שביתת המורים בניו יורק בשנת 1968 הייתה עימות שנמשך חודשים בין מועצת בתי הספר החדשה שנשלטה על ידי הקהילה בשכונות אושן היל–בראונסוויל שבברוקלין, שרוב תושביהן שחורים, לבין פדרציית המורים של ניו יורק (United Federation of Teachers). היא החלה ביום אחד של היעדרות המונית באזור בתי הספר של אושן היל–בראונסוויל, והסלימה לשביתה כלל-עירונית בספטמבר של אותה שנה. השביתה סגרה את כל בתי הספר הציבוריים למשך 36 ימים בסך הכול והגבירה את המתחים הגזעיים בין אפרו-אמריקאים לבין יהודים אמריקאים.
אלפי מורים בעיר ניו יורק יצאו לשביתה בשנת 1968, לאחר שמועצת בתי הספר המקומית, בשכונה שהיום נחלקת לשתי שכונות נפרדות, פיטרה תשעה-עשר מורים ואנשי מנהלה ללא התראה מוקדמת. מחוז בתי הספר החדש, שנוסד בשכונה שרובה שחורה, היה ניסוי בשליטה קהילתית על מערכת החינוך — וכמעט כל המורים שפוטרו היו יהודים.
פדרציית המורים של ניו יורק (UFT), בראשות אלברט שנקר, דרשה את השבתם של המורים לתפקידם והאשימה את מועצת בתי הספר הנשלטת על ידי הקהילה באנטישמיות. בתחילת שנת הלימודים, בספטמבר 1968, הכריזה הפדרציה על שביתה שהובילה להשבתה של מערכת בתי הספר הציבוריים בעיר ניו יורק כמעט לשני חודשים, והשאירה כמיליון תלמידים ללא מסגרות חינוכיות.
השביתה העמידה את הקהילה מול האיגוד, והבליטה את המתח בין זכותה של הקהילה להגדרה עצמית מקומית לבין זכויות המורים כעובדים במסגרת כללית. אף שמחוז בתי הספר עצמו היה קטן יחסית, לתוצאות הניסוי היה משקל עצום בשל הפוטנציאל שלו לשנות את מערכת החינוך כולה — בניו יורק ובמקומות נוספים. כפי שכתב היסטוריון בשנת 1972:
"אילו לא היו מעשים לכאורה פשוטים אלה מהווים איום כה חמור על המערכת, ספק אם הם היו מעוררים תגובה כה חזקה ומיידית."
המאורעות שהתחוללו במהלך השביתה השפיעו גם על הרב מאיר כהנא, אז עיתונאי ואקטיביסט יהודי בניו יורק, שראה בהם נקודת מפנה ביחסי יהודים-שחורים בארצות הברית. כהנא פירש את האלימות כלפי מורים יהודים ואת ההתבטאויות האנטישמיות סביב השביתה כהוכחה לכך שיהודי אמריקה אינם יכולים עוד להסתמך על בריתות ליברליות עם קבוצות מיעוט אחרות. בעקבות זאת ייסד בשנת 1968 את הליגה להגנה יהודית (JDL), ארגון מיליטנטי שנועד להגן על הקהילה היהודית, ובהמשך קישר בין חוויות אלו לבין תפיסות ציוניות שגיבש עם עלייתו לישראל.
רקע
בראונסוויל
משנות ה־1880 ועד שנות ה־1960 הייתה שכונת בראונסוויל ברובה יהודית ובעלת אופי פוליטי רדיקלי. האוכלוסייה היהודית בחרה בעקביות בנציגי המפלגה הסוציאליסטית ובמועמדי מפלגת העבודה האמריקאית לבית הנבחרים של מדינת ניו יורק, והייתה תומכת נלהבת של איגודי עובדים ושל משא ומתן קיבוצי.
בשנת 1940 היוו השחורים כ־6% מאוכלוסיית בראונסוויל, וחלקם הוכפל בעשור שלאחר מכן. רוב התושבים החדשים היו עניים והתיישבו בדיור הפחות מבוקש בשכונה. אף על פי שהשכונה הייתה מופרדת גזעית, רמת המפגש הציבורי והסולידריות בין שחורים ליהודים הייתה גבוהה יותר מאשר ברוב השכונות האחרות בעיר.
סביב שנת 1960 עברה בראונסוויל שינוי דמוגרפי מהיר. יהודים רבים עזבו את השכונה בהמוניהם, כשהם מציינים כגורמים לעזיבה את העלייה בפשיעה ואת רצונם במוביליות חברתית־כלכלית. במקומם נכנסו תושבים שחורים נוספים ומיעוט לטיני. עד 1970, 77% מתושבי בראונסוויל היו שחורים, ו־19% נוספים היו פורטוריקנים.
בנוסף, ארגוני זכויות האזרח השחורים, כמו ה־NAACP ו־Urban League, כמעט שלא עסקו בענייני בראונסוויל. הסניפים שלהם בברוקלין פעלו בשכונת בדפורד־סטייבסנט הסמוכה, והתמקדו פחות בבעיות של השחורים ממעמד נמוך שעברו לבראונסוויל. כתוצאה מכך, אוכלוסיית בראונסוויל הפכה מבודדת עוד יותר.
שינויים אלה התרחשו במקביל לעלייה כוללת בהפרדה הגזעית ובאי־השוויון בעיר ניו יורק, וכן לתהליך רחב של החלפת מקומות עבודה במקצועות “צוואר כחול” בעבודות “צווארון לבן”.
בסוף שנות ה־60, בראונסוויל — שכבר הייתה ברובה שחורה — נותרה עם מעט מאוד מוסדות קהילתיים או אפשרויות כלכליות. בשכונה כמעט ולא היה מעמד ביניים, ותושביה לא החזיקו בבעלות על רוב העסקים שעליהם הסתמכו.
בתי הספר
תושבים לבנים שהתגוררו בשולי השכונה פעלו מול מועצת החינוך נגד בניית בית ספר חדש, בטענה שהקמתו תמשוך אוכלוסייה מגוונת מבחינה גזעית. הם נתקלו בהתנגדות מצד שחורים, לטינים ולבנים שתמכו בשילוב בין־גזעי, אך בסופו של דבר הצליחו למעשה להגביל את ההרכב הגזעי של התלמידים בבית הספר החדש.
בשנים שלפני השביתה, בתי הספר בבראונסוויל הפכו לצפופים במיוחד, והתלמידים נאלצו ללמוד במשמרות. חטיבת הביניים 271, שהפכה למוקד השביתה, נבנתה בשנת 1963 כדי לתת מענה לגידול באוכלוסיית הנוער בבראונסוויל. ביצועי בית הספר היו נמוכים כבר מההתחלה: רוב התלמידים קיבלו ציונים מתחת לרמה הנדרשת בקריאה ובמתמטיקה, ומעטים מהם התקבלו לרשת בתי הספר התיכוניים היוקרתיים של העיר.
