שעון הקיץ בישראל

שעון הקיץ בישראל הוא השעון הרשמי המונהג במדינת ישראל במשך התקופה הנמשכת מסוף חודש מרץ ועד לסוף חודש אוקטובר, שבמהלכה מוזז השעון שעה אחת קדימה ביחס לשעון הרגיל והבינלאומי (הנקרא בטעות "שעון חורף", UTC+2). מטרת ההזזה היא להתאים את שעות הערות והעבודה לשעות האור, כך שיותר אור יום ינוצל לשעות הערב. בישראל, הנימוק הרשמי להנהגת שעון הקיץ היה חיסכון באנרגיה והפחתת הצורך בתאורה מלאכותית, אך עם השנים התברר שמידת התרומה לכך קטנה מההערכות הראשוניות, ומחקרים עדכניים אף מצביעים על תוצאות סותרות. בעוד שבעבר ההנחה הייתה כי הזזת השעון מייעלת את השימוש במשאבים, כיום ההמלצה המדעית הגורפת בעולם היא לבחור בשעון חורף קבוע, שכן הוא תואם יותר את מחזורי האור והחושך הטבעיים ואת השעון הביולוגי של האדם.

בישראל, שעון הקיץ הפך לאחד הסמלים הבולטים של המחלוקת בין החילונים לדתיים: מצד אחד תנועות חילוניות ותנועות פועלים שטענו כי הוא מסייע למשק, לחברה ולפנאי, ומצד שני הציבור החרדי שראה בהארכתו פגיעה באורח החיים הדתי ובסדרי הזמנים ההלכתיים. ההתנגדות החרדית התבססה על קשיים ממשיים בתפילות שחרית ובצומות, אך גם על תפיסה יסודית יותר – שהשעון האמיתי הוא שעון החורף, המתואם עם השמש ועם הקצב הטבעי של היממה. לאורך השנים, חילופי שלטון וחוקי הכנסת עיצבו מחדש את מועדי הפעלת השעון, עד לחוק שאושר בשנת 2013 ואיחד את הצעת הממשלה עם יוזמת מרצ להארכתו עד סוף אוקטובר. כך קיבל שעון הקיץ בישראל את מתכונתו הנוכחית, שהיא תולדה של מאבק מתמשך בין תפיסה טכנולוגית־מודרנית השואפת לייעול לבין גישה דתית ושמרנית יותר, שנמצאה לבסוף כתואמת את מסקנות המחקר המדעי המודרני.

הגדרה ועקרונות בסיס

שעון קיץ הוא שיטה לשינוי שעת הזמן הרשמית במדינה לתקופה קבועה בשנה, שבמהלכה מוזז השעון שעה אחת קדימה ביחס לזמן האוניברסלי המתואם (UTC). בתום התקופה מוחזר השעון שעה אחת לאחור, וחוזרים ל“שעון חורף”, שהוא הזמן האמיתי בהתאם למיקומה של השמש. עקרונו של שעון הקיץ נובע מהרצון להתאים את שעות הערות של בני האדם לשעות האור, כך ששעת אור אחת תועבר משעות הבוקר המוקדמות – שבהן רוב האנשים עדיין ישנים – לשעות הערב, שבהן הם ערים ופעילים. מטרתו המוצהרת היא לנצל טוב יותר את אור השמש, להפחית שימוש בתאורה מלאכותית ולייעל את הפעילות היומית של המשק.

ההנמקה המעשית מאחורי שינוי זה מתבססת על תפיסה תועלתנית של זמן – התאמת השעון לצורכי החברה במקום לחיות על פי השמש. עם זאת, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהחיסכון באנרגיה שנוצר בעקבות הזזת השעון הוא מזערי ולעיתים אף מתבטל לחלוטין. בנוסף, נמצא כי לשינוי השעה השפעות שליליות על הבריאות, בעיקר עקב פגיעה בשעון הביולוגי הטבעי ¹. שינויי הזמן התקופתיים עלולים לגרום לעייפות, ירידה בערנות ועלייה בשיעור תאונות הדרכים, ומחקרים עדכניים הראו כי “המעבר לשעון חורף קבוע מוביל לירידה בשכיחות שבץ והשמנת יתר”. מסיבה זו גוברת ההבנה המדעית כי “שעון חורף” קבוע משקף טוב יותר את מחזורי האור והחושך ואת צורכי הגוף האנושי, ולכן הוא נחשב כיום הזמן הטבעי והבריא יותר.

