"שיר לשלום" הוא שיר עברי, שנכתב בידי יענק'לה רוטבליט והולחן בידי יאיר רוזנבלום. הושר במקור בשנת 1969, בימי מלחמת ההתשה, על ידי להקת הנח"ל בתוכניתה "שא לשלום" ("היאחזות הנחל בסיני"), עם הסולנית מירי אלוני. בבגרותו, רוטבליט שינה את דעותיו הפוליטיות.
השיר
במקור יועד השיר ללהקת חיל הים, אלא שרוזנבלום, שהלחין את השיר ושלח אותו ללהקה ממקום מושבו בלונדון, התעקש לעבד אותו בעצמו. המנהל המוזיקלי של להקת חיל הים, בני נגרי, דחה את הדרישה, ורוזנבלום העביר את השיר ללהקת הנח"ל, עימה עבד זמן רב קודם לכן.
במקור נכתב באחת השורות בשיר "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות". שורה זו רצתה לבטא יותר מכל את הצורך להלל ולייחל לאהבה ולפיוס ולא לחשב ניצחונות וכיבושים, כי אלה עולים בדם של שני הצדדים. כיוון שהשיר יועד ללהקה צבאית, ראשי אגפי החינוך בצה"ל דרשו להשמיט שורה זו מהשיר בטענה שחיילים לא יכולים להופיע מול חיילים אחרים בשיר שיש בו פגיעה מורלית שכזו. לבסוף הוסכם על החלפת המילה, והשיר הוקלט ופורסם עם המשפט "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".
אופי השיר
השיר מבטא כמיהה לשלום, מבכה את הרעים שנפלו בקרבות, ומדבר לכאורה בשם הנופלים. השיר מערער על תרבות השכול והאדרת המלחמה הקיימת לכאורה בארץ, וקורא לנותרים בחיים לשאוף לשלום. בין השאר מבטלות מילות השיר, לדוגמה, את הנוהג לאמירת תפילת קדיש על הקבר: "הַזַּכָּה שֶבַּתְּפִלּוֹת אותנו לא תחזיר". כמו כן מתעמתות מילות השיר עם האתוסים של הנצחת החיילים שנפלו, לדוגמה: "תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים" (- שעל הקבר); וכן עושות שימוש במושגים מתחום המלחמה, ומייתרות אותם, לדוגמה: "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות" (- כוונות הרובה)". מילות השיר מתנגדות ל"שירי מלחמות" המאדירים את תרבות המלחמה (כדוגמת מגש הכסף, גבעת התחמושת ובלדה לחובש), וקוראות לשיר במקומם שירים לאהבה: "שירו שיר לאהבה, ולא למלחמות".
השיר נושא אפיונים של המנון, בקצבו ובמילותיו, ומילותיו מתייחסות אל ההמון, וקוראות לפעולה, בציווי, בלשון רבים ("ובכל הכיכרות / הריעו רק שלום"). השיר הושפע כנראה מרוח התקופה, שבשיאה "תרבות הנגד" של ההיפים. רבים שומעים דמיון רב לשיר "Let The Sunshine In" מתוך המחזמר "שיער", שיצא לאור שנים ספורות קודם ("תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר").
מעמדו המיוחד של השיר
כבר מהימים הראשונים להשמעתו עורר השיר מחלוקת עזה. רבים הזדהו עם מסר השלום העולה משורותיו, דווקא בימים בהם הייתה בשיאה מה שנתפס על ידי חלק מהציבור כ"כוחניות הישראלית" שלאחר מלחמת ששת הימים, ובטרם עבר הציבור הישראלי את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש הרואים בו הדים ל"נאום הר הצופים" שנשא הרמטכ"ל יצחק רבין, בו העלה על נס את הקורבן האישי של הנופלים, כמו גם את המחיר ששילם האויב, מעבר לניצחון הגדול במלחמה.
לעומתם, היו שראו בו שיר תבוסתני, וראו בביקורת שמותח השיר על נושאים כתרבות השכול, משום חילול הקודש. בשנת 1970 אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, טען שהשיר גורם לדה-מורליזציה בקרב החיילים ופוגע ברגשותיהם של המשפחות השכולות, לכן אסר על השמעתו בפיקוד המרכז כמו מקבילו אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון.