מערכת בתי הספר של העיר ניו יורק נשלטה על ידי מועצת החינוך המרכזית, שהייתה גוף בירוקרטי גדול ומרוכז. פעילים בשנות ה־60 טענו שמועצת החינוך המרכזית אינה מעוניינת לקדם אינטגרציה מחייבת; תסכולם הוביל אותם להתרחק מהמאבק למען ביטול ההפרדה ולעבור למאבק למען שליטה קהילתית על בתי הספר.
איגוד המורים
המורים בבראונסוויל היו חברים בפדרציית המורים של ניו יורק (UFT), איגוד מקומי חדש יחסית. ה־UFT היה מסונף ל־AFL-CIO, ארגון גג שכלל בתוכו עובדים רבים מהאזור.
ה־UFT דגל בתפיסה של פלורליזם מוגבל, שלפיה תרבויות שונות יכולות לשמר מידה מסוימת של ייחודיות תחת מסגרת של חברה דמוקרטית פתוחה. האיגוד קידם גם ערכים אינדיבידואליסטיים ומערכת של מריטוקרטיה. מדיניותו הוגדרה לעיתים כ"עיוורת צבעים", משום שהעדיף למסגר סוגיות בהיבטים מעמדיים ולא גזעיים. שיעור היהודים בקרב חברי ה־UFT היה גבוה במיוחד.
החברות בפדרציית המורים האמריקאית (AFT), האיגוד הלאומי שבו היה ה־UFT חלק, גדלה באופן משמעותי במהלך שנות ה־60, כמו גם שיעור שביתות המורים.
בשנת 1964 תיאמו מנהיגי השחורים ביירד ראסטין והכומר מילטון גלאמיסון חרם כלל־עירוני על בתי הספר הציבוריים, במחאה על ההפרדה הגזעית בפועל. לפני החרם ביקשו המארגנים ממועצת ההנהלה של ה־UFT להצטרף לחרם או לפחות לקרוא למורים להשתתף בקווי השביתה. אולם האיגוד סירב, והתחייב רק להגן מפני צעדי ענישה על מורים שישתתפו בחרם.
ב־3 בפברואר 1964 נערך החרם: יותר מ־400,000 תושבי ניו יורק השתתפו בו ביום אחד. העיתונים הופתעו ממספרם הרב של ההורים והתלמידים השחורים והפורטוריקנים שהחרימו את הלימודים, כמו גם מהעובדה שהמחאה התנהלה ללא כל אלימות או הפרות סדר. אחד הדיווחים בעיתונות תיאר את האירוע במדויק כ"הפגנת זכויות האזרח הגדולה ביותר" בתולדות ארצות הברית. ראסטין טען כי "התנועה לשילוב בתי הספר תיצור יתרונות רחבי היקף" הן עבור המורים והן עבור התלמידים.
עם זאת, כאשר המוחים הודיעו על כוונתם לערוך חרם שני ב־16 במרץ, סירב ה־UFT שוב להגן על המורים המשתתפים מפני צעדי ענישה. מאוחר יותר, בזמן משבר בתי הספר של 1968, ציינו אוליבר לידס, מנהיג CORE בברוקלין, ואל ואן, נשיא איגוד המורים האפרו־אמריקאים, את סירוב ה־UFT לתמוך בקמפיין השילוב של 1964 כהוכחה לכך שברית בין איגוד המורים לבין הקהילה השחורה אינה אפשרית.
בתי הספר והמורים השחורים
תוכנית ה־UFT לבתי הספר העניים של הקהילה השחורה נקראה "בתי ספר יעילים יותר" (More Effective Schools). במסגרת התוכנית נועדו הכיתות להצטמצם בגודלן, ולכל שיעור היו מוצמדים שניים או שלושה מורים במקביל. אף שה־UFT ציפה שהתוכנית תהיה פופולרית, היא נתקלה בהתנגדות מצד איגוד המורים האפרו־אמריקאים (ATA; במקור נקרא "איגוד המורים השחורים"), קבוצה שמייסדיה בשנת 1964 היו גם חברים ב־UFT. איגוד ה־ATA טען כי מערכת בתי הספר והמורים בעיר ניו יורק משמרת מערכת של גזענות ממוסדת, וב־1966 החל לנהל קמפיין פעיל למען שליטה קהילתית בבתי הספר. ה־UFT התנגד הן לשיבוצים כפויים של מורים והן למתן תמריצים מיוחדים למורים מנוסים שיסכימו ללמד בבתי ספר עניים.
בשנת 1967 התנגש איגוד ה־ATA ישירות עם ה־UFT סביב "סעיף הילד המפריע" — סעיף בחוזה שאיפשר למורים להרחיק תלמידים מכיתות ולהעבירם לבתי ספר מיוחדים. ה־ATA טען שסעיף זה מדגים ואף מחריף את הגזענות המובנית של המערכת. בסתיו 1967 ערך ה־UFT שביתה בת שבועיים, במטרה להשיג אישור רשמי להכללת סעיף הילד המפריע בחוזה; בעקבות כך, רוב חברי ה־ATA פרשו מהאיגוד.
בפברואר 1968 השתתפו כמה ממורי ה־ATA בהפקת מופע הוקרה למלקולם אקס, שכלל מוסיקה וריקוד אפריקאיים והאדיר את אידיאולוגיית הכוח השחור. ה־UFT פנה להנהלה ודרש להעניש את המורים שהיו מעורבים במופע, והבקשה התקבלה.
המעבר לשליטה קהילתית
במערכת בתי הספר של ניו יורק, שהוסדרה באמצעות בחינות שירות אזרחי, רק שמונה אחוזים מהמורים ושלושה אחוזים מהמנהלים היו שחורים. בעקבות פסק הדין בעניין Brown v. Board, הוסעו 4,000 תלמידים מאושן היל–בראונסוויל לבתי ספר לבנים, שם הם התלוננו על יחס משפיל. האמון במי שניהלו את מערכת בתי הספר ירד יותר ויותר.
בעקבות ההשראה מתנועת זכויות האזרח, אך תוך כדי תסכול מההתנגדות לביטול ההפרדה, החלו אפרו־אמריקאים לדרוש סמכות על בתי הספר שבהם למדו ילדיהם. איגוד המורים האפרו־אמריקאים (ATA) קרא להקמת בתי ספר בשליטה קהילתית, המלמדים על פי "מערכת ערכים שחורה" שהדגישה "אחדות" ו"עבודה ואחריות משותפת" (בניגוד לערכי המעמד הבינוני שהדגישו אינדיבידואליזם). בעלי ברית לבנים מהשמאל, בהם מורים מחברי איגוד המורים הוותיק שאיבד השפעתו, תמכו בדרישות הללו.