היסטוריה עולמית

שורשיו של הרעיון לשנות את סדר היום על פי אור השמש נעוצים כבר בעת העתיקה. בתרבויות חקלאיות, שבהן אור היום היה משאב העבודה המרכזי, חולקו שעות היממה באופן משתנה לפי עונות השנה. ברומא העתיקה חילקו את שעות האור לשתים־עשרה יחידות שוות, כך שבקיץ נמשכה כל שעה כ־75 דקות ובחורף רק כ־44 דקות, בהתאם לאורך היום. גם בהלכה היהודית התבססה מדידת הזמן על עיקרון דומה של "שעות זמניות" – כלומר, שעות שאורכן משתנה לפי עונות השנה – וקביעת זמני התפילות התבצעה בהתאם לאורך היום הטבעי ולא לשעון קבוע. רק עם הופעת הזמן התקני במאה ה־19, כאשר תנועת הרכבות והתיעוש חייבו אחידות ארצית של שעות, נוצר לראשונה פער קבוע בין זמן הזריחה לבין סדר היום האנושי.

הצעה מודרנית ראשונה לשינוי מודע של השעה נולדה במאה ה־18. בשנת 1784 פרסם בנג'מין פרנקלין מאמר שבו חישב את החיסכון שניתן להשיג אם תושבי פריז יקומו מוקדם יותר וינצלו את אור השמש במקום נרות תאורה, וטען כי ייחסכו כך "64,050,000 אונקיות של שעוות נרות". פרנקלין לא הציע לשנות את השעה הרשמית, אך הוא הניח את היסוד למחשבה הכלכלית שמאחורי שעון הקיץ – שימוש יעיל יותר באור הטבעי כדי לחסוך באנרגיה. רעיון זה חזר בסוף המאה ה־19 אצל הניו־זילנדי ג'ורג' ורנון הדסון, שהציע בשנת 1895 להקדים את השעה בשעתיים במשך חודשי הקיץ.

היוזם המרכזי של שעון הקיץ בצורתו המוכרת כיום היה ויליאם וילט, בנאי בריטי שהעלה ב־1907 את הרעיון בהצעה רשמית לפרלמנט. וילט, שהתלונן על כך שעליו להפסיק את משחקי הגולף שלו עם שקיעת החמה, פרסם את חיבורו "The Waste of Daylight" שבו קרא להזיז את השעון בהדרגה כדי לנצל את "אור הבוקר המבוזבז" ולהאריך את שעות הפנאי והעבודה באור. הוא טען כי שינוי זה יתרום לבריאות, לפריון ולחיסכון באנרגיה, ואף הדגיש את תועלתו החברתית בכך ש"יאפשר לפקידים זמן למשחק קריקט או פעילות פנאי אחרת".

במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך הרעיון ממחשבה תיאורטית למדיניות מעשית. גרמניה, שסבלה ממחסור בפחם, הייתה הראשונה שהנהיגה שעון קיץ ב־30 באפריל 1916, כדי "להגביר את הייצור ולחסוך בדלק". בריטניה אימצה את הרעיון ב־21 במאי אותה שנה, אחריה רוסיה באפריל 1917, ולבסוף ארצות הברית באביב 1918. אף שהרפורמה נועדה לצורכי מלחמה, רבות מהמדינות שמרו עליה גם לאחר מכן, לעיתים תוך ביטול והחזרה תקופתיים. בארצות הברית, למשל, בוטל שעון הקיץ כבר ב־1919, אך הונהג שוב במלחמת העולם השנייה במסגרת "War Time" לצמצום צריכת האנרגיה.

לאורך המאה ה־20 נערכו ניסויים שונים בשעון קיץ קבוע או ממושך. בבריטניה הונהג בין 1968 ל־1971 ניסוי בשם "British Standard Time", שבו הוזז השעון כך שיתאם לשעון אירופה, כלומר לשעון קיץ קבוע. הניסוי עורר התנגדות ציבורית ונפסק כעבור שלוש שנים. ברוסיה החליט הנשיא דמיטרי מדבדב בשנת 2011 לבטל את "שעון החורף" ולאמץ קיץ נצחי, אך בעקבות חוסר שביעות רצון ציבורי הורה ולדימיר פוטין בשנת 2014 להחזיר את השעון הקודם ולבטל את שעון הקיץ לצמיתות. גם במדינות אחרות, כמו סין, שבה כל המדינה פועלת לפי אזור זמן אחד (UTC+8), או ברזיל, שבה שעון הקיץ בוטל בשנת 2019 על ידי הנשיא ז'איר בולסונארו, התקיימו תקופות של ניסוי וביטול. לעומתן, מדינות בקרבת קו המשווה אינן נוהגות כלל בשעון קיץ, מאחר שאין כמעט שינוי באורך היום לאורך השנה, ואילו יפן מעולם לא הנהיגה אותו.