השיר הפך להמנון פוליטי בלתי רשמי של תנועות השלום הישראליות (כגון "שלום עכשיו") והחל מ-1974 (אחרי מלחמת יום כיפור) הושר בעצרות ובהפגנות, לעיתים גם בליווי גרסה בשפה הערבית. תנועת מרצ יצרה מהשורה הראשונה בשיר, "תנו לשמש לעלות", סיסמת בחירות: "תנו למרצ לעלות". בבחירות 1996 השיר הזה בוצע במסגרת תשדיר של התנועה על ידי זהבה בן ודנה ברגר.
השיר הושר בהפגנה הגדולה נגד גולדה מאיר ב-1974, גם בשנת 1977 (לאחר עליית הליכוד לשלטון), ובתום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995 בביצוע מירי אלוני, יצחק רבין, שמעון פרס, הגבעטרון והאירוסים. בתום אותה עצרת נרצח יצחק רבין, והדף עם מילות השיר, שהיה בכיס חולצתו, נתגלה מוכתם בדמו. "שיר לשלום" הפך מאז לאחד מסמלי הזיכרון לרבין, ולאחד ממייצגי מורשתו.
יענק'לה רוטבליט
ביוגרפיה
יעקב (יענקל'ה) רוטבליט הוא אחד היוצרים הבולטים והמשפיעים במוזיקה הישראלית, בעיקר בשל כתיבתו של שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. בין השירים המפורסמים שכתב ניתן למנות את "שיר לשלום", "באה מאהבה" ו"כמה טוב שבאת הביתה". מעבר ללהיטים הגדולים שכתב עבור זמרים אחרים, רוטבליט עסק גם בכתיבה אישית ומעמיקה, שבה הביע דעות נחרצות על החברה הישראלית והמצב הקיומי שלה. עם הזמן, הפך גם לדמות מורכבת, שהתבטאה בצורה גלויה ומפוכחת על נושאים אישיים ולאומיים כאחד.
רוטבליט נולד וגדל בחיפה, בשכונת כרמליה, למשפחה שעלתה מפולין. אביו היה פועל בניין, ואילו רוטבליט הצטרף לשורות הנח"ל כחלק מגרעין "שדמה" של השומר הצעיר. חוויותיו האישיות, כולל פציעתו בקרב באבו טור במהלך מלחמת ששת הימים, השפיעו עמוקות על יצירתו ועל תפיסת עולמו. המלחמה, עם כל הכאב והטראומה הנלווים לה, הייתה עבורו זרז להתמודדות עם שאלות קיומיות ולביקורת נוקבת על החברה הישראלית.
רוטבליט, איש של קצה ומחאה, חי בשנות נעוריו במזרח ירושלים, שם למד ערבית שוטפת, נרשם לאוניברסיטת ביר זית, ואף ניהל רומן עם פלסטינית. עם השנים, נקשר לזוגיות עם יסמין, מתיישבת ואם לחמישה, מה שהביא אותו להתמסר לחיים יציבים יותר בירושלים. למרות שינויי החיים, המשיך רוטבליט ליצור מוזיקה נוקבת. ב-1986 הוציא את האלבום "מכתבים מבית רביעי", אשר כקודמו, התקבל בקרירות מצד הציבור. אך רוטבליט לא נרתע, והמשיך ביצירתו, תוך שהוא מבקר את החברה הישראלית. בשנת 2004 הוציא את שני חלקי האלבום "מדינת היהודים", בו גער באריק שרון ותוכנית ההתנתקות שיזם, וקרא לפעולה בשירו "תזיז את הבולדוזר, אריק, בוא נתחיל לעבוד".