ראש העיר ג'ון לינדזי ומנהיגים עסקיים אמידים תמכו בשליטה קהילתית כדרך ליציבות חברתית. בשנת 1967, לאחר שדו"ח באנדי — יוזמה של קרן פורד — המליץ לנסות מדיניות ביזור, החליטה העירייה לבצע ניסוי בשלושה אזורים, על אף התנגדותם של חלק מחברי מעמד הביניים הלבן, שלא אהבו את הנטיות האידאולוגיות שבתי ספר בשליטה שחורה עשויים לאמץ.
מועצת החינוך של ניו יורק קבעה את אזור אושן היל–בראונסוויל בברוקלין כאחד משלושה מחוזות לימוד מבוזרים שנוצרו במסגרת הניסוי. ביולי 1967 העניקה קרן פורד לאזור מענק של 44,000 דולר. המחוז החדש פעל תחת מועצה נפרדת שנבחרה על ידי הקהילה והוסמכה למנות מנהלים. אילו היה הניסוי מצליח, הוא היה עשוי להוביל לביזור כלל־עירוני. בעוד שהאוכלוסייה השחורה המקומית ראתה בו העצמה מול בירוקרטיה לבנה עיקשת, איגוד המורים ואיגודים נוספים ראו בו ניסיון לשבירת כוחם הארגוני, שכן כעת היה עליהם להתמודד מול 33 גופים מקומיים נפרדים במקום הנהלה מרכזית אחת.
רודי מקוי, שמונה למפקח החדש של המחוז, החל לעבוד כמורה מחליף בשנת 1949. מאז עבד במערכת בתי הספר הציבוריים בעיר, תחילה כמורה ולאחר מכן כמנהל של בית ספר לחינוך מיוחד. בראיון לניו יורק טיימס תיאר את עצמו כעדין אך שאפתן, ונלהב לשנות את פני מערכת החינוך למען ילדים מוזנחים. היו שתיארו אותו כעוקב לוחמני של מלקולם אקס, וה־UFT התנגד למינויו כבר ביולי 1967. מקוי נהג לבקר לעיתים קרובות במסגד שבו נשא מלקולם אקס דרשות ואף ביקר בביתו לא אחת. דווח כי מקוי הושפע מספרו של הרולד קרוז "משבר האינטלקטואל השחור" ואף האמין שליהודים יש השפעה רבה מדי בתנועת זכויות האזרח.
מקוי מינה את הרמן פרגוסון לתפקיד מנהל חטיבת הביניים 271. פרגוסון פרסם בעבר מאמר בעיתון The Guardian שבו כתב כי בית הספר האידיאלי בעיניו יכלול שיעורים ב"הדרכה על כלי נשק, שימוש בנשק ובטיחות נשק" כחלק מכישורי הישרדות בחברה עוינת. המינוי הוסר.
תוכנית הלימודים וסביבת בית הספר
התבחינים בבתי הספר היסודיים צומצמו באופן משמעותי: חולקו פחות ציונים, ובית ספר אחד אף ביטל לחלוטין את "שיטת רמות הכיתה". תוכנית הלימודים הורחבה וכללה תכנים על ההיסטוריה והתרבות השחורה והאפריקאית, וחלק מבתי הספר החלו להציע שיעורים בשפה הסוואהילית ובשיטות ספירה אפריקאיות. בנוסף, בית ספר אחד, שבו למדו תלמידים רבים ממוצא פורטוריקני, הפך לדו-לשוני באופן מלא.
המשוב משנת הלימודים 1967–1968 היה חיובי ברובו: מבקרים, תלמידים והורים שיבחו את המעבר ללמידה ממוקדת־תלמיד. למרות ההתקדמות, המחוז נותר תלוי במועצת החינוך במימון, ודווח כי בקשות רבות למשאבים — כמו טלפונים חדשים וספרי ספרייה — טופלו באיטיות רבה או כלל לא נענו. מורים רבים הביעו הפתעה מהיקף השליטה שהפעילה מועצת החינוך, והתנגדו לחלק מהמדיניות החדשה שלה בנוגע לסגל ותוכניות הלימודים.
פדרציית המורים של ניו יורק (UFT) ביקרה את המנהלים החדשים ואת תוכנית הלימודים באושן היל–בראונסוויל, בטענה שעידוד מודעות למורשת הגזעית עלול שלא להועיל לתלמידים בעתידם בשוק העבודה.
כוח אדם
לאחר הקמתו, החלה ההנהלה החדשה של מחוז אושן היל–בראונסוויל למנות מנהלים שמחוץ לרשימת השירות האזרחי המאושרת. בין חמשת המנהלים החדשים שמונו היה גם לואיס פואנטס, המנהל הפורטוריקני הראשון בעיר ניו יורק. המינויים זכו לתמיכה רחבה מצד הקהילה, אך עוררו כעס בקרב חלק מהמורים.
באפריל 1968 ביקשה הנהלת המחוז לקבל שליטה רחבה יותר על כוח האדם, התקציבים ותוכניות הלימודים. כשהעירייה סירבה להעניק סמכויות אלה, יזמו הורים במחוז חרם על בתי הספר. החרמות התרחשו על רקע מתיחות גוברת בעקבות רצח ד"ר מרטין לותר קינג ב־4 באפריל 1968. במהלך ההפגנות בחטיבת הביניים 271 נפצעו שלושה מורים.
ב־9 במאי 1968 ביקשה הנהלת המחוז להעביר מתפקידם 13 מורים ושישה מנהלים מחטיבת הביניים 271, כשהיא מאשימה אותם בניסיון לחבל במאמצי הרפורמה. כל אחד מהם קיבל מכתב קצר, בדומה למכתב שנשלח למורה פרד נאומן, וזהו נוסחו:
מועצת הניהול של מחוז ההדגמה אושן היל–בראונסוויל הצביעה על סיום העסקתך בבתי הספר של המחוז. פעולה זו ננקטה בהמלצת ועדת כוח האדם. סיום ההעסקה נכנס לתוקף באופן מיידי.
אם ברצונך לערער על פעולה זו, מועצת הניהול תקבל אותך ביום שישי, 10 במאי 1968, בשעה 18:00, בבית הספר התיכון הביניים מס' 55, רחוב ברגן 2021, ברוקלין, ניו יורק.
ביום שישי בבוקר עליך להתייצב במחלקת כוח האדם, רחוב ליווינגסטון 110, ברוקלין, לשיבוץ מחדש.בברכה,
הכומר סי. הרברט אוליבר, יו"ר
מועצת הניהול של אושן היל–בראונסוויל
רודי א. מקוי
מנהל היחידה
החלטה חד־צדדית זו הפרה את כללי החוזה של איגוד המורים. כמעט כל המורים שפוטרו היו יהודים. מורה שחור אחד שנכלל ברשימה, ככל הנראה בטעות, הוחזר לתפקידו במהירות. בסך הכול פוטרו 83 עובדים ממחוז אושן היל–בראונסוויל.