ניסיון חשוב נוסף התרחש בארצות הברית בשנת 1974, כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון קבע את שעון הקיץ כקבוע לכל השנה כדי לחסוך באנרגיה בעקבות משבר הנפט. הצעד זכה בתחילה לתמיכה של 79% מהציבור, אך עם בוא החורף ירדה התמיכה ל־41% בלבד, לאחר שהתברר כי ההשכמה באפלה בשעות הבוקר פוגעת באיכות החיים ובביטחון התלמידים. בפברואר 1974 תיעדו צילומים עיתונאיים ילדים בני 13-14 שעלו על האוטובוס לבית הספר בשעה שבע בבוקר בחשיכה מוחלטת. הניסוי בוטל כעבור חודשים ספורים, והמדינה חזרה לסירוגין בין שעון קיץ ל"שעון חורף".

מסקנת רוב המחקרים שנערכו לאחר מכן היא כי אף שהנהגת שעון קיץ נועדה מלכתחילה לצורכי חיסכון באנרגיה, אין הוכחה מובהקת ליעילותו, ובמקרים מסוימים אף נרשמה עלייה קלה בצריכת החשמל. המלצות מדעיות עדכניות מצביעות על כך ששמירה קבועה על "שעון חורף" – כלומר זמן טבעי התואם את מחזור השמש – תורמת יותר לבריאות ולשינה ומפחיתה את שכיחות השבץ והשמנת היתר.

בישראל

גיאוגרפיה, אסטרונומיה ואזור הזמן של ישראל

ישראל שוכנת בסביבות קו רוחב 32° מצפון לחוג הסרטן, בקצהו המזרחי של אזור הזמן (UTC+2). מיקומה הגאוגרפי מביא לכך שהשמש זורחת מוקדם יחסית למדינות המערביות שבאותו אזור זמן, כמו יוון ומצרים. מספר שעות האור בישראל נע בין כ־10 שעות בלבד בשיא החורף ליותר מ־14 שעות בשיא הקיץ. על פי "שעון החורף" – שהוא הזמן האמיתי, המתואם עם הזריחה והשקיעה הטבעיות – השמש זורחת בשיא הקיץ מעט אחרי 04:30, ובשיא החורף בסביבות 6:45.

הנהגת שעון הקיץ בישראל נועדה למעשה להוסיף שעת אור מלאכותית לשעות הערב, על ידי הזזת השעון שעה קדימה בין האביב לסתיו. המשמעות המעשית היא העברת שעת אור משעות הבוקר, שבהן רוב הציבור עדיין ישן, לשעות הערב המאוחרות. ההנחה שבבסיס השינוי היא שהתועלת הכלכלית והחברתית של אור יום נוסף בערב גוברת על הצורך באור טבעי בבוקר. עם זאת, ההיגיון הזה אינו נובע מן המצב האסטרונומי אלא מצרכים חברתיים וכלכליים משתנים, ולכן שעון הקיץ נחשב כקביעה מלאכותית שאינה תואמת את הזמן הביולוגי של היממה.

בירדן ובלבנון, שמצבן הגאוגרפי דומה לזה של ישראל, מונהג גם כן שעון קיץ מסוף מרץ ועד סוף אוקטובר, בדומה לנוהג האירופי.

המחלוקת בישראל

שעון הקיץ בישראל הפך במהלך השנים לאחת הסוגיות הציבוריות השנויות ביותר במחלוקת, הנעה בין שיקולים כלכליים־חברתיים לבין שיקולים דתיים־הלכתיים. בעוד שתומכיו, בעיקר בקרב הציבור החילוני והמערכות הממשלתיות, רואים בו ביטוי להתאמה מודרנית של החיים לשעות האור לצורך חיסכון באנרגיה, הגדלת פריון העבודה ושיפור איכות החיים, הרי שמתנגדיו – בעיקר בציבור החרדי והדתי – רואים בו פגיעה בסדרי היום הדתיים וביכולת לקיים מצוות במועדים הראויים. עבור חלק מהציבור החילוני הפכה ההתנגדות החרדית לשעון הקיץ סמל לכפייה דתית, ואילו בקרב הציבור החרדי היא נתפסת כהגנה על אורח חיים הלכתי המתואם עם הזמן הטבעי של השמש.

