ממלכת יוטבה

ממלכת יוטבה הייתה ממלכה יהודית שהתקיימה באי יוטבה, הידוע כיום כאי טיראן, במפרץ אילת. ממלכה זו שהתקיימה במהלך המאה ה-5 והמאה ה-6 לספירה, היא פרק היסטורי ייחודי שבו התפתחה אוטונומיה יהודית באי בעל חשיבות אסטרטגית יוצאת דופן. היהודים שהקימו את הממלכה ניצלו הזדמנות גיאו-פוליטית יוצאת דופן כדי לחזק את עצמם כלכלית, ונאבקו לשמור על עצמאותם מול כוחות גדולים כהרומאים והביזנטים. עם זאת, ממלכת יוטבה נפלה בשנת 536 לספירה.

האי יוטבה

האי יוטבה ממוקם בכניסה למפרץ אילת, כ-185 מילים מאילת של ימינו. צורתו היא כמשולש ישר זווית, עם רכס הרים מרכזי המתנשא לגובה 509 מטרים, ונמל טבעי בצפונו. המיקום האסטרטגי של האי אפשר שליטה על נתיבי הסחר הימי במפרץ אילת ובים האדום, והפך אותו לנקודת מעבר חשובה לסחורות שהגיעו ממזרח אסיה, חצי האי ערב ואפריקה לכיוון הים התיכון. בזכות יתרונות אלה, יוטבה הייתה מוקד לסכסוכים בין הממלכות האזוריות, ששאפו לשלוט בה כדי לשלוט במסחר הימי האזורי.

מקור השם "יוטבה" אינו ודאי. חוקרים משערים כי השם קשור לשורש העברי "טוב" או "יטב", אולי כביטוי לתקווה לשגשוג או לתיאור אופיו של המקום. ייתכן כי השם ניתן לו על ידי מתיישבים יהודים, בהשראת המסורת היהודית על "יטבתה" שהייתה תחנה במסעם של בני ישראל בחצי האי סיני, לאחר יציאת מצרים. קיימות גם תיאוריות לפיהן השם קשור לדמויות היסטוריות מהתקופה ההלניסטית, כדוגמת נסיכה מבית תלמי, אם כי לא קיימות עדויות מוצקות לכך.

שלטון הנבטים באי

בזמן שלטון הנבטים באזור, היה האי ידוע בשם "אי כלבי הים", בשל ריבוי החיות שחיו בו. הנבטים, ששלטו במסחר שנערך במדבריות ערב ובאזורים הסמוכים, השתמשו באי כבסיס חשוב וכנקודת פיקוח על נתיבי סחר ימי ויבשתי. בתקופה זו התאפיין האי גם בפעילות שוד ימי, בעיקר כנגד ספינות מצריות, כחלק מהתחרות המסחרית שהייתה בין הנבטים לבין מלכי מצרים התלמיים. במקביל להיחלשותם של הנבטים במדבריות סיני, הגיעה לאי קהילה יהודית.

אחת התופעות ההיסטוריות המרתקות הקשורות בהתיישבות היהודית באי יוטבה ובאזור הנגב היא השתלבותם של הנבטים בקהילה היהודית. הנבטים, עם ערבי-שמי, איבדו את מעמדם המדיני לאחר סיפוחה של ממלכתם לאימפריה הרומית בשנת 106 לספירה. בעקבות כך, רבים מהם החלו להתבולל בקהילות השכנות, במיוחד בקהילות יהודיות בדרום ארץ ישראל ובחצי האי סיני.

לתהליך ההתמזגות של הנבטים ביהודים תרמו הן סיבות פוליטיות והן סיבות תרבותיות ורוחניות. כקבוצה שנרדפה בעקבות אובדן חירותה המדינית, הנבטים מצאו במעבר לקהילה היהודית אפשרות להתחבר למסגרת דתית וחברתית המציעה אחדות והגנה מפני הלחצים החיצוניים של האימפריה הרומית. מבחינה רוחנית, ייתכן שהאמונה המונותאיסטית של היהדות נראתה להם כאופציה קרובה לתפיסותיהם הדתיות הקדומות, במיוחד לאור השפעתם של שבטים ערביים מונותאיסטיים באזור.