ההורים בבראונסוויל תמכו ברובם במועצת הניהול. גם גורמים חיצוניים העריכו את ניסיונה של מועצת בתי הספר השחורה להשיב לעצמה שליטה על מערכת החינוך המקומית.
אלברט שנקר, יו"ר איגוד המורים (UFT), כינה את הפיטורים "מעין פעולה נקמנית פרטית" וטען כי בתי הספר התעלמו לחלוטין מהליך תקין. מועצת החינוך של העיר קראה למורים להתעלם מהמכתבים. ראש העיר ג'ון לינדזי הוציא הצהרה הסותרת את החלטת המחוז וגינה את "האנרכיה והפקרות". הפיטורים גונו גם על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי.
שביתות
מאי
כאשר ניסו המורים לשוב לעבודתם בבית הספר, הם נחסמו על ידי מאות חברי קהילה ומורים שתמכו בהחלטת ההנהלה. על אחד השלטים שהונחו בחלון בית הספר שבו התבצרו נכתב: "שחורים, שלטו בבתי הספר שלכם". באותו זמן, מורים אחרים נשארו מחוץ לעבודה בהתאם להנחיות איגוד המורים (UFT).
ב־15 במאי הקיפו 300 שוטרים, מתוכם לפחות 60 בלבוש אזרחי, את בית הספר, עצרו חמישה מפגינים, שברו למעשה את מחסום ההורים ואיפשרו למורים לשוב לכיתות. באותו היום הודיעו גם מועצת החינוך של העיר וגם מועצת אושן היל–בראונסוויל על סגירת בתי הספר.
בין 22 ל־24 במאי נשארו 350 חברי UFT מחוץ לבתי הספר במחאה. ב־20 ביוני פוטרו גם 350 השובתים על ידי מועצת הניהול. בהתאם להסכם הביזור, הוחזרו המורים לשליטת מערכת בתי הספר הציבוריים של ניו יורק, שם הושבו במשרדי מחוז החינוך ללא עבודה בפועל.
ספטמבר עד נובמבר
בתחילת שנת הלימודים של 1968 התקיימה סדרת שביתות כלל־עירוניות שהשביתה את בתי הספר הציבוריים במשך 36 ימים בסך הכול. האיגוד הפר את "חוק טיילור" החדש, שאסר שביתות של עובדי ציבור, ויותר ממיליון תלמידים נותרו ללא מסגרת לימודית בימי השביתה.
ב־9 בספטמבר עזבו 93% מתוך 58,000 מורי העיר את עבודתם. הם הסכימו לשוב לכיתות יומיים לאחר מכן, לאחר שמועצת החינוך הורתה להשיב את המורים המפוטרים לתפקידם. עם זאת, ב־13 בספטמבר פרצה שביתה נוספת, לאחר שהתברר כי המועצה אינה מסוגלת לאכוף את החלטתה.
תגובות
ההנהגה השחורה
ה־NAACP הודיע על תמיכתו בשביתה, אף על פי שרעיון השליטה הקהילתית סטה מהאג'נדה הרשמית של הארגון, שהתמקדה באינטגרציה.
השביתה של איגוד המורים (UFT) זכתה גם לתמיכה מצד מנהיגים שחורים בולטים, בהם ביירד ראסטין ואיי. פיליפ רנדולף, שהתפרסמו הן בתנועת העבודה והן במאבק לזכויות האזרח. עם זאת, בשל עמדתם, ראסטין ורנדולף ספגו ביקורת קשה והודרו בפועל מחלקים רחבים בקהילה השחורה.
מחלוקות בתוך ה־UFT
לא כל חברי איגוד המורים תמכו בשביתה, וחלקם אף התנגדו לה באופן פעיל: 1,716 נציגי איגוד הצביעו נגד השביתה, לעומת 12,021 שתמכו בה. מחקר סטטיסטי שפורסם בשנת 1974 מצא כי מורים — לבנים ושחורים כאחד — שלימדו תלמידים שחורים היו בעלי נטייה גבוהה יותר להתנגד לשביתה.
קואליציה של חברי UFT שחורים ופורטוריקנים, שנתמכה על ידי חברים מאיגודים מקומיים נוספים, פרסמה הצהרה שבה הביעה תמיכה במועצת אושן היל–בראונסוויל והתנגדה לשביתה.
השפעות מיידיות
על בתי הספר – באושן היל–בראונסוויל
בתחילת הסתיו חזרו התלמידים והמורים לאווירה כאוטית. השיעורים התקיימו למרות נוכחות קווי השביתה של איגוד המורים (UFT) מחוץ לבתי הספר.
בתי הספר בשכונת אושן היל–בראונסוויל פעלו בצורה חלקה יותר מאשר באזורים אחרים בעיר, משום שהמערכת שם הייתה פחות תלויה במורים השובתים ובמפתחות הבניינים. מועצת הניהול שכרה מורים חדשים כדי להחליף את השובתים, בהם גם יהודים מקומיים רבים, בניסיון להוכיח שהמחוז אינו אנטישמי.
עם זאת, הישגי התלמידים הידרדרו: תלמידי כיתות ג' במחוז היו בממוצע בפיגור של ארבעה חודשים עוד לפני המעבר לשליטה קהילתית, אך הפער העמיק לשנים־עשר חודשים לאחריה. כישורי הקריאה של תלמידי כיתות ח' כמעט שלא השתפרו עד סיום כיתה ט'.
כאשר הוחזרו המורים המקוריים לעבודתם בחטיבת הביניים 271, תלמידים רבים סירבו להיכנס לשיעוריהם. מנהל מערכת בתי הספר בעיר, ברנרד אי. דונובן, ניסה לסגור את בתי הספר במחוז ולהסיר את רודי מקוי ואת רוב המנהלים מתפקידיהם. כשאלה סירבו להתפנות, דונובן הזעיק את המשטרה. המורים ששבו נשלחו להתכנס באולם כדי להיפגש עם רודי מקוי, מנהל היחידה, אך כאשר הגיעו לשם הם אויימו, נזרקו עליהם כדורים, ומורה בהריון הותקפה באגרוף בבטנה בדרכה החוצה מהאולם.
בעיר ניו יורק בכלל
בשבועות הראשונים של שנת הלימודים נכנסו ויצאו המורים השובתים מבתי הספר לסירוגין, דבר שהשפיע על למעלה ממיליון תלמידים.