עיקר ההתנגדות החרדית נובעת מהקושי לשמור על זמני התפילות והמצוות הנקבעים לפי הנץ החמה. לפי ההלכה, תפילת שחרית מותרת רק לאחר הזריחה, ובעת הנהגת שעון קיץ בתחילת האביב או בסוף הסתיו הנץ החמה מתאחר אל קרוב לשעה שבע. מאחר ששעות העבודה בישראל מתחילות לרוב סביב 8:00, המתפללים מתקשים להספיק להתפלל בזמן ולהגיע לעבודתם. בנוסף, על פי פרסומים בעיתונות הדתית, נטען כי שעון הקיץ "מגביר חילול שבת", משום שבשבתות הקיץ השקיעה מתאחרת אל מעבר לשעה שמונה בערב, בעוד ששירותים ציבוריים ותחבורה מתחילים לפעול עוד לפני צאת השבת.

קושי נוסף נוגע למועדים ולחגים. בליל הסדר, הנערך עם צאת הכוכבים, השעה המאוחרת גורמת לכך שהילדים עייפים או ישנים בשעה שבה אמורים לקיים את מצוות "והגדת לבנך". גם בשבתות ובחגים אחרים, שבהם נוהגים לערוך סעודות ערב וקידוש לאחר השקיעה, נדחקות השעות המאוחרות עוד יותר, ופוגעות בערנות המשתתפים, בעיקר הילדים. במהלך תקופת אמירת הסליחות שלפני יום הכיפורים, השעה המאוחרת של חצות הלילה על פי שעון הקיץ מקשה על הציבור להתכנס לתפילה. לפי המנהג הספרדי, שבו אומרים סליחות מראש חודש אלול, הזמן הראוי לכך הוא בין חצות לעלות השחר, ולכן הזזת חצות לשעה 00:40 מוסיפה קושי לעומת 23:40 לפי "שעון החורף". גם בצומות נוצרה בעיה דומה: צום גדליה וי"ז בתמוז נמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכאשר הצום מתארך בשעה נוספת לפי השעון הרשמי, יש תחושת מאמץ גדולה יותר.

עם זאת, גם בקרב הציבור הדתי עצמו צוינו נקודות זכות לשעון הקיץ. מאחר שכל הזמנים ההלכתיים נדחים בשעה, נוצרה אפשרות לקום מאוחר יותר לתפילת שחרית, לסליחות או לעבודה, תוך שמירה על אותם מועדים יחסיים לזריחה. בנוסף, כניסת השבתות והחגים המאוחרת יותר מאפשרת זמן התארגנות רחב יותר לפני כניסתם, ובכך מקלה על משפחות רבות בהכנות לשבת או לחג. כך, גם בקרב מתנגדים עקרוניים לשעון הקיץ התקיימה הכרה מסוימת ביתרונותיו המעשיים במסגרת דתית, אף אם לא האידיאולוגית.

במישור הציבורי הרחב, הוויכוח על שעון הקיץ בישראל קיבל עם השנים ממד של זהות חברתית ותרבותית. תומכי ההארכה טענו לשיקולים רציונליים של חיסכון, נוחות ויעילות, בעוד שהמתנגדים הציבו את שמירת ההלכה והקצב הטבעי של היממה כערך עליון. במובן זה, המחלוקת אינה רק על השעה הרשמית אלא על תפיסת הזמן עצמה – האם יש להישען על הקצב הטבעי של השמש, או להתאים את החברה המודרנית לצרכים כלכליים וחברתיים משתנים.

היסטוריה של שעון הקיץ בישראל

הנהגת שעון הקיץ בארץ ישראל החלה עוד בתקופת המנדט הבריטי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוחל ב"פקודת קביעת הזמן" משנת 1940, שנקבעה בידי הנציב העליון הבריטי. על פי הפקודה, "באותה תקופה בכל שנה אשר תיקבע על-ידי הנציב העליון בצו, הזמן למטרות חוקיות וכלליות בארץ-ישראל יקדים בשלוש שעות את הזמן הממוצע של גריניץ'". הפעלתו נועדה בראש ובראשונה לצורכי חיסכון באנרגיה והותאמה למצב החירום של המלחמה. בין השנים 1940 ל-1942 הונהג שעון הקיץ ברציפות, גם בחורף, כדי להגביר את שעות האור בתקופות ההאפלה. בשנים 1943–1946 הונהגו הארכות חריגות, אך ב-1947 לא הופעל כלל. לאחר קום המדינה הוחזר השימוש בשעון הקיץ, והפך לנושא הנתון לשינויים תכופים לאורך עשרות שנים.