השינויים בעמדותיו הפוליטיות
על כתיבת שיר לשלום דווקא ללהקה צבאית אמר רוטבליט שצה"ל נלחם כדי להשיג בסופו של דבר שלום. רוטבליט עצמו נפצע בקרב על אבו תור במלחמת ששת הימים, וראה בשלום משהו נכסף. בריאיון לרינו צרור משנת 2007 אמר על "שיר לשלום" שהשיר היה מלא תקווה עם תמימות מסוימת, אבל פריצת האינתיפאדה השנייה לאחר שיחות קמפ דייוויד הביאה אותו להתפכחות, שהורידה את האשליה שעוצמתה של מדינת ישראל, תביא להכרה בה מצד העולם הערבי והמוסלמי. בראיון למקור ראשון, הוא טען:
"ברגע שפרצה האינתיפאדה השנייה, והתחילו פה האוטובוסים להתפוצץ על ימין ועל שמאל, שמעת פיצוץ, יצאת למרפסת לראות מהיכן עולה העשן בעיר ולפי מספר הסירנות הבנת האם מדובר בפיגוע גדול או קטן. הילדים שלך הסתובבו, והרגשת פחד. מאז בעצם די התפוררו כל תהליכי השלום. חבל".
את הספקות הראשונים הוא התחיל לפתח כבר בתקופת הסכמי אוסלו:
"ערפאת ואנשיו הגיעו וזרעו שחיתות שלטונית. הסכמי אוסלו ב' התקבלו בממשלה ברוב מקרי ודחוק, ובה בעת הרגשתי תחושת מחויבות מסוימת כי אני הוא זה שחיבר את 'שיר לשלום'. זהו שיר קצת נאיבי, את יודעת. כשכתבתי אותו הייתי די צעיר והמדינה הייתה מדינה שטענה שהיא שואפת שלום. שאנחנו רוצים שלום, אבל 'הם' לא רוצים. די האמנתי שזה ככה […] נראה לי שהשאיפה הייתה להשתלב במרחב שאנחנו חיים בו, בתרבות שאנחנו חיים בתוכה במזרח התיכון. ללמוד, להבין ולהתחשב וגם להכיר בזה שהתקומה שלנו עלתה לאחרים בחורבן. אך בעקבות הפיגועים הגדולים של שנות האלפיים הוקמה גדר ההפרדה. זוהי חומת איבה שלא מאפשרת עד היום מגע עם האוכלוסייה הפלשתינית. פה ושם בלמה החומה מחבלים מתאבדים, אבל היא מונחת כבר כמעט עשרים שנה. אנחנו והם לא בקשר שוטף ולו הבנאלי ביותר של 'בוא נשתה קפה'. יש שנאה וניכור וניתוק".
ההתנתקות מעזה
למרות היותו מחבר "שיר לשלום", רוטבליט התייצב לצד הימין והתבטא נגד פינוי מתנחלי גוש קטיף, מהלך שגרם להרמת גבות מצד רבים. הוא ביקר בגוש קטיף, דבר שהשפיע עליו עמוקות.
"לא יצאתי נגד תוכנית ההתנתקות ומלכתחילה לא הייתי בעד התיישבות בעזה, אך בהתנהלות היו דברים רבים שהטרידו אותי מאוד: אלו היו יישובים פורחים ויפים עם אנשים חיים, דשאים, שדות וקהילות, והכול נועד להריסה. כתבתי שאני מסתובב באזור אסון שעומד להתרחש. היכולת הצינית של אדם כמו שרון ליישב אנשים בשם המולדת בבוקר ולגרש אותם בערב כאילו הם חיילים שלו או עובדי מדינה, היממה אותי".
רוטבליט גם הזדעזע מההרס החד-צדדי ומהעדר ההסכם המסודר עם הצד הפלסטיני לפני הפינוי. הוא הביע חוסר יכולת לסבול את ההרס המוחלט והגישה האנושית שהביאה לכך. לדבריו, אם כבר נאלצו לעזוב, היה צריך להשאיר את המבנים והיישובים במצב שבו מישהו אחר יוכל להפיק מהם תועלת. במקום זאת, נוצרה תמונה של אדמה חרוכה, שמשאירה רושם קשה וחסר אנושיות.
לאחר הביקור, רוטבליט החל לכתוב שירים שהושפעו מחוויותיו בגוש קטיף. אחד השירים הללו, "שיר ארצישראל", נכלל באלבום "מדינת היהודים – קטעים".
