכסנדר זייד, ממייסדי "בר גיורא" ו"השומר", שנרצח ב-1938 בעת שסייר בעמק יזרעאל. לאחר שהתברר כי ראש שבט בדואי בשם קאסם טאובאש היה האחראי למותו ולרציחות נוספות באזור, יחידה מפלוגה א' של הפלמ"ח חדרה למחנהו הסמוך לוולדיים והרגה אותו. ההחלטה התקבלה באישור הדרג הבכיר של ההגנה, והמניע המרכזי היה נקמה. לפי מקורות שונים, לרבות עדותו של אחד מהמבצעים, יצחק הנקין, המבצע נועד גם להרתיע אחרים: בעקבות ההתנקשות נמלטו מראשי כנופיות ערביות מחשש ש"זרוע הנקם הארוכה" תגיע גם אליהם.

רצח זאב פאלש (13 במרץ 1944) – זאב פאלש, יהודי ששירת כחמש שנים במודיעין הבריטי, נחשב בעיני לח"י לבוגד ומלשין המסכן את קיום הארגון. הוא נורה למוות סמוך לביתו ברחוב הרצל ברמת גן. ההודעה הרשמית של לח"י הציגה את ההתנקשות כמעשה צדק מהפכני נגד “סוכני האויב”, והזהירה מלשינים נוספים כי דמם בראשם.

רצח חיים גוטוביץ (10 במאי 1944) – חיים גוטוביץ, שעבד במודיעין הבריטי כשנים־עשר שנים, הוגדר אף הוא בידי לח"י כ“סוכן אויב”. הוא חוסל בירי ליד ביתו ברחוב הירקון בתל אביב. ההתנקשויות בפאלש ובגוטוביץ שימשו ללח"י אמצעי להרתעה פנימית ולחיזוק המשמעת הארגונית באמצעות שיח הבגידה והנאמנות, שהפך לכלי מרכזי לשימור הלכידות והזהות המחתרתית.

ניסיון רצח רס"ן פורד בידי הלח"י בתל אביב (10 באפריל 1944) – בעקבות נפילתו של חבר לח"י ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בקרב עם שוטרים בריטים, הורה מטה הארגון לנקום באנשי המנדט. מייג’ור י.פ.וו. פורד, מפקד משטרת תל אביב, נבחר למטרה עיקרית. בבוקר ה־10 באפריל 1944 ארבו לו שלושה מחברי לח"י סמוך לבניין המשטרה וירו לעבר מכוניתו במקלע תומפסון. הכדורים ניקבו את חלונות הרכב ושרוולו של פורד אך לא פגעו בו. אקדחו של היורה השני נתקע, והניסיון נכשל. זמן קצר לאחר מכן עזב פורד את הארץ.

שבעה ניסיונות רצח סר הרולד מקמייקל (1944) – מקמייקל, הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל (1938–1944), נחשב בעיני היישוב ובמיוחד בעיני לח"י לאויב אכזרי בשל אחריותו הישירה למדיניות ההעפלה האנטי־יהודית, טביעת "פטריה" ו"הסטורומה", ומעצרו של יואל ברנד. בעקבות האירועים הללו החליט לח"י לחסלו, ויזם שבעה ניסיונות התנקשות שונים בין פברואר לאוגוסט 1944. הניסיון הראשון היה הצבת מטען במערכת הביוב של כנסיית סנט ג’ורג’ בירושלים (3 בפברואר 1944), אך הפצצה לא התפוצצה. לאחר מכן נעשו ניסיונות כושלים נוספים — מארב סמוך לדפוס הממשלתי, הטמנת רימונים ליד קולנוע רקס, ותוכנית ירי על מסלול נסיעתו הקבוע של מקמייקל שנכשלה עקב היתקלות מקרית עם סיור בריטי. ניסיון נוסף נועד להתרחש בקונצרט בבית הספר רוטשילד, אך מקמייקל כלל לא הופיע. ב־8 באוגוסט 1944 התרחש הניסיון האחרון וההחלטי: אנשי לח"י, בפיקוד יהושע כהן, הציבו מארב על כביש ירושלים–יפו ליד ליפתא. הם תקפו את שיירתו בירי וברימונים, ופצעו את מקמייקל קלות ואת עוזרו קשה. מקמייקל שרד אך עזב את הארץ כעבור שלושה שבועות, מלווה בשומרים כבדים וללא כבוד.

ניסיונות רצח טי. איי. וילקין בתל אביב ובירושלים בידי הלח"י (1944) – ט. איי. וילקין, קצין מודיעין בריטי ששירת בארץ משנת 1930 ונחשב לאחד מיריבי המחתרות המסוכנים ביותר, היה מעורב במעצרים ובעינויים של אנשי לח"י ואף נכח בעת חיסול אברהם שטרן. כבר ביוני 1941 החליטו מפקדי לח"י לחסלו, אך בשל סדר יומו הבלתי צפוי לא הצליחו לבצע את התוכנית. רק בקיץ 1944 אותרה תנועתו בירושלים, ולח"י תכנן מבצע מדויק בפיקודם של יעקב בנאי ודוד שומרון. בבוקר 29 בספטמבר 1944 ארבו לו ברחוב סנט ג’ורג’ בירושלים וירו בו ארבע־עשרה יריות, מהן אחת־עשרה פגעו והרגו אותו במקום. לח"י קיבל אחריות מלאה והגדיר את וילקין כ“צייד־העל של הגסטפו הארץ־ישראלי”.

רצח הברון וולטר מוין בידי הלח"י בקהיר (6 בנובמבר 1944) – אליהו בית־צורי, בן 22, ואליהו חכים, בן 17, חברי לח"י, התנקשו בברון וולטר מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שזוהה בעיניהם כסמל המדיניות הבריטית שסגרה את שערי הארץ בפני ניצולי השואה. השניים ארבו למכוניתו מחוץ לביתו בקהיר, וירו בו למוות בעת שיצא ממנה. לאחר מעצרם הועמדו לדין במצרים, הודו במעשה והציגו אותו כפעולה לאומית נגד שלטון זר בארץ ישראל. שניהם סירבו לבקש חנינה, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב־23 במרץ 1945. בית־צורי, המזוהה עם האגף השמאלי־כנעני של לח"י, וחכים, הצעיר שבמבצעים, הפכו לסמלי הקרבה ומופת של נאמנות אידאולוגית בתולדות הלח"י.

ניסיון רצח אפרים אילין בידי הלח"י (חורף 1944) – אילין, איש עסקים ופעיל באצ"ל, נחשד בידי לח"י כי שיתף פעולה עם הבולשת הבריטית לאחר מעצרו של דוד רזיאל במאי 1939. על רקע זה הוחלט בלח"י להוציאו להורג. מתנקש הוצב מול ביתו בשדרות ח"ן בתל אביב, אך ברגע האחרון נמנע מלירות מפחד לפגוע באמו של אילין שעברה בחדר. אילין ניצל, ובהמשך אף רכש נשק רב למחתרות באירופה. שנים לאחר מכן פרסם את זיכרונותיו והצליח לשכנע את הציבור בחפותו.

ניסיונות רצח סר ג'ון ולנטיין ווינסטון שאו בידי הלח"י (אוקטובר–דצמבר 1944) – לאחר חיסולו של וילקין, תכנן לח"י להתנקש בסר ג’ון שאו, מזכירו הראשי של הממשל הבריטי בארץ ישראל, שנודע בגישתו הקשוחה כלפי המחתרות. יהושע כהן ודוד שומרון עקבו אחר שאו בירושלים ותכננו לארוב לו בדרכו לעבודה ליד בית המצורעים, אך ההוראה הסופית מתל אביב לא ניתנה. זמן קצר לאחר מכן נעצר כהן באקראי בידי הבולשת, מה שבלם את המבצע. לפי מקורות מאוחרים, נשלח לשאו מכתב ממולכד לטרינידד לאחר המלחמה, אך הדבר לא אומת. שאו עצמו טען כי פעל כפקיד מבצע בלבד ולא נשא באחריות אישית למדיניות הדיכוי.

רצח יוסף דוידסקו בידי הלח"י (20 באוגוסט 1945) – יליד זכרון יעקב, היה מראשוני אנשי המחתרת היהודית "הגדעונים" וממקימי מערכי המודיעין של היישוב. הוא שירת בצבא הטורקי, פעל ברשת נילי, ובתקופת המנדט עבד עבור הבולשת הבריטית במחלקה הערבית תוך שמירה על קשרים גם עם ההגנה, האצ"ל והלח"י. באוגוסט 1945 נחשד כי הסגיר את איש הלח"י יוסף סיטנר לבריטים ונידון למוות בידי הארגון. בערב 20 באוגוסט הגיעו לביתו בזכרון יעקב ארבעה מלוחמי לח"י, בהם משה בר־גיורא ואברהם יהודאי, וירו בו למוות דרך חלון חדרו. בהודעת לח"י נאמר כי הוצא להורג על שסיפק מידע לבולשת הבריטית.

ניסיונות רצח ארנסט בווין בידי הלח"י (1945–1948) – בווין, שר החוץ הבריטי, נחשב בעיני המחתרות היהודיות ליריב החריף ביותר של הציונות לאחר שהפך מתומך מתון במדינה יהודית למתנגד מוצהר. בין השנים 1945–1948 ניסה הלח"י להתנקש בו לפחות שש פעמים, כולן ללא הצלחה. בין התוכניות נכללו ניסיון ליירט את מכוניתו באמצעות רכב עוקב, פצצה שהוסתרה בתוך ספר והונחה בספסל בבית הלורדים אך הושלכה מאוחר יותר לתמזה, וניסיונות ירי שתוכננו בלונדון ונכשלו מסיבות טכניות. ניסיון אחרון, שתוכנן בידי איש הלח"י מאיר הרוצי, בוטל ברגע האחרון בהוראת מפקד הלח"י נתן ילין־מור.