לאחר הכרזת העצמאות, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הונהג שעון קיץ בכל רחבי המדינה. בירושלים, שהייתה נתונה במצור, כוונו השעונים שעתיים קדימה. ב-22 במאי 1948 הונהג שעון קיץ כפול בכל המדינה, וב-3 ביוני תוקנה הפקודה כדי לאפשר לשר הפנים לקבוע את הקדמת השעה ביחס לזמן גריניץ' בכל היקף שימצא לנכון. ב-1 בספטמבר הונהג שעון קיץ רגיל של שעה אחת בלבד, וב-31 באוקטובר הוחזר "שעון החורף". במהלך שנות ה-50 הופעל שעון הקיץ לפרקי זמן משתנים, לעיתים רק למספר חודשים, בהתאם לשיקולים כלכליים וחברתיים. ב-1958 ביטל שר הפנים ישראל בר-יהודה את שעון הקיץ בעקבות משאלי ציבור רחבים. המשאל בקרב מוסדות גדולים, ובהם "דן", קול ישראל, הנהלת בתי המשפט, אל על ומשרד מבקר המדינה, הראה רוב מובהק נגד המשך ההנהגה. גם משרד החינוך התנגד בשל חשש לעייפות תלמידים והצורך בהרחבת מסגרות אחר הצהריים.

בשנים 1974–1975 חזר שעון הקיץ לשימוש בעקבות משבר האנרגיה העולמי שפרץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא הוצג שוב כאמצעי חיסכון באנרגיה, אך כבר בשנת 1976 החליט שר הפנים יוסף בורג לבטל את השימוש בו לאחר שהתברר כי החיסכון בפועל זניח וכי התלונות על אי-נוחות רבות. ההחלטה עוררה סערה ציבורית חריפה והובילה לעתירה לבג"ץ, שבו נקבע כי על פי פקודת קביעת הזמן, שר הפנים רשאי לקבוע את מועדי שעון הקיץ אך אינו רשאי לבטלו לחלוטין. כתוצאה מכך הונהג שעון הקיץ באותה שנה לתקופה קצרה בלבד. ב-1984 החליטה הממשלה על הפעלת שעון קיץ בניסוי שנמשך שנתיים, אך בעקבות הוראתו של הרב עובדיה יוסף ביטל שר הפנים מטעם ש"ס, יצחק חיים פרץ, את ההנהגה ב-1986. הממשלה הפכה את החלטתו והורתה על הפעלת השעון, והרב שך הכריע לבסוף בעד קיום החלטת הממשלה. כך נקבע כי שעון הקיץ יופעל מדי שנה, אף כי אורכו נותר שנוי במחלוקת.

בשנת 1992 נחקק "חוק קביעת הזמן", שביטל את הפקודה המנדטורית והסדיר את המסגרת החוקית לשעון הקיץ. החוק קבע כי "שעון הקיץ יופעל מדי שנה למשך 150 יום לפחות", אך הותיר את ההחלטה על מועדי הפעלתו בידי שר הפנים, באישור ועדת הפנים של הכנסת. מנגנון זה גרם לתנודתיות, מאחר שכל שר קבע מועדים שונים בהתאם להשתייכותו הפוליטית והדתית. בין 1997 ל-2001 חלו שינויים תכופים: השר אליהו סויסה ביטל החלטת קודמו חיים רמון והקדים את סיום השעון; השר נתן שרנסקי דחה את הסיום, והמהלך הוביל לעתירות ולפשרות זמניות. החוק הוסדר בהוראת שעה לתקופה של ארבע שנים, אך חוסר היציבות נמשך וגרם לקשיים בתיאום בין-לאומי, לרבות בלוחות טיסות.

בשנת 1999 הסתיים שעון הקיץ בישראל מוקדם מן המועד ברשות הפלסטינית. יומיים לאחר מכן התפוצצו שתי מכוניות תופת בחיפה ובטבריה, וחקירת האירוע העלתה כי המחבלים, שתיאמו את שעת הפיצוץ לפי השעה הפלסטינית, טעו בתזמון לאחר שלא היו מודעים לשינוי השעה בישראל. מערכת הביטחון העריכה כי ההבדל בשעה גרם לכך שהפצצות התפוצצו בטרם הגיעו ליעדן.