המפקח דונובן הורה לנעול בתי ספר רבים; במקומות שונים אנשים שברו חלונות ופרצו מנעולים כדי להיכנס מחדש למבנים שנאטמו בידי שרתי בתי ספר ותומכי השביתה. חלקם אף ישנו בשטחי בתי הספר במהלך הלילה כדי למנוע נעילות נוספות. כמה מהמפגינים נעצרו באשמת הסגת גבול.
הורים אחרים שלחו את ילדיהם ללמוד בבתי הספר שבאושן היל–בראונסוויל, מכיוון שבתי הספר שם המשיכו לפעול. רוב התלמידים מחוץ לשכונה היו שחורים, אך חלקם היו לבנים, וחלקם אף הגיעו ממרחקים גדולים כדי ללמוד בבתי הספר שהיו תחת שליטה קהילתית.
האשמות בגזענות ואנטישמיות
אלברט שנקר, יו"ר איגוד המורים (UFT), הוצג לעיתים קרובות כגזען, ורבים מקרב האפרו־אמריקאים האשימו את האיגוד בכך שהוא "נשלט על ידי יהודים". קבוצת פורטוריקנים משכונת אושן היל–בראונסוויל אף שרפה בובה בדמותו של שנקר.
שנקר וחלק מהארגונים היהודיים ייחסו את פיטורי המורים המקוריים לאנטישמיות. במהלך השביתה הפיץ ה־UFT עלון רשמי שכותרתו "מטיפים לאלימות במקום ללמד ילדים באושן היל–בראונסוויל", שבו צוין כי תוכנית לימודים מסוימת עודדה הפרדה שחורה. שנקר הפיץ גם חצי מיליון עותקים של עלון נוסף, שמצאו חלק מחברי האיגוד מאחורי אחד מבתי הספר, ובו נכתב:
"הרעיון מאחורי התוכנית הזו יפה, אבל כאשר סוחרי הכסף שמעו עליה, הם השתלטו, כהרגלם בקהילה השחורה".
ב־26 בדצמבר, בתחנת הרדיו WBAI, ערך ג'וליאס לסטר ראיון עם לסלי קמפבל, מורה להיסטוריה, שקרא שיר שחיבר אחד מתלמידיו בשם "אנטישמיות: מוקדש לאלברט שנקר". השיר נפתח במילים:
"היי, ילד יהודי, עם הכיפה על הראש שלך / ילד יהודי חיוור פנים — הלוואי שהיית מת".
בהמשך, כותב השיר מתאר שהוא "חולה" מלשמוע שוב ושוב על השואה, משום שלדבריו היא נמשכה רק 15 שנים, לעומת 400 שנות הסבל של השחורים.
לסטר הוא שהציע לקמפבל לקרוא את השיר. קמפבל שאל: "אתה משוגע?" ולסטר השיב: "לא. אני חושב שחשוב שאנשים ידעו אילו רגשות מתעוררים לפחות אצל ילד אחד בעקבות מה שמתרחש באושן היל–בראונסוויל."
בעקבות האירוע הגיש האיגוד תלונה לוועדה הפדרלית לתקשורת (FCC) וניסה להביא לפיטוריו של קמפבל. המקרה העמיק עוד יותר את הקרע בין הקהילה השחורה לקהילה היהודית.
עם זאת, חלק מחברי מערכת החינוך, כמו גם האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות בניו יורק (NYCLU), האשימו את שנקר בכך שהוא מנצל את נושא האנטישמיות כדי לזכות באהדה ובתמיכה ציבורית.
מבין המורים החדשים שהועסקו במחוז, 70 אחוזים לא היו שחורים ולא היספאנים, וחצי מהם היו יהודים.
סיום השביתה
השביתה הסתיימה ב־17 בנובמבר, כאשר נציב החינוך של מדינת ניו יורק קבע שלמדינה תהיה שליטה ישירה על מחוז אושן היל–בראונסוויל. המורים שפוטרו הוחזרו לתפקידם, שלושה מהמנהלים החדשים הועברו לתפקידים אחרים, והמועצה הממונה ניהלה את המחוז במשך ארבעה חודשים.
העימות באושן היל–בראונסוויל לא שכך גם לאחר סיום השביתה. שמונה אנשים שהואשמו בהטרדת שובתים הגישו תביעה נגדית נגד העיר, בטענה שאכיפת החוק כלפיהם הייתה מפלה ואלימה. בשנת 1969 היו שטענו כי בבתי הספר התרחש "טיהור של מורים שחורים לוחמניים".
כאשר נפתחה שנת הלימודים בספטמבר 1969, סגר המחוז את עצמו ליום אחד במחאה על תקנות חדשות שהגבילו עוד יותר את עצמאותו.
תוצאות והשפעות ארוכות טווח
בשבועות שלאחר סיום השביתה נמשכה העוינות בין המורים שחזרו לתפקידם לבין תלמידיהם והמורים שהחליפו אותם. במהלך השבוע שהחל ב־2 בדצמבר דווח על הפרות סדר מצד תלמידים שחורים בבתי ספר בארבעה מתוך חמשת הרובעים של העיר, וכן ברכבת התחתית של ניו יורק. נאמר כי האירועים הושפעו מהפגנה שקיימה ועדת שביתת התלמידים העירונית, שאורגנה על ידי הפעיל סוני קרסון ולסלי קמפבל, מורה מחטיבת הביניים 271.
אלברט שנקר יצא מהשביתה כדמות בעלת שם ברמה הלאומית. בפברואר 1969 נגזר עליו עונש של 15 ימי מאסר בגין אישור השביתות, שהיו מנוגדות לחוק טיילור של מדינת ניו יורק. מחוז אושן היל–בראונסוויל איבד את השליטה הישירה על בתי הספר שלו, ומחוזות אחרים בעיר לא קיבלו שליטה דומה שוב.
במהלך שנות ה־70, איגוד המורים (UFT) החליש משמעותית את איגוד המורים האפרו־אמריקאים (ATA) באמצעות תביעה משפטית שהוגשה לפי חוק זכויות האזרח משנת 1964, ובה נטען שה־ATA מפלה מורים לבנים ומדיר אותם. ה־UFT גם ניסה לייבש את מקורות המימון של ה־ATA ולהסיר את מנהיגיו ממערכת בתי הספר.
תושבי בראונסוויל המשיכו לחוש שהעיר מזניחה אותם, וב־1970 חלקם ארגנו את "מהומות האשפה של בראונסוויל". כאשר בתי הספר הסכימו להטמיע מבחן קריאה אחיד בשנת 1971, ציוני המבחן הצביעו על ירידה חדה ביכולות הקריאה של התלמידים.