הנוקמים – חיסולים של אנשי גסטפו ו-SS באירופה (1945–1946) – חברי הבריגדה היהודית חיסלו מאות קצינים נאצים לאחר השואה, כולל ניסיון כושל לזהות את אדולף אייכמן וניסיון לסכל את פעילות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. הפעולות בוצעו בהסתר ובאופן עצמאי.

רצח בנימין קורפירסט בידי ההגנה (ינואר–מרץ 1946) – קורפירסט היה יליד דנציג 1919, עלה לארץ ב־1939. בחורף 1946 הגיע לקיבוץ אילת השחר והציע למכור נשק, מה שעורר חשד כי הוא סוכן בריטי. הוא נעצר, נחקר בעינויים בידי הש"י, והודה שגויס על ידי הבולשת במטרה להפליל את הקיבוץ. בית דין של ההגנה בראשות אביעזר פרידמן הרשיע אותו בבגידה, והוא נורה למוות ונקבר בסתר. משפחתו גילתה על גורלו רק ב־1987.

רצח גוטהלף וגנר בידי הפלמ"ח (22 במרץ 1946) – גוטהלף וגנר, מנהיג הטמפלרים וחבר המפלגה הנאצית, חוסל ב־22 במרץ 1946 בתל אביב בידי חוליית פלמ"ח בפיקוד יצחק שדה, לאחר שהתגלה כי מפעלו ביפו סיפק נשק לכנופיות ערביות. הפעולה נועדה להבהיר שהישארות גרמנים בארץ לא תתקבל, ובוצעה לאחר תצפיות ממושכות כשמכוניתו נבלמה ברחוב לוינסקי והוא נורה למוות. ההתנקשות זעזעה את הקהילה הטמפלרית והובילה לגירוש סופי של הגרמנים מארץ ישראל באפריל 1948.

תכנון רצח המופתי חג' אמין אל-חוסייני (מאי 1946) – אנשי הפלמ"ח שפעלו באירופה במסגרת הבריגדה היהודית ראו במופתי סמל לשיתוף פעולה ערבי־נאצי ולסכנה קיומית עתידית ליישוב. קצינים בראשות חיים לסקוב תכננו לחסלו בפריז באמצעות צלפים מנוסים מהיחידה, כדי למנוע ממנו לחזור ולהוביל את העולם הערבי נגד העם היהודי. המבצע תוכנן בקפידה, אך בשלב ההיערכות התקבלה הוראה ממטה ההגנה לעצור את הפעולה, מחשש לתגובה מדינית חריפה ולפגיעה ביחסי היישוב עם בעלות הברית.

רצח ט. ג. מרטין בידי הלח"י בחיפה (9 בספטמבר 1946) – סרנאטור ט. ג. מרטין, קצין ה-CID שבזכות זיהויו נתפס יצחק שמיר, נחשב לאויב מרכזי של לח"י, שהחליטו להוציאו להורג: שני חברי ארגון התחזו לשחקני טניס, ירו בו במעבר צר ליד מגרשי הטניס והוא נפצע קשה ומת. המתנקשים ברחו ולא נתפסו.

רצח ויליאם ה. ברוס בידי ההגנה/הפלמ"ח בירושלים (17 באוקטובר 1946) – קצין חקירות בריטי, חוסל ב־17 באוקטובר 1946 בירושלים בידי חוליית פלמ"ח בעקבות עינויים שביצע בעצורי בריה, לאחר שחלקם סירבו למסור טביעות אצבע. בית דין של ההגנה גזר עליו מוות על "אכזריות מעבר לנדרש", והש"י איתר אותו אחרי חודשים של היעלמות. שלושה אנשי פלמ"ח־מסתערבים ארבו לו ליד קולנוע "ציון" ברחוב יפו, ירו בו למוות ונמלטו דרך בית הקברות בממילא. בהודעת ההגנה נאמר כי ברוס הוצא להורג על עינויי אסירי בריה.

רצח משה בן בצלאל בידי הלח"י (19 בנובמבר 1946) – בן־בצלאל, יליד צפת (1911), הצטרף למשטרת המנדט הבריטי בשנת 1938 ושירת בירושלים, בגבול הצפון ובטבריה, וב־1944 הועבר לתחנת יפו. הוא היה נשוי בשנית, אב לשניים, ואשתו השנייה הייתה בהיריון בעת הירצחו. בבוקר 19 בנובמבר 1946 עמד בתור לאוטובוס בצפון תל אביב כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, שני צעירים ניגשו אליו וירו בו למוות באקדחים, תוך שהכריזו כי היה בלש וראוי לעונשו. עובר אורח, משה מוקוב, נפצע קל מירייה תועה. לפי אוקב וגלילי, בן־בצלאל היה נאמן ליישוב ושירת את ההגנה, אך כשנדרש לשתף פעולה עם אנשי לח"י סירב ואוים על ידם. לטענתם, נרצח משום שסירב לשתף פעולה ולהשפיע על בלשים נוספים לעשות כן. אף שהלח"י לא קיבל אחריות רשמית לרצח, מקורות שונים ייחסו לו את המעשה.

רצח ישראל לוין בידי הלח"י בתל אביב (24 בדצמבר 1946) – יליד פולין ותושב בני־ברק, נורה למוות בירייה בראשו סמוך לגן הדסה בתל אביב ב־24 בדצמבר 1946. בהודעת לח"י נמסר כי הוצא להורג לאחר שהורשע בבית דין של הארגון בשיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית ובמעשי סחיטה תוך התחזות לחבר מחתרת. לפי הדיווחים, בליל שבת שלפני הרצח הגיעו לביתו שני גברים ואישה, ערכו “משפט” קצר וגזרו עליו בתחילה עונש מלקות, אך משהתברר כי המשיך להיפגש עם קציני מודיעין בריטיים, הוחלט להוציאו להורג. לוין, בן 24, הותיר אחריו אישה ושני ילדים. הודעת לח"י הדגישה כי דינו נגזר לאחר חקירה מקיפה וכי מטרת המעשה הייתה להרתיע “בוגדים ומלשינים”.

נקמתו של יהודה מייטרמן (1946, גרמניה) – מייטרמן, ניצול שואה מפולין ואיש קיבוץ בית־השיטה, שהיה סנדלר במקצועו ולוחם לשעבר בצבא הפולני, איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה התגייס ליחידה בצבא האמריקני בגרמניה, שפעלה לאבטחת רכבות ולמאבק בשוק השחור. בתפקיד זה פעל לבדו, ללא ארגון וללא הוראה, לנקמה אישית במי שזיהה כחברי אס־אס, גסטפו ועריקי הוורמכט. לדבריו, היה מאתר את “בני הגזע האדונים” לפי מבטם וגינוניהם, וממתין לשעות הלילה הקטנות ברכבות האקספרס שבין מינכן, פרנקפורט והמבורג, שם היה לופת את קורבנותיו ורוצץ את גולגולותיהם על מסילות הברזל. מייטרמן לא ראה במעשיו נקמה לשם נקמה אלא תיקון אישי והיסטורי על רצח משפחתו, ובכך הפך לאחת הדמויות הנדירות של “נקמת יחיד” יהודית בשטח הכבוש שלאחר המלחמה ⁴.

ניסיונות רצח סר אוולין יו בארקר בידי הלח"י (דצמבר 1946–פברואר 1947) – בארקר, יליד 1894, שימש כמפקד חיל השמיני בצבא הבריטי בשנים 1944–1946 וכמפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל ובעבר הירדן עד פברואר 1947. יחסו הנוקשה כלפי המחתרות העבריות, ובעיקר החלטותיו לאשר עונשי מוות ועונשי מלקות לאנשי האצ"ל, עוררו זעם רב. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946 הוציא הוראה לחייליו להחרים בתי עסק ומוסדות יהודיים כדי "להעניש את היהודים בכיסם", מכתב שפורש כאנטישמי וגרם לסערה ציבורית. בעקבות זאת החליטו האצ"ל והלח"י לשתף פעולה בניסיונות לחסלו. בין התוכניות שנעשו: ירי ממכונית נוסעת באמצעות מקלעים כבדים; ניסיון להניח עגלת תינוק ממולכדת ובה 40 ק"ג חומר נפץ סמוך למקום מגוריו; ומטען חבית במשקל 60 ק"ג עם הדלקה חשמלית שהופעל בטעות נגד סיור בריטי וגרם למות ארבעה חיילים. ניסיונות נוספים כללו מטעני רימונים ליד ביתו ומכתבי נפץ שנשלחו אליו מאירופה לאחר שעזב את הארץ. בסך הכול נרשמו שבעה או שמונה ניסיונות לחיסולו של בארקר, כולם כשלו, ואיש מהמתנקשים לא נתפס.

