נסיכות נרבון

נסיכות נרבון הייתה ישות פוליטית ייחודית שהתקיימה באזור ספטימניה בדרום צרפת מהמאה ה-8 ועד לגירוש הכללי בשנת 1306. היא עמדה תחת שליטתה של שושלת יהודית המיוחסת לבית דוד, שנודעה בכינוי הלטיני Rex Judeorum (מלך היהודים). הנסיכות נוסדה בשנת 768, כאשר מכיר, צאצא של בוסתנאי נשיא הגולה מבבל, הוזמן על ידי הקרולינגים לכהן כנסיך יהודי (נשיא) בנרבון, בתמורה לשיתוף פעולה יהודי בכיבוש העיר מידי המוסלמים. הנסיכות תפקדה כחיץ בין העולם הנוצרי של האימפריה הקרולינגית בצפון לבין ח'ליפות אל-אנדלוס בדרום, ושיחקה תפקיד חשוב בעיצוב יחסי הכוחות באזור ¹.

הנסיכות זכתה למעמד מיוחד בזכות תמיכת הקרולינגים, אשר ראו בברית עם שושלת בית דוד חיזוק ללגיטימציה הדתית של שלטונם. מכיר ותומכיו הוכרו כבעלי זכויות רחבות, כולל שליטה על אדמות בתנאים של בעלות חופשית, וסייעו לחיזוק האינטרסים של האימפריה הקרולינגית בגבולותיה הדרומיים. זכויות סניוריאליות אלו על קרקעות ונכסים הוענקו על ידי מושל העיר ואושרו לאורך הדורות, כך שאיש לא יכול היה להוציאן מידי הנשיא בחזקה.

בתקופת שלטונו של מכיר ושל צאצאיו, נרבון הפכה למרכז יהודי חשוב, והנסיכות נודעה כנסיכות יהודית יוצאת דופן שהותירה חותם בדמות מוסד "חכמי פרובנס". הנשיא עמד בראש המעמד האריסטוקרטי היהודי, שכלל נשיאים ונדבנים נוספים, והיווה מוקד של הנהגה משפטית ודתית שהשפעתה חרגה מגבולות נרבון והגיעה עד לקהילות קטלוניה וספרד הנוצרית.

רקע היסטורי

נסיכות נרבון צמחה על רקע אירועים היסטוריים ותפיסות משיחיות שהתגבשו במאות ה-7 וה-8. לאחר כיבוש ארץ ישראל וסוריה על ידי המוסלמים, נתפס האירוע בקרב היהודים כקריסת "אדום" – האימפריה הביזנטית, שהייתה מזוהה עם "המלכות הרביעית" בנבואת דניאל. הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל עורר תקוות מחודשות לגאולה ולשיבת היהודים לארצם. בין השאר, הופצו שמועות על אפשרות החזרת הר הבית לשליטה יהודית, והח'ליף עומר אף עודד התיישבות יהודית מחודשת בארץ ישראל והעניק ליהודים זכויות מיוחדות.

בתוך הקשר זה, חישובים משיחיים חדשים החלו להתגבש. לדוגמה, מחבר ספר זרובבל חישב את קץ הגלות על פי 700 שנות שלטון אדום, החל מכיבוש ירושלים בידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס, וקבע את שנת 638 לספירה כשנת הגאולה. המוטיבציה המשיחית הועצמה עם התבססות בית דוד מחדש תחת הנשיא בוסתנאי בבבל בשנת 637, שראה עצמו כממשיך של שושלת בית דוד. מסורת זו של קשר דם דוידי הפכה לימים לבסיס הלגיטימציה של נשיאי נרבון, אשר בניגוד למנהיגים שנבחרו בזכות כישוריהם, שאבו את סמכותם מירושה חוקית ומשושלת אריסטוקרטית עתיקת יומין.

עם זאת, במציאות, התקוות המשיחיות של המאה ה-7 התנפצו על רקע אירועים קשים. במקום גאולה, תקופה זו התאפיינה ברדיפות קשות של יהודים בגאליה ובספרד הוויזיגותית. המלך הוויזיגותי איגיקה גזר גזירות חמורות על היהודים, כולל איסור לעסוק במסחר, חטף ילדים יהודים וניצר אותם, והפך את היהודים לעבדים. מציאות זו השתנתה עם הפלישה המוסלמית לספרד ולדרום צרפת, בין השנים 711 ל-742, שסיימה את שלטון הוויזיגותים והחלישה משמעותית את המרובינגים. היהודים ראו בכיבוש המוסלמי את סוף שלטון אדום ותחילת שלב חדש בתולדותיהם.

בתוך כך, התעוררו ציפיות משיחיות חדשות במאה ה-8, שהתבססו על חישובים חדשים לנבואות דניאל. האפוקליפסה "אגדת רבי ישמעאל" ציינה את שנת 768 כשנת הגאולה, על סמך 700 שנים של חורבן בית המקדש. רעיונות אלו התפשטו בקרב הקהילות היהודיות במערב, במיוחד בספרד ובספטימניה.

בשנת 768, במקביל להתעוררות הציפיות המשיחיות, הוזמן מכיר, צאצא של בוסתנאי ונשיא מבית דוד, על ידי הקרולינגים להנהיג את הקהילה היהודית בנרבון. הגעתו של מכיר לנרבון התרחשה בתקופה שבה בית עבאס הוחלף במקום בית אומיה, והאימפריה הקרולינגית התחזקה בגאליה. הקרולינגים, ובראשם פפין הגוץ וקרל הגדול, ראו בשיתוף הפעולה עם יהודים בעלי שורשים דוידיים דרך לחזק את שליטתם הדתית והפוליטית. ההבטחה המשיחית סביב מכיר, שזוהה כ"משיח בן יוסף", העניקה תוקף דתי נוסף לברית זו. קשר זה בין השלטון הקרולינגי לשושלת הדוידית יצר בנרבון את אחד המוסדות הייחודיים ביותר בפרובאנס (השם ימי-הביינמי לכל אזור דרום צרפת הגובל בים התיכון) – מוסד הנשיאות, שהנשיא שעמד בראשו הוכר רשמית כסמכות עליונה ².

השנה 768 הייתה משמעותית לא רק בשל מינוי מכיר, אלא גם בשל עיתויו של פסח, שחפף לראשונה עם חג הפסחא הנוצרי. האירוע נתפס כבעל חשיבות סמלית, והקרולינגים נענו לציפיות המשיחיות של היהודים, שאותן חיזקה העובדה שהכרזת מכיר נסיך התרחשה בזמן זה. האירועים הללו הובילו להקמת נסיכות נרבון כמרחב שבו בית דוד יכל לשוב ולהוביל את העם היהודי, תוך שיתוף פעולה הדוק עם שליטי האזור הנוצריים. ייחוס זה לבית דוד נותר כה חזק, עד שגם מאות שנים לאחר מכן, בנימין מטודלה והרבנים המקומיים הדגישו כי נשיא נרבון הוא "מזרע דוד מכונה ביחוסו", תואר שהבדיל את משפחת הנשיא מכל אריסטוקרטיה יהודית אחרת באירופה.

הגירת צאצאי בוסתנאי בן חנינאי לספרד

מכיר מנרבון היה צאצא ישיר של בוסתנאי בן חנינאי, ראש הגולה בבבל, ונחשב ממשיך השושלת הדוידית. סיפור משפחתו מתחיל באגדה מרתקת, שבה מתואר כיצד נותר בוסתנאי, הנצר האחרון לבית דוד, בחיים לאחר שרוב צאצאי השושלת הושמדו.

מסופר שמלך פרסי החליט להשמיד את כל צאצאי בית דוד, ובתוך כך נרצח חנינאי, אביו של בוסתנאי. בלילה, חלם המלך שהוא מהלך בבוסתן וכורת את העצים שבו. כאשר הגיע לעץ האחרון והניף עליו גרזן, הופיע לפתע זקן "אדמוני יפה עיניים" וחטף ממנו את הגרזן. הזקן היכה במצחו של המלך ופצע אותו, ובדו-שיח תוכחה ביניהם, הזהירו מפני ניסיון לכלות את שושלת דוד. המלך נבהל והבטיח לשמור על "השורש האחרון" שנותר בעץ. עם התעוררותו, המלך מצא עצמו בשלולית דם והזעיק חכמים לפתרון החלום.

את הפתרון סיפק חמיו של חנינאי, חכם יהודי שחלם חלום דומה. הוא הסביר שהזקן היה דוד המלך, שהזהיר את המלך מפני השלכות מעשיו. לאחר בירור, נמצא שאשתו של חנינאי הייתה בהיריון. המלך, בהתרשמותו, הורה לשמור על הנצר האחרון לשושלת דוד. הילד שנולד נקרא בוסתנאי, על שם הבוסתן מהחלום, וכבר מילדותו ניכר בחוכמתו ובכישוריו המנהיגותיים.

בוסתנאי מונה לראש הגולה בבבל וזכה להכרה על ידי הח'ליף המוסלמי עומר. אגדה נוספת מספרת כיצד הרשים את המלך בגבורתו ומסירותו, כאשר עמד מול המלך במשך שעות מבלי לזוז, גם כשזבוב עקץ אותו והטיף דם מפניו. תשובתו למלך על סבלנותו הוסברה כירושה מאבותיו המלכים, שחינכו לצניעות וכבוד גם בפני רדיפות.

בוסתנאי, ראש הגולה בבבל, זכה להוקרה מיוחדת גם מצד הח'ליף עלי בן אבי טאלב, שראה בו מנהיג דגול. כאשר הגיע בוסתנאי לגיל 35 ועדיין לא נישא, העניק לו הח'ליף את בתו השבויה של המלך הסאסאני ח'וסרו השני, איזדדואר, שנלקחה בשבי המוסלמי. לפי מקורות אחרים, הנסיכה הייתה בתו של יזדגרד השלישי ושמה היה דארא. מנישואיו של בוסתנאי נולדו שני ילדים מנשים יהודיות ושלושה בנים מהנסיכה, שהתגיירה בעקבות נישואיה.

לאחר פטירתו של בוסתנאי התעורר סכסוך סביב הירושה. בני איזדדואר טענו למעמד שווה בירושה, בעוד בני הנשים היהודיות טענו כי בניה של איזדדואר הם עבדים בני שפחה, ולכן אינם זכאים לרשת את אביהם. הסכסוך הוביל לדיונים ממושכים, ובסופו של דבר הושגה פשרה, לפיה זכו כל בניו של בוסתנאי לשוויון זכויות מלא בירושה.

לאחר פטירת ראש הגולה חנניה בן דוד, מינו הגאונים את מר זכאי בר אחונאי, מצאצאי שהריאדא בן איזדדואר, לתפקיד ראש הגולה. המינוי עורר התנגדות מצד רב נטרונאי בר חביבאי, בן למשפחת חסדאי, אולם חכמי ישיבות סורא ופומבדיתא הביעו את תמיכתם במר זכאי. בעקבות זאת, רב נטרונאי בר חביבאי עזב את בבל והעתיק את מגוריו לספרד. הגירה זו סימנה את תחילת התפשטותה של האריסטוקרטיה היהודית הדוידית במערב אירופה. השמות הנפוצים בקרב נשיאי נרבון המאוחרים, כגון תודרוס, קלונימוס ומכיר, חזרו והופיעו גם בקרב נשיאי ברצלונה, דבר המעיד על הקשרים המשפחתיים העמוקים והתרבות המשותפת שצמחה מאותה שושלת בבלית.

שושלת זו בנרבון הפכה למודל של אריסטוקרטיה המבוססת על ירושה ולא על בחירה. כפי שמצוין במקורות העבריים, בני המשפחה נחשבו לבעלי "כתר מלכות" ונהנו מחסינות משפטית וכלכלית. מעמדם היה כה איתן, עד שגם מאות שנים לאחר מכן, נשיאים כמו לוי בן משה ותודרוס בן קלונימוס המשיכו להוות סמכות עליונה לא רק עבור יהודי דרום צרפת, אלא גם עבור אריסטוקרטים יהודים בקטלוניה ובאראגון, שראו בנשיא נרבון את הדמות הבולטת והמיוחסת ביותר במעמד זה.

הגעתו של מכיר לנרבון

שנים לאחר מכן, אחד מצאצאי רב נטרונאי, מכיר, הוזמן על ידי הקרולינגים לנרבון בשנת 768. ההחלטה הקרולינגית להזמין את מכיר, נצר לבית דוד, ולכונן תחת הנהגתו נסיכות יהודית בנרבון, התבססה על שילוב של אינטרסים פוליטיים ותפיסות דתיות-משיחיות.

לפי חלק מהמקורות, פפין הגוץ יצר קשר עם הח'ליפות העבאסית בבגדאד בבקשה לשלוח נציג משושלת בית דוד. התשובה הגיעה בדמותו של מכיר, שנחשב לנשיא מבית דוד ולנצר לשושלת הדוידית שהמשיכה דרך בוסתנאי. הגעתו של מכיר לדרום גאליה חפפה עם חישובים משיחיים שהצביעו על שנת 768 כשנה שבה תחל הגאולה, בהתבסס על נבואות דניאל וחורבן המקדש.

עם הגיעו, מכיר קיבל זכויות נרחבות מהקרולינגים. ההסכמים שנערכו כללו הענקת אדמות, זכויות שלטוניות והכרה בו כנסיך יהודי בעל סמכות על הקהילה היהודית בנרבון ובאזורים הסובבים. מעמד זה לא היה רק פוליטי אלא גם דתי, שכן מכיר זוהה כמשיח בן יוסף, דמות מקראית שסימלה את ההכנה לבואו של המשיח בן דוד. זכויות אלו על הקרקע הוכרו כנחלות קבע, מה שהעניק לנשיא מעמד של אדון פיאודלי לכל דבר. בנימין מטודלה, שביקר בעיר מאוחר יותר, העיד כי לנשיא "נחלות וקרקעות מאת מושל העיר ואין אדם יכול להוציא ממנו בחזקה".

הנסיכות שימשה תפקיד אסטרטגי חשוב עבור הקרולינגים. היא נחשבה לאזור חיץ בין האימפריה הקרולינגית לממלכת אל-אנדלוס המוסלמית. מכיר ובני שושלתו הובילו פעולות צבאיות ומדיניות במרחב, כולל השתתפות במערכות בחצי האי האיברי, ונראה שתרמו לחיזוק הגבולות הדרומיים של האימפריה הקרולינגית. קשרים אלו עם ספרד הנוצרית לא היו רק צבאיים אלא גם חברתיים; האריסטוקרטיה היהודית בנרבון ובברצלונה שמרה על זיקה הדוקה, כאשר הנשיא בנרבון נחשב לראש המעמד האריסטוקרטי (הנשיאים והנדבנים) בכל האזור.

בנוסף לפן המדיני, נסיכות נרבון הפכה למרכז תרבותי ואינטלקטואלי חשוב. מסופר כי מכיר ייסד מרכז לימוד יהודי שהכיל ספרייה ובית מדרש. זה היה נדבך חשוב בבניית התשתית התרבותית של יהדות ספטימניה. בנוסף, העיסוק במסורת יהודית רב-לשונית, שהשתמשה בעברית, ארמית ולטינית, העיד על אופייה הרב-תרבותי של הנסיכות ועל קשריה עם העולם היהודי הרחב, במיוחד עם בבל וספרד. מתוך מרכז זה צמח מעמד של מלומדים שהיו גם אנשי חצר, אשר שילבו ידע תורני עם אוריינות פוליטית רחבה. תארים כמו "נשיא", "רבי" ו"דיין" שימשו לעיתים קרובות את אותן דמויות אריסטוקרטיות, שראו בעצמן את חוד החנית של החברה היהודית בפרובאנס.

חשיבותה של נסיכות נרבון התבטאה גם בעיני הנוצרים של התקופה. האפיפיור סטפנוס השלישי, לדוגמה, הביע דאגה עמוקה מהשפעתה וממעמדו של מכיר. הוא ראה בהכרה בנסיכות היהודית ובברית עם הקרולינגים איום על כוחה של הכנסייה ועל תפיסתה התיאולוגית לגבי מעמד היהודים. הכותרת "Rex Judeorum" (מלך היהודים) שהוצמדה לנשיא ביטאה את עוצמתו המדינית החריגה, שהייתה לצנינים בעיני ממסד הכנסייה אך זכתה להגנה מתמשכת מצד השלטון המרכזי.

יצחק היהודי

יצחק היהודי היה דיפלומט יהודי-פרנקי וסוחר רדהני, ממנהיגי הקהילה היהודית בנסיכות נרבון. הוא מילא תפקיד חשוב ביחסי החוץ של קרל הגדול והוביל משלחות דיפלומטיות חשובות, שהבולטת בהן הייתה שליחותו אל הח'ליפות העבאסית, אשר חיזקה את הקשרים בין שתי המעצמות. יצחק ידוע גם בזכות הבאת הפיל "אבו אל-עבאס", מתנה מהח'ליף הארון א-רשיד לקרל הגדול.

יצחק נולד בנרבון שבדרום צרפת, ובמהלך חייו הפך לסוחר חשוב בממלכה הפרנקית. פעילותו המסחרית והכישרון הדיפלומטי שהפגין הקנו לו את תשומת ליבו של קרל הגדול. יצחק נבחר להוביל משלחות דיפלומטיות בשל מומחיותו בתרבות המזרחית, שליטתו בשפות, ומעמדו בקרב יהודי פרנקיה. דמותו של יצחק מייצגת את ראשית צמיחתה של שכבת ה"חצרנים" היהודים בדרום צרפת. לפי מסורות מסוימות, היה זה יצחק היהודי שביסס את מוסד הנשיאות בנרבון לאחר שובו מהמזרח, תוך ניצול קשריו עם קרל הגדול כדי להבטיח את האוטונומיה היהודית.

בשנת 797 יצא יצחק בראש משלחת דיפלומטית שנשלחה על ידי קרל הגדול אל הח'ליף הארון א-רשיד בבגדד. המשלחת כללה שני דיפלומטים נוצרים נוספים, אך יצחק היה היחיד ששרד את המסע הארוך והקשה. במהלך שליחותו בבגדד, התקבל יצחק בכבוד רב וזכה לאמון הח'ליף, שהעניק לקרל הגדול מתנה ייחודית: פיל אסייתי בשם "אבו אל-עבאס". המתנה סימלה את הידידות והקשרים האסטרטגיים בין הקרולינגים לעבאסים.

המסע חזרה לאירופה היה עתיר אתגרים. יצחק ואבו אל-עבאס יצאו לדרכם מבגדד דרך חופי מצרים וצפון אפריקה, שם קיבלו סיוע מהאמיר איברהים אבן אל-אע'לב. הם הפליגו לאירופה דרך הים התיכון, נחתו בג'נובה באוקטובר 801, וחצו את הרי האלפים בדרכם אל חצרו של קרל הגדול באאכן. פעילותו הדיפלומטית של יצחק מדגימה את הקשר ההדוק שהתקיים בין נשיאי נרבון לבין הנהגת בבל. קשר זה לא היה רק דיפלומטי אלא גם משפחתי ותרבותי, והוא איפשר לנשיאי נרבון לשאוב לגיטימציה משושלת בוסתנאי בבבל תוך שהם משמשים כגשר בין המזרח למערב.

הפיל אבו אל-עבאס הפך לסמל עוצמתה של הממלכה הקרולינגית והוצג באירועים חגיגיים כעדות לקשרי הדיפלומטיה של קרל הגדול. אבו אל-עבאס נפטר בשנת 810 במהלך מסע צבאי של קרל הגדול. מורשת הדיפלומטיה של יצחק נמשכה דורות רבים בקרב אריסטוקרטיית נרבון, אשר המשיכה להחזיק בנכסים ובזכויות סניוריאליות בזכות שירותה למלכות.

שלטון בית מכיר

שלטון בית מכיר התאפיינה בהרחבת תחומי ההשפעה של הנסיכות ובשילוב ייחודי של הנהגה יהודית עם תפקידי מפתח בצבא ובמדיניות הקרולינגית. יורשיו של מכיר המשיכו את השושלת בתפקידים משמעותיים, כאשר דמותו של יצחק-ויליאם, אחד מבניו, בלטה במיוחד. יצחק-ויליאם היה דמות מפתח בכיבוש ברצלונה בשנת 801, אחד האירועים הצבאיים החשובים של התקופה, שבו השתתף כחלק מצבאו של קרל הגדול. הכיבוש התבצע תוך שמירה קפדנית על ההלכות היהודיות, כולל הפסקת הקרבות במהלך השבת וחגי ישראל, מה שהעיד על מעמדו הדתי המיוחד לצד תפקידיו הצבאיים. קשרים אלו עם ברצלונה הניחו את היסוד להגמוניה המסורתית של נרבון על הקהילה היהודית בקטלוניה.

יורשי בית מכיר החזיקו בתפקידי שליטה לא רק בנרבון אלא גם באזורים סמוכים, כמו ספטימניה והמרש הספרדית, שבהם שימשו כמגינים על גבולות האימפריה הקרולינגית. התעודות מציינות כי הם ניהלו משא ומתן עם שכניהם המוסלמים, ולעיתים קרובות שימשו כמתווכים בין האימפריה הקרולינגית לבין גורמים בממלכת אל-אנדלוס. מעמד זה של "אנשי חצר" היה נפוץ בקרב האריסטוקרטיה היהודית בדרום, ושאב את כוחו מהיכולת לשלב בין אורח חיים עולמי, רציונליסטי ודיפלומטי לבין הנהגה קהילתית.

המשפחה המשיכה להחזיק בעמדות מפתח גם בדורות הבאים. אחד מצאצאיו של מכיר, ברנרד, נזכר כמחזיק בתארי שליט בספטימניה ובאוקסיטניה, ובשלב מסוים אף כונה "מלך". ברנרד היה מעורב בעימותים פוליטיים עם יריבים פנימיים בתוך האימפריה הקרולינגית, כולל מאבקי כוח מול בישופים וגורמים כנסייתיים, שראו בשלטון היהודי איום על מעמדם. עם זאת, הבריתות שהשיגו בני השושלת, כולל עם משפחות אצולה מקומיות, אפשרו להם לשמר את שליטתם לאורך דורות רבים. מאבקים אלו מול הממסד הנוצרי וה"נובו-רישים" היהודים (כמו מעמד הסוחרים העולה) ליוו את השושלת לאורך כל דרכה. האריסטוקרטיה המכירית נאלצה לעיתים קרובות להשתמש בצ'רטרים מלכותיים ובזכויות חתומות כדי להגן על מעמדה ועל סמכותה הייחודית בתוך בתי הכנסת ובמוסדות הקהילה.

אחת הדמויות הבולטות המאוחרות בשושלת היא שלמה, שנחשב לאחד השליטים היהודים החשובים בספטימניה. הוא פעל לשימור הבריתות עם הקרולינגים ובמקביל נאבק במרידות פנימיות מצד גורמים מקומיים, כמו וילפרד השעיר. שלמה נזכר כשליט שהוביל מדיניות חכמה, ושלטונו סימן את שיא עוצמתם של בני השושלת לפני דעיכתה ההדרגתית. למרות הדעיכה הפוליטית של כוחם החילוני בערים, השושלת המשיכה להחזיק בתארים סמליים ובסמכויות שיפוטיות עליונות. גם כשהכוח עבר לידי מועצות של פרנסים, הנשיא של נרבון נותר "ראש המדברים" והיה בעל זכות המילה האחרונה בביקורת שיפוטית על החלטות של חכמים אחרים בקהילה.

חכמי פרובנס

חכמי פרובאנס היו קבוצת תלמידי חכמים בעלי השפעה שחיו ופעלו בנרבון מהמאה ה-9 ועד לגירוש בשנת 1306. תרומתם לעולם התורה הייתה רחבת היקף, ותורתם ופסקי ההלכה שהוציאו התפרסמו ברחבי אירופה וצפון אפריקה. מוסדות התורה שלהם היו מאורגנים ומבוססים על מודלים שהושפעו מהממסד הבבלי, ובראשם עמדו נשיאים וראשי ישיבה שנודעו בגאונותם. הקשר בין האריסטוקרטיה הלמדנית למוסד הנשיאות היה הדוק; הנשיא לא היה רק מנהיג פוליטי אלא לעיתים קרובות גם תלמיד חכם, רב ודיין, כפי שתואר קלונימוס השני כ"בן חכם, רבי ודיין".

בעקבות הקמת הנסיכות נרבון הפכה למרכז רוחני ותורני חשוב בפרובאנס. בית הדין של נרבון היה בעל השפעה רבה, ונודע בהרכבו הייחודי שכלל חמישה דיינים. פסקי הדין שהוצאו בבית דין זה עיצבו את ההלכה והיו מקור סמכות לדיונים הלכתיים במגוון נושאים. לנשיא נרבון הייתה סמכות שיפוטית עליונה; הוא היה יכול לפתוח מחדש תיקים שנדונו בפני חכמים אחרים ולבצע ביקורת שיפוטית על החלטותיהם, כפי שתועד במקרה של פסק דין בנושא קידושין וכתובה שבו הובא העניין לפני הנשיא להכרעה סופית.

חכמי פרובאנס היו מעורבים עמוקות בפולמוס הפילוסופיה היהודית. חלקם תמכו בלימוד פילוסופיה ושילוב תכנים רציונליים, בעוד אחרים הסתייגו מכך. הנשיא קלונימוס בן תודרוס לקח תפקיד פעיל ומרכזי בעימות זה בתחילת המאה ה-14. הוא חבר לאבא מארי מלוניאל ולרשב"א מברצלונה בחתימה על התקנה האוסרת על לימוד פילוסופיה לפני גיל 25. מעורבות זו לא הייתה רק דתית, אלא גם פוליטית-חברתית: האריסטוקרטיה הוותיקה (הנשיאים) ניסתה להחזיר לעצמה את הבכורה המנהיגותית אל מול מעמד ה"נובו-רישים" והמלומדים הרציונליסטים שערערו על סמכותה.

כמה מהאישים הבולטים שפעלו בפרובאנס כוללים את יצחק סגי נהור, רבי יעקב הכהן, רבי יצחק הכהן, אברהם בן יצחק מנרבונה (הראב"י), רבי זרחיה הלוי (הבעל המאור) ורבי יצחק בן אבא מארי (בעל העיטור). חכמים אלה נחשבו לא רק לגאונים מקומיים, אלא גם לדמויות מרכזיות בעולם היהודי הרחב. לצדם פעלו דמויות אריסטוקרטיות שזכו לתואר "נשיא" או "נדיב" גם בערים אחרות, כמו אבא מארי בן יצחק בבוקייר, שהיה פקיד של הרוזן ריימונד, והנדיב רבי נתן מפוסקייר שתיקן תקנות קהילתיות יחד עם הראב"ד.

פורים נרבונה

אירוע "פורים נרבונה" הוא כינויו של נס הצלה שאירע לקהילה היהודית בנרבון ביום כ' באדר, 6 במרץ 1236. האירוע החל בעקבות עימות אלים ומקרי בין יהודי שהגיע מצרפת (צפון צרפת המלוכנית) לבין דייג נוצרי מקומי. על פי התיעוד, היהודי הצרפתי הכה את הדייג בראשו באמצעות כלי עץ ופצע אותו. הפצוע הועבר לטיפולו של רופא נוצרי, אשר קשר קשר עם דייג נוסף בשם פאוליבינה (Paulivina), שהיה ידוע כשונא ישראל. השניים ניצלו את התקרית כדי להסית את ההמון הנוצרי בעיר ולחולל מהומות רחבות היקף נגד הקהילה היהודית כולה.

ההמון המוסת פרץ לרובע היהודי, חדר לבתי המגורים ולאזורי הפרטיות האישיים ביותר של בני הקהילה, תוך ניסיונות ביזה והרס. למרות עוצמת ההתקפה ושבירת דלתות הבתים, האירוע הסתיים ללא אבדות בנפש וללא פגיעה בספרי התורה של הקהילה. הסופר מאיר בר יצחק, שהיה עד ראייה לאירועים ואף ביתו שלו הותקף, תיעד את ההצלה במגילה מיוחדת שנשמרה בדפי פירושו של הרי"ף למסכת מגילה:

"ברוך ומשובח השם הנורא מאד שאין חקר לגדולת גבורתו, שלא היה דאבון נפש בפלאי מעשיו הנפלאים אשר הפליאנו ביום עשרים לחודש אדר של שנת ד' אלפים תתקצ"ו, שקמו עלינו כל בני העיר הזאת נרבונה לכלותנו; קמו ובאו לתוך בתינו ולתוך חדרי משכבנו, ולא השליטם אדוננו לנגוע אפילו בבן אחד מבני אומתנו, וגם ספר תורה אחד לא לקחו בידם כי בבואם לפתחי בתינו וישברו אותם הכה אותם אלהים בעיוורון. ופחד גדול נפל בתוכם כי פתאום קם עלינו אדוננו, הויקונט דון אימריק, יחיה לעולם, עם שומריו ושריו לבער מלבם הרעה אשר עשו עמנו; וכל חשובי העיר קמו לעזרתנו ולבטל גזירות התוקפים אותנו. בביתי התחילו לשבור הדלתות וספר פירוש המקרא וקצת ספרים אחרים נלקחו, אבל דון אימריק החזיר כל מה שאבד ליד בעליו. יתברך שמו ויתעלה זכרו לנצח ולנצח נצחים כי הוא הראנו הכל. צדקתנו תביא לאריאל [ירושלים] אותם אוהבי עם ישראל, אמן. וזה היה הנס שאירע כשיהודי צרפתי הכה בראשו של דייג טמא בכלי עץ ופצע אותו פצע שהעלהו ביד רופא גוי. אותו רופא קשר קשר עם דייג אחר שונא ישראל להרוג אותו [את היהודי]. שמו היה פאוליבינה, והוא אסף סביבו המון עם שעשו כמתואר לעיל; ובכן יישמר הדבר לזיכרון לכל כי ימי הפורים האלה לא יעברו אלא ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה, אמן אמן. אני הסופר מאיר בר יצחק זצ"ל" ³.

הצלת הקהילה התאפשרה בזכות התערבותו המיידית והנחרצת של מושל העיר, הויקונט דון אימריק השלישי (Don Aymaric III). אימריק הופיע בראש שומריו ושריו, פיזר את המתפרעים ופעל להשיב את הרכוש שנבזז לבעליו. יחד עמו פעלו נכבדי העיר הנוצרים כדי לבטל את רוע הגזירה. הכרת התודה של יהודי נרבון לאימריק הייתה יוצאת דופן; הם ראו בו שליח אלוהי והביעו תקווה כי הוא ופמלייתו יזכו להגיע לירושלים ("אריאל"). פעולתו של אימריק משקפת את הברית ההיסטורית ארוכת השנים בין האצולה המקומית לקהילה היהודית בנרבון, ברית שנשענה על מסורות מימי קרל הגדול.

התיאור ההיסטורי של האירוע עושה שימוש מכוון במוטיבים ממגילת אסתר כדי להעניק למאורע המקומי ממד טיפולוגי ומשיחי. פאוליבינה המתסיס מוצג כמעין דמותו של המן, והצלת הקהילה מתוארת כנס המקביל לימי הפורים המקוריים. הקריאה של מאיר בר יצחק לשמור את היום כזיכרון "בכל שנה ושנה" מעידה על ניסיון לכונן מסורת של "פורים שני" בנרבון. למרות שאין הוכחות חותכות לכך שהחגיגה השנתית התקיימה לאורך דורות רבים, המסמך עצמו נתפס במחקר המודרני כעדות המוקדמת ביותר המתועדת לקיומו של מנהג "פורים שני" בקהילות ישראל.

הדיוק ההיסטורי של האירוע נתמך במחקר על ידי הצלבה עם מסמך לטיני משנת 1253, שבו שני חברי מועצת העיר (קונסולים) מאשרים כי בשנת 1236 אכן התרחשה תקרית אלימה שבה יהודי הרג ילד נוצרי (או פצע אדם, לפי גרסאות אחרות) וכי דון אימריק התערב כדי לדכא את המהומות שפרצו בעקבות זאת. עבור יהודי נרבון, האירוע הדגיש את הפגיעות הרבה של הקהילה בגולה, התלויה לחלוטין ברצונו הטוב של השליט הנוצרי מול העוינות של ההמון המקומי.

דעיכת נסיכות נרבון

דעיכת נסיכות נרבון קשורה לתמורות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות שפקדו את האזור במהלך ימי הביניים. השושלת המכירית, שהצליחה לשמר שליטה נרחבת במהלך הדורות, החלה לאבד מכוחה לנוכח לחצים גוברים מצד גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד.

אחד האירועים המרכזיים שהשפיעו על דעיכת הנסיכות היה עליית כוחם של משפחות אצולה נוצריות מקומיות, כגון זו של דון אימריק, וזו של וילפרד השעיר, שהתנקש בשלמה והוביל מרידות באזורים שבשליטת הנסיכות. מרידות אלו החלישו את האחיזה היהודית באזור והגבילו את כוחם של בני השושלת לשמר את מעמדם. תהליך זה לווה בשחיקה הדרגתית של הסמכות האריסטוקרטית. ניסיונות של אנשים מחוץ למעמד הנשיאות לנכס לעצמם תארים כמו "נדיב" או לתפוס מקומות מכובדים בבית הכנסת (כפי שתועד באירוע שערורייתי בבית הכנסת בנרבון בסוף המאה ה-12) סימלו את קריאת התיגר על הסדר החברתי הישן.

תהליכים פנימיים באימפריה הקרולינגית גם הם השפיעו על מעמדה של נסיכות נרבון. התפוררות האימפריה בעקבות הסכם ורדן בשנת 843 והמאבקים בין שליטי הפרנקים הביאו לצמצום התמיכה הקרולינגית בנסיכות היהודית. פיצול האימפריה יצר חוסר יציבות באזורי הגבול, דבר שאיפשר לאצילים מקומיים וליריבים אחרים לערער את השליטה היהודית בנרבון וסביבותיה. בנוסף, הניתוק הפוליטי בין ספרד הנוצרית לנרבון במאה ה-13 (כאשר מלך צרפת תפס את הריבונות על נרבון) פגע בהגמוניה ההיסטורית של נשיאי נרבון על ברצלונה, והפך את ההנהגה המקומית למבודדת יותר.

במקביל, התחזקות הכנסייה הנוצרית, במיוחד תחת בישופים כגון הינקמר מריימס, הובילה לחקיקת חוקים שהגבילו את מעמדם של היהודים. החלטות שהתקבלו במועצות כנסייתיות, כגון מועצת מו-פריז בשנת 845-846, הגבילו את השפעתם של יהודים במסחר, בשלטון המקומי ובתחום הצבאי. חוקים אלו הובילו לירידה בכוחם הפוליטי והכלכלי של בני השושלת.

הקשרים המסחריים והתרבותיים של הנסיכות נפגעו גם הם מפלישות הוויקינגים והסרצנים. לאורך הזמן, מאבקי כוח פנימיים בתוך השושלת הובילו לצמצום השפעתה. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת כי השושלת נעלמה במאה ה-11, המקורות העבריים והלטיניים מוכיחים כי הנשיאות המשיכה להתקיים כמעמד אריסטוקרטי מוכר עד לגירוש הסופי. הנשיא האחרון בנרבון, קלונימוס בן תודרוס (המזוהה במסמכים לטיניים כ-Momet Tauros), פעל עד שנת 1306.

התיאור האחרון של הנסיכות בנרבון, בימיו של השליט קלונימוס השני (במאה ה-12), מגיע מספר המסעות של בנימין מטודלה:

"וארץ אסכנדריאה של מצרים וארץ ישראל וארץ אפריקיה וכל [גבוליה ומ]שם יום וחצי לגירונדה ובה קהל קטן מהיהודים. [ומשם] שלשה ימים [לנירבונה והיא] עיר קדומה לתורה. ומשם יצאה תורה לכל הארצות ובה חכמים וגדולים [ונשיאים] ובראשם רבי קלונימוס בן הנשיא הגדול ר' טדרוס מזרע דוד מכונה ביחוסו. [ויש לו] נחלות וקרקעות מאת מושל העיר ואין אדם יכול להוציא ממנו בחזקה ובראשם ר' אברהם ראש הישיבה ור' מכיר ור' יהודה ואחרים כנגדן הרבה תלמידי חכמים ויש בה היום שלש מאות יהודים".

הגירוש הגדול של יהודי צרפת בשנת 1306 שם קץ סופי למוסד מפואר זה. משפחת הנשיא נעלמה מדפי ההיסטוריה של דרום צרפת, ובכך תם פרק ייחודי של אריסטוקרטיה יהודית דוידית באירופה הנוצרית.

מורשת

מורשת נסיכות נרבון והשושלת המכירית חורגת מעבר לגבולות הזמן והמקום שבהם פעלו. השפעתה ניכרת בכמה תחומים מרכזיים בהיסטוריה של יהודי אירופה ובמערכת היחסים בין היהודים לעולם הנוצרי והאסלאמי בימי הביניים.

אחת המורשות המרכזיות של נסיכות נרבון הייתה יצירת דגם של שלטון יהודי עצמאי למחצה בתוך מערכת פיאודלית נוצרית. מעמדם של בני השושלת המכירית כמנהיגים מוכרים באופן רשמי על ידי הקרולינגים יצר תקדים חשוב ביחסי יהודים ונוצרים. התקדים הזה עורר עניין ועיסוק נרחב בכתבים תיאולוגיים נוצריים, כמו גם בוויכוחים פנים-יהודיים בנוגע למעמד הנשיא ולתפקידו ההיסטורי.

במישור התרבותי, נסיכות נרבון הפכה למרכז יהודי חשוב בדרום אירופה. בית המדרש שהוקם בנרבון, יחד עם הספרייה וההשפעה התרבותית של הנסיכות, תרמו להתפתחות הקהילות היהודיות באזור ולחיזוק הקשרים עם קהילות יהודיות רחוקות, במיוחד בספרד, בבבל ובצפון אפריקה. האזור הפך למוקד של העברת ידע, ספרות ותורה, ששימש השראה לדורות הבאים.

מורשת נוספת נוגעת לשמירה על זהות יהודית בסביבה רב-תרבותית. השושלת המכירית הצליחה לשלב בין מסורת יהודית לבין דרישות העולם הנוצרי, תוך שמירה על אוטונומיה דתית ותרבותית. הדוגמאות של שמירה על ההלכה, גם במסגרת פעילות צבאית ומדינית, משקפות את המחויבות של הנסיכות לערכי היהדות לצד מעורבות פוליטית וצבאית.

השפעת הנסיכות חורגת מהקהילה היהודית בלבד. בקרב האצולה הנוצרית, רעיון הקמת נסיכות יהודית תחת חסות קרולינגית שימש השראה לשילובים פוליטיים ודיפלומטיים בעידן הפיאודלי. האינטראקציה בין הקרולינגים לשושלת המכירית פתחה צוהר לשיתוף פעולה בין קהילות דתיות שונות בתקופה שבה מתחים בין דתות היו שכיחים.

בתחום ההיסטוריוגרפיה, נסיכות נרבון מהווה מקור לא אכזב של מחקר ותיעוד, הן מצד מקורות יהודיים והן מצד כרוניקות נוצריות. המסמכים המזכירים את הנסיכות עוררו עניין אצל חוקרים לאורך הדורות, והם משמשים בסיס לדיון על תפקידה של היהדות בתקופה הקרולינגית, על השפעתם של יהודים במערכת הפיאודלית, ועל הקשרים בין יהדות בבל לאירופה.

למרות דעיכתה של הנסיכות בסוף המאה ה-10, זכרה נותר חקוק בתודעה היהודית והכללית כאחת הדוגמאות המרתקות להצלחה יהודית פוליטית, תרבותית ודתית באירופה של ימי הביניים. הרעיון של שלטון יהודי עצמאי תחת חסות נוצרית, יחד עם עוצמתם התרבותית והמדינית של בני השושלת, הפך את נסיכות נרבון לפרק ייחודי ומשמעותי בהיסטוריה היהודית.

לקריאה נוספת

• ארתור ג'. צוקרמן, נסיכות יהודית בצרפת הפיאודלית, 768–900, הוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק ולונדון, 1972.
• ארתור ג' צוקרמן, "הנשיא של צרפת במאה התשיעית ו'אגרוף היהודים' בטולוז", בתוך: פרסומי האקדמיה האמריקאית לחקר היהדות, כרך 33 (1965), עמ' 51–82, הוצאת האקדמיה האמריקאית לחקר היהדות.
• וולפגאנג דרסן, אדם סי. אולרס, גאורג מינקנברג, Ex Oriente: יצחק והפיל הלבן – בגדד-ירושלים-אאכן: מסע בין שלוש תרבויות סביב שנת 800 ועד ימינו, הוצאת פון זאברן, אאכן, 2003.
• יהודה דוד אייזנשטיין, ‏מעשה בוסתנאי, באתר "דעת" (מתוך ספרו "אוצר מדרשים")
• בוסתנאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• בוסתנאי, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר.
• בנימין זאב בנדיקט, מרכז התורה בפרובאנס: אסופת מאמרים, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1985 (הוצאה נוספת 2003)
• אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1995
• אריה גרבויס, נשיאי נרבונה : לדמותה ולמהותה של הנהגה יהודית בדרום צרפת בימי הביניים, מיכאל יב (תשנא) מג-סו
• "מכיר". האנציקלופדיה היהודית. פאנק וואגנאלס, 1901–1906.
• כתבי בנימין מטודלה בפרויקט בן-יהודה
• שלמה ה. פיק, הקהילות היהודיות של פרובנס לפני הגירוש של שנת 1306, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1997.
• נינה קאפוטו, "היסטוריה אזורית, זיכרון יהודי: פורים של נרבונה", היסטוריה יהודית (Jewish History), כרך 22, 2008, עמ' 97–114 (באנגלית).

הערות שוליים

1. ארתור ג'. צוקרמן, נסיכות יהודית בצרפת הפיאודלית, 768–900, הוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק ולונדון, 1972.
2. שלמה ה. פיק, הקהילות היהודיות של פרובנס לפני הגירוש של שנת 1306, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1997.
3. נינה קאפוטו, "היסטוריה אזורית, זיכרון יהודי: פורים של נרבונה", היסטוריה יהודית (Jewish History), כרך 22, 2008, עמ' 97–114 (באנגלית).