השביתה פילגה קשות את העיר ונודעה כאחת מ"עשר המכות" של ראש העיר ג'ון לינדזי. היסטוריונים מסכימים עם הערכתו של שנקר כי "כל הברית בין ליברלים, שחורים ויהודים התפרקה סביב סוגיה זו. זה היה נקודת מפנה במובן הזה". השביתה יצרה קרע עמוק בין הליברלים הלבנים, שתמכו באיגוד המורים, לבין הקהילה השחורה, שדרשה שליטה קהילתית בבתי הספר. האירועים הבהירו כי קבוצות אלו, שבעבר שיתפו פעולה במסגרת תנועת זכויות האזרח ותנועת העבודה, עלולות להיכנס לעימותים ישירים.
חלק מהקבוצות שהיו מזוהות עם המאבק לשחרור שחור ותנועת זכויות האזרח פנו להקמת בתי ספר אפריקאיים עצמאיים, בהם בית הספר "אוהורו סאסה שולֶה" שהוקם בשכונת בדפורד־סטייבסנט.
לפי ההיסטוריון ג'רלד פודאייר, האירועים דחפו את האוכלוסייה היהודית בניו יורק לאמץ יותר ויותר זהות של "לבנים", מה שהחריף את הקיטוב הגזעי בעיר. לטענתו, השינוי בקואליציות הפוליטיות בעקבות שביתת 1968 דחף את ניו יורק ימינה למשך עשרות שנים, בין היתר משום שגזע החל להאפיל על מעמד כציר המרכזי של הסכסוכים החברתיים.
מאיר כהנא והקמת הליגה להגנה יהודית
מאיר כהנא, שפעל כעיתונאי, פובליציסט, אקטיביסט וגם שירת כסוכן מטעם ה־FBI וה־CIA, החל בשנות ה־60 לגבש בניו יורק תפיסת עולם ייחודית שנשענה על תחושת "איום קיומי" הולכת וגוברת כלפי יהודי ארצות הברית. כהנא כתב טורים פובליציסטיים רבים בעיתונות היהודית והכללית, ובהם ניסה להתריע מפני מציאות חדשה של מתחים אתניים גוברים, שנדמתה לו כסכנה ממשית ליהדות אמריקה. הוא הצביע על הפער בין האידיאולוגיות הליברליות־אוניברסליות שאפיינו את רוב יהודי ארצות הברית — שביקשו להשתלב בחברה האמריקאית הרחבה, להוביל תנועות צדק חברתי ולהיאחז בערכי שוויון — לבין חוויות יומיומיות שהעידו על התפוררות אותה אידיליה. בעיניו, יהודי אמריקה חיו באשליה של ביטחון, בעוד שהמציאות הפוליטית והחברתית השתנתה לכיוון של קיטוב גזעי וגידול באיומים כלפי מיעוטים, ובתוכם גם הקהילה היהודית.
אחת החוויות המרכזיות שהשפיעו עליו הייתה מעורבותו כאקטיביסט יהודי בתקופת משבר אושן היל–בראונסוויל ב־1968, שנחשב בעיניו נקודת מפנה בתודעה היהודית־אמריקאית. במהלך השביתות, שהתחוללו סביב שאלת השליטה בבתי הספר הציבוריים בניו יורק, נחשף כהנא לעימותים חריפים בין קהילות שחורות לבין מורים יהודים, רובם חברי איגוד המורים העירוני. השיח האנטישמי שעלה מצד חלק ממנהיגי המחאה והפגיעה הפיזית במורים יהודים נתפסו בעיני כהנא כהוכחה לקריסתה של הברית ההיסטורית בין היהודים לשחורים — ברית שהתקיימה מאז תקופת התנועה לזכויות האזרח. מבחינתו, אירועי אושן היל–בראונסוויל המחישו שיהודי ארצות הברית אינם יכולים להסתמך עוד על ערכים אוניברסליים או על תמיכת קבוצות מיעוט אחרות, אלא על כוחם שלהם בלבד. הוא ראה באירועים "קריאת השכמה" ליהדות אמריקה להכיר במציאות חדשה: יהודים הם מיעוט נרדף, ועליהם להגן על עצמם בגוף ובנפש.
מתוך התובנות הללו, ייסד כהנא ב־1968 את הליגה להגנה יהודית (Jewish Defense League – JDL), גוף שנועד, בראשיתו, להגן על שכונות יהודיות בברוקלין מפני תוקפנות גזעית ואלימות אנטישמית. מטרות הליגה הוגדרו תחילה כהגנה פיזית על הקהילה, יצירת הרתעה כלפי תוקפים פוטנציאליים ומאבק פעיל בתופעות אנטישמיות. אך כבר מראשית דרכה שילבה הליגה בין אידיאולוגיה אתנוצנטרית לבין שימוש באמצעים מיליטנטיים, ובכך חידדה את המסר שכהנא ביקש להעביר: יהודים אינם יכולים להסתפק באמצעי שכנוע, עליהם לפתח כוח והגנה עצמית ממשיים. הוא הציב את הליגה כאלטרנטיבה ל"ממסד היהודי הליברלי", שלדבריו כשל בהגנה על יהודי אמריקה בשל נטייתו "להתנצל" ולחפש פשרות במקום עימות.
הקמת ה־JDL סימנה בעיני רבים נקודת מפנה רחבה יותר בתודעה היהודית בארצות הברית. בעוד שמוסדות יהודיים מסורתיים הדגישו השתלבות בחברה האמריקאית והובלת ערכים אוניברסליים, הליגה ביטאה מעבר אל תודעה של הסתגרות והגנה עצמית. כהנא עצמו האמין כי יהודי אמריקה צריכים להפסיק לראות עצמם כחלק מקולקטיב ליברלי רחב ולהתחיל לחשוב במונחים של קהילה אתנית נפרדת. באמצעות פעולותיו ואידיאולוגיית "הכוח היהודי" שהטיף לה, השפיע כהנא על דור צעיר של יהודים, בעיקר בני מעמד הפועלים והשכבות הנמוכות בניו יורק, שחוו איום ישיר בשכונותיהם. התפיסה שלפיה על היהודים להגן על עצמם באופן פעיל ולא להסתמך על צדק אוניברסלי או על הגנה חיצונית הפכה לעיקרון מכונן של הליגה.
כהנא ראה בליגה להגנה יהודית כלי לשינוי רחב יותר בתפיסת הזהות היהודית בארצות הברית. מבחינתו, היהודים אינם יכולים להסתמך עוד על האידיאלים הליברליים של השתלבות ואוניברסליות, אלא חייבים לעבור למודעות של קבוצה אתנוצנטרית מאוימת הדורשת הגנה עצמית. הגישה הזו יצרה פער משמעותי בין כהנא לבין הממסד היהודי הליברלי, שניסה לשמר יחסי קרבה עם קבוצות מיעוט אחרות ולהימנע מעימות ישיר. כהנא האשים את הממסד בחולשה ובהתכחשות לסכנות, והציג את ה־JDL כחלופה נחושה ואקטיביסטית, המקדמת תפיסה של "כוח יהודי" ומאבק בלתי מתפשר מול איומים חיצוניים.