עדויות ארכיאולוגיות ולשוניות מצביעות על כך שיישובים נבטיים בדרום הנגב ובחצי האי סיני אימצו שמות עבריים לאחר ההתגיירות. תרגום יונתן ותרגום ירושלמי למקרא מתארים אזורים בנגב בשמות עבריים, מה שמצביע על הטמעת הזהות היהודית באזורי התיישבות נבטיים לשעבר. תהליך זה של התגיירות הנבטים מצטרף לתופעות דומות של שילוב עמים שכנים ביהדות, כמו התבוללות האדומים בתקופות מוקדמות יותר. הדינמיקה החברתית הזו חיזקה את הקהילה היהודית בדרום הארץ והפכה אותה למגוון תרבותי ואתני, עם השפעות נבטיות ניכרות בסגנון האדריכלות, במסורות חקלאיות ואף בשיטות מסחר ייחודיות.

התמזגות זו תרמה גם להתיישבות היהודית באי יוטבה, שנמצא בסמיכות גיאוגרפית לאזורי השליטה הנבטיים. נוכחותם של יהודים באי יוטבה התאפשרה לא רק בשל הריק השלטוני שנוצר עם נפילת הנבטים, אלא גם בזכות השתלבותם של נבטים שהתגיירו בקהילה היהודית המקומית, וסיפקו תמיכה כלכלית, חברתית וצבאית להתבססות ההתיישבות היהודית באזור.

הלחץ מצד האימפריה הביזנטית

בתקופה הביזנטית, עם התחזקות האימפריה הנוצרית, הפכה יוטבה למוקד תחרות בין היהודים לנוצרים. בתקופה זו פעלו באי תחנות מכס ביזנטיות, שנועדו לפקח על המסחר הימי ולעודד את הפצת הנצרות באזור. יהודי האי נאלצו להתמודד עם לחצים דתיים וכלכליים מצד הביזנטים, אך המשיכו לקיים קהילה חזקה ועצמאית. מסורות יהודיות נשמרו בקפדנות, ובאי פעלו בתי כנסת ומוסדות קהילתיים אחרים ששימשו כמרכזי חיים רוחניים.

הקהילה היהודית ביוטבה נהנתה ממיקומו האסטרטגי של האי, אשר אפשר לה לשלוט בנתיבי הסחר הימי וליהנות מהכנסות משמעותיות ממסחר. תחנת המכס היהודית שהוקמה באי הייתה מקור הכנסה מרכזי, והיהודים הפעילו מערכות מתקדמות של גביית מיסים וניהול מסחרי. לצד המסחר, התושבים עסקו גם בדיג ובחקלאות מינימלית, תוך ניצול משאבי הטבע המצומצמים של האי. הגנה על האי נעשתה באמצעות מבצר חזק, אשר נבנה על רכס ההרים המרכזי ושימש כמעוז כנגד התקפות חיצוניות.

הקהילה קיימה קשרים ענפים עם יישובים יהודיים באזור נחל הערבה, אילת וחצי האי סיני, וכן עם ממלכת חמיר בתימן. קשרים אלה כללו שיתופי פעולה מסחריים, תמיכה פוליטית וחילופי ידע. היחסים עם השבטים הערביים באזור היו מעורבים: מצד אחד, התקיימו שיתופי פעולה כלכליים, אך מצד שני התעוררו מתחים בשל התחרות על שליטה בנתיבי הסחר.