"בניתי ערים בשומרון ובניתי כפרים ביהודה /
בניתי עם רבין ופרס ומרצ ועם מפלגת העבודה /
הם קרצו לי תמיד בעין אחת, העין הציונית /
בלי בג"ץ ובלי בצלם הם אמרו לי – זאת כל התוכנית /כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי /
ואני אויב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית /
הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש, לבוש שק ואפר מהריסות ביתי /
והמשורר משיח' מוניס מרמת אביב יכתוב לניו־יורק טיימס על צדק פיוטי /
כמה ש ־/ יהודים שונאים יהודים / /לא יודע אם לבכות או לכעוס
תפעיל את הבולדוזר אריק / בוא נתחיל להרוס".
השירים שכתב בעקבות הביקור התקבלו בתגובות מעורבות. למרות התחושה הדחופה שהייתה לרוטבליט להקליט אותם, הם זכו להתעלמות כמעט מוחלטת מהמדיה. הוא סיפר שרזי ברקאי השמיע את "שיר ארצישראל" בתוכניתו, אך הפסיק אותו באמצע ואמר: "יענקל'ה רוטבליט, מה קרה לך?". רוטבליט הגיב בחריפות וסגר את השיחה, לא לפני שדרש מברקאי להשמיע את השיר במלואו.
בעוד שחלק מהברנז'ה התייחסו אליו כמי שהפך לימני ואף ל"יקיר הכתומים", רוטבליט זכה גם לתמיכה בלתי צפויה. משה פייגלין, דמות בולטת במחנה הימני, התקשר אליו ואמר שרק אנשים כמו רוטבליט יכולים לכתוב דברים כאלו, מאחר ואין להם את השפה הזאת. מנגד, היו גם קולות בתוך הברנז'ה שהעריכו את האומץ של רוטבליט להביע את דעתו בגלוי, גם כשזה לא היה פופולרי. יואב קוטנר, למשל, כתב בגיליון "גלובס" כי לא חייבים להסכים עם רוטבליט, אך חייבים להעריך את האומץ שלו לומר בדיוק את מה שהוא חושב.
סיכום
יענק'לה רוטבליט התמיד בזעקתו למען האדם הקטן, הנרמס, גם כשהדבר לא היה פופולרי בקרב חבריו לשמאל. "בתוך הפוליטרוקים של השמאל הפסדתי נקודות", הוא אומר, אך מוסיף כי אין לו עניין בהשתייכות למועדונים פוליטיים.
"אני לא ניהלתי מאבק נגד ההתנתקות. אני ניהלתי מאבק נגד זריקה של אלפי אנשים, היחס האנושי שהם קיבלו, והשטח – לעשות ממנו שדה חרוש זה ברברי. קריאת המציאות היא מאוד בעייתית. אחד הדברים המדהימים בעניין הזה היה להיפגש עם הטוטאליות של הכוח, ושל החזקת השלטון מתוך אמונה שאני יודע מה צריך לעשות בכל זמן נתון. פעם ככה, פעם זה אחרת. זו אפסיות של האוכלוסייה. החייל שנשלח לקרב, מישהו החליט שהוא ילך. זה כאילו חברת כוח אדם. תתיישב פה היום ומחר לא צריך אותך, לך. בשביל זה כל אלה שחוזרים מהמלחמות יושבים ושותים את עצמם לדעת".
קישורים חיצוניים
- "שיר לשלום" באתר של אקו"ם
- מילות השיר "שיר לשלום" באתר שירונט
- דף באתר של יענקל'ה רוטבליט, אשר מוקדש לשיר, כולל אקורדים לשיר ומילות השיר בעברית ובשפות נוספות.
- דויד פרץ, ניתוח השיר 'שיר לשלום', באתר "תרבות•il"
- שיר שלום בביצוע להקת שיר אדמה
- שיר לשלום | להקת הנח"ל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 באפריל 2023
- שיר לשלום, באתר כאן ארכיון
- מאיה פולק, העשור שבו "שיר לשלום" התנפץ מול מציאות מדממת, מקור ראשון, 26 בפברואר 2020
- אלקנה שור, דברים שרציתי לומר: יענקלה רוטבליט בראיון נדיר, מקור ראשון, 30 לספטמבר 2012
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
