"תור הזהב של יהדות ספרד" הוא מונח היסטוריוגרפי מודרני המתאר את התקופה שבין המאה ה־10 למאה ה־12, שבה התקיימה, לכאורה, פריחה תרבותית, דתית וחברתית של הקהילות היהודיות תחת שלטון מוסלמי בחצי האי האיברי. ביטוי זה התקבע בשיח היהודי במאה ה־19, בעיקר על ידי היסטוריונים ומשכילים יהודים אירופיים, אשר ביקשו להציג תקופה מופתית של דו-קיום ושגשוג יהודי תחת שלטון מוסלמי, בין השאר כתגובה לרדיפות שעברו יהודים באירופה הנוצרית של זמנם, והרצון של יהודים רבים להגר למדינה תחת שלטון מוסלמי (ארץ ישראל של האימפריה העות'מאנית).
עם זאת, מחקר היסטורי מאוחר יותר מצביע על כך שמדובר במיתוס שנבנה בדיעבד ואינו תואם את תנאי החיים בפועל. היהודים חיו תחת מערכת חוקים שהפלתה אותם לרעה, כמיעוט נחות המוגדר כ"ד'מי", שסבל ממגבלות חוקיות, אפליה שיטתית, ולעיתים גם רדיפות אלימות. הישגיהם של בודדים בתחומי הפילוסופיה, השירה והמדע לא משקפים שוויון או ביטחון קיומי כולל, אלא נבעו ממצבים נקודתיים של חסות שלטונית או צורך פוליטי. לפיכך, השימוש במונח "תור זהב" מעיד יותר על השאיפות והדימויים של הוגים מודרניים מאשר על תמונה מדויקת של העבר.
מקור המונח
המונח "תור הזהב של יהדות ספרד" לא הופיע בתקופת ימי הביניים עצמה, אלא נוצר בדיעבד במסגרת ההיסטוריוגרפיה היהודית-אירופית של העת החדשה. המקור המרכזי להתגבשותו של המושג הוא אצל היסטוריונים יהודים מהמאה ה־19, ובראשם צבי גרץ, שביקשו לשרטט תקופות מופת בתולדות עם ישראל בהשראת אידיאלים מודרניים של קִדמה, נאורות וסובלנות דתית. עבור גרץ והוגים בני תקופתו, ספרד המוסלמית שימשה דגם מדומיין של דו-קיום פורה, שבו יהודים הצליחו לשגשג תרבותית ברמה גבוהה לצד רוב שאינו יהודי. השימוש במושג נבע בין היתר מן הצורך לעצב נרטיב היסטורי מעודד בתקופה שבה יהדות אירופה חוותה רדיפות, אנטישמיות והשפלה.
התפתחות המיתוס קשורה ישירות לתקוותיהם של יהודים מודרניים – רפורמים, ליברלים וציונים – שמצאו בעבר הספרדי המוסלמי סמל לתקופה שבה, לכאורה, התקיימו סובלנות דתית, פתיחות אינטלקטואלית ושוויון יחסי. הם ראו בכך תקדים אפשרי לחיים יהודיים מחודשים במרחב מודרני שוויוני או מדינה יהודית ריבונית, תוך אימוץ רעיונות מערביים של נאורות. הדימוי של ספרד המוסלמית כמהות שונה מאירופה הנוצרית הרדופה, שירת את הפולמוס הפנימי בתוך העולם היהודי והציג דגם אידיאלי לעתיד הרצוי, תוך האדרה של יצירה עברית, רציונליזם ופילוסופיה כתשובה לסגירות הגלותית של תקופות אחרות.
אולם הדימוי שנבנה אינו עומד במבחן ההיסטוריה. החוקרים המודרניים מצביעים על פער עמוק בין השיח האידיאולוגי לבין תנאי החיים האמיתיים של היהודים בספרד המוסלמית. העובדה שבודדים מתוכם הצליחו להגיע לעמדות מפתח או להפיק יצירה תרבותית אינה מעידה על פריחה קולקטיבית או סובלנות מוסדית. להיפך, במסגרת הסדר הדתי המוסלמי ששרר באותה תקופה, היהודים נחשבו לבני חסות נחותים, שהיו כפופים להגבלות משפטיות, כלכליות וחברתיות מחמירות, ולעיתים גם נתונים לאלימות קשה, השפלה ופרעות. הרעיון של תקופת "זהב" קולקטיבית, של שוויון או קִרבה תרבותית מהותית בין היהודים לשכניהם, אינו מתיישב עם המציאות החברתית והדתית ששררה בפועל.
לפיכך, המונח "תור הזהב" משקף בראש ובראשונה פרויקט זיכרון מודרני – ניסיון רטרוספקטיבי של אינטלקטואלים יהודים ליצור עבר אידיאלי, אשר יתאים לצרכים אידאולוגיים בני זמנם. הדימוי הזה התקבע בתודעה הציבורית לא בשל דיוקו ההיסטורי, אלא משום שהוא ענה על כמיהה תרבותית לחזון של שגשוג יהודי בתוך עולם לא-יהודי, ואף שימש לעיתים כבסיס להשוואות פשטניות בין יחסי יהודים-מוסלמים לבין יחסי יהודים-נוצרים, מבלי להתחשב במורכבותם של יחסי הכוח והכפיפות הדתית שהתקיימו בפועל בספרד המוסלמית.
המציאות החברתית והמשפטית של יהודים תחת שלטון מוסלמי
המציאות החברתית והמשפטית של יהודים תחת שלטון מוסלמי בספרד הייתה מעוגנת במסגרת דתית-משפטית ברורה, שבה הוגדרו היהודים כ"ד'מים" – בני חסות. מעמד זה נבע מהשריעה, המשפט האיסלאמי, שהכיר ביהודים ובנוצרים כ"אנשי ספר" בעלי דת מונותאיסטית, אולם חייב אותם בתנאים מפורשים של כניעה והשפלה. היהודים חויבו בתשלום מס גולגולת (ג'יזיה), נאסר עליהם לשאת נשק, נאסר לבנות בתי כנסת חדשים או להגביה מבנים יהודיים מעל אלו של מוסלמים, והוטלו עליהם מגבלות בלבוש כדי להבדילם בבירור משכניהם המוסלמים. יהודים שנפגשו עם מוסלמי במרחב הציבורי חויבו לפנות לו את הדרך, וככלל – להיכנע לסימנים ברורים של עליונות מוסלמית בחיים הציבוריים. במקורות התקופה אף מתועדים מקרים שבהם הכאת יהודי שלא פינה את הדרך נתפסה כפעולה מוצדקת.
המצב המשפטי של היהודים לא נשען על עקרונות של שוויון זכויות, אלא על סדר היררכי שבו היהודים סבלו ממעמד נחות מבחינה חוקית וחברתית. ההגנה שהשלטון המוסלמי סיפק לקהילות היהודיות הייתה תמיד מותנית בהסכמה הדדית שבירה: כל עוד מילאו היהודים את חובותיהם הכספיות והפוליטיות, נשמרה הגנתם, אך כל שינוי במערכת הכוחות – פוליטי, דתי או צבאי – חשף את קהילותיהם לפורענות. הזכויות שניתנו ליהודים היו תמיד על תנאי, והן יכלו להישלל בכל רגע על פי גחמת השלטון או רצון ההמון. לא הייתה קיימת כל מסגרת מוסדית להבטחת זכויותיהם.
אחת התקופות הקשות ביותר ליהדות ספרד תחת שלטון מוסלמי התרחשה עם עליית שושלת אלמוואחידון במאה ה־12. שלטון זה ביטל את ההבחנה בין מוסלמים לבין בני חסות, דרש מכל הלא-מוסלמים להתאסלם, והביא לשורת צעדים אלימים וברוטליים כלפי היהודים. מוסדות הקהילה נהרסו, בתי כנסת חוללו, אלפי יהודים אולצו להתאסלם תחת איום, וקהילות שלמות ברחו צפונה או היגרו לצפון אפריקה. תקופה זו חשפה באופן מובהק את השבריריות של הקיום היהודי תחת השלטון המוסלמי ואת האשליה שבסובלנות מוסדית. אפילו הוגים יהודים מרכזיים כמו הרמב"ם נאלצו לברוח בעקבות רדיפות אלו. לא הייתה כל אוטונומיה משפטית אמיתית, וכל קיום יהודי נסמך על היעדר גזרות זמני, לא על בסיס חוקי של שוויון או חירות.
השתייכות למעמד הד'מי הפכה את היהודים לאזרחים סוג ב', שגם במצבים של "שקט" היו נתונים לתכתיבים מגבילים. החופש הדתי שלהם הוגבל לתחום הפרטי בלבד, והם לא הורשו להפיץ את דתם, לבקר בגלוי את האיסלאם או להתגונן משפטית כשנתקלו בעדויות מוסלמיות. ההשתלבות של יהודים בפקידות המוסלמית או בתפקידים בחצרות השליטים, כפי שתועדה לעיתים, הייתה יוצאת דופן, תלויה בפטרון מסוים, ולא שיקפה מציאות כללית של נגישות למעמד חברתי גבוה או לביטחון משפטי. למעשה, עצם האפשרות של יהודי להחזיק בכוח כלשהו עוררה התנגדות ציבורית קשה, ולעיתים אף התפרצה באלימות מצד האוכלוסייה המוסלמית.
בפועל, יהודים בספרד המוסלמית נאלצו לחיות במצב קבוע של כפיפות משפטית, חוסר ודאות פוליטית, ופחד מתמיד מהתפרצות אלימה או שינוי פתאומי במדיניות השלטונית. כל ניסיון לתאר את תקופתם כתקופה של חירות, שוויון או יציבות משפטית נוגד את העדויות ההיסטוריות המוצקות שהשתמרו מן התקופה, ואינו מתיישב עם העקרונות המרכזיים של הסדר האיסלאמי כפי שהונהג בפועל.
חריגים יהודים של אותה תקופה
בקרב ההיסטוריונים והחוקרים המודרניים קיימת הבחנה ברורה בין הישגים תרבותיים של יחידים יהודים שפעלו בספרד המוסלמית לבין התפיסה המאוחרת בדבר פריחה קולקטיבית של הקהילה היהודית כולה. הדמויות המרכזיות שמזוהות עם "תור הזהב", ובהן שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא ואחרים, אכן פעלו ויצרו יצירות משמעותיות בתחומי השירה, הפילוסופיה, המדע והפרשנות. אולם הישגים אלה אינם מעידים על תנאים של שוויון, חירות או קיום יהודי בטוח ומוגן, אלא נולדו בתוך מסגרת של מגבלות חמורות, תחת שלטון שרק לעיתים איפשר – מתוך אינטרס זמני – קידום יוצא דופן של יחידים יהודים.
יצירתם של הוגים אלו נבעה לא מהשתלבות מלאה בחברה המוסלמית, אלא מהיכולת של מיעוט זעיר מתוכם להסתגל, לשרת שליטים מוסלמים, ולתפקד תחת פטרונות ישירה של השלטון. למשל, שמואל הנגיד, שפעל בגרנדה במאה ה־11, שימש כווזיר (שר בכיר) תחת האמיר המוסלמי, תפקיד אותו קיבל לא בזכות זהותו היהודית אלא חרף יהדותו, ובתמורה לנאמנותו המוחלטת לשלטון המוסלמי. מעמדו התאפשר כל עוד נתפס כנאמן, מועיל ובלתי מאיים, ועמד תמיד על קרקע רעועה. לא הייתה זו עדות לאוטונומיה יהודית, אלא דוגמה למצב שבו יהודי בודד הפך לכלי שרת בידי המשטר, ושגשוגו האישי התלווה לעיתים בתחושת ניכור מצד בני קהילתו או בעוינות מצד האוכלוסייה המוסלמית.
גם שלמה אבן גבירול, מגדולי הפילוסופים והמשוררים של התקופה, שפעל אף הוא תחת שלטון מוסלמי, מצא את מקומו לא בזכות פתיחות כללית אלא ככותב בשפה ובמוסכמות התרבותיות של סביבתו. שירתו הייתה עברית אך חדורה מבנים ותכנים ערביים, וסגנונו הפילוסופי הושפע רבות מהמסורת הניאופלטונית שפעלה באנדלוסיה המוסלמית. כך גם במקרה של יהודה הלוי, שפעל מתוך קשר הדוק עם התרבות הערבית, אך ביקורתו הפנימית נגד העולם המוסלמי באה לידי ביטוי בשיריו ובספר הכוזרי. עצם הכתיבה הפילוסופית והפואטית שלהם לא נבעה מהכרה מוסדית בשוויון יהודי, אלא ממגעים אינטלקטואליים אפשריים בין יחידים בלבד, שהתקיימו למרות הפער הדתי והחברתי, ולא הוכיחו הרמוניה בין העמים.
תחום נוסף בו ניכרת פעילות יהודית משמעותית הוא תחום התרגום וההשכלה המדעית. יהודים פעלו כמתווכים אינטלקטואליים בין הערבית ללטינית ובין הפילוסופיה היוונית לתרבות האירופית. אולם גם פעילות זו נעשתה מתוך פוזיציה של תלות ושליטה: היהודים לא הובילו את הדיון, אלא שירתו את האליטות השליטות, ופעלו לרוב במסגרת מגבלות המוכתבות להם על ידי פטרוניהם. יתרה מזו, עצם העובדה שרוב היצירה הפילוסופית היהודית נכתבה בערבית – ולא בעברית – מעידה על עומק התלות התרבותית והלשונית בסביבת הרוב המוסלמית. ההגות היהודית לא התקיימה מתוך חירות אקדמית או תרבותית, אלא תחת אילוצים של שפה, מיקום, ויחסי כוח ברורים.
ההשפעות התרבותיות שהתקיימו בין יהודים למוסלמים אינן עדות לשוויון או להרמוניה, אלא לתנאי קיום שבהם מיעוט נשלט, מבודד ולעיתים נרדף הצליח – במקרים חריגים – לייצר תרבות פנימית עשירה בתנאים מגבילים. התרבות היהודית שצמחה בספרד המוסלמית לא הייתה תוצאה של פתיחות מוסלמית, אלא של מאמץ עילאי לשמר זהות יהודית בסביבה עוינת, ולהחיות את הלשון והמורשת למרות, ולא הודות, לסביבה השליטה. אין להסיק מקיומם של יוצרים דגולים כי התקיימה מציאות כוללת של שגשוג יהודי. נהפוך הוא – עצם החריגות של אותם יוצרים מעידה על כך שהקהילה בכללותה חיה תחת לחצים חמורים, ואילו אותם יחידים נאלצו לשלם מחיר אישי, פוליטי ותרבותי על מנת לפעול.
לפיכך, הישגיהם התרבותיים של יהודים בתקופה זו מהווים עדות לכושר עמידה והסתגלות, אך אינם יכולים לשמש בסיס לטענה על "תור זהב" יהודי. תרבות לא שגשגה בספרד משום שהחברה המוסלמית עודדה אותה, אלא משום שיהודים מעטים מצאו דרכים לשרוד, להתבטא, ולעיתים אף להשפיע, במסגרת מגבלות חמורות, תחת שלטון שלא ראה בהם שווים, ולעיתים ראה בהם סכנה דתית שיש להגביל או להכניע.
בקרב מקורות מוסלמיים בני התקופה, מופיע שוב ושוב תיעוד של תחושת טינה כלפי השפעה יהודית לכאורה במערכות המנהל והפקידות של ממלכות הטאיפה. מקורות אלו לא הציגו את היהודים כקבוצת מיעוט סובלנית הנתונה לחסות השלטון, אלא כמי שתפסו עמדות כוח לא לגיטימיות במנגנוני השלטון המוסלמי עצמו. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל־קרדאבוס, מן הידועים שבין כותבי התקופה, התייחס במפורש למעמד היהודים בעיר סביליה, והביע את דעתו כי העברת ענייני המוסלמים לידי היהודים היא שגרמה לחורבן הכוח הפוליטי של האסלאם. הוא כתב כי "ענייניהם של המוסלמים נמסרו בידי היהודים; אז גרמו עניינים אלה לחורבנם של האריות, כאשר מונו היהודים לקצינים, וזירים ומזכירים", תוך שהוא קושר את התגברות הנוכחות היהודית למקבילתה – קריסת ההגנה האסלאמית מול פלישות הנוצרים, ששבו שנה אחר שנה לשטוף את אל־אנדלוס בפשיטות, ביזה, הרס ושבי.
תחושת חוסר האמון והחשד כלפי היהודים כמי שהחזיקו, ולו חלקית, במנופי כוח ממשלתיים, חוזרת בהקשרים נוספים. גם בשלב מאוחר מאוד, עם כניעתו הסופית של המלך מוחמד השנים־עשר (בועבדיל) לגרנדה בשנת 1492, נכלל בהסכם הכניעה סעיף מיוחד שבו הובהר כי "הוד מעלתכם לא תאפשר ליהודים כל שלטון על מוסלמים, ולא ייגבו מהם מיסים בשום צורה". עצם הצורך לכלול סעיף כזה בהסכם בין מלך מוסלמי מובס לבין כוחות נוצריים – מעיד עד כמה הייתה רווחת בקרב המוסלמים התפיסה שהיהודים קיבלו לאורך השנים סמכויות שלטוניות שפגעו במעמד המוסלמי, לפחות במישור הסימבולי, ולעיתים גם בפועל.
הפרדוקס החריף נעוץ בכך שהתפקידים שניתנו ליהודים – כווזירים, רופאים, מזכירים ויועצים – נבעו לרוב ממניעים פרקטיים של השליטים עצמם, שחיפשו אנשי סוד שאינם בני מעמדם הישיר, ושעליהם יוכלו להפעיל שליטה ישירה ומוחלטת. אך בקרב הציבור המוסלמי, אותם יהודים נתפסו כבוגדים בכוחו של האסלאם, וכמי שמנהלים בפועל את ענייני הציבור תוך כפירה בעקרונות הדת השליטה. זוהי תופעה דומה מאוד למה שידוע על יחסם של נוצרים באירופה ליהודים שהחזיקו בתפקידי גביית מסים, ניהול כספים או רפואה בחצרות מלוכה – שם גם נוצרה טענה של "השפעה יהודית עודפת", הנתפסת כמנוגדת למבנה הסדר החברתי התקין. ההקבלה הזאת מחזקת את ההבנה שהעוינות כלפי היהודים לא הייתה ייחודית לנצרות, אלא נבעה מהשתלבותם של היהודים בתפקידים סמוכים לשלטון גם בחברות מוסלמיות, והפחד מהשלכות אותה קרבה.
בכך מתברר שעצם הצלחתם של יהודים להגיע לעמדות השפעה כלשהן – שהושגו תמיד בתנאים של כפיפות ותלות – לא רק שלא הייתה עדות לשגשוג קהילתי, אלא אף הגבירה את שנאת הציבור כלפיהם והפכה אותם לשעיר לעזאזל במצבי משבר, תבוסה או אי־יציבות שלטונית. השילוב בין מראית עין של השפעה יהודית לבין הידרדרות מדינית, כפי שתפסו זאת היסטוריונים מוסלמים, הפך את היהודים לסמל של תבוסתנות ושל סכנה פנימית מבית, והוביל להאשמות קולקטיביות שהצדיקו פגיעות אלימות ונישול מתפקידים.
האיום המתמיד
מעמדן של הקהילות היהודיות בספרד המוסלמית לא נשען על מסגרת יציבה של זכויות, אלא על רצונם המשתנה של שליטים מוסלמים מקומיים. כל תפקוד ציבורי של יהודים, כל מוסד קהילתי, וכל ביטוי של קיום דתי יהודי התקיימו תמיד תחת איום ממשי של ביטול, הגבלה או חורבן. קיומם של היהודים היה כרוך בתלות מוחלטת בשליט המקומי – בין אם מדובר באמיר, בח'ליף או בווזיר – ותלות זו הפכה את המעמד היהודי כולו לשברירי ביותר. כל שינוי בשלטון, כל תהפוכה צבאית או פוליטית, וכל שינוי ברוח הדתית השלטת יכלה להפוך מצב של סובלנות יחסית לרדיפה מיידית, וללא כל מנגנון שיבטיח הגנה על הקהילה.
המשטרים המוסלמיים לא העניקו ליהודים הכרה קבועה בזכויותיהם, אלא הסתפקו בהסכם הד'מה, אשר ממילא ביטא כפיפות והשפלה. אולם גם תנאי הד'מה עצמם לא תמיד נשמרו – שכן שליטים יכלו בכל עת לשלול אותם, לצמצם את תחולתם או להחמיר את פרשנותם. מצב זה יצר חוסר יציבות תמידי, שבו לא הייתה כל ערובה להמשכיות הקהילה, לרציפות מוסדותיה או לשלום גופם של אנשיה. המעמד החוקי של היהודים לא עוגן במוסדות בלתי תלויים, אלא היה ביטוי ישיר ליחסי הכוחות הפוליטיים ברגע נתון. כאשר השליט ראה ביהודים תועלת – כלכלית, רפואית או אדמיניסטרטיבית – הם זכו לחסות; כאשר התועלת התערערה, או כשההמון דרש פעולה דתית טהורה, ההגנה נעלמה בן רגע.
האירועים בגרנדה בשנת 1066 מהווים דוגמה מובהקת לאיום המתמיד שבו חיו היהודים. שמואל הנגיד, שהיהודים ראו בו דמות מופת, שימש כווזיר בחצר האמיר המוסלמי של גרנדה, ותחת שלטונו זכו היהודים לשקט יחסי. עם מותו, בנו יוסף ירש את תפקידו, אך בתוך זמן קצר עורר התנגדות קשה מצד האוכלוסייה המוסלמית. מסע הסתה דתי וציבורי הוביל לפרעות אכזריות ביהודי גרנדה: אלפי יהודים נטבחו, הקהילה פורקה, ובית הכנסת המרכזי נהרס. האירוע התרחש לא בשל הפרה יהודית כלשהי של החוק או סדר ציבורי, אלא אך ורק כתוצאה מהתעוררות של איבה דתית ולאומנית כלפי יהודים שנתפסו כמי שקיבלו כוח מעבר למותר להם. הדם שנשפך ברחובות גרנדה היה ביטוי מוחשי לתלות הפוליטית של הקהילה ולהיעדר כל חיץ מוסדי שיכול היה להגן עליה.
דוגמה נוספת לחוסר היציבות ולסכנה המתמדת היא תקופת שלטון שושלת אלמוואחידון, שפלשה לאנדלוסיה מהמגרב במאה ה־12 והנהיגה שלטון מוסלמי קנאי במיוחד. שלא כמו קודמיהם, שליטי אלמוואחידון ביטלו לחלוטין את מוסד הד'מה ולא הכירו כלל בזכותם של לא-מוסלמים לחיות תחת שלטון מוסלמי. היהודים והנוצרים הוכרחו להתאסלם או לעזוב את תחומי השלטון. רבים מהם אולצו להמיר את דתם תחת איום במוות, אחרים נרדפו, נאנסו, ובמקרים רבים נאלצו לברוח צפונה – אל ממלכות נוצריות – או לעבור לצפון אפריקה. הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך דורות בדרום ספרד חדלו להתקיים, ומוסדות שלמים נמחקו לחלוטין. גם כאן, לא היה מדובר בתגובה על התנהגות פוליטית או דתית כלשהי מצד היהודים, אלא בשינוי מדיניות מצד השלטון, שהתבסס על אידיאולוגיה דתית נוקשה אשר שללה לחלוטין את הלגיטימיות של קיום יהודי.
במבט כולל, התקופה מתאפיינת בכך שהקהילות היהודיות היו תמיד מושא לפוטנציאל הסתה: דרשנים, תנועות מוסלמיות מיליטנטיות, תסיסה ציבורית, כל אלה יכלו להצית בן רגע גל של אלימות. היעדר המעמד המשפטי הקבוע, בשילוב עם התנגדות של חוגים דתיים מוסלמיים לנוכחות יהודית כלשהי בעמדות השפעה או קרבה לשלטון, יצרו מציאות פוליטית שבה גם הצלחה – כמו זו של שמואל הנגיד – הפכה לגורם סיכון. לא היה מרחב שבו יכלו היהודים לפעול בביטחון, וכל הצלחה נתפסה כחריגה בלתי נסבלת, מעין חציית גבול דתי-חברתי שדינה עונש קולקטיבי.
הבריחות החוזרות של קהילות יהודיות לצפון, אל תחום השליטה של הנוצרים, אינן מעידות על העדפה תרבותית אלא על מצוקה קיומית תחת השלטון המוסלמי. לא היה זה מעבר מרצון, אלא תגובה מפוכחת להחרפת האיום הדתי והפוליטי. גם בתקופות שבהן נראה כי יש "שגשוג", עמד ברקע איום תמידי ומוחשי של שינוי פתאומי במדיניות או של פריצת אלימות בלתי צפויה. מצב זה עומד בסתירה מוחלטת למונח "תור זהב", שכן אין כל זהב בחיים המתקיימים בצל סכנה מתמדת. הקיום היהודי בספרד המוסלמית התנהל תמיד על סף תהום – וכל תזוזה במערכת הפוליטית או הדתית יכלה להפוך את התנאים מן הקצה אל הקצה.
השוואה ליהודים באירופה הנוצרית
הדיון על מעמד היהודים בספרד המוסלמית נוטה לעיתים להתקיים בהשוואה אל תנאי חייהם של יהודים באירופה הנוצרית של ימי הביניים, ובפרט בצרפת, גרמניה ואנגליה. אכן, בתנאים מסוימים, נדמה שהיהודים תחת שלטון מוסלמי זכו ליחס סובלני יותר מאשר אחיהם באירופה הנוצרית, אשר נתקלו בגלים בלתי פוסקים של דה-הומניזציה, רדיפות, גירושים ועלילות דם. אולם השוואה זו, כאשר היא מנוצלת לצורך אידיאליזציה של השלטון המוסלמי, מחמיצה את מורכבותן של שתי הסביבות ההיסטוריות ומובילה למסקנות שגויות. העובדה ששלטון אחד הפעיל מערכת כפיפות מדודה, בעוד השני התאפיין בהתפרצויות של אכזריות דתית – אינה הופכת את הראשון למודל של שוויון, ביטחון או קיום הרמוני.
באירופה הנוצרית של ימי הביניים, ובעיקר החל מהמאה ה־12, הפכו היהודים למושא עיקרי לשנאה דתית, תיאולוגית וחברתית. הם הוצגו באופן שיטתי כשטניים, כמזיקים, כרוצחי ישו וככופרים בלתי נסבלים. נבנו דימויים עמוקים ומושרשים של היהודי כטפיל, כישות לא־אנושית, ולעיתים אף כישות פיזית מעוותת. הנרטיב הדתי תיחזק דמוניזציה כוללת – שלימים הובילה לעלילות דם, לפרעות מזוויעות כגון אלה בווירצבורג, שפייר ומיינץ, להרס קהילות שלמות במסעות הצלב, ולבסוף לגירושים כוללים מצרפת, אנגליה וספרד הנוצרית. המוסדות הכנסייתיים, ובעיקר האינקוויזיציה, מילאו תפקיד מרכזי בפיקוח הדוק על חיי היהודים, ולעיתים נקטו באלימות פיזית קשה כלפיהם בטענה של טוהר דת או מניעת כפירה.
מנגד, תחת שלטון מוסלמי, לא הייתה דה-הומניזציה טוטאלית כזו. היהודים לא נתפסו כבלתי־אנושיים, אלא ככפופים אך "נסבלים" – חלק ממערכת היררכית דתית שהכירה ביהדות כדת לשעבר אמיתית, אך כזו שסטתה מן האמת. מעמדם כ"ד'מים" קיבע את מקומם במדרג חברתי ברור: הם נחותים, אך מוכרים; מוגבלים, אך נסבלים; ראויים להגנה זמנית כל עוד יכירו בעליונות האיסלאם. בכך שונה התפיסה המוסלמית מן הנוצרית – אולם אין זה מעיד על שוויון, אלא על מבנה אחר של שליטה. האיסלאם לא ביקש להכחיד את היהודים, אך דרש מהם הכנעה נראית לעין, ציות ללא תנאי, והסכמה למעמד אזרחי נחות באופן מוסדי, ציבורי וחברתי.
ההבדלים בין שני הדפוסים – הדמוניזציה הנוצרית מחד, וההיררכיה המוסלמית מאידך – מבהירים כי שתי הסביבות היו עוינות ליהודים, כל אחת בדרכה. באירופה הנוצרית נשללה מן היהודים כל אנושיות; בספרד המוסלמית נשללה מהם כל שותפות. יהודי אירופה הוצגו כישויות המאיימות על הסדר האלוהי, בעוד יהודי האיסלאם נחשבו לכפופים תיאורטיים שיש לשלוט בהם, אך לא להשמידם. אלו רמות שונות של סכנה, לא הבדל בין עוינות לבין סובלנות. הניסיון לתאר את ספרד המוסלמית כחלופה טובה או מוארת יותר נובע לא מהראיות ההיסטוריות, אלא ממגמות מודרניות של השוואה מגויסת, אשר נבנו במאות ה־19 וה־20 לצורכי פולמוס, זיכרון או דמיון פוליטי. ההקשר הרחב מבהיר כי אף אחת מן הסביבות לא העניקה ליהודים זכויות אזרחיות, הגנה מוסדית עקבית, או הכרה בזהותם הלאומית או הדתית כשוות ערך. הן באירופה והן תחת האיסלאם, היהודים חיו תחת איום – רק בשפה שונה, ובכלים שונים.
סוף תקופת השלטון המוסלמי
הסיום הפוליטי והמעשי של התקופה המכונה "תור הזהב" לא התרחש כתהליך הדרגתי של שקיעה תרבותית, אלא כהתמוטטות חדה, אלימה וטראומטית, שהחלה במחצית השנייה של המאה ה־12 עם עליית שושלת אלמוואחידון לשלטון בחצי האי האיברי. שינוי זה לא רק שחתם את האפשרות לקיום יהודי משגשג בדרום ספרד, אלא גם הביא להכחדה כמעט מוחלטת של המרכזים היהודיים הבולטים שפעלו באנדלוסיה במשך מאות שנים. שלטון אלמוואחידון לא היה המשך של מדיניות ד'מה, אלא שלילה ישירה וגורפת של עצם זכותם של יהודים להתקיים כקהילה נפרדת – דתית, משפטית וחברתית.
שושלת אלמוואחידון (אל־מֻוַוחִידוּן), שצמחה מצפון אפריקה על רקע תנועה אסלאמית רדיקלית, דגלה באחידות דתית מוחלטת ובהכחדת כל ביטוי של דתות "כופרות". בניגוד לשושלות קודמות שראו ביהודים "בני חסות" נחותים אך נסבלים, אלמוואחידון ראו בקיום הדתי של יהודים – ובמיוחד בקיומם הקהילתי – איום ישיר על טוהר האסלאם. הם ביטלו את מעמד הד'מה לחלוטין, אסרו על קיומם הפומבי של מוסדות יהודיים, אילצו רבים להתאסלם באיומי מוות, והשמידו פיזית מוסדות דת וקהילה יהודיים ברחבי אל־אנדלוס. חכמים נאנסו לנטוש את עמדותיהם, כתבים אבדו, ובתי כנסת רבים הוסבו למסגדים או נהרסו כליל.
דוגמה מרכזית וטעונה לתהליכים אלה היא סיפור חייו של הרמב"ם – מגדולי ההוגים והפוסקים בתולדות היהדות – אשר נאלץ לעקור מקורדובה, עיר הולדתו, עם כל משפחתו, בהיותו ילד. תחילה מצאו מקלט בעיר פאס שבמרוקו, אך גם שם נאלצו לברוח בתוך שנים ספורות עקב התפשטות שלטון אלמוואחידון. לפי מקורות בני הזמן, ובהם ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי ותלמידו של הרמב"ם, יוסף אבן שמעון, הרמב"ם עצמו חי כאנוס במשך תקופה מסוימת – נאלץ לקיים מצוות אסלאם למראית עין, כגון קריאת הקוראן ותפילה מוסלמית, עד שנמלט למצרים. אף שמידת הכפייה המדויקת שנויה במחלוקת מחקרית, ברור כי עצם קיומם של דיווחים אלה – לצד מכתבו המפורסם של הרמב"ם, "איגרת השמד", שבו הורה ליהודים להתיר את השהאדה (הצהרת האמונה המוסלמית) בשעת פיקוח נפש – מעידים על גודל האיום והכאב שנשא עמו אותו משבר היסטורי. אחד ממוריו של הרמב"ם, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, הוצא להורג בפאס בעקבות סירובו להתאסלם, ואירוע זה סימן עבור יהדות מרוקו וספרד כאחד את תחילת קץ עידן של למידה ויצירה חופשית.
תוצאות הלחץ המדיני והדתי לא הסתכמו רק באובדן אישי, אלא הביאו להתמוטטות כוללת של הקיום הקהילתי היהודי באנדלוסיה. מרכזים עירוניים חשובים כמו סביליה, גרנדה, טולדו וקורדובה איבדו לחלוטין את קהילותיהם היהודיות או ראו אותן מצטמצמות למינימום סודי ונרדף. רבבות יהודים ברחו צפונה – לעבר ממלכות נוצריות כגון קסטיליה, אראגון, וליאון – שם, תחת שלטון פחות רעיוני אך לא פחות ריכוזי, הצליחו להקים מחדש קהילות, אם כי לא באותו אופן תרבותי מובהק שהיה קודם לכן.
הגלות הפנימית של יהודי ספרד – מתוך אנדלוסיה אל עבר חצרות המלוכה הנוצריות – סימנה לא רק שינוי גיאוגרפי, אלא קו שבר היסטורי. היהודים לא נטשו את הדרום כתוצאה מהתפוררות טבעית של מוסדות, אלא עקב איום מיידי על חייהם. כל זכר ל"תור זהב" – ככל שהוא אכן התקיים – נמחק במהירות מפני אידיאולוגיה דתית לוחמנית שלא ראתה מקום לסובלנות או לדו־קיום. גם ניסיונות סמויים של יחידים לשמר את מורשת העבר, לא עלו בידם אלא בגולה – במצרים, במגרב, או בצפון ספרד.
יש לציין שהקריסה התרחשה עשרות רבות של שנים לפני הרקונקיסטה הסופית ולפני גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה. כלומר, האיום הגדול ביותר על קיומה של יהדות ספרד במאה ה־12 הגיע דווקא מבית – מתוך האסלאם הפונדמנטליסטי של התקופה, ולא מכוחות נוצריים עוינים. זו עדות לכך שאין לייחס את סוף הפריחה היהודית בספרד לגורמים חיצוניים בלבד. ההתפוררות הייתה תוצאה ישירה של אידיאולוגיה דתית מוסלמית – לא של תהליך חיצוני של כיבוש. גם מי שבחר להישאר בדרום ספרד – עשה זאת תוך חיים של הכחשה עצמית, הסתתרות, וסכנה יומיומית.
במובן זה, אין להבין את קץ התקופה רק כסיום של פריחה תרבותית, אלא כהתפכחות כואבת מהאשליה עצמה. המנגנונים החברתיים שאפשרו ליהודים לפעול בספרד המוסלמית – מגבלות ד'מה, תלות בפטרונות, סובלנות על תנאי – התגלו לא רק כבלתי מספקים, אלא כהרסניים ברגע של שינוי פוליטי. לא התקיים מערך של זכויות קבועות או הגנה משפטית, אלא תלות מוחלטת בגחמת השלטון. וכאשר זה האחרון הפך קנאי – קרסה האפשרות לקיום יהודי בן־קיימא.
על כן, הסוף של התקופה המכונה "תור הזהב" מהווה לא רק נקודת סיום היסטורית, אלא גם את אחת ההפרכות החותכות ביותר של המיתוס כולו. לא ניתן לטעון לשגשוג בר־קיימא כאשר סיום התקופה בא לידי ביטוי בהמרת דת, נדידה המונית, הרס קהילות, וכתיבה תיאולוגית מתוך תחושת מצור. העזיבה ההמונית, הבריחה לקהילות נוצריות והחשאיות שנכפתה על הנותרים – כולם מעידים על קריסה מוחלטת של מודל החיים היהודי תחת האסלאם של אותה תקופה. זהו לא סוף טבעי – אלא שבר חמור, מהיר ובלתי הפיך.
סיכום
התמונה הפופולרית של "תור הזהב של יהדות ספרד", כפי שהתקבעה בתודעה ההיסטורית המודרנית, מבוססת ברובה על אידיאליזציה רומנטית של תקופה שהוצגה כזמן של הרמוניה, סובלנות ושגשוג יהודי יוצא דופן תחת שלטון מוסלמי. דימוי זה הוצג שוב ושוב בידי היסטוריונים יהודים בני המאה ה־19, ובפרט בקרב חוגים רפורמיים וציוניים מוקדמים, שראו בתקופה זו מודל של דו-קיום אפשרי בין יהודים לבין שלטון לא-יהודי. הנוסטלגיה שעמדה בבסיסו של המושג "תור הזהב" לא נשענה על ניתוח מדויק של נסיבות החיים, אלא על צורך אידיאולוגי לעצב את העבר כבסיס לדמיון פוליטי ולגיבוש זהות תרבותית במציאות מודרנית מתהווה. היא הפכה לאחיזה פואטית בעבר, שלא שיקפה את תנאי החיים של הקהילות היהודיות באותה תקופה אלא את תקוותיהם וגעגועיהם של כותבים מודרניים.
בפועל, העדויות ההיסטוריות מלמדות כי החיים תחת שלטון מוסלמי לא היו מבוססים על שוויון, הגנה מוסדית או יציבות קהילתית. יהודים הוכפפו למערכת של דיכוי חוקתי ומעמדי, כמיעוט בעל מעמד ד'מי – חסות על תנאי תחת שלטון אסלאמי, הכרוך בתשלום מס מיוחד (ג'יזיה), מגבלות תנועה ולבוש, איסור על נשיאת נשק, והכפפה לחוקים משפילים כגון חובה לפנות דרך למוסלמים ברחוב. הגנת השלטון הייתה זמנית ותלויה ברצונו הפוליטי של השליט, ולא נבעה מתפיסה של שוויון אזרחי. בעתות של שינוי שלטוני, הסתה דתית או תסיסה פנימית – אותה "סובלנות יחסית" נמחקה בן לילה, ובמקומה הופיעו גזירות, התנכלויות, הרס קהילות, וגיורים בכפייה, כפי שקרה באופן קיצוני בתקופת שלטון אלמוואחידון.
גם כאשר הופיעו הישגים אינטלקטואליים יוצאי דופן – כמו אלה של שמואל הנגיד, אבן גבירול או הרמב"ם – לא הייתה זו עדות לפריחה קולקטיבית או להרמוניה רחבת־היקף, אלא להצלחות אישיות, חריגות, שנולדו מתוך תלות בפטרונות מוסלמית או מתוך כורח להתאים עצמם למבני כוח פוליטיים. עצם קיומם של הישגים בודדים, מבריקים ככל שיהיו, אין בו כדי לשנות את תמונת המצב הכללית של חיים יהודיים במציאות של כפיפות, אי־ביטחון וחוסר ודאות מתמיד. הישגי יחידים אינם תחליף למציאות חברתית רחבה. להיפך – הצלחתם של בודדים דווקא מדגישה את חריגותם על רקע מצבם של ההמונים, שחיו בחשש מתמיד ובתנאים נחותים.
המיתוס של "תור הזהב" שימש אפוא כמעין כלי רטורי – לא ניתוח היסטורי מדויק. הוא נבנה מתוך אידאולוגיה ולא מתוך עדות. כאשר בוחנים את הסיפור ההיסטורי בכללותו – לא רק את שיאי הפילוסופיה והשירה, אלא גם את המסים, הגזירות, הפרעות, הגירושים וההמרות – מתברר שהמציאות הייתה מורכבת בהרבה, ואף עוינת ברוב הזמן. תקופות קצרות של שקט יחסי או סובלנות פוליטית, אינן יכולות לשמש בסיס להצגת תקופה שלמה כפרק זוהר ומשגשג. אפילו כאשר ניתנה הגנה זמנית – היא תמיד נשענה על אינטרס של השליט, ולא על זכות יסוד לקיום יהודי נפרד.
סיכומו של דבר: אין הכרח למחוק את הישגיהם של חכמים ומשוררים שפעלו בספרד המוסלמית, אך חובה להבחין בין הישגים אלה – אישיים, נדירים ולעיתים מנותקים – לבין תנאי החיים הממשיים של רוב היהודים, שחיו תחת משטר של כפיפות דתית ומשפטית ברורה, ללא ביטחון יציב או שוויון אמיתי. הקריסה האלימה של הקיום היהודי באנדלוסיה כבר במאה ה־12, עוד לפני האינקוויזיציה והגירוש, ממחישה את שבריריותו של הדימוי ואת גבולות הפואטיקה. "תור הזהב" אינו עובדה היסטורית מוצקה, אלא נרטיב מודרני – אשר יש לבחון מחדש בכלים של היסטוריה ביקורתית, החותרת לחשוף את המורכב, האמביוולנטי, ולעיתים – גם את המאכזב באמת.
לקריאה נוספת
- ראובן מיכאל, היינריך גרץ – ההיסטוריון של העם היהודי, הוצאת "מוסד ביאליק" ומכון לאו בק.
- דריו פרננדס-מוררה, "מיתוס גן העדן האנדלוסי: מוסלמים, נוצרים ויהודים תחת שלטון מוסלמי בספרד של ימי הביניים", הוצאת ISI, וילמינגטון, דלאוור.
- רבי אברהם אבן דוד, ספר הקבלה, אוקספורד תרח"מ (באתר דעת).
- א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ירושלים: קריית ספר 1966.
- חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים (פרקים בתולדות הספרות), ירושלים: ראובן מס, תר"ץ (באתר פרויקט בן-יהודה).
- יהודה אריה קלוזנר, תולדות הספרות הכללית, כרך שני, תל אביב: מ' ניומן, תשי”ב (באתר היברובוקס).
- אברהם לבנון, ימי היהודים בספרד, לקסיקון, ירושלים תשנ"ב.
- מאיר שצ'רסקי, העבר הישראלי, כרך ג', ע' קפג ואילך, תל אביב: "בית יעקב" תשכ"ג.
- אברהם נ. פולק, יהדות ספרד, תשל"ח.
- מרק ר. כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"א
- חיים ביינהארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים: מאגנס תשנ"ב.
- אברהם מרדכי וינשטוק, גלות ירושלים אשר בספרד, המבשר התורני, כ"ה בסיון תשע"ה, ע' ט-י.