בשנת 2005 התקבל בכנסת תיקון לחוק ביוזמת חברי הכנסת דוד אזולאי (ש"ס) ואלי אפללו (הליכוד), שקבע מסגרת קבועה יותר לשעון הקיץ. על פי ההסדר, שעון הקיץ יחל ביום שישי האחרון שלפני 2 באפריל בשעה 02:00 ויסתיים ביום ראשון האחרון שלפני יום הכיפורים בשעה 02:00. עם זאת, מאחר שההתחלה נקבעה לפי לוח השנה הגרגוריאני והסיום לפי הלוח העברי, נוצר טווח משתנה של 163–198 ימים בשנה. התאריך המוקדם ביותר להפעלת השעון היה 26 במרץ והמאוחר ביותר 1 באפריל, ואילו החזרה ל"שעון החורף" נעה בין 8 בספטמבר ל-13 באוקטובר.

בשנת 2010, לאחר ששוב נקבע סיום מוקדם של שעון הקיץ, פרצה מחאה ציבורית רחבה. בעקבות זאת הקים שר הפנים אלי ישי ועדה בראשות דב קהת, שהמליצה לנתק את השעון מהלוח העברי ולקבוע תקופה קבועה על פי לוח השנה האזרחי. המלצותיה אומצו בתיקון לחוק שאושר ב-2012, שבו נקבע כי "בכל שנה, בתקופה שמיום שישי שלפני יום ראשון האחרון בחודש מרץ בשעה 02:00, עד יום ראשון הראשון שלאחר יום 1 באוקטובר בשעה 02:00, יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת".

בשנת 2013 הוקמה ועדה נוספת בראשות שמואל אבואב ביוזמת שר הפנים גדעון סער. הוועדה המליצה להאריך את תקופת השעון עד לסוף חודש אוקטובר. ההמלצה אומצה בחוק שעבר ב-8 ביולי 2013, אשר איחד את הצעת החוק הממשלתית עם ההצעה הפרטית של חבר הכנסת ניצן הורוביץ וחברי סיעת מרצ. בהצעת החוק של מרצ נאמר כי ²:

"במדינות אירופה וצפון אמריקה, וכן ברוב מדינות האזור, מונהג שעון הקיץ בתחילת חודש אפריל ומסתיים בסוף חודש אוקטובר. אולם, בישראל שטופת השמש, שעון הקיץ מסתיים בסוף או אף באמצע חודש ספטמבר. המועדים הקיימים יוצרים מצב לפיו שעון החורף נכנס לתוקפו הרבה לפני סיומו של הקיץ. הפעלת שעון הקיץ חוסכת בחשמל ובכך שומרת על הסביבה. היא חוסכת למשק עשרות מיליוני שקלים,  בין היתר עקב הגברת התפוקה. היא מצמצמת את מספר תאונות הדרכים וכן מאפשרת לציבור הרחב – עובדים, משפחות, ילדים – ליהנות מעוד שעת אור בחודשי הקיץ הארוכים".

בסופו של דבר נקבע כי שעון הקיץ יחל ביום שישי שלפני יום ראשון האחרון במרץ ויסתיים ביום ראשון האחרון באוקטובר, כך שהשעון בישראל יעמוד בתיאום כמעט מלא עם זה הנהוג באירופה. גדעון סער תיאר את הליך החקיקה כך ³:

"כשקמה הממשלה ה־ 33 בשנת 2013, נוצר מצב נדיר שהמפלגות החרדיות לא היו חלק מהקואליציה. אני מוניתי לשר הפנים ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: מה אני יכול לעשות במצב הנוכחי, שלא הייתי יכול לעשות אם היתה קמה הקואליציה הרגילה של הימין שבה החרדים הם חלק מהממשלה? התשובה המיידית היתה: הארכת שעון קיץ. זה באמת הדבר הראשון שביצעתי כשר הפנים: הקמתי ועדה שהגישה לי בתוך חודש מסקנות והמלצות בנושא שינוי שעון הקיץ. באופן מיידי שיניתי בכנסת את החוק והשוויתי אותו לזה שנהוג שבאירופה, כלומר עד לסוף אוקטובר. בכל ממשלה שהיו שותפות בה מפלגות חרדיות לא הייתי יכול לעשות את זה, בגלל ההתנגדות האוטומטית שלהן. כך חיברתי הזדמנות ורעיון וסיימתי ויכוח שנמשך כמה עשרות שנים. גם כאשר אריה דרעי חזר למשרד הפנים, בתחילת 2016 , הוא כבר לא שינה את החוק הזה — למרות שש"ס הצביעה נגדו כנסת בשנת 2013".

עם כניסת החוק לתוקף אירעו תקלות טכניות, כאשר טלפונים חכמים שלא עודכנו מראש עברו אוטומטית ל"שעון חורף" מוקדם מדי, תופעה שחזרה גם בשנת 2014. בכך נחתם שלב ארוך של מאבקים פוליטיים, דתיים וציבוריים סביב שאלת הזמן הרשמי בישראל, והונהג ההסדר הקבוע הנוהג עד היום.