במקביל, פעולות הליגה עוררו מחלוקות קשות בתוך החברה האמריקאית ובתוך הקהילה היהודית עצמה. השימוש באיומים, הפגנות כוח ולעיתים אף באלימות סימנו שינוי חד מתפיסת ההשתלבות המסורתית לעבר גישה מיליטנטית. כהנא הצליח להשפיע במיוחד על צעירים יהודים משכונות מוחלשות, שחוו אנטישמיות ישירה ולא ראו בהנהגה הממסדית כתובת להגנה. בעיניו, ה־JDL לא הייתה רק כלי להגנה פיזית, אלא תנועה רעיונית שמטרתה לעצב מחדש את תודעת הזהות היהודית ולהחזיר לה את תחושת הריבונות והגאווה.
השפעת תנועת "הכוח השחור" על כהנא
מאיר כהנא ראה בתנועת הפנתרים השחורים גורם מרכזי בעיצוב תפיסת עולמו הפוליטית והחברתית בשלהי שנות ה־60. עבורו, התנועה ביטאה תפנית חדה במבנה החברתי-אתני של אמריקה, מעבר מחזון ליברלי-אינטגרטיבי של שוויון זכויות, אשר אפיין את שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, לעבר דפוסי פעולה אתנוצנטריים ובלתי מתנצלים. תנועות כמו הפנתרים ואישים בולטים כדוגמת מלקולם אקס סיפקו לשחורים בארצות הברית תודעה קולקטיבית מבוססת עוצמה, כבוד עצמי ושליטה במרחב. כהנא התבונן בתופעה הזו והבין שזוהי שפה חדשה של מאבק מיעוטים בארצות הברית – שפה שהקהילה היהודית, לדעתו, נמנעה מלאמץ. בעוד הקהילה השחורה אימצה רטוריקה של כוח והגדרה עצמית, רבים מן היהודים המשיכו לדבוק באידיאלים ליברליים אוניברסליים שנראו בעיניו מנותקים מהמציאות של גזענות, אלימות מתגברת והתפוררות הבריתות ההיסטוריות.
כהנא סבר כי היהודים לא רק שאינם נהנים עוד מברית איתנה עם הקהילה השחורה, כפי שהיה בתקופת שיא תנועת זכויות האזרח, אלא שהם אף הפכו מטרה לביקורת ולמתקפות ישירות. השפעת הכוח השחור על השיח הציבורי בארצות הברית גרמה לתזוזה מהותית ביחסי הכוחות בין קבוצות מיעוטים, והביאה רבים בקהילה השחורה לראות ביהודים חלק מהמערכת הלבנה המדכאת. כהנא חווה זאת מקרוב בתקופת המאבקים סביב מערכת החינוך של אושן היל–בראונסוויל. הוא קרא את האירועים הללו כסימן ברור לכך שהאידיאולוגיה הישנה של שיתוף פעולה וליברליזם לא מסוגלת עוד להגן על הקהילה היהודית במציאות החדשה.
מתוך בחינה מעמיקה של הרטוריקה והאסטרטגיות של תנועות הכוח השחור, כהנא הגיע למסקנה שעל היהודים לאמץ מודל פעולה עצמאי ואגרסיבי יותר. הוא התרשם במיוחד מהאופן שבו תנועות שחורות לא היססו להשתמש באמצעים מיליטנטיים כדי להרתיע תוקפים, לשמור על שכונותיהם ולהטמיע תחושת גאווה אתנית בקרב הדור הצעיר. בעיניו, המודל הזה הוכיח שאסטרטגיות של עוצמה, ולא פשרות או נסיונות התבוללות, הן הדרך היחידה לשרידות קולקטיבית. כהנא ראה עצמו כמי שמביא ליהודים את אותה "תודעת כוח" שהניעה את הכוח השחור, אך בניגוד לרבים ממנהיגי התנועה השחורה, הוא ראה את ייעודו בראש ובראשונה בהגנה יהודית ולא במאבק חברתי רחב.
כהנא גם זיהה שבתוך הקהילה היהודית עצמה הלכה והתרחבה תחושת השבר, כשהמודל הליברלי של השתלבות בחברה האמריקנית החל להיתפס ככישלון. בעיניו, ההתבוללות, האדישות וההישענות על מוסדות יהודיים "רכים" – שנמנעו מעימותים ישירים בשם ערכים אוניברסליים – הפכו את היהודים פגיעים יותר ויותר. בהקשר הזה, תנועת הכוח השחור שימשו עבורו לא רק מקור השראה אלא גם מראה: בעוד קבוצות מיעוט אחרות גיבשו את זהותן מחדש סביב אתניות, גאווה ופעולה עצמאית, רבים מהיהודים המשיכו להיאחז בזהות אזרחית כללית. כהנא ראה בכך סכנה קיומית ממשית.
מנקודת מבטו, המסקנה הייתה בלתי נמנעת: הקהילה היהודית חייבת להקים לעצמה תנועה שתאמץ את כלים הרטוריים והמיליטנטיים של הכוח השחור, אך תכוון אותם להגנה עצמית יהודית. זה היה אחד מהיסודות המרכזיים שהובילו לייסודה של הליגה להגנה יהודית (JDL). כהנא ביקש ליצור מסגרת שתכשיר צעירים יהודים לשימוש בכוח, תגן על שכונות יהודיות ותטמיע תודעה אתנוצנטרית ברורה ובלתי מתנצלת. בכך, הוא ניסה להעתיק חלקים מרכזיים מתפיסת הכוח השחור אל תוך ההקשר היהודי, אך תוך הדגשה שמדובר במאבק הישרדות ולא בתביעה לשוויון חברתי רחב.
השפעת האירועים על תפיסתו הציונית
בתחילת שנות השבעים ביקר כהנא לראשונה בישראל והתרשם מהמציאות הביטחונית והפוליטית באזור. הוא ראה את מלחמות ישראל ואת העימות המתמשך עם מדינות ערב כהוכחה לנחיצות בניית כוח צבאי ועוצמה יהודית לאומית. בהדרגה החל לשלב את שיח ההגנה היהודית עם אידיאולוגיה ציונית רדיקלית, שבה ראה את הגשמת חזון הגאולה הלאומית. כהנא סבר כי מדינת ישראל אינה מממשת את הפוטנציאל שלה להוות מקלט בטוח לכל יהודי העולם, ושההנהגה הציונית הרשמית אימצה גישה פשרנית וחלשה מדי.
ב-1971 עלה כהנא לישראל באופן רשמי והחל לפעול בזירה הציבורית והפוליטית המקומית. רעיונותיו שהתפתחו במסגרת הליגה להגנה יהודית קיבלו עוצמה מחודשת בהקשר הישראלי, והם הותאמו למציאות של עימות מתמשך עם העולם הערבי. הוא ראה ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית וקרא להתיישבות יהודית נרחבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כהנא טען כי שליטה יהודית מלאה בשטחי יהודה, שומרון ועזה היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל, ושוויתור עליהם מהווה סכנה קיומית.
כהנא ניסה לבסס מסגרת פוליטית שתבטא את רעיונותיו בישראל, כשהקים את תנועת "כך". התנועה דגלה בהחמרת צעדי הביטחון, בהחלת ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל ובהגבלת נוכחותם של ערביי ישראל. הוא טען כי מדיניות הממשלה כלפי ערביי ישראל ופלסטינים פוגעת בביטחון הלאומי והדגיש כי יש ליישם פתרונות חד-משמעיים כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי. כהנא ראה בציונות לא רק פרויקט של הקמת מדינה, אלא תהליך מתמשך של חיזוק הזהות היהודית, הגברת תחושת הריבונות והעמקת האחיזה היהודית בארץ.
פעילותו בישראל לא נפרדה מהשפעות עברו בארצות הברית: דימויו כמי שנלחם על ביטחון היהודים בשכונות ברוקלין ליווה אותו, והוא ביקש ליישם עקרונות דומים במאבק על ביטחון ישראל. כהנא הציב את עצמו כאלטרנטיבה אידיאולוגית להנהגה הציונית המיינסטרימית, כשהציג את עצמו כקול צלול בעד חיזוק כוח יהודי ללא פשרות. רעיונותיו עוררו התנגדות רחבה הן בקרב ההנהגה הפוליטית בישראל והן בזירה הבינלאומית, אך גם הצליחו לגבש סביבו קבוצה נאמנה של תומכים שראו בו דמות מגינה על עתידו של העם היהודי.
לקריאה נוספת
- דורמן, ג'ייקוב. Dreams Defended and Deferred: The Brooklyn Schools Crisis of 1968 and Black Power’s Influence on Rabbi Meir Kahane. American Jewish History, יולי 2016.
- ברוב, מוריס, ומרילין גיטל, עורכים. Confrontation at Ocean Hill-Brownsville (פרדריק פרייגר, 1969).
- ביונדי, מרתה. To Stand and Fight: The Struggle for Civil Rights in Postwar New York City (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2003).
- באפט, ניל פיליפ. "Crossing the Line: High School Student Activism, the New York High School Student Union, and the 1968 Ocean Hill-Brownsville Teachers' Strike", Journal of Urban History (דצמבר 2018) doi:10.1177/0096144218796455
- קנטו, וינסנט ג'. The Ungovernable City: John Lindsay and His Struggle to Save New York (Basic Books, 2001), עמ' 301–373.
- אדג'ל, דרק. The Movement for Community Control of New York City's Schools, 1966–1970: Class Wars (Edwin Mellen Press, 1998).
- פרידמן, מקס וגריפית', מארק וינסטון גריפית'. Black Parents Take Control, Teachers Strike Back (5 בפברואר 2020) וחלקו השני (12 בפברואר 2020), פודקאסט דו־חלקי בהפקת Code Switch של NPR.
- גיטל, מרילין, ומוריס ברוב, עורכים. Confrontation at Ocean Hill-Brownsville (פרייגר, 1969).
- גולדסטין, דנה. Teacher Wars: A History of America’s Most Embattled Profession (2014), עמ' 133–163.
- גורדון, ג'יין אנה. Why They Couldn't Wait: A Critique of the Black–Jewish Conflict Over Community Control in Ocean-Hill Brownsville, 1967–1971 (רוטלג'-פאלמר, 2001). ISBN 0-415-92910-5
- הריס, גלן אנתוני. The Ocean-Hill Brownsville Conflict: Intellectual Struggles between Blacks and Jews at Mid-Century (לקסינגטון בוקס, 2012).
- ג'ייקובי, תמר. Someone Else's House: America's Unfinished Struggle for Integration (Free Press, 1998), עמ' 158–226.
- ג'וראביץ', ניק. "Community Control and the 1968 Teacher Strikes in NYC at 50: A Roundtable" (The Gotham Center for New York City History, 18 באוקטובר 2018), מקוון; ראיונות עם שמונה היסטוריונים של החינוך בנוגע לרלוונטיות של הפרק הזה לבתי הספר הציבוריים של ניו יורק כיום, כולל תצלומים היסטוריים.
- קהלןברג, ריצ'רד ד'. Tough Liberal: Albert Shanker and the Battles over Schools, Unions, Race, and Democracy (הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2009). ISBN 978-0-231-13497-2.
- מקוי, רודי. "Analysis of Critical Issues and Incidents in the New York City School Crisis, 1967–1970, and Their Implications for Urban Education" (דיסרטציית Ed.D., אוניברסיטת מסצ'וסטס; ProQuest Dissertations Publishing, 1971. 7125304).
- מרפי, מרג'ורי. Blackboard Unions: The AFT and the NEA, 1900–1980 (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 1990), עמ' 232–251.
- פודאייר, ג'רלד אי. The Strike That Changed New York: Blacks, Whites and the Ocean Hill-Brownsville Crisis (הוצאת אוניברסיטת ייל, 2003), מקוון.
- פודאייר, ג'רלד. "'White' Values, 'Black' Values: The Ocean Hill–Brownsville Controversy and New York City Culture, 1965–1975", Radical History Review 59 (אביב 1994): עמ' 36–59.
- פרלסטין, דניאל. Justice, Justice: School Politics and the Eclipse of Liberalism (פיטר לאנג, 2004).
- פרלסטין, דניאל. "Community Control of Schools", בתוך Encyclopedia of African American Education, בעריכת קופו לומוטי (Sage, 2010), עמ' 182–184.
- פודאייר, ג'רלד (2004). The Strike That Changed New York. ניו הייבן: הוצאת אוניברסיטת ייל. ISBN 978-0-300-10940-5.
- פריצ'ט, ונדל (2002). Brownsville, Brooklyn: Blacks, Jews, and the Changing Face of the Ghetto (מהדורת Nachdr.). שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 0-226-68446-6.
- רוויץ', דיאן. The Great School Wars: A History of the New York City Public Schools (1974), הטקסט המלא מקוון.
- רוברטס, סם. "Rhody McCoy, Key Figure in New York’s School Wars, Dies at 97", ניו יורק טיימס (21 במאי 2020), מקוון.
- איזקס, צ'רלס ס. Inside Ocean Hill–Brownsville: A Teacher's Education, 1968–69 (SUNY Press, 2014).
- רוסנר, רוברט. The Year Without An Autumn: Portrait of a School in Crisis (R. N. Baron, 1969).