המאבק הביזנטי-יהודי הגיע לשיאו בתקופת הקיסר יוסטיניאנוס, שראה ביוטבה יעד מרכזי בשל חשיבותה האסטרטגית והכלכלית. לאחר נפילת ממלכת חמיר בהנהגת יוסף ד'ו נואס בשנת 527, בשנת 536 לספירה נשלח כוח צבאי ביזנטי גדול לכבוש את האי, תחת פיקודו של המצביא ארטיוס. הקרב על יוטבה היה ממושך ועקוב מדם, כאשר היהודים התבצרו במבצריהם והגנו על חירותם בגבורה. לפי עדויות היסטוריות, הצבא הביזנטי נאלץ לבצע שתי הסתערויות לפני שהצליח לפרוץ את המבצר. הקרב הסתיים בתבוסת היהודים, ורבים מהם גורשו לאילת או נמכרו לעבדות. חלק מהיהודים המירו את דתם לנצרות, בעוד שאחרים נדדו לישובים יהודיים אחרים בנחל הערבה ובסיני.

ההגמון כוריקיוס מעזה התייחס להיערכות לכיבוש האי יוטבה מידי היהודים, כפי שנמצא בתעודה שנכתבה בשנת 535 או 536 לספירה:

"ישנו אי ושמו יוטבה. הוא משמש לקבלת מטענים המגיעים מהודו, והכנסתו עצומה. לא הרחק מחופו שוכן עם פושע במבצר שקשה להבקיעו. בני העם הזה התנפלו באחד הימים על האי, שעליו היתה כנסיה על שם הבתולה, אם אלוהים. הכופרים האלה הבעירו אש בכנסיה. בזזו את כספי המכס. עליך לעודד את הצבא, למען יהיו ראויים לעמוד לפקודת מצביא גדול… כשיכלו חצי החילים המעפילים אל המבצר, תשליך אליהם חבלים שבקצותיהם קשורים חצים אחרים. ככה יצטיידו הלוחמים המסתערים על החומה ויוסיפו לירות בקשתות. ובעוד אלה יירו בחצים, יבעירו אחרים אש בשערים עם התבוננם תחילה אל כיוון הרוח המשלהבת את הבערה. בזאת תרחיק את אלה שינסו לכבותה. היורים מעל החומה ישליכו מטר חצים אל הנצורים. ולאחר שתבקיע האש את שערי המבצר תחלקו את האנשים לעבדות ולמוות. את המבצר תיתן בידי אנשים נאמנים, ויגבו את הממון בשביל הקיסר… ואתה תעשה בגבורה הראויה לתפארת, כי אנשים מלומדי המלחמה אשר בהכשלם פעם אחת יתייאשו מהסתערות שניה, יעפילו עמך ויתפרצו לתוך המבצר… אכן מעריצים את האנשים המקבלים על עצמם להוציא לפועל מעשים גדולים, ואחרי תבוסה אחת הם מחדשים את פעולתם באומץ רוח וגורמים כשלון לאויב. המגשים את שאיפתו קונה לעצמו זכות, המרחיקה את קשיות הלב".

עם נפילתה של יוטבה בידי צבאותיו של הקיסר יוסטיניאנוס, נפתח פרק אפל בהיסטוריה של יהודי האי. הניצחון הביזנטי סימן לא רק את סופה של העצמאות היהודית באי אלא גם את תחילת שעבודם של תושביו היהודים. עדויות היסטוריות מספרות על כיבוש אכזרי ומדיניות נוקשה שהוטלה על האוכלוסייה היהודית שנותרה באי.

על פי התעודות שנותרו מתקופה זו, יהודי יוטבה נאלצו להתמודד עם גזירות דתיות וכלכליות קשות. רבים מתושבי האי היהודים גורשו לאילת, והפכו לנתינים של האימפריה הביזנטית. הם הוכפפו לשלטון הביזנטי ולדרישות מס כבדות, ולעיתים אף הועסקו בעבודות כפייה. גורלם של אחרים היה קשה עוד יותר: חלקם נמכרו לעבדות בשוקי ביזנטיון, כחלק ממדיניות הביזנטים להפיץ את השפעתם ולהחליש אוכלוסיות שהתנגדו לשלטונם.

תהליך השעבוד כלל גם נישול של היהודים מרכושם. בתי כנסת, מבנים קהילתיים ורכוש פרטי הוחרמו או נהרסו, ובמקומם הוקמו מבנים נוצריים, כולל כנסיות ומנזרים. התהליך נועד לשבור את הקהילה היהודית מבחינה חברתית ורוחנית ולהבטיח את שליטת הביזנטים באי. ייתכן שחלק מיהודי האי אולצו להמיר את דתם לנצרות כחלק מתהליך השעבוד.