מחקר מדעי והמלצות עכשוויות

הערכת התועלת של שעון הקיץ הפכה בעשורים האחרונים לנושא מחקרי רחב היקף, אך גם לשדה שבו המסקנות אינן חד-משמעיות. בתחילת דרכו הוצדק השימוש בשעון הקיץ בטענה כי הוא חוסך אנרגיה באמצעות צמצום צריכת תאורה מלאכותית, אולם עם הזמן התברר שהרגלי הצריכה השתנו באופן ניכר. העלייה בשימוש במכשירי חשמל ובמזגנים, הן ביום והן בלילה, הפכה את תרומתו של שעון הקיץ לחיסכון באנרגיה לשולית ולעיתים אף שלילית. מחקר שנערך במערב אוסטרליה בשנים 2006–2007 מצא כי במהלך תקופת הנהגת השעון חלה דווקא עלייה של 0.6% בצריכת האנרגיה. לצד זאת, היעדר מחקרים עדכניים וחד-משמעיים מקשה על הערכה כוללת של יעילותו הכלכלית. גם בתחום המסחר לא הוכחה השפעה מובהקת: ישנם מחקרים שמצאו גידול קל בפעילות הקמעונאית בשעות האור המאוחרות, אך אחרים לא זיהו שינוי משמעותי במחזורי העסקים.

בתחום הבריאות, המחקרים מצביעים על השפעות סותרות של השינוי העונתי. מצד אחד נטען כי שעון הקיץ מאפשר שינה ממושכת יותר בשעות החשכה ובכך עשוי לשפר את הערנות ואת פריון העבודה, אך מן הצד השני הודגם כי עצם שינוי השעה גורם להפרעה בשעון הביולוגי ולירידה באיכות השינה. תופעה זו ניכרת במיוחד בימים הראשונים לאחר המעבר, שבהם נרשמת עלייה בשכיחות תאונות דרכים ותאונות עבודה. מחקרים שונים מצאו גם קשר בין שינויי הזמן לבין עלייה בשכיחות התקפי לב ובהתאבדויות. במדינות אחדות, ובהן קזחסטן, ביטול שעון הקיץ הוסבר בטענה כי הוא "מביא לעלייה בתחלואה, בעיקר בקרב זקנים וילדים ולעלייה בשכיחות תאונות עבודה".

מחקר עדכני שפורסם בשנת 2025 בכתב העת המדעי PNAS הציג מודלים הבוחנים את ההשפעות הבריאותיות של שעון קיץ קבוע לעומת "שעון חורף" קבוע. לפי ממצאי החוקרים, בני האדם אינם מסתגלים בקלות לשינויי זמן שאינם תואמים את מחזור האור והחושך הטבעי ¹. המודל הראה כי שמירה על "שעון חורף" קבוע תוביל לירידה בשכיחות שבץ מוחי והשמנת יתר, משום שהיא משמרת את הסנכרון הטבעי בין השעון הפנימי של הגוף לבין זריחת השמש. החוקרת לָרָה וויד, ממעבדת המחקר הצירקדיאני באוניברסיטת סטנפורד, הסבירה כי שינויי הזמן פוגעים באיזון בין החשיפה לאור, זמני הארוחות ודפוסי הפעילות היומית. לדבריה, "החלפת מדיניות הזמן יכולה לגרום לתוצאות שליליות חריפות, משום שהיא משבשת את השעון הביולוגי דרך שינויי אור, תזונה ותזמון פעולות יומיומיות".

ניסיון להבנת ההשפעות של שעון קיץ קבוע התרחש בארצות הברית בשנת 1974, כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון קבע כי השעון לא יוחזר אחורה בחורף. הצעד נומק בצורך לחסוך באנרגיה בעקבות משבר הנפט, אך הניסוי נכשל מבחינה ציבורית. בסקרי דעת קהל שנערכו באותה שנה נרשמה ירידה דרמטית בתמיכה במהלך – מ-79% בדצמבר 1973 ל-41% בלבד בפברואר 1974 – לאחר שהתברר כי אזרחים רבים נאלצים לצאת לעבודה ולבתי הספר בחשיכה מוחלטת. העיתונות תיעדה תלמידים שעלו לאוטובוסים בשעה שבע בבוקר באפלה מוחלטת, והתנגדות ציבורית גוברת הביאה לביטול הניסוי כעבור חודשים ספורים.