רצח ארנסט מיכאל שנל בידי הלח"י (8 במרץ 1947) – שנל, בן 17 מרמת ישי, תלמיד חשמלאי וחניך תנועת "בני עקיבא", הצטרף לסניף הלח"י בחיפה. לאחר גל מעצרים נרחב שביצעו הבריטים בעיר, נעצרו שמונה מחברי הלח"י ובהם "נפתלי", שהבחין כי הבריטים הביאו את שנל לזהותו – ומאז נחשד שנל כמלשין. חברי הארגון פתחו במצוד אחריו, ובאחת הפעמים איימו עליו בנשק שלא פעל. כששנל אותר שוב, הובא למערה בהר הכרמל, נחקר והוכה לאחר שנמצא ברשותו פנקס ובו שמות חברים. בחקירתו אמר: "אני יודע שזה סופי, עשו בי כרצונכם". הוא נורה למוות בארבע יריות. למחרת ביקרו אנשי הלח"י את הוריו, חיפשו בחדרו וסיפרו להם על האירוע. בהודעת הארגון נמסר כי הוצא להורג באשמת הלשנה לבולשת הבריטית.

ניסיון רצח הסמל וייהורן בידי הלח"י בתל אביב (27 במרץ 1947) – וייהורן, בלש יהודי ששירת במחלקה היהודית של הבולשת הבריטית בתל אביב, היה יעד לניסיון חיסול של הלח"י שנכשל. לפי מקורות הארגון, הסיבה לניסיון ההתנקשות נעוצה באירועי "ליל וינגייט" במרץ 1946, כאשר ספינת מעפילים בשם אורד וינגייט ניסתה להגיע לחופי תל אביב ונעצרה בים. במהלך חילופי אש בעיר בין יחידת פלמ"ח לסיור בריטי, נהרגה המפקדת בת ה־19, ברכה פולד. על פי עדויות מאוחרות, וייהורן נחשב לאחראי למות פולד וכמי שהתפרסם באכזריותו כלפי אנשי המחתרות, ולכן הוחלט בלח"י להוציאו להורג. ניסיון ההתנקשות שנערך ב־27 במרץ 1947 לא הצליח, ווייהורן ניצל.

רצח א. א. קונקווסט בידי הלח"י בחיפה (26 באפריל 1947) – קונקווסט, ראש הבולשת הבריטית (CID) בחיפה, נחשב לאחד מיריביה המסוכנים של המחתרת. אף שסייע לשירותי המודיעין של ההגנה בתמורה להבטחה שלא ייפגע, בלח"י ראו בו אחראי לעינויים ולרדיפות קשות ואף לקשר בפרשת ארנסט שנל. קונקווסט נודע בעברו באירלנד כקצין אכזר שכונה "הקצב". אנשי הלח"י עקבו אחריו זמן רב, וב־26 באפריל 1947 ארבו לו בעת שיצא מחנות בשכונת המושבה הגרמנית. כשניגש לרכבו, נורו לעברו מטחי תת־מקלע מתוכה של מכונית חולפת, והוא נפצע אנושות ומת כעבור שעות ספורות בבית החולים הצבאי. היורים הצליחו להימלט אף שנרדפו ונפצעו מירי בריטי. בהודעת הלח"י נמסר כי ההתנקשות בוצעה כעונש על "פשעים ארוכים נגד לוחמי המחתרת העברית".

ניסיונות רצח גורדון מקמילן בידי הלח"י (אפריל–יולי 1947) – מקמילן, יליד 1897, מונה ל-GOC בארץ ישראל בתחילת 1947 והחליף את בארקר; מדיניותו התקיפה, אישורו עונשי מוות לחברי המחתרות ודרישתו לשינוי השיח כלפי היהודים הובילו את הלח"י לתכנן את חיסולו. בין התכניות: מטען קרקעי חזק שהונח בכיפוף של כביש ירושלים–תל-אביב באפריל ונתגלה ופורק על ידי הבריטים, רעיון למטען בעגלה בשדרות יפו בירושלים שבוטל לאחר שהחברים הונחו לפרק את המטען, מטען חזק נוסף שהתגלו ופורקו בתחילת יולי (שלישי–רביעי ביולי 1947), וכן ניסיונות לשלוח מעטפות נפץ לאירופה לאחר שעזב את הארץ. האחריות הוטלה על "עוזי הג'ינג'י" שהיה מזוהה עם האגף השמאלי של לח"י, ועל עזרא יכין; כל הניסיונות נכשלו, מקמילן ניצל ואיש מהמתכננים לא נתפס.

רצח יוסף פרומקין בידי הלח"י בירושלים (3 באפריל 1947) – פרומקין, בן 52, נורה למוות ליד ביתו בשכונת מקור חיים בירושלים. בשעות הערב הגיעו לביתו שני צעירים יהודים שביקשו לפגוש אותו. לאחר שבתו ניסתה לומר שאיננו בבית, דרשו לראותו, והוא יצא אליהם. השלושה יצאו לפינת הבית, שם ירו בו השניים שש או שבע יריות לעיני אשתו וילדיו ונמלטו מהמקום. פרומקין פונה לבית החולים הדסה ומת מפצעיו. בהודעת הלח"י נמסר כי דינו נגזר בשל קשרים ושיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית.

ניסיונות רצח יוסף קילי בידי הלח"י בלוד ובחיפה (1947) – קילי, קצין מודיעין בריטי מנוסה שפעל תחילה בלוד, נחשב בלח"י לאחד מיריביהם המסוכנים ביותר. ניסיון החיסול הראשון נערך ב־23 ביולי 1947, כשמטען רב עוצמה הוטמן בדרך לוודי רובין, אך לא הופעל מחשש לפגיעה באזרחים; המטען פוצץ מאוחר יותר תחת שיירת חיילים בריטים ופצע כמה מהם. לאחר מכן הועבר קילי לחיפה, והוחלט לחדש את ניסיונות החיסול. ב־10 באוגוסט 1947 תוכננה ירי לעברו במסעדת האז בעיר, אך פיצוץ מקרי של רימון הסחה בכיס אחד הפעילים חשף את החוליה, שניים מאנשיה נעצרו ונידונו ל־20 שנות מאסר. הניסיון השלישי התרחש ב־12 בנובמבר 1947: חבר הלח"י "עוזי הג'ינג'י" שהיה מזוהה עם האגף השמאלי של הלח"י, הגיע למשרד שמעל בית הקפה, שלף תת־מקלע מתוך נרתיק כינור וירה לעבר קילי שישב בחצר המסעדה, פצע אותו קשה והרג קצין בריטי נוסף. החוליה נמלטה, וקילי שרד ופונה מאוחר יותר לאנגליה.

רצח שלום גורביץ בידי הלח"י בירושלים (3 בנובמבר 1947) – גורביץ, בן 42, שירת במשטרת המנדט הבריטי מאז שנות ה־20 ונחשב למומחה במאבק בקומוניזם. בעבר נחשד בקרב אנשי המחתרות כמלשין שגרם נזק ללח"י. לפי הדיווחים, סירב להעביר מידע לאנשי הארגון ואף נקשר בשמועה שגרם למעצר שניים מחבריהם. בצהרי 3 בנובמבר 1947 יצא ממטה המשטרה לביתו ברחוב דוד ילין בירושלים. תחילה הופיעו בביתו ארבעה צעירים שביקשו לפגוש אותו אך עזבו, ולאחר כחצי שעה שבו שניים מהם, הזדהו כנציגי הלח"י וביקשו "לחדש קשר". גורביץ הכניסם לחדרו, שם נורה למוות במטח של 18 קליעים, כשעל גופו נמצאו גם סימני דקירה המעידים שנאבק בתוקפיו. הרוצחים נמלטו, והלח"י הודיע כי גזר דינו הוצא לפועל בגין פעילותו נגד המחתרת וסירובו לשתף עמה פעולה.

רצח משפחת שובקי בידי הלח"י (19 בנובמבר 1947) – בעקבות חשד כי בני משפחת שובכי הערבית מסרו לבריטים מידע על קורס נשק סודי של צעירי הלח"י שנערך סמוך לרעננה, מידע שהוביל לפשיטה בה נהרגו חמישה מחניכי הארגון, החליט הלח"י לנקום. לפנות בוקר ב־19 בנובמבר 1947 חדרו עשרה מאנשי הלח"י, מחופשים לחיילים, אל הכפר ערב־שובכי, הורו למוכתר לאסוף את הגברים, ובחרו חמישה מבני המשפחה. החמישה נלקחו לשדה סמוך ונורו למוות. ההרוגים היו אבי המשפחה אחמד סלאמה שובכי (בן 50), שני בניו ודיע (25) וסמי (23), וכן שני בני אחיו – סבר אחמד (27) שנהרג מפצעיו וסמי שנפצע קשה. בהודעת הארגון נאמר כי מדובר בעונש למלשינים ואזהרה לאחרים, אך הסוכנות היהודית גינתה את המעשה.

רצח ידידיה סגל בידי ההגנה (ינואר 1948) – ידידיה סגל, בן 21 מחיפה ולוחם באצ"ל, נחטף בינואר 1948 בידי אנשי ההגנה בעקבות חשד למעורבותו בחטיפת איש הגנה בידי האצ"ל. הוא הוחזק והוכה במסתור על הר הכרמל, ולפי גרסת ההגנה נורה כשניסה להימלט לעבר הכפר הערבי טירה — שם נמצא בהמשך גופתו כשהיא ירויה ומעונה. האצ"ל טען כי נחטף, עונה ונרצח במכוון בידי ההגנה, שטשטשה את מעשיה בסיפור כוזב על "בריחה". אף שאין הוכחה חד-משמעית לגרסה כלשהי, האחריות למותו מיוחסת ברוב המחקרים להגנה, שלכדה אותו והייתה אחראית לגורלו.

רצח יהודה אריה לוי בידי הלח"י (15 בינואר 1948) – לוי, בן 33, רווק יליד איטליה, היה מהנדס מוכשר ששימש ראש המחלקה הטכנית של הלח"י, פיתח מטענים ומוקשים והדריך בקורסים לחבלה. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל תמך בפירוק הארגון ובצירופו למוסדות המדינה שבדרך, והביע בגלוי את רצונו להצטרף להגנה. עמדתו עוררה התנגדות עזה בקרב הנהגת הלח"י, והוא הואשם בהפרת משמעת, פגיעה במורל וחשיפת סודות. לפנות בוקר 15 בינואר 1948 פרצו כ־15 מחברי הארגון לדירתו ברחוב הירקון בתל אביב, חטפו אותו וירו בו ארבע יריות בחזהו. גופתו נמצאה מאוחר יותר. בהודעת הלח"י נמסר כי נגזר דינו לאחר משפט פנימי, אך עדויות מאוחרות, ובהן של המתנקש עצמו, העלו כי ההוצאה להורג בוצעה בפקודת ראשי הארגון כדי לאותת למתלבטים שהארגון לא יתפרק ולא יסבול עריקה לשורות ההגנה.

רצח חיה זיידנברג בידי הלח"י בתל אביב (1 בפברואר 1948) – זיידנברג, בת 22, אחות יהודייה מבית החולים הממשלתי ביפו, הואשמה בקשרים רומנטיים עם דוד יסמיני, מפקד בארגון הערבי נאג'אדה. לפי גרסת הלח"י, יירט הארגון שיחה טלפונית ביניהם שבה הבטיחה לו להניח פצצה במרכז תל אביב. לאחר שנעצרה ונחקרה הודתה, לטענת החוקרים, בקשריה עם יסמיני ובמסירת מידע על עמדות ההגנה בחולון ובבת ים. היא הועמדה לדין שדה ונגזר עליה מוות בירי. גופתה נמצאה בפרדס סמוך לרמתיים. בהודעת הלח"י פורסמה "הודאתה" בכתב ידה, אך ההגנה חלקה על אמינות המסמך וטענה כי הראיות אינן מבוססות וכי ייתכן שמדובר בעלילה שהובילה להודאה שנגבתה בכפייה. על אף הביקורת הציבורית, הלח"י הגן על ההחלטה וטען כי מדובר בצעד הכרחי למען ביטחון היישוב.

ניסיון התנקשות בשיף נימר אל-חטיב בידי ההגנה/הפלמ"ח (19 בפברואר 1948) – ב־19 בפברואר 1948 ניסתה יחידת המסתערבים של הפלמ"ח להתנקש בחייו של השייח' נימר אל-חטיב, מנהיג מוסלמי מחיפה שנודע בהסתה חריפה נגד היהודים. אל-חטיב, בן 32 ובוגר אל-אזהר, חזר מדמשק בדרכו לחיפה כשמכוניתו נורתה סמוך לקריית מוצקין במטח של כשלושים כדורים. נהגו ואחד משומריו נפצעו, והשומר השני נהרג, אך אל-חטיב עצמו נפצע בלבד וניצל. בעקבות ההתנקשות נמלט ללבנון, והפעולה נחשבת לאחת ממבצעי החיסול הכושלים של יחידת המסתערבים.

רצח ויטולד הוליאניצקי בידי הלח"י בירושלים (פברואר–מרץ 1948) – הוליאניצקי, קונסול פולין לשעבר בארץ ישראל, היה מתומכיו הראשונים של אברהם שטרן וסייע לאצ"ל בשנות ה־30 בקבלת דרכונים מזויפים ובקשר עם השלטונות הפולניים. לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים עבד בירושלים כצנזור ולאחר מכן כסגן מנהל מחלקת נכסי האויב בממשל הבריטי. בראשית 1948, בעת ששהה בירושלים עם אשתו, הופצה בלח"י ידיעה כי הוא ועמיתו ארנולד מרגלים עבור הבריטים והערבים. שניהם נעצרו בידי אנשי הארגון, נחקרו, נדונו למוות והוצאו להורג. גופותיהם נמצאו בשדה סמוך לשייח' באדר כשראשיהן קשורים יחד. בדיעבד התברר כי הוליאניצקי היה מיודד עם שטרן ותמך במאבק הלאומי היהודי. גם ראשי לח"י לשעבר, בהם נתן ילין־מור, הודו כי הרצח היה שגוי וחסר הצדקה, אף שבאותה עת פרסם הארגון הודעה רשמית שבה כונה "מרגל פולני וסוכן הבולשת הבריטית".

רצח סטיבן ארנולד בידי הלח"י (פברואר–מרץ 1948) – ארנולד, קצין לשעבר בצבא אנדרס ומנהל סוכנות הידיעות הפולנית בארץ ישראל, הואשם בידי הלח"י במסירת מידע לבריטים ולכנופיות ערביות בתקופת המצור על ירושלים. הוא נעצר יחד עם הקונסול הפולני לשעבר ויטולד הוליאניצקי, נחקר, נדון למוות והוצא להורג. גופות השניים נמצאו סמוך לשייח' באדר, קשורות זו לזו. בדיעבד הודו בכירי לח"י לשעבר, בהם נתן ילין־מור, כי הרציחות בוצעו באווירה של פחד ושמועות על מרגלים בתקופת ההפגזות על ירושלים, וכי לא נמצאה להן הצדקה ממשית.

רצח ורה דוקסובה בידי הלח"י בירושלים (27 במרץ 1948) – דוקסובה, בת 36, שהציגה עצמה כיהודייה והייתה נשואה ליהודי, עבדה כמלצרית בבית הקפה "אלנבי" ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים; ב־26 במרץ 1948 נחטפה בידי אנשי הלח"י ונלקחה למחנה הארגון בשייח' באדר, שם נחקרה; לפי הדיווחים ואף לפי הודעת הלח"י נודע כי היא הודה בעבודתה למודיעין הבריטי, ובאותו לילה, 27 במרץ 1948, הוצאה להורג בירי לאחר שהאשימה אותה בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. בהודעת הארגון פורסמה לכאורה "הודאתה" בשפתה (צ'כית) ונטען כי המעשה נועד לטהר את המחנה מבוגדים ומלשינים.

תכנית רצח רוי פארן באנגליה בידי הלח"י (4 במאי 1948) – פארן, קצין קומנדו בריטי, עמד בראש יחידה מיוחדת שפעלה במדים אזרחיים נגד המחתרות. בליל 6 במאי 1947 נעצר בידי אנשיו נער הלח"י אלכסנדר רובוביץ בעת שתלה כרוזים בירושלים ונעלם מאז. כובע שנמצא בזירה נשא את שמו של פארן, אך זה הוברח מהארץ והועמד למשפט רק לאחר לחץ ציבורי – ולבסוף זוכה. בלח"י היו משוכנעים כי עינה את רובוביץ למוות וגזרו עליו דין מוות. ב־4 במאי 1948, שנה לאחר החטיפה, שלחו שליחי הלח"י באנגליה חבילה ממולכדת לכתובת ביתו בכפר שבו התגורר עם משפחתו. את הספר פתח אחיו הצעיר רקס פארן, שנהרג בפיצוץ. רוי פארן עצמו ניצל, עזב את בריטניה והשתקע מאוחר יותר בקנדה. פרשת רובוביץ–פארן נותרה בלתי פתורה, ומקום קבורתו של רובוביץ לא נודע עד היום.

פרשת אלטלנה (20–22 ביוני 1948) – עימות מזוין בין צה"ל לבין אנשי האצ"ל סביב אוניית הנשק "אלטלנה", שנשאה תחמושת ולוחמים מאירופה ונועדה לצייד את צה"ל ואת יחידות האצ"ל בירושלים. הספינה, שהגיעה מצרפת בעיצומה של מלחמת העצמאות, הפכה למוקד משבר חריף בין הנהגת המדינה בראשות דוד בן־גוריון לבין מנחם בגין, מנהיג האצ"ל, סביב שאלת הסמכות הצבאית והפיקוד על הנשק הלאומי. לאחר עימותים בכפר ויתקין ובחוף תל אביב הורה בן־גוריון לפתוח באש על האונייה, שנפגעה ועלתה באש. 19 בני אדם נהרגו, בהם אברהם סטבסקי ושלושה חיילי צה"ל. בגין הורה לא להשיב אש כדי למנוע מלחמת אחים, והפרשה נחרתה בזיכרון ההיסטורי כעימות הפוליטי־הצבאי החמור ביותר בתולדות היישוב היהודי. עדותו של יצחק רבין, שהיה אז קצין פלמ"ח בתל אביב, חיזקה את ההבנה שהירי הכבד בין היתר הונע ממניעים אידאולוגיים ופוליטיים: "האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!'… אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי האצ"ל ומנהיגו מצאו את ביטויים בעוצמת האש. איני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת, ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש".

רצח מאיר טוביאנסקי (30 ביוני 1948) – מאיר טוביאנסקי, מהנדס וראש מחנה צה"ל בירושלים, הואשם ביוני 1948 בבגידה לאחר שפורשה בטעות שיחה שלו עם מנהל בריטי בחברת החשמל כהעברת מידע לאויב. ב־30 ביוני נחטף מתל אביב, נשפט בבית דין שדה בלתי חוקי בראשות קציני ש"י, הורשע והוצא להורג בירייה באותו ערב בבית גיז – כל ההליך נמשך כשלוש שעות. שנה לאחר מכן חקרה הממשלה את הפרשה, נקבע שטוביאנסקי חף מפשע, הוענק לו דרגת מייג'ור (רב סרן) ונערכה לו הלוויה צבאית מלאה. מפקד הש"י, איסר בארי, הורשע בהריגה אך נידון ליום מאסר בלבד.

רצח הרוזן פולקה ברנדוט בידי "חזית המולדת" בירושלים (17 בספטמבר 1948) – הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, נשיא הצלב האדום השוודי ומגשר האו״ם הראשון בארץ ישראל, נשלח במאי 1948 לתווך בין ישראל למדינות ערב. במהלך תיווכו הציע תוכנית שנחשבה בעיני הנהגת המדינה הצעירה למסוכנת: מסירת הנגב לערבים, בינאום ירושלים, הגבלת עלייה ומתן זכות שיבה לפליטים. הנהגת ישראל דחתה את הצעתו, והלח״י ראה בו איום חמור על עתיד המדינה. ב־17 בספטמבר 1948, בשעה 17:00, נעצרה שיירת ברנדוט ברחוב הפלמ״ח בירושלים בידי חוליית לח״י שפעלה תחת הכיסוי "חזית המולדת". יוסף כהן ירה בו ובקצין הצרפתי קולונל סרוט מטווח קצר – שניהם נהרגו במקום. המבצעים היו אנשי הלח״י ישעיהו כהן, יהושע זטלר, יצחק בן־משה, משולם מקובר ואחרים. הרצח זעזע את ממשלת ישראל, שהגיבה בפירוק סופי של הלח״י ובמעצר מנהיגיו. הרוזן ברנדוט נחשב לקורבן הראשון של האו״ם.

ניסיון רצח נגד דוד צבי פנקס (הלילה שבין 21 ל-22 ביוני 1952) – הונחה פצצה בפתח ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס בתל אביב, בעקבות החלטתו להגביל את תנועת הרכב בשבת, שנראתה כניסיון לכפות שמירת שבת. הפיצוץ גרם נזק כבד אך איש לא נפגע. שני צעירים יוצאי הפלג השמאלי של לח"י (הקשור לכנענים ולתפיסות פרו-סובייטיות), עמוס קינן ושאלתיאל בן־יאיר, נמלטו מהמקום, נעצרו והואשמו בניסיון ההתנקשות, אך זוכו מחוסר ראיות. שנים לאחר מכן בן־יאיר הודה שהם עמדו מאחורי ניסיון הרצח.רצח יהושע צרפתי בידי הלח"י בתל אביב (30 באוקטובר 1947) – צרפתי, בן 41, סוחר רכב מירושלים, נורה בשדרות בן־יהודה בתל אביב לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית. אנשי הלח"י איימו עליו תחילה לחדול מפעילותו ואף ביקשו לגייסו למתן מידע על הבריטים עימם היה בקשר מסחרי וחברתי, אך משהתנגד – נגזר דינו למוות. בהודעת הלח"י נמסר כי הוצא להורג בעקבות הרשעה בקשרים עם המודיעין הבריטי. הירי התרחש בשעה 18:30, ובמהלכו נפצעה קלות עוברה־אורח, מרגלית טייב. צרפתי פונה לבית החולים במצב אנוש ומת מפצעיו ב־7 בנובמבר 1947.

מות פנחס סגלוב (1 בספטמבר 1956) – סגלוב, יהודי חרדי בן 55 ואב לשבעה מירושלים, נהרג במהלך הפגנת שבת רבת משתתפים בעיר במחאה על חילול שבת. לפי עדויות עדים הוכה סגלוב באגרוף על ידי שוטר, הוטח ארצה והתעלף, אך המשטרה הכחישה אחריות וטענה כי לא השתמשה בכוח חריג. מותו עורר סערה ציבורית רחבה ואיחד את הזרמים הדתיים והחרדיים במחאה על אלימות המשטרה, כשבהלווייתו השתתפו כ־10,000 איש ובראשם הרבנים הראשיים וראשי הציבור הדתי. הממשלה הקימה ועדת חקירה בראשות השופט אליהו מני, שקבעה כי לא ניתן להוכיח קשר ישיר בין פעולת השוטרים למותו וכי המשטרה פעלה במסגרת החוק. הציבור החרדי דחה את מסקנות הוועדה וראה בסגלוב “קדוש שבת” שנרצח בידי השלטון החילוני, והפרשה נחרתה כמאורע מכונן במאבקי השבת בישראל.

תכנית רצח משה דיין בידי שמואל "גורודיש" גונן (נובמבר 1973) – לאחר משבר מלחמת יום הכיפורים מפקד אזור הדרום, אלוף-משנה שמואל גונן (גורודיש), הודח מתפקידו. בהמשך, גונן טען שתכנן בנובמבר 1973 להתנקש במשה דיין, שאותו האשים באחריות ובבגידה כלפי הפיקוד הצבאי. התכנון, כך סיפר שנים אחר כך, נבע מכעס עמוק ורצון לשפוט את מי שלדעתו הקריב את הקצונה. גונן טען שהיה מוכן להיכנס למשרדו של דיין ולירות בו, אך עצר עצמו.

רציחות פוליטיות מימין

פנחס דשבסקי – ניסיון לרצח פבל קרושבן (1903) – דשבסקי דקר בצווארו את העיתונאי האנטישמי קרושבן, שפרסם חומר הסתה לפוגרום בקישינב. קרושבן נפצע קל. דשבסקי נתפס ונידון לחמש שנות מאסר.

ניסיון ההתנקשות במקס נורדאו (19 בדצמבר 1903, פריז) – חיים זליג לובאן, סטודנט יהודי־רוסי, ניסה לרצוח את מקס נורדאו במהלך נשף חנוכה ציוני במחאה על תמיכתו בתוכנית אוגנדה, שנראתה בעיניו כבגידה ברעיון של שיבת ציון. במהלך האירוע שלף לובאן אקדח, ירה לעברו פעמיים וקרא "מוות לנורדאו האפריקני!" – אך החטיא. נורדאו נפצע קל בלבד ואף הגן על המתנקש מפני לינץ' של הקהל. ההתנקשות, שהתרחשה בעיצומו של הקרע בתנועה הציונית לאחר הקונגרס השישי, הייתה ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות הציונות ונשאה אופי אידיאולוגי מובהק: מאבק בין ציונות מדינית, שביקשה פתרון זמני במזרח אפריקה, לבין ציונות מעשית, שראתה בארץ ישראל יעד בלעדי.

שלום שוורצבארד – רצח סימון פטליורה (1926) – שוורצבארד ירה למוות בפטליורה, נשיא אוקראינה בגולה, כנקמה על הפוגרומים ביהודי אוקראינה. הוא נעצר, נשפט וזוכה בצרפת לאחר משפט מתוקשר.

יאנקוביאק, פלדמן ובליי – רצח אתמן אסקילקו (1926) – שלושה יהודים התנקשו באסקילקו, עוזרו של פטליורה, לאחר שפרסם מאמר הסתה אנטישמי. הם ירו בו מבעד לחלון בביתו בעיירה אוברוב ונעלמו.

תכנון רצח עבדאללה מלך ירדן על ידי ראיה ברמן וחברי ברית הבריונים (1933, לא בוצע) – לאחר פירוק "ברית הבריונים", תכננה ראיה ברמן, פעילה רוויזיוניסטית צעירה, להתנקש בחיי עבדאללה בנשף בנוה צדק, בתחפושת של ערבייה. המניע: חשש מהכתרתו למלך כל ארץ ישראל. המבצע בוטל בשל מחלוקות פנימיות. עבדאללה נרצח לבסוף ב-1951 על ידי מתנקש ערבי.

דוד פרנקפורטר – רצח וילהלם גוסטלוף (1936) – פרנקפורטר רצח את ראש הסניף השווייצרי של המפלגה הנאצית כאות מחאה על האנטישמיות בגרמניה. הוא נעצר, נידון ל־18 שנות מאסר, ושוחרר לאחר כ-9 שנים.

רצח צבי (בן-עמראם) פרנקל בידי אצ"ל (6 בספטמבר 1937) – פרנקל, חבר באצ"ל, הרג ערבי בפעולת נקם סמוך לסומייל ונמלט. לאחר שנתפסה אמו, ביקש מקלט מהאצ"ל, אך בשל חשש שיסגיר מידע לבריטים הוחלט לחסלו. גופתו נמצאה בירקון כשרגליו קשורות בחוט תיל. הארגון פרסם כי "יצא לחו"ל".

הרשל גרינשפן – רצח ארנסט פון ראט (1938) – גרינשפן, בן 17, ירה בדיפלומט גרמני בשגרירות בפריז כנקמה על גירוש הוריו. המעשה שימש עילה לליל הבדולח. גורלו של גרינשפן לאחר הסגרתו לנאצים נותר לא נודע.

ניסיון ההתנקשות במשה רוטשטיין (1939) – ניסיון חיסול כושל שביצע לח"י במשה רוטשטיין, איש אצ"ל שהיה סוכן כפול בשירות הבולשת הבריטית. רוטשטיין נחשד בפרובוקציות והדלפות מודיעין, כולל יוזמה להצגת הסכם שקרי עם איטליה הפשיסטית (הסכם ירושלים) שמטרתו הייתה להכתים את לח"י. לאחר שפעולותיו נחשפו, נערך לו משפט שדה בעזרת דוד אליאב, אשר תכנן את ההוצאה להורג. אך בשל נוכחות בני משפחה בביתו – הפעולה בוטלה. רוטשטיין נעלם, והחיסול לא בוצע מעולם.

חיסול יוסף בראוורמן (3 במאי 1939) – בראוורמן, לשעבר חבר בית"ר וממקימי "המרכז הארצי" של אצ"ל בתל אביב, הפך לקצין משטרה בריטי בחיפה ולאחר מכן ביפו. הוא עסק בין היתר בחקירת ההעפלה ובמעקב אחר פעילות האצ"ל. בשל שיתוף הפעולה שלו עם הבולשת הבריטית נגד יהודים – גזר עליו האצ"ל עונש מוות. הוא נורה ונפצע אנושות בתל אביב, ומת בבית החולים.

חיסול אריה פולונסקי (29 במאי 1939) – יהודי יליד פולין ושוטר במשטרת המנדט מאז 1931, שפעל כקשר בין הסוכנות היהודית לבריטים. האצ"ל האשימו אותו בהלשנות על חברי הארגון והוציאו עליו גזר דין מוות. הוא נורה בשערי בית המעלות בירושלים ונפטר יום לאחר מכן. בפעולה נפצע גם אזרח תמים, אשר נמדר, שמת מפצעיו. בעקבות הרצח פורסם מכתב פתוח מטעם אביו של פולונסקי ותגובה חריפה מהאצ"ל, שבעקבותיהם פרסמה הסוכנות היהודית קריאה פומבית להפסיק את רצח היהודים בידי יהודים.

רצח ולנטין בק בידי האצ"ל בחיפה (22 ביוני 1939) – יהודי מרוסיה ששימש מודיע בריטי והפליל את איש בית"ר יעקב קוטיק, חוסל ב־22 ביוני 1939 בחיפה בידי אנשי האצ"ל. בק, שחשף את קוטיק בעת נשיאת נשק, גרם למעצרו ולגזר דין מוות שהומר למאסר עולם. לאחר מכן נמלט לחיפה, אך אנשי האצ"ל איתרו אותו וירו בו למוות כנקמה על הסגרת חברם.

ניסיון רצח גורדון בידי האצ"ל בירושלים (18 באוגוסט 1939) – ב־18 באוגוסט 1939 ניסה האצ"ל להתנקש בירושלים בקצין המשטרה היהודי גורדון, ששירת את הבריטים ונודע במעורבותו בעינויים ובמעצרים של אנשי מחתרת. חוליה בראשות אליאב ("ישקה") ארבה לו סמוך לביתו בשכונת כרם אברהם, ודוד אילן נשלח לירות בו — אך האקדח התקלקל והירי לא בוצע. גורדון נמלט מהמקום, וכעבור שבועיים עזב את הארץ עם משפחתו, כך שלדברי אליאב "היעד הושג גם בלי ירייה אחת".

רצח ראלף קרנס במוקש בירושלים בידי האצ"ל (26 באוגוסט 1939) – האצ"ל בירושלים חיסל את מפקח הבולשת הבריטית ראלף קרנס באמצעות מוקש שהוטמן בשביל בגן רחביה. קרנס, שעמד בראש המחלקה היהודית בבולשת, עינה באכזריות את איש האצ"ל בנימין זרוני, מה שעורר סערה. חוליה בפיקוד אליאב ("ישקה") התקינה מוקש של עשרות קילוגרמים חומר נפץ ומתכות, ופוצצה אותו מרחוק כשקרנס וחברו רונלד בארקר חלפו במקום – שניהם נהרגו מיד. האצ"ל הפיץ כרוז שבו הודיע כי קרנס הוצא להורג כנקמה על עינויים, ואיים על כל חוקר בריטי שיעשה כן.

רצח מיכאל ווקסמן בידי האצ"ל (16 במאי 1941) – האצ"ל בתל אביב חיסל את מיכאל וקסמן, בן 19, שנחשד כי מסר מידע לבולשת הבריטית על מחסן נשק בבת ים. וקסמן, ששירת במודיעין האצ"ל ונחשד בבגידה ובהשחתת מוסר, נורה שלוש פעמים בגבו בצומת קינג ג’ורג’ ובצלאל.

רצח יעקב סופייאוף בידי הלח"י ברחובות (16 בנובמבר 1941) – קצין חקירות יהודי במשטרת המנדט, הואשם על ידי לח"י כי הסגיר את אנשיו לבריטים ונידון למוות. הוא נורה למוות ביציאתו מתיאטרון ברחובות, ולח"י הכריז כי מדובר באזהרה לכל הבלשים והמודיעים. לפי עדות הקצין הבריטי מורטון, זליק זק מלוחמי לח"י היה המבצע, כנראה באישורו הישיר של אברהם שטרן ("יאיר").

ניסיון רצח רס"ן שלמה שיף בידי האצ"ל (1941) – קצין יהודי בכיר במשטרת המנדט, היה יעד לחיסול על ידי האצ"ל בשל מעורבותו ברדיפת אנשי לח"י. אנשי המחתרת עקבו אחריו ותכננו להטיל עליו מטען חבלה מרחוב מגג סמוך, אך ביטלו את הפעולה מאחר שתמיד היה מלווה באשתו.

תכנית רצח בנימין זרוני בידי הלח"י (ינואר 1942) – בנימין זרוני, חבר אצ"ל שעבר ללח"י, עורר חשד כמודיע לאחר בריחתו ממאסר, ויחסיו עם אברהם שטרן הידרדרו במהירות. בישיבת מפקדת לח"י הוחלט לגזור עליו מוות באשמת בגידה, אך ההוצאה להורג נדחתה ולא בוצעה. זרוני שמע על גזר הדין, החל לנשוא נשק באופן קבוע, ונעצר לבסוף בידי הבריטים.

תכנית רצח אוליבר ליטלטון בידי הלח"י (18 בינואר 1942) – בלח"י הוחלט לחסל את אוליבר ליטלון, השר הבריטי הממונה על המזרח התיכון בקהיר, למטרות תעמולתיות. אברהם שטרן טען כי ניתן להיעזר בחיילים יהודים בצבא הבריטי לביצוע ההתנקשות, אך לאחר מותו התכנית נזנחה. יורשיו קבעו כי מאחר שליטלון הוחלף באוסטרלי ריצ'רד קייסי, שנחשב אוהד ליישוב, אין יותר צורך בחיסולים.

ניסיונות רצח ג'פרי מורטון בידי הלח"י (ינואר–מאי 1942) – ג'פרי מורטון, קצין הבולשת הבריטית שחיסל את אברהם שטרן, הפך ליעד מרכזי לנקמת לח"י. הניסיון הראשון, בינואר, נועד להרגו ברחוב יעל בתל אביב אך הסתיים במותם של קצינים יהודים (בסעיף הבא). לאחר מכן, בפברואר, הונח מטען נגד רכבו ליד ג'נין אך איש לא נפגע. במאי ניסו שוב – מוקש הוטמן בדרך למשרדו, התפוצץ, וריסק את רכבו אך לא פגע בו ובאשתו. לפי עדויות נוספות, התרחש גם ניסיון כושל נוסף סמוך לפתח תקווה. בסך הכול לח"י ניסה בין שלושה לארבעה פעמים לחסל את מורטון ללא הצלחה, עד שהבריטים שלחו אותו לחופשה מאובטחת מחוץ לארץ.

חיסול שלמה שיף, נחום גולדמן, והקצין טורטון (20 בינואר 1942) – ניסיון החיסול של הקצין הבריטי מורטון הפך בטעות להתנקשות בשלמה שיף, קצין יהודי בכיר במשטרת המנדט. אנשי לח"י תכננו לפוצץ מטען מרחוק בבית ברחוב יעל 8 בתל אביב, אך בעקבות טעות בזיהוי הפעילו את המטען כשהגיעו שיף ועמיתיו. שיף נהרג במקום, וכתוצאה מכך גבר הזעם ביישוב על לח"י. יחד עם שיף נהרגו השוטר היהודי נחום גודלמן, והקצין הבריטי טורטון, שאיבד את רגליו ומת לאחר שבוע. הקצין היהודי זאב דיכטר ניצל בנס.

ניסיון רצח מייקל ג'וזף מקונל בידי הלח"י (22 באפריל 1942) – לאחר חיסולו של אברהם שטרן, ביקשו אנשי לח"י לנקום בבכירי המשטרה הבריטית. היעד שנבחר היה מפקד המשטרה בירושלים, מייקל ג’וזף מקונל. משה בר-גיורא הצמיד מוקש רב-עוצמה לרכבו, שתוכנן להתפוצץ עם תחילת הנסיעה. בבוקר שלמחרת, הנהג הערבי של מקונל התניע את הרכב והמטען התפוצץ — ההדף הרג את הנהג אך לא פגע במקונל. הפעולה נועדה לנקום את דמו של שטרן ולשלם "חוב" סמלי לאיריים, מאחר שמקונל עצמו היה אירי שנמלט מארצו לאחר שנגזר עליו מוות בידי הצבא האירי הרפובליקני.

ניסיון רצח אלן סונדרס בידי הלח"י (22 באפריל 1942) – לח"י ניסה להתנקש באלן סונדרס, מפקד המשטרה והבתי סוהר בארץ ישראל, כאקט נקמה על חיסולו של אברהם שטרן ועל אחריותו לגירוש מעפילי הספינה "אטלנטיק" למאוריציוס. חברי הארגון הניחו מטען חבלה גדול סמוך לביתו בירושלים, אך הוא נחשף בזמן ופונה ללא פיצוץ.

תכנית רצח יצחק זלניק בידי הלח"י (פברואר–מאי 1942) – לאחר חיסול אברהם שטרן, קיבל יצחק זלניק את הנהגת לח"י אך איבד במהרה את שליטתו בארגון. סדרת כישלונות מבצעיים עוררה חשד כי הוא סוכן בריטי, וחברי לח"י בראשות טוביה חן־ציון החלו לתכנן את חיסולו. המתח בין שתי קבוצות בארגון החריף, וזלניק הוזהר מפני סכנה לחייו. לבסוף, כשחש שמאיימים עליו יותר חבריו מאשר הבריטים, הסגיר את עצמו לשלטונות במאי 1942 ובכך נמלט מגורל דומה לזה של חשודים אחרים בבגידה.

מחתרת אצ"י – חיסול משתפי פעולה בגטו ורשה (1942–1943) – פעילי אצ"י הוציאו להורג עשרות משתפי פעולה יהודים ופולנים. בולטים ביניהם יעקב לייקין, ישראל פירסט ואחרים שנשפטו והוצאו להורג בפעולות חשאיות.

תכנית רצח יעקב הילביץ בידי האצ"ל (מרץ–מאי 1944) – הילביץ, חבר בית"ר ואצ"ל יליד ליטא, נחשד במעילה ובשיתוף פעולה עם הבריטים. לאחר מעצרו על ידי שלטונות המנדט, פעל כמודיע עבורם והעביר רשימות של מפקדי אצ"ל בתמורה לכסף ובריחה לארצות הברית. בעקבות מעצרם של עשרות מחברי הארגון, הקים האצ"ל בית דין פנימי בראשות יעקב מרידור, שהרשיע את הילביץ בבגידה וגזר עליו מוות. מנחם בגין התנגד להוצאה להורג כל עוד לא הוכחה אשמתו, ולכן לא בוצעה ההתנקשות. הילביץ נמלט לארה"ב, שינה את שמו להיל, נישא והקים משפחה. ניסיונות מאוחרים לחסלו נדחו מחשש לפגיעה בפעילות האצ"ל בארצות הברית.

רצח וולף פידלר בידי האצ"ל בתל אביב (4 באוקטובר 1944) – פידלר, בן 23 מרמת־גן, חבר בית"ר ולשעבר חייל בחיל האוויר הבריטי, עבד כשומר וכאיש תחזוקה בבית החולים הירקון. בערב 4 באוקטובר 1944 הגיעו לביתו שני גברים לא מזוהים, קראו לו לצאת, וליד רחוב נחמני ירו בו חמש יריות שמהן נפצע אנושות ומת לאחר זמן קצר. על פי מסמך בארכיון ז'בוטינסקי, האצ"ל הוציא אותו להורג באשמה של מסירת מידע למודיעין הבריטי. פידלר, שהיה בהכרה עד מותו, טען כי אינו יודע מי ירה בו ומדוע.

ניסיון רצח ריימונד קאפרטה בידי האצ"ל והלח"י (15 בפברואר 1946) – קאפרטה היה קצין משטרה בריטי ששירת בארץ ישראל מאז שנות ה־20, ונחשב בעיני המחתרות היהודיות לדמות אחראית לשורה של פעולות דיכוי אלימות. הוא פיקד על המשטרה בחברון בעת פרעות 1929, וב־1943 וב־1945 הוביל חיפושים ברמת השרון ובקיבוץ גבעת חיים שבהם נהרגו ונפצעו אזרחים יהודים. בשל מעורבותו הישירה בעימותים אלו החליטו אנשי האצ"ל והלח"י להתנקש בו. ב־15 בפברואר 1946 ארבו לו בחיפה ותכננו לפוצץ את מכוניתו ולירות לעברו, אך הנהג עקף ברגע האחרון את המשאית החוסמת והפיצוץ לא גרם לנזק. לאחר ניסיון ההתנקשות עזב קאפרטה את הארץ, וניסיונות מאוחרים יותר לאתרו באנגליה נכשלו.

רצח קדיה מזרחי בידי האצ"ל (8 במרץ 1947) – מזרחי, יהודייה ממוצא תימני בת 45, גרושה ואם לחמישה, הועסקה במשטרת המנדט ברחובות תחילה כמנקה ובהמשך כשוטרת. לפי הודעת האצ"ל, נדונה למוות בבית דין של הארגון באשמת שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית והלשנה על אזרחים יהודים, בהם גם בנה. לאחר שניתנו לה שתי אזהרות להפסיק את פעילותה, נגזר דינה והגזר הוצא לפועל בביתה שבשכונת מרמורק בליל שבת, 8 במרץ 1947. היא נורתה שמונה פעמים משני כלי נשק שונים. בהודעת האצ"ל שפורסמה לאחר הרצח נאמר כי פעלה כסוכנת של הבריטים וכי דינה נגזר "על פי עדויות והוכחות שלא הותירו מקום לספק באשמתה".

רצח ליאון משיח בידי האצ"ל בפתח תקווה (21 במרץ 1946) – משיח, יליד סופיה שבבולגריה (1916), עלה לארץ והצטרף לסניף האצ"ל בפתח תקווה. לאחר ששני חברי הארגון נעצרו בידי הבריטים, עלו חשדות בדבר הלשנה, וחקירת המודיעין של האצ"ל העלתה כי משיח מסר מידע לבולשת הבריטית. בחקירתו הודה כי עקב התמכרותו להימורים ולשתייה החל לשתף פעולה עם סמל מודיעין בריטי בשם מקלאכלן, מסר מידע על מחסני נשק ואתרי אימונים של הארגון ואף סייע בתכנון מעצרים. בהצהרה שחתם הודה במעשיו. באותו יום שישי, 21 במרץ 1947, הוצא להורג בירייה בפרדס סמוך לכניסה לפתח תקווה. בהודעת האצ"ל נמסר כי נדון למוות על בגידה והלשנה לשלטון ה"נאצו־בריטי", וכי בקשתו לשים קץ לחייו בעצמו נדחתה "כדי שבנו יגדל להיות בן נאמן לעמו ולארצו".

ניסיון רצח הנס ריינהולד ("ינאי") בידי האצ"ל בבלגיה (13 במאי 1947) – ריינהולד, בן 31, שירת בבריגדה היהודית ולאחר שחרורו הצטרף לאצ"ל כמדריך לחבלה וללוחמת שטח. השתתף בפעולות חבלה בצפון הארץ ובפיצוץ מלון המלך דוד, אך התנהגותו עוררה חשד. לאחר מספר כישלונות מבצעיים ומעצרים, גברו הראיות כי שימש סוכן כפול שמסר מידע לבריטים. ועדת חקירה פנימית בראשות יעקב עמרמי ושמואל תמיר קבעה כי היה מרגל, והאצ"ל גזר עליו עונש מוות. ריינהולד נעלם והסתתר בבריסל בשם הבדוי הארי רוז, אך אותר בידי שליחי האצ"ל. ב־13 במאי 1947 נחטף, הוכה והועלה לרכב בידי שלושה מאנשי הארגון, אך העיתונאי שעבר במקום הזעיק משטרה והחוטפים נעצרו לאחר שהסתבכו בסמטה סגורה. ריינהולד שוחרר ונשלח לאנגליה, ושלושת החוטפים – מרדכי שני והאחים ג'ורג' ואלכס גור אריה – נידונו לשלוש וחצי שנות מאסר ושוחררו עם קום המדינה. לפי דיווחי מעריב מ־1954, ריינהולד חי לאחר מכן בניו יורק ואף ייתכן ששירת בצה"ל בזהות אחרת.

ניסיון רצח מקס שינדלר בידי האצ"ל בחיפה (16 במאי 1947) – שינדלר, יהודי יליד גרמניה, שירת משנת 1936 כשוטר במשטרת המנדט בזכרון יעקב ובהמשך הועבר למשטרת חיפה, שם השתלב במחלקה היהודית של הבולשת הבריטית. הוא נחשב לאחד הסוכנים המסוכנים שפעלו נגד המחתרות, ונחשד בקשרים עם המרגל הנס ריינהולד ("ינאי"). לאחר אזהרה פומבית שפורסמה נגדו על ידי הלח"י, החליט האצ"ל להוציאו להורג. בבוקר 16 במאי 1947 הונח מטען חזק בציר נסיעתו ברחוב אביב שעל הר הכרמל, והוא הופעל כששינדלר נסע במכונית משטרתית מלווה. השוטר שלצדו נהרג, שינדלר נפצע קשה ופונה לבית החולים. שישה ימים לאחר מכן עזב את הארץ ולא שב עוד.

ניסיון רצח קונרד אדנאואר (27 במרץ 1952) – בעקבות המחלוקת החריפה בישראל סביב הסכם השילומים עם גרמניה, שלחו חמישה פעילים יהודים-צרפתים המזוהים עם חוגי "חרות" מעטפה נפיצה לכתובת לשכתו של הקנצלר אדנאואר במינכן, בניסיון למחות על ההסכם שנתפס כהענקת לגיטימציה לגרמניה הפושעת. ב־27 במרץ 1952 ניסה מומחה לחבלה גרמני בשם קרל רייכרט לפתוח את המשלוח – אך הוא התפוצץ, הרגו במקום ופצע שלושה שוטרים נוספים. החקירה העלתה כי מקור הפעולה בקבוצת מתנגדים יהודים שפעלו לפי הנחיות מישראל, בניסיון לפגוע באדנאואר ולשלוח מסר פוליטי חריף.

רצח ישראל קסטנר בידי דן שמר, זאב אקשטיין ויוסף מנקס בתל אביב (2 במרץ 1957) – קסטנר, מראשי ועד ההצלה של יהודי הונגריה בשואה, שיתף פעולה עם אדולף אייכמן ואנשי הס״ס במסגרת המשא ומתן הידוע על “רכבת קסטנר”. בעוד הוא דאג להצלת 1,684 מקורבים ובכירים שונים, נשלח על ידי הנאצים להרגיע את יהודי הונגריה, להבטיח להם שהם מועברים “לעבודה” בלבד, ולמנוע התנגדות או בריחה – ובכך סייע הלכה למעשה להובלתם השקטה של מאות אלפים לאושוויץ. לאחר המלחמה הפך לדובר משרד המסחר והתעשייה בישראל, אך מעשיו נחשפו בפומבי על ידי מלכיאל גרינוולד, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים ובסיוע לפושעי מלחמה. במשפט שנערך, קבע השופט בנימין הלוי כי “קסטנר מכר את נשמתו לשטן”. בעקבות הזעזוע הציבורי, בליל 2 במרץ 1957 נורה קסטנר סמוך לביתו בתל אביב בידי שלושה צעירים – דן שמר, זאב אקשטיין ויוסף מנקס – שפעלו מתוך תפיסה כי ביצעו צדק היסטורי כלפי מי שבגד בעמו. קסטנר מת מפצעיו כשבועיים לאחר מכן; שלושת היורים הורשעו ונידונו למאסרי עולם.

תקיפת מאיר וילנר בידי אברהם בן משה בתל אביב (15 באוקטובר 1967) – כחמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל שקעה באופוריה לאומית ואנטי־סובייטית מובהקת, תקף ניצול הגולאגים לשעבר אברהם בן־משה את חבר הכנסת הקומוניסט מאיר וילנר – שנודע כתומך בעמדות מוסקבה והעולם הערבי – בעת שצעד עם אשתו ברחוב הירקון בתל אביב. בן־משה שלף סכין באורך תשעה ס״מ ודקר את וילנר בחזהו, כשהוא צועק “אסיים אותו – זה שונא ציון!”. וילנר פונה במצב קשה לבית החולים והחלים, ובן־משה נעצר במקום. בחקירתו טען כי רצה “להפגין נגד השלווה שבה נותנים לשונא ישראל לשבת בכנסת”. כתב האישום בגין ניסיון רצח הומר לבסוף לגרימת חבלה חמורה, וב־11 במרץ 1968 נידון בן־משה ל־18 חודשי מאסר, עונשו הוחמר אחר כך ל־24 חודשים.

תכניות רצח אנוואר סאדאת וסעד מורטאדה בידי זאב מירון אלתגר (1979–1980) – אלתגר, אב ללוחם שריון צעיר שנפל במלחמת יום הכיפורים, תכנן ב־1979 להתנקש בנשיא מצרים אנואר סאדאת או בשגריר הראשון של מצרים בישראל, סעד מורתדה, כנקמה על מות בנו וכמחאה על הסכם השלום. אלתגר, לשעבר איש אצ"ל, ראה במעשהו "נקמת דם אחרונה" ותכנן לירות בו בפומבי ולהפוך את משפטו לבמה פוליטית. שר החוץ משה דיין, שזיהה את כוונותיו לאחר שיחות אישיות, ניסה להניעו מכך ואף העביר את המידע לשירותי הביטחון. בעקבות התערבותם הבטיח אלתגר שלא יבצע את ההתנקשות, והתוכנית נבלמה בשלב התכנון בלבד.

ניסיונות פיגוע של "המחתרת היהודית" נגד באסם שקעה, כרים חלאף ואיברהים תאוויל (2 ביוני 1980) – ב־2 ביוני 1980 ביצעו חברי "המחתרת היהודית", שנוצרה מקרב מתיישבי גוש אמונים, פעולות חבלה מתואמות נגד ראשי הרשויות הפלסטיניות בגדה: באסם א־שקא, ראש עיריית שכם; כמאל חלאף, ראש עיריית רמאללה; ואיברהים טוויל, ראש עיריית אל־בירה. שלושתם נמנו עם הנהגת הוועדה הלאומית להכוונה הפלסטינית – גוף שתיאם את ההתנגדות לשלטון הישראלי מאז 1978. פצצות שהוטמנו במכוניותיהם של שקא וחלאף התפוצצו – שקא איבד את שתי רגליו, וחלאף את רגלו הימנית. ניסיון נוסף לפוצץ את מכוניתו של טוויל כשל, אך החבלן שנשלח לנטרל את המטען, סולימאן חרבאוי, נפצע אנושות ואיבד את מאור עיניו. החבלות תוכננו בידי מנחם ליבני ויהודה עציון, ממובילי המחתרת, שפעלה מתוך אידיאולוגיה דתית־לאומית ותחושת נטישה מצד המדינה. ב־1984 נחשפה המחתרת על ידי השב״כ; חבריה הואשמו בניסיונות רצח ובמעשי טרור, אך הורשעו לבסוף בגרימת חבלה חמורה בלבד.

רצח אמיל גרינצווייג (10 בפברואר 1983, ירושלים) – במהלך הפגנת תנועת "שלום עכשיו" בדרישה למימוש מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה, השליך יונה אברושמי, פעיל ימין מירושלים, רימון רסס לעבר המפגינים סמוך למשרד ראש הממשלה. גרינצווייג, בן 35, פעיל התנועה ומורה למתמטיקה, נהרג במקום, ותשעה מפגינים נוספים נפצעו, בהם אברהם בורג ויובל שטייניץ. האירוע התרחש לאחר מסע הסתה חריף נגד אנשי "שלום עכשיו", והוא נחשב למעשה הרצח הפוליטי הראשון בישראל של פעיל שמאל על רקע אידיאולוגי. אברושמי נעצר כשנה לאחר מכן, הורשע ברצח ונידון למאסר עולם, ובעת מאסרו הודה כי פעל מתוך אמונה שמפגיני "שלום עכשיו" הם "בוגדים" וכי ראה ברצח ביטוי ל"אהבתו לבגין". הרצח הותיר חותם עמוק בתודעה הציבורית, והוצג כנקודת שבר ביחסי ימין–שמאל בישראל.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין (4 בנובמבר 1995, תל אביב) – יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מהרצליה ובעל השקפה דתית־ימנית, רצח ביריות אקדח את ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, יצחק רבין, בתום עצרת התמיכה בתהליך אוסלו שנערכה בכיכר מלכי ישראל. עמיר הצהיר כי ביקש "לעצור את מסירת הארץ לאויב" וראה במעשיו של רבין עילה הלכתית ל“דין רודף”. שתי יריות פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, והוא מת מפצעיו בבית החולים איכילוב כעבור זמן קצר.

רציחות פוליטיות לא מזוהות

רצח חיים ארלוזורוב (תל אביב, יוני 1933) – מהאירועים המטלטלים בתולדות היישוב. ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ומאדריכלי הסכם ההעברה עם גרמניה הנאצית, נורה למוות על חוף תל אביב יומיים לאחר שובו מברלין. הרצח חולל סערה ציבורית עמוקה והעמיק את הקרע בין מפא"י לרוויזיוניסטים, שהאשמות הדדיות ביניהם כמעט הובילו למלחמת אחים. אף שהמשטרה הבריטית עצרה את אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שניהם זוכו לבסוף מחוסר ראיות. תיאוריה נוספת גורסת כי מאחורי הרצח עמדו פעילים קומוניסטים מפק"פ, שראו בארלוזורוב סמל לשיתוף פעולה בין הציונות לאימפריאליזם הבריטי ולגרמניה הנאצית. לפי כיווני חקירה אלו, הרצח נועד לשבש את הקמת יישובי עמק חפר ולסכל את הסכם ההעברה, והמתנקשים פעלו ממניע מהפכני אנטי־ציוני. ועדת בכור (1982) פסלה קשר רוויזיוניסטי.

ניסיונות רצח אורי אבנרי בידי אליהו גלילי — 24 במרץ 1947 ו-31 בדצמבר 1975 — נכשל – אליהו גלילי, תושב תל אביב שלקה בהפרעה נפשית, ניסה להתנקש בחייו של העיתונאי וחבר הכנסת אורי אבנרי, עורך השבועון העולם הזה. בפעם הראשונה תקף אותו באגרופים, ובפעם השנייה דקר אותו בסכין ופצע אותו קלות. גלילי נעצר, הוכר כחולה נפש ואושפז. ב־18 בדצמבר 1975 ניסה שוב לדקור את אבנרי בפתח ביתו, גרם לו פציעות קשות אך אבנרי הצליח להימלט. גלילי נתפס ואושפז שוב. אף שנשמעו השערות על מניעים פוליטיים, נקבע כי פעל לבדו בשל מצבו הנפשי.

לקריאה נוספת

• נחמן בן־יהודה, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 1993.
• פיטר י׳ מדינג, ‏Studies in Contemporary Jewry: Volume XIV: Coping with Life and Death: Jewish Families in the Twentieth Century, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, ‏4 בפברואר 1999, עמ׳ 343.
• אלן דיקוף, ‏The Invention of a Nation: Zionist Thought and the Making of Modern Israel, הוצאת הרסט, ‏2003, עמ׳ 245.
• מאי 1947–1948 – אגודת מורשת לוחמי החירות של ישראל.

הערות שוליים

1. פיטר י׳ מדינג, ‏Studies in Contemporary Jewry: Volume XIV: Coping with Life and Death: Jewish Families in the Twentieth Century, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, ‏4 בפברואר 1999, עמ׳ 343.
2. אלן דיקוף, ‏The Invention of a Nation: Zionist Thought and the Making of Modern Israel, הוצאת הרסט, ‏2003, עמ׳ 245.
3. מאי 1947–1948 – אגודת מורשת לוחמי החירות של ישראל.
4. יהודה מייטרמן, קיבוץ בית השיטה.