השעבוד של יהודי יוטבה לא הסתכם רק בגזירות כלכליות וחברתיות, אלא כלל גם פגיעה במורשתם הדתית והרוחנית. עם נפילת המבצר האחרון באי, איבדה הקהילה את מעוזה הרוחני והפוליטי, ואיתו את יכולתה לשמר את עצמאותה הדתית. הגזירות שהטילו הביזנטים על הדת היהודית השפיעו גם על יהודים שחיו מחוץ ליוטבה, ובמיוחד באזורי נחל הערבה ודרום סיני.

מבצע קדש

ערב מבצע סיני קרא ראש הממשלה דוד בן-גוריון בספרו של פרוקופיוס, היסטוריון ביזנטי מהמאה ה-6 לספירה, על הממלכה היהודית העצמאית שהתקיימה ביוטבה. מיכאל בר-זוהר, בביוגרפיה שכתב על בן-גוריון, ציין:

"הגיעה השעה לצאת לדרך. בן־גוריון היה ערני ורענן, והרבה להתלוצץ עם חבריו. בימים האחרונים הרבה לעיין בספרו של פרוקופיוס, ההיסטוריון היוני, שדיבר על הממלכה הישראלית העצמאית ביטבת. הוא העתיק מתוך הספר ליומנו קטעים שלמים ביוונית עתיקה. עתה נטל את הספר עמו. ברוח טובה נכנס למכוניתו, שוילונות כיסו את חלונותיה, ויצא לכיוון שדה התעופה. […] במטוס הצרפתי היו סידורי שינה נוחים, וחברי המשלחת התרווחו על מיטותיהם. בן־גוריון עיין בספרו של פרוקופיוס, ושוב "גילה" כי ביטבת היתה ממלכה ישראלית עצמאית. היה כאן יותר מרמז; בן־גוריון רצה לרמוז לחבריו למשלחת על מגמותיו. שכן את סיפור פרוקופיוס על יטבת לא גילה, כפי שסברו פרס ודיין, במהלך חודש אוקטובר, כי־אם זמן רב לפני כן; הוא אף ציטט קטעים מתוכו במשא ומתן החשאי עם רוברט אנדרסון. עיונו האינטנסיבי בספר בימים האחרונים, קריאת ציטוטים ממנו, הפצרה בחברים וקצינים – ביניהם עוזי נרקיס – כי ימצאו עוד אסמכתאות לקיומה של ממלכה עצמאית יהודית בטירן – כל אלה נועדו ליצור אוירה של לגיטימציה סביב התביעה שהתגבשה בדעתו של בן־גוריון לגבולות שיכללו את המיצרים ואת האי טירן (יטבת). אך גם דיין שיחק את המשחק, לפי כלליו של בן־גוריון. "משה הביא אתו שני ספרים," כתב בן־גוריון במטוס, "של ב' צ' ושל ברסלבסקי, הדנים על יטבה טירן. שניהם משובשים, כי לא לקחו מהמקור [פרוקופיוס], אלא מיד שניה".

בהשראת הגילוי הזה, כתב בן-גוריון איגרת לחיילי חטיבה 9 ולמפקדיה לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. באיגרת, שהוקראה על ידי הרמטכ"ל משה דיין, הצהיר בן-גוריון: "יטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

לאחר סיומו של המבצע, ובעקבות חזונו של בן-גוריון לשוב ולבסס נוכחות יהודית באזורי מפתח אסטרטגיים, הוקמה היאחזות נח"ל תרשיש, שנקראה גם נח"ל אופיר, לחוף מפרץ שלמה בדרום סיני, במרחק של כ-7 ק"מ אווירי בלבד מחופי האי טיראן. ההיאחזות הייתה חלק מתוכנית ישראלית להבטיח שליטה במעברי ים סוף ובמפרץ אילת, תוך ביסוס נוכחות אזרחית וצבאית באזור מבודד זה. הנח"ל הקים את ההיאחזות ב-16 בדצמבר 1956, כחודשיים לאחר סיום הקרבות.