המסקנה העולה ממחקרים אלה היא כי יתרונותיו של שעון הקיץ מוגבלים לשיקולים חברתיים וכלכליים קצרים טווח, בעוד שהנזקים הבריאותיים מצטברים לאורך זמן. לפיכך, עמדת החוקרים כיום חופפת במידה רבה לעמדת מתנגדי השעון המורחב בישראל, ובראשם הציבור החרדי, הסבור כי הסנכרון עם אור השמש ושמירה על "שעון החורף" הם המבטיחים יציבות טבעית ובריאותית לאדם, לחברה, וגם לקיום המצוות הדתיות.

בסיכומו של דבר, הוויכוח סביב שעון הקיץ בישראל אינו רק טכני או פוליטי, אלא נוגע בשאלה עמוקה יותר של היחס בין האדם לטבע. בעוד תומכיו מדגישים את היבטיו החברתיים והכלכליים, מתברר כי מבחינה מדעית ובריאותית דווקא "שעון החורף" משקף נאמנה את הסנכרון הטבעי של הגוף עם מחזור האור והחושך. ההיגיון שמאחורי תפיסת המתנגדים החרדים לשעון הקיץ מתברר כתואם לממצאים מדעיים עדכניים: שמירה על סדר יום המתואם עם זריחת השמש וצאת הכוכבים מסייעת לבריאות הגוף, לערנות וליציבות נפשית. במובן זה, הדיון הישראלי על הזמן משקף את המתח בין זמן חברתי־מלאכותי לבין הזמן הביולוגי־טבעי, ומעלה מחדש את השאלה מהו "הזמן הנכון" לחיות בו — זה שנקבע על ידי החלטות אנושיות, או זה שנחקק באור ובשמש עצמם.

לקריאה נוספת

• לארה וויד וג'יימי מ. צייטצר, "מודלים המבוססים על מחזורי ערות ושינה מנבאים שונות אזורית בהשמנת יתר ובשבץ מוחי תחת מדיניות זמן קבועה בארצות הברית", כתב העת המדעי PNAS, ספטמבר 2025.
• (בתרגום לעברית: טום הוקינג, "ארצות הברית ניסתה שעון קיץ קבוע — ושנאה את זה", כתב העת Popular Science, 28 באוקטובר 2025.)
• הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"ג–2013, הכנסת ה־19, הצעת חוק פרטית מס' 409/19פ, יוזמים: ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, זהבה גלאון. נדונה בוועדת הפנים והגנת הסביבה ואוחדה עם הצעת חוק ממשלתית שאושרה ב־3 ביולי 2013.
• אופיר העברי, שיחות על הדרך – עם גדעון סער, הוצאת סלע מאיר, תל אביב, 2021.

קישורים חיצוניים

•  חוק קביעת הזמן, התשנ"ב-1992, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט.
• למה שעון קיץ בישראל? (אורכב 27.07.2011 בארכיון Wayback Machine) הסבר חזותי.
• חוק קביעת הזמן (תיקון), התשס"ה―2005 באתר הכנסת.
• מיה בנגל, הכנסת אישרה שעון קיץ קבוע, באתר nrg‏, 1 במרץ 2005.
• הרב נפתלי רוטנברג, מה להלכה ולשעון קיץ?, באתר ynet, 5 בספטמבר 2010.
• ירון דרוקמן, מבן-גוריון ועד ישי: תולדות הוויכוח על שעון הקיץ, באתר ynet, 11 בספטמבר 2010.
• שעון הקיץ בישראל מקום המדינה ועד שנת 2016.
• עופר אדרת, היה היו זמנים || המאבק על שעון הקיץ – הסיפור שאינו נגמר, באתר הארץ, 28 במרץ 2014.
• גדעון לב, מי הזיז את השעון שלי? להזזת המחוגים לשעון קיץ יש תועלות, אבל יותר מחירים, באתר הארץ, 27 במרץ 2025.

הערות שוליים

1. לארה וויד וג'יימי מ. צייטצר, "מודלים המבוססים על מחזורי ערות ושינה מנבאים שונות אזורית בהשמנת יתר ובשבץ מוחי תחת מדיניות זמן קבועה בארצות הברית", כתב העת המדעי PNAS, ספטמבר 2025.
2. הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"ג–2013, הכנסת ה־19, הצעת חוק פרטית מס' 409/19פ, יוזמים: ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, זהבה גלאון. נדונה בוועדת הפנים והגנת הסביבה ואוחדה עם הצעת חוק ממשלתית שאושרה ב־3 ביולי 2013.
3. אופיר העברי, שיחות על הדרך – עם גדעון סער, הוצאת סלע מאיר, תל אביב, 2021.