חיים בן יאיר (1911–1998) היה סוחר, מנהל חשבונות, פעיל ציבור וחלוץ ברכישת קרקעות בנגב בתקופת המנדט הבריטי. בן יאיר נולד בח'אן יונס שבעזה, שם התגוררה משפחתו במשך שנים רבות, ובתקופה מסוימת הוא אף היה היהודי היחיד שחי בעיירה הערבית. קשריו ההדוקים עם הבדואים, היכרותו העמוקה עם תרבותם ושליטתו בשפתם הפכו אותו לדמות מרכזית באזור. הוא פעל לקדם יוזמות להקמת יישובים יהודיים על הקרקעות שרכש, והקדים בכך את פעילות קרן קיימת לישראל והמוסדות הלאומיים בנגב. למרות שאיבד את רוב אדמותיו בשל נסיבות משפטיות והיסטוריות, מפעלו נחשב לאבן דרך בהתיישבות היהודית בדרום הארץ. ארכיונו שימש בסיס להקמת מוזיאון המתעד את פועלו, והדגיש את תרומתו להתיישבות ולמפעל הציוני בנגב.
ביוגרפיה מוקדמת
חיים בן יאיר נולד בערב סוכות 1911 בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, לז'נטיל ואברהם בן יאיר. משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה שחיה בעיירה הערבית באותה תקופה. אמו, ז'נטיל, הייתה בתו של הרב נחמן בטיטו, שכיהן כראשון לציון וכרב עדת המערבים בירושלים. אביו, אברהם, היה סוחר מצליח, אמיד ומקובל בסביבתו, שעסק בייבוא ובייצוא של תוצרת חקלאית למדינות רבות, ורכש בתים ושטחים נרחבים בח'אן יונס. בשל מעמדו המכובד זכה לכינוי "אבו עייש" בקרב שכניו הערבים.
משפחת בן יאיר הגיעה לח'אן יונס לאחר שעזבה את עזה, שם התגוררה במשך שנים אחדות. במקור, מוצא המשפחה היה מהבלקן, והיא היגרה למצרים ומשם הגיעה לארץ ישראל. בח'אן יונס קיימו בני המשפחה יחסי מסחר עם תושבי המקום ושמרו על שפת הלאדינו לצד הערבית. אברהם בן יאיר ביקש להשתלב בחברה הערבית המקומית, אך למרות מאמציו, חלק מתושבי המקום התלוננו על פעילותו המסחרית, בטענה שעסק במתן הלוואות בריבית.
חיים בן יאיר גדל בסביבה ייחודית, שבה היה חשוף לתרבות הערבית ולמסחר מגיל צעיר. לצד משפחתו, הוא שמר על קשרים טובים עם הבדואים באזור הנגב ועם שייח'ים מצפון סיני ועבר הירדן. כבר בצעירותו הפגין כישרון לשפות, ושלט בעברית, לאדינו, ערבית ספרותית ומדוברת, ספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית ואיטלקית.
בשנת 1930, סיים חיים את לימודיו בבית הספר "שיעורים למסחר" בירושלים, שם התמחה בהנהלת חשבונות. לאחר מותו הפתאומי של אביו בשנת 1932, נאלצה משפחתו לעזוב את ח'אן יונס ולעבור לירושלים, אך לא ניתקה את קשריה עם העיירה. חיים, שהיה הבן הבכור, לקח על עצמו את ניהול עסקי המשפחה, בעיקר בתחום המסחר החקלאי, שכלל ייצוא של תפוזים למצרים וייבוא חיטה מסודאן ותמרים מעיראק.
למרות המעבר לירושלים, המשפחה המשיכה לבקר בח'אן יונס באופן קבוע, בעיקר כדי לפקח על הנכסים הרבים שהותיר האב. הביקורים הללו חיזקו את קשריו של חיים עם הבדואים והפכו אותו לדמות מוערכת ואמינה בקרבם. הוא אף סייע לעולים יהודים שעברו דרך ח'אן יונס בדרכם לארץ ישראל.
הקרקע שעליה גדל חיים, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מסחרית, הובילה אותו ליזום רכישת קרקעות בנגב כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, תקופה שבה המוסדות הלאומיים טרם התעניינו באזור זה. יוזמותיו בתחום זה, כמו גם קשריו הענפים עם ערביי האזור, הניחו את היסודות לפעילותו העתידית והפכו אותו לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות גאולת הקרקעות בנגב.
קשריו עם ערביי האזור
חיים בן יאיר היה ידוע בקשריו ההדוקים עם ערביי האזור, במיוחד עם השייח'ים הבדואים בנגב, בצפון סיני ובעבר הירדן. קשרים אלו התפתחו לאורך שנים של מגורים בח'אן יונס, שם הייתה משפחתו היהודית היחידה שחיה בסביבה ערבית-מוסלמית. כבר בילדותו נחשף לחיים בקרב תושבי האזור, דבר שאיפשר לו לפתח הבנה עמוקה של התרבות, המנהגים והדינמיקה החברתית המקומית. שליטתו בערבית ספרותית ובמספר ניבים של ערבית מדוברת הפכה אותו לדמות מוערכת ומקובלת בקרב הבדואים, והם ראו בו איש סודם.
במהלך ביקוריה התקופתיים של משפחתו בח'אן יונס לאחר שעברה לירושלים, המשיך חיים לשמור על קשרים עם השייח'ים המקומיים ואף טיפח אותם. קשרים אלו אפשרו לו להתקדם בתהליכי רכישת קרקעות בנגב בשנות ה-30 של המאה ה-20. הבדואים סמכו עליו, וחלקם אף הציעו לו לרכוש אדמות שבבעלותם. בשל אופיים המורכב של עסקאות הקרקעות באזור, שהיו כרוכות בהסכמים עם בעלי קרקע, שכנים ונכבדים מקומיים, ניצל חיים את קשריו האישיים כדי לנהל משא ומתן ולהשיג אישורים מתאימים.
מעבר לפעילותו המסחרית, משפחת בן יאיר הייתה ידועה בנכונותה לסייע לעולים יהודים שניסו להסתנן לארץ ישראל דרך רצועת עזה. ח'אן יונס שימשה עבורם תחנת מעבר, ובני המשפחה העניקו להם מחסה וסיוע בדרכם. פעולות אלו חיזקו את מעמדו של חיים בקרב הקהילה המקומית, אך גם הפכו אותו לדמות ייחודית שנעה בין העולם היהודי לעולם הערבי.
פעילות מסחרית והתיישבותית
לאחר מות אביו בשנת 1932, המשיך חיים בן יאיר לעסוק בניהול עסקי המשפחה, שהתמקדו בעיקר בייבוא ובייצוא של תוצרת חקלאית. בין היתר, ייצא תפוזים למצרים, ייבא חיטה מסודאן ותמרים מעיראק, ושמר על קשרים מסחריים ענפים עם תושבי האזור ועם מדינות נוספות. במקביל, המשפחה לא ניתקה את קשריה עם ח'אן יונס, והם נהגו לבקר בעיירה בקביעות כדי לפקח על נכסיהם. במהלך ביקורים אלו, חיזק חיים את קשריו עם השייח'ים הבדואים בנגב, בצפון סיני ובעבר הירדן, והיה לדמות מוכרת ומוערכת בקרבם.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל חיים בן יאיר בפעילות חלוצית של רכישת קרקעות מבדואים באזור הנגב, תקופה שבה המוסדות הלאומיים כמעט שלא פעלו באזור זה. תחילה רכש אדמות מדרום לח'אן יונס ולאחר מכן הרחיב את פעילותו לרכישת נחלות גדולות יותר. בין השטחים שרכש היו קרקעות באזור בארי-רעים, מגרשים בבאר שבע וסביבתה, וכן שטחים בחבל חלוצה, שבמהלך השנים הוקמו עליהם יישובים יהודיים. בנוסף, רכש חלקות קרקע בשרון ובהר סמוך לבית לחם, שכיום שוכן עליו בית הספר שדה הר גילה.
בשנת 1934 יזם חיים את הקמת היישוב "אבן יאיר" על אדמות שרכש בביר-שנק, כיום אזור קיבוץ צאלים. הוא העלה על הקרקע קבוצת פועלים יהודים, שהתיישבו באוהלים, חרשו את הקרקע, זרעו שעורה וכרו באר מים. במקביל, הוא מכר מגרשים ביישוב שתכנן. חיים פנה לקרן קיימת לישראל בבקשה לשיתוף פעולה ביוזמתו להקים שרשרת יישובים יהודיים בין עזה לבאר שבע על אדמות שרכש, אך פנייתו לא נענתה, והיישוב "אבן יאיר" ננטש לאחר זמן קצר. בשנת 1935, עיתון "דבר" טען שחיים בן יאיר מרמה אנשים עם קרקעות דמיוניות ("אלפים נלכדו בפח הספסרות"), דבר שפגע בבן יאיר מאוד וגרם לו לשלוח מכתב זועם, שפורסם גם בעיתון "הירדן".
פעילותו לרכישת קרקעות הייתה מורכבת ומאתגרת. היא דרשה משא ומתן עם בעלי הקרקע הבדואים, קבלת אישורים משכנים וממנהיגי שבטים בתמורה לשלמונים, תשלום מיסים גבוהים, העסקת מודדים, וניהול הליכים משפטיים מול שלטונות המנדט הבריטי להעברת הבעלות. כדי להתמודד עם המורכבות המשפטית, התקשר חיים בהסכם שותפות עם עורך דין מתל אביב. אולם, עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, נותקו קשרי המסחר בין היהודים לבדואים, ועורך הדין ככל הנראה מעל באמונו של חיים, כאשר העביר את הקרקעות לקרן הקיימת לישראל.
כאשר הסתיימה תקופת אי-היציבות והמצב הביטחוני אפשר לחזור לנגב, גילה חיים להפתעתו כי הקרקעות שרכש במאמצים רבים כבר אינן בבעלותו, וכי הן עברו למוסדות הלאומיים. אובדן הקרקעות היווה