במיקומה המבודד, 185 ק"מ מאילת, ללא כביש ישיר המחבר ביניהן, כללה ההיאחזות יישוב צבאי לצד יישוב דייגים אזרחי. המטרה העיקרית של ההיאחזות הייתה לפתח את ענף הדיג במפרץ אילת ובים סוף, והיא נועדה לסמל את אחיזתה של ישראל במרחב הימי. החיילים התפרנסו בעיקר מדיג, כאשר הדגים שנלכדו נשלחו צפונה בטיסות שבועיות או נאכלו במקום.

עם זאת, נסיגת צה"ל מסיני בעקבות לחץ בינלאומי אילצה את ישראל לפנות את ההיאחזות זמן קצר לאחר הקמתה. ב-24 בפברואר 1957 פונו חיילי הנח"ל משארם א-שייח', וההשארת כוח מצומצם של דייגים לא החזיקה מעמד לאורך זמן. ב-8 במרץ 1957 השלימה ישראל את פינוי כוחותיה גם ממצרי טיראן ומאזור רצועת עזה, ובכך הסתיימה האחיזה הזמנית של ישראל באזור.

הקמת נח"ל תרשיש הייתה חלק מניסיון ישראלי לממש את חזונו של בן-גוריון להחזיר לשליטה היסטורית באזורים שנחשבו בעלי חשיבות יהודית וסמלית. ההיאחזות מסמלת תקופה קצרה של שליטה ישראלית באזור, המאופיינת ברוח חלוצית וניסיון לשלב נוכחות צבאית וכלכלית תוך שמירה על גישה לאומית ואסטרטגית למרחבי סיני ומפרץ אילת. לאחר מלחמת ששת הימים והכיבוש של חצי האי סיני והאי טיראן עצמו, נבנה לא רחוק משם הישוב אופירה – שפונה באופן סופי בשנת 1982.

סיכום

ממלכת יוטבה הייתה פרק ייחודי ומרתק בהיסטוריה היהודית, שבו קהילה יהודית הצליחה לשגשג ולשמור על עצמאותה באי בעל חשיבות אסטרטגית יוצאת דופן. למרות נפילתה בידי הביזנטים והשמדת מבצריה, מורשתה נותרה סמל לעמידה עיקשת מול כוחות חזקים. לאחר הכיבוש הביזנטי, נותרה הקהילה היהודית באזור מוחלשת ומפוזרת, בעוד חלק מתושביה אולצו להמיר את דתם, וחלקם הוגלו או נמכרו לעבדות.

עם עליית האסלאם והתפשטותו באזור במאה ה-7, הגיעו כוחות מוסלמיים אל חצי האי סיני ודרום ארץ ישראל. הם מצאו באזור אוכלוסייה יהודית מצומצמת, שחלקה קיבלה את דת האסלאם מרצון או מתוך צורך להתאים את עצמה לשלטון החדש. הכובשים המוסלמים העניקו ליהודים מעמד של "אהל אל-ד'ימה" (בני חסות), שהגן עליהם במידה מסוימת אך גם הטיל עליהם מגבלות שונות. בתקופה זו נעלמה כבר כמעט לחלוטין נוכחותם של היהודים ביוטבה, אך זכרם נותר חלק מההיסטוריה של העם היהודי באזורים המדבריים של החג'אז ומדבריות סיני.

לקריאה נוספת

• ד"ר ישראל בן זאב, היהודים בערב, הוצאת ספרים אחיאסף, ירושלים.
• מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ז, 1987.

קישורים חיצוניים

• נינה פוקס, נכבשו פעמיים – והוגדרו "חלק ממלכות ישראל": האיים שסעודיה תהפוך לאתרי תיירות, כתבה באתר YNET, תאריך 18 ביולי 2022.
• מירון רפפורט, חשיפה: מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956, כתבה באתר הארץ, מתאריך 10 ביולי 2010.