"יום הגורל" (בגרמנית: Schicksalstag) הוא כינוי שניתן ל־9 בנובמבר, תאריך שבו התרחשו מספר נקודות מפנה דרמטיות בהיסטוריה הגרמנית, אשר השפיעו באופן מכריע על עיצובה הפוליטי, החברתי והלאומי של גרמניה לאורך המאה ה־20. צירופי המקרים שהביאו לכך שמאורעות כה רבים ומכוננים התרחשו באותו יום בלוח השנה, יצרו סביב התאריך הזה תודעה ציבורית ותרבותית מיוחדת במינה, וגרמו לו להיחשב כיום טעון רגשית, עתיר משמעות ואף סמלי.
הביטוי "יום הגורל" משקף את השילוב יוצא הדופן בין מאורעות של חירות, תקווה ולכידות לאומית, לבין טרגדיות קשות, הפיכות פוליטיות ורדיפה. במובן זה, יום זה אינו רק תזכורת לאירועים ספציפיים, אלא ציר כרונולוגי שבו מתנקזים תהליכים היסטוריים רחבים של שינוי, התפרקות, קיטוב, פיוס ואיחוד. כך לדוגמה, מותו של רוברט בלום, שנורה ב־9 בנובמבר 1848 בווינה לאחר משפט מזורז, נחשב לאירוע מכונן של מהפכת 1848 בגרמניה, וסימן את כישלונה המדמם של השאיפה לרפורמות דמוקרטיות בשלהי המאה ה־19. באותה תקופה הפך בלום לסמל של קדוש מעונה בעיני רבים, ותאריך מותו זכה להיזכר בהקשרים רחבים יותר של מאבק על זכויות אזרח וחופש פוליטי.
מאז ואילך, 9 בנובמבר צץ שוב ושוב בצמתים היסטוריים רבי משמעות. בהדרגה נוצרה תחושת עומק היסטורית הקושרת בין המאורעות השונים שקרו בו, חרף היעדר תכנון או כוונה מקדימה. כאשר נפלה חומת ברלין באותו יום בשנת 1989, והסתיימה בכך תקופה של 28 שנות פיצול בגרמניה, ראו רבים בכך שיאו של תהליך שראשיתו דווקא באירועים הטראגיים והכושלים של הדורות הקודמים. מותו של בלום, הכישלון של הרפובליקה הוויימארית, ליל הבדולח – כל אלה נתפסו כהקשרים מרי ואפלים, שמהם יצא ניצוץ חדש של שינוי.
עם זאת, טעינותו הרגשית וההיסטורית של התאריך, ובעיקר הקישור הבלתי נמנע לליל הבדולח שהתחולל בו בשנת 1938, מנעה את בחירתו כתאריך רשמי לציון איחוד גרמניה. אף ש"רבים סברו שיש לציין את 9 בנובמבר כיום האחדות הגרמנית", הוחלט לבסוף לבחור ב־3 באוקטובר, בשל תחושת חוסר ההתאמה המוסרית בחגיגת אחדות בתאריך המזוהה עם פוגרום אנטישמי רחב היקף. כך הפך יום הגורל ליום טעון, בלתי רשמי אך מרכזי, בזיכרון הקולקטיבי הגרמני.
מקור הכינוי
הכינוי "יום הגורל" (בגרמנית: Schicksalstag) נטבע לאחר מלחמת העולם השנייה בידי היסטוריונים ועיתונאים גרמנים, והחל להתפשט בציבוריות הגרמנית רק בעקבות האירועים הסוערים של סתיו 1989, ובעיקר נפילת חומת ברלין. עצם הצטברותם של מספר אירועים היסטוריים מהותיים ומשני מציאות, שהתרחשו כולם ב־9 בנובמבר לאורך הדורות, יצרה תחושת רצף טעון שהזמין השוואה והשקת משמעות בין המאורעות. הכינוי מתייחס בראש ובראשונה לחמישה אירועים היסטוריים עיקריים: הוצאתו להורג של רוברט בלום ב־1848, סיום המונרכיה והכרזת רפובליקת ויימאר ב־1918, ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה ב־1923, ליל הבדולח ב־1938, ונפילת חומת ברלין ב־1989. רצף זה, הכולל גם אירועים מהפכניים וגם טראומות לאומיות, יצר תחושה ציבורית שלפיה מדובר ביום טעון במיוחד, כזה שבו ההיסטוריה נוטה להתערער ולזעזע את הסדר הקיים. הכינוי עצמו, "יום הגורל", נטען במשמעויות סמליות ולאומיות, אך גם מנוגדות ואירוניות, שכן הוא מציין גם רגעים של תקווה ופריצת דרך וגם שפל מוסרי והרס. השימוש בביטוי נעשה אפוא כהכרה בצירוף המקרים יוצא הדופן, אך גם כהתבוננות ביקורתית על מורכבות העבר הגרמני.
האירועים המרכזיים שקרו ב־9 בנובמבר
1620 – בריחת פרידריך מפראג
ב־9 בנובמבר 1620, יום לאחר תבוסת כוחותיו בקרב ההר הלבן (Battle of White Mountain), מלך בוהמיה פרידריך הראשון נמלט מפראג לעיר ורוצלב (Wroclaw). פרידריך היה גם הנסיך הבוחר הפרוטסטנטי של פלציה בגרמניה, ואירוע זה נחשב לאחד הרגעים המכוננים בתחילת מלחמת שלושים השנה – מלחמה שהייתה בעלת השפעה הרסנית על השטחים הגרמניים.
1719 – הסכם בין שוודיה להנובר
במהלך חתימת הסכם בין שוודיה להנובר, סיימה שוודיה את שליטתה בדוכסויות ברמן וורדן (Bremen and Verden), והעבירה אותן לשליטת הנובר. שתי הדוכסויות הללו ממוקמות בצפון גרמניה, והעברתן סימלה שינוי במאזן הכוחות באזור בעקבות סיום מלחמת הצפון הגדולה.
1870 – קרב קולמייר
במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה (1870), התרחש ב־9 בנובמבר קרב קולמייר (Battle of Coulmiers), שבו הצבא הצרפתי הצליח להשיג ניצחון פירה (Pyrrhic victory) על כוחות פרוסיה. אף על פי שהיה ניצחון, האבידות בצד הצרפתי היו כבדות, ולא הייתה לכך השפעה מכרעת על המשך המלחמה. הקרב התרחש בעידן שלפני איחוד גרמניה, שבו פרוסיה הובילה את המאבק לאיחוד ולביסוס מעמדה ככוח דומיננטי באירופה.
1848 – הוצאתו להורג של רוברט בלום
ב־9 בנובמבר 1848 הוצא להורג רוברט בלום, דמות מרכזית במהפכת 1848 הגרמנית, אשר היה ציר באספה הלאומית של פרנקפורט ונשלח למשימת פיוס לווינה. בלום השתייך לזרם הדמוקרטי ותמך בזכויות אזרח, חופש עיתונות וחוקה ליברלית. כשהתקוממות וינה דוכאה ביד ברזל על ידי צבא הקיסרות האוסטרית, נעצר בלום ונשפט למוות על אף חסינותו הפרלמנטרית כחבר באספה הלאומית. הוצאתו להורג הפכה לאירוע מכונן בתודעה הפוליטית הגרמנית.
1918 – הכרזת הרפובליקה בגרמניה
ב־9 בנובמבר 1918, בעיצומה של מהפכת נובמבר בברלין, הכריז הקנצלר הנסיך מקס פון באדן על הדחת הקייזר וילהלם השני, שפירושה הייתה סיום המלוכה בגרמניה. מקס פון באדן, שפעל מיוזמתו וללא אישור מהקייזר, העביר את סמכויות השלטון לפרידריך אברט מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD). באותו יום, חבר מפלגתו של אברט, פיליפ שיידמן, הכריז מהבניין הראשי של הרייכסטאג על הקמת הרפובליקה. שעות ספורות לאחר מכן, קארל ליבקנכט, מראשי תנועת הספארטקוס, הכריז מארמון העיר בברלין על הקמת רפובליקה סוציאליסטית חופשית. בשבועות הבאים התנהלו עימותים בין תומכי רפובליקה סוציאליסטית מבוססת מועצות עובדים (רפובליקת רטים) לבין תומכי פרלמנט דמוקרטי. תומכי רפובליקת הרטים הובסו; קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג נרצחו על ידי אנשי פרייקור בפברואר 1919. בחודש אוגוסט באותה שנה הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הראשונה בגרמניה – רפובליקת ויימאר.
1923 – ניסיון ההפיכה של היטלר
ב־9 בנובמבר 1923 ניסה אדולף היטלר, אז דמות פוליטית לא מוכרת יחסית, להוביל הפיכה נגד הממשלה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר בבוואריה, במקביל לציון חמש שנים להכרזת הרפובליקה. ניסיון ההפיכה כונה לימים "הפוטש במרתף הבירה". ההתקוממות התרכזה במינכן, מול בניין פלדהרנהאלה, ונכשלה לאחר כמה שעות בלבד. עשרים בני אדם נהרגו. היטלר נעצר והועמד לדין, אך ניצל את המשפט כדי למצב את עצמו כמנהיג של התנועה הוולקית. הוא נידון לחמש שנות מאסר אך שוחרר לאחר תשעה חודשים. עם עלייתו לשלטון ב־1933, הפך את 9 בנובמבר ליום זיכרון שנתי ל"חללי התנועה", ובמהלך שלטון הנאצים התקיימו טקסים ממלכתיים ביום זה. בערב 8 בנובמבר 1939 התרחש ניסיון התנקשות בהיטלר במרתף הבירה במינכן על ידי גיאורג אלזר, שלא צלח.
1938 – ליל הבדולח
בליל ה־9 בנובמבר 1938, בעקבות רצח של דיפלומט גרמני בפריז, פרצו ברחבי גרמניה ואוסטריה פרעות אלימות ביהודים ביוזמת השלטון הנאצי. מאות בתי כנסת הוצתו, אלפי חנויות ומבני ציבור יהודיים נבזזו ונהרסו, ויהודים נרצחו במכוון ברחובות. האירועים, שנעשו בעיקר בידי אנשי האס־אה והאס־אס בלבוש אזרחי, הוצגו על ידי התעמולה הנאצית כ"התפרצות זעם עממית". למעשה, מדובר היה בפעולה מאורגנת ומתוזמנת של השלטון. ליל הבדולח סימן את המעבר מהדרה ואפליה של היהודים במדינה הנאצית לרדיפה אלימה וגלויה. זהו הרקע הישיר להסלמה שבמהלכה הפך האנטישמיות המדינית לרדיפה המונית, שהובילה בהמשך לשואה.
1942 – קרב סטלינגרד: שיא ההתקדמות הגרמנית
במהלך הקרב על סטלינגרד, ב־9 בנובמבר 1942, הגיעו כוחות הצבא הגרמני השישי בפיקודו של פרידריך פאולוס לשפת נהר הוולגה, לאחר שכבשו 90% מהעיר ההרוסה. בשלב זה הפיצול בין שני כיסים סובייטיים כמעט והושלם, ונראה היה כי הניצחון הגרמני קרוב. עם זאת, המערכה תהפוך במהרה לנקודת המפנה של המלחמה.
1967 – מחאת הסטודנטים בהמבורג
ב־9 בנובמבר 1967, במהלך טקס ההכתרה של הרקטור החדש של אוניברסיטת המבורג, הניפו סטודנטים כרזה שעליה נכתב: "Unter den Talaren – Muff von 1000 Jahren" ("מתחת לגלימות – טחב בן אלף שנים"). הסיסמה רמזה לביקורת על הזיקה ההיסטורית בין הממסד האקדמי הגרמני לבין תקופת הרייך השלישי, שנודעה כתעמולה של "הרייך בן אלף השנים". מחאה זו נחשבת לסמן דרך בתנועת המחאות הסטודנטיאליות של 1968.
1969 – ניסיון הפיגוע במרכז הקהילה היהודית בברלין
באותו תאריך, 9 בנובמבר 1969, ניסתה הארגון הרדיקלי השמאלני Tupamaros West-Berlin, הידוע בעמדותיו האנטישמיות והאנטי-ציוניות, לבצע פיגוע במרכז הקהילה היהודית בברלין. הונחה פצצה במתחם, אך היא לא התפוצצה. האירוע זעזע את הציבור והיווה אזהרה מוקדמת לאלימות פוליטית ממניעים אנטי-יהודיים גם לאחר השואה.
1974 – מותו של הולגר מיינס
ב־9 בנובמבר 1974 נפטר הולגר מיינס, חבר בארגון הטרור השמאלני RAF (סיעת הצבא האדום), לאחר 58 ימים של שביתת רעב בכלא. מותו הפך לסמל בחוגים רדיקליים בגרמניה של שנות ה־70, והוביל לגל של הפגנות ולתמיכה ציבורית חלקית במאבק האנטי-ממסדי שהובילה קבוצתו.
1989 – נפילת חומת ברלין
ביוני 1987 נשא נשיא ארצות הברית רונלד רייגן נאום סמלי מול שער ברנדנבורג, ובו קרא: "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!". בשנת 1989 החלה התערערות יסודית בשלטונות מדינות הגוש המזרחי: ב־2 במאי פתחה הונגריה את הגבול עם אוסטריה, ובקיץ ובסתיו של אותה שנה החלו אזרחי מזרח גרמניה לברוח מערבה דרך מדינות אחרות. במקביל, נערכו הפגנות המוניות בלייפציג ובברלין. ב־7 באוקטובר הגיע מיכאיל גורבצ'וב לברלין המזרחית לרגל חגיגות 40 שנה לייסוד גרמניה הדמוקרטית, וניסה לשכנע את ההנהגה לבצע רפורמות. ההנהגה דחתה את דבריו, אך כעבור שבוע, בעקבות ההפגנות, הודח אריך הונקר והוחלף באגון קרנץ.
המצב הכלכלי החריף, ובדו"ח חסוי שהוגש ב־30 באוקטובר לפוליטביורו נכתב כי הרפובליקה הדמוקרטית תלויה לחלוטין בהלוואות מהמערב ואינה יכולה לשרוד. הדו"ח הציע "ליצור עוד במאה הנוכחית תנאים שייתרו את הגבול הקיים בין שתי המדינות הגרמניות".
ב־9 בנובמבר, בעקבות זרם של כ־20,000 אזרחים שעברו דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה תוך יממה אחת, התקבלה החלטת חירום בפוליטביורו על מתן אפשרות יציאה דרך כל מעברי הגבול. גינטר שבובסקי, דובר הוועד המרכזי, הכריז בטעות במסיבת עיתונאים שההוראה "תקפה מיידית". ההודעה שודרה בשידור חי, ואלפי אזרחים החלו לזרום אל הגבולות. בשעה 23:30 פרצו המונים את מעבר הגבול ברחוב בורנהולמר. תוך פחות משעה נפתחו כל המעברים ללא התנגדות, ומאות אלפים חצו את הגבול. נפילת החומה סימלה את קץ המלחמה הקרה והובילה לאיחוד גרמניה ב־3 באוקטובר 1990.
הדילמה סביב קביעת יום האחדות הגרמנית
ורנר שולץ, פוליטיקאי מזרח־גרמני לשעבר ופעיל בולט בתנועות האופוזיציה שקדמו לנפילת חומת ברלין, היה חבר בפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הירוקים. במסגרת עיסוקו בשאלות של זיכרון לאומי וזהות גרמנית מאוחדת, העלה את הרעיון להפוך את ה־9 בנובמבר ליום זיכרון לאומי בגרמניה המאוחדת. שולץ טען כי בתאריך זה התרכזו אירועים היסטוריים בעלי משמעות מכרעת – חיובית ושלילית – ולכן יש לראות בו יום של עיון והכרה ב"שני צדדים של הזהות הגרמנית – צדדים בהירים וכהים".
לאחר איחודה הרשמי של גרמניה ב־1990, התעורר צורך לבחור תאריך חדש לציון "יום האחדות הגרמנית", במקומו של ה־17 ביוני, שהיה נהוג במערב גרמניה ונקשר לדיכוי מרד הפועלים במזרח בשנת 1953. האפשרות לבחור ב־9 בנובמבר נראתה טבעית בעיני רבים, מאחר שביום זה, בשנת 1989, נפלה חומת ברלין – רגע סמלי וממשי שסימן את תחילת סופה של גרמניה המזרחית ואת הדרך אל האיחוד. בנוסף, נושאים היסטוריים מכוננים אחרים התרחשו גם הם בתאריך זה לאורך המאה ה־20.
למרות הסמליות הרבה, ההצעה נתקלה בהתנגדות רחבה. הסיבה המרכזית לכך הייתה העובדה שביום זה התרחש בשנת 1938 "ליל הבדולח" – פוגרום רחב היקף נגד יהודי גרמניה ואוסטריה שציין את המעבר מהדרה אנטישמית אלימה לרדיפה פיזית שיטתית של היהודים. במהלך אותו לילה הוצתו מאות בתי כנסת, אלפי חנויות נשדדו ונבזזו, מאות יהודים נרצחו או נשלחו למחנות ריכוז, ונגרם נזק בלתי הפיך לקהילות היהודיות ברחבי הרייך. בשל כך, נתפס התאריך כבלתי ראוי לשמש כחג לאומי של גרמניה הדמוקרטית והמאוחדת.
הקונפליקט בין הסמליות של נפילת החומה לבין הזיכרון הקודר של ליל הבדולח יצר דילמה מהותית. בעוד שיש הרואים ב־9 בנובמבר "יום הגורל" של ההיסטוריה הגרמנית, אחרים סבורים כי הניסיון להפוך אותו ליום חג יהיה בגדר השכחה או טשטוש של הפשעים שנלוו לו בעבר. לבסוף, נבחר ה־3 באוקטובר כיום האחדות הגרמנית, שכן בתאריך זה הושלם האיחוד הפורמלי בין מזרח למערב בשנת 1990, והוא נחשב לתאריך "ניטרלי" מבחינה היסטורית וסמלית, שאינו טעון מבחינת זיכרון טראומטי.
בחירה זו אפשרה לציין את האיחוד הלאומי במסגרת ממלכתית חגיגית שאינה מעוררת מחלוקת מוסרית או פוליטית, ובו בזמן הותירה את ה־9 בנובמבר כיום טעון בזיכרון היסטורי – יום שאינו נחגג, אלא מוזכר.
ה-9 בנובמבר בהיסטוריה היהודית
לצד תפקידו המכריע בהיסטוריה הגרמנית, תאריך ה־9 בנובמבר מהדהד גם בזיכרון ההיסטורי היהודי כיום טעון באירועים טראומטיים, דרמטיים ולעיתים אף סימבוליים. בחינה של ההיסטוריה היהודית בתאריך זה מגלה רצף מצטבר של התרחשויות, חלקן אלימות במובהק, אחרות סמוכות לצמתי הכרעה הרות גורל בתולדות העם היהודי.
הבולט מכולם הוא ללא ספק ליל הבדולח – פוגרום רחב היקף שאירע ב־9 בנובמבר 1938 ברחבי גרמניה ואוסטריה. בלילה זה, ביוזמת השלטון הנאצי ותחת פיקוחו הישיר, הוצתו מאות בתי כנסת, אלפי חנויות יהודיות נבזזו והושחתו, כ-30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, ורבים הוכו או נרצחו ברחובות. מדובר לא רק במתקפה אלימה אלא ברגע מעבר – מסימנים מוקדמים של הדרה אנטי־יהודית למדיניות של השמדה וסילוק פיזי. בעיני חוקרים רבים, זהו רגע השבר שממנו לא ניתן היה עוד לחזור: נקודת האל־חזור ביחס בין גרמניה ליהודיה.
אך שורשי הטראומה היהודית ב־9 בנובמבר אינם מתחילים במאה ה־20. כבר בשנת 694, תחת שלטון ספרד הוויזיגותית, גזר המלך אגיקה בוועידת טולדו ה־17 כי כל יהודי הממלכה ישועבדו – בטענה ששיתפו פעולה עם המוסלמים. גזירה זו, מהקשות בתולדות יהדות אירופה, ניפצה את זכויותיהם של יהודי חצי האי האיברי, והובילה להשפלתם הפומבית ולשלילת רכושם וחירותם.
גם בארץ ישראל, ב־9 בנובמבר 1720, התרחש אירוע בעל משמעות היסטורית: בית הכנסת של יהודה החסיד בירושלים – שנבנה על ידי קהילה אשכנזית שהגיעה לעיר בראשית המאה ה־18 – הוצת על ידי נושים ערביים בעקבות חובות שלא הושבו. ההצתה לא רק החריבה את אחד מבתי הכנסת החשובים בירושלים, אלא גם הביאה לגירוש הקהילה האשכנזית מן העיר למשך דורות, והיוותה סימן לכישלון מאמצי ההתחדשות האשכנזית בארץ ישראל בתקופה זו.
ומנגד – באותו יום ממש, ב־9 בנובמבר 1917, פורסמה בעיתון הבריטי "The Times" הצהרת בלפור, ובה התחייבות רשמית של ממשלת בריטניה לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אף שההצהרה נמסרה כבר ב־2 בנובמבר, דווקא פרסומה הפומבי והברור ב־9 בחודש העניק לה את מעמדה ההיסטורי – כציון דרך מכריע בתולדות הציונות המדינית. עבור יהודים רבים, זה היה רגע של תקווה ותחילתו של שינוי כיוון: לראשונה מעצמה עולמית מכירה בזכות היהודים להגדרה לאומית בארץ אבותיהם.
ואולם, באותו גיליון עצמו של ה"טיימס", ובאותו תאריך, הופיעה גם הידיעה הראשונה על הפלת ממשלת המעבר הרוסית בידי לנין והבולשביקים – כלומר תחילתה של המהפכה הקומוניסטית. מה שנראה כקריסת הסדר הישן לטובת שוויון, עתיד היה להפוך לשלטון טוטליטרי רצחני, שבשטחו ובתחומו רדף את הדת, את היהדות ואת הציונות גם יחד. זה היה הרגע שבו הקומוניזם, הציונות והאנטישמיות הנאצית החלו בתחרות אידאולוגית – לעיתים עקובה מדם – על זהותו של היהודי המודרני.
תאריך זה סימן גם תחנות מכריעות בהתפתחות האידאולוגיה הנאצית עצמה: ב־9 בנובמבר 1923 ניסה היטלר לבצע הפיכה במינכן – הפוטש במרתף הבירה – ניסיון כושל ששנים לאחר מכן הפך ליום זיכרון ממלכתי של הרייך. עבור היטלר, כמו עבור תעמולתו, היהדות והקומוניזם היו אויבים זהים – "הבולשביזם היהודי", כפי שכינה אותו – והוא ביקש להילחם בשניהם כאחד. בליל הבדולח, 15 שנה מאוחר יותר, מצאה אידאולוגיה זו ביטוי אלים ושיטתי, כאשר השנאה ליהודים התמזגה עם הפחד הקיומי מהקומוניזם ונוצלה להצדקת הפוגרום.
אך ההיסטוריה שרטטה מסלול בלתי צפוי: גם הקומוניזם, שניסה למחוק את היהדות בשם האוניברסליזם, וגם הנאציזם, שניסה להשמיד את היהודים בשם טוהר הגזע, קרסו. הקומוניזם התפורר ב־1989, ב־9 בנובמבר, עם נפילת חומת ברלין; הנאציזם הובס קודם לכן ב־1945; ורק הציונות – האידאולוגיה היהודית הלאומית – היא זו שצלחה את כל אלה, הקימה מדינה, גיבשה שפה ותרבות, וביססה מעמד בינלאומי עצמאי.
כך הפך ה־9 בנובמבר לצומת של אידאולוגיות עולמיות מתנגשות: יום שבו ההיסטוריה היהודית נשזרה בלב ההיסטוריה האירופית והעולמית, ודווקא העם שהיה מושא לרדיפה – הוא זה ששרד, חידש את ריבונותו והותיר את חותמו ההיסטורי.
לקריאה נוספת
- ברנר, וולפגנג (2019). התאריך הגרמני: התשיעי בנובמבר (בגרמנית). הוצאת הרדר, פרייבורג. ISBN 978-3-451-38475-2.
- קונצה, אקהרט (2019). יום זיכרון קשה: 9 בנובמבר בהיסטוריה ובזיכרון (בגרמנית). שנתון ההיסטוריה האזורית של הסן, שנה 69, עמ' 1–16.
- הילברנר, אנקה; יאנץ, שארלוטה (2019). בתשיעי בנובמבר: מבט פנימי על מאה שנה. 1918, 1923, 1938, 1969, 1974, 1989 (בגרמנית). הוצאת קיפנהויר & ויטש, קלן. ISBN 978-3-462-05144-5.
- קוך, יורג (2009). 9 בנובמבר בהיסטוריה הגרמנית: 1918–1923 – 1938–1989 (בגרמנית), מהדורה שלישית. הוצאת רומבך, פרייבורג אם ברייסגאו. ISBN 978-3-7930-9596-5.
- ניס, וולפגנג (2021). 9 בנובמבר: הגרמנים ויום גורלם (בגרמנית). הוצאת בק C. H. ISBN 978-3-406-77731-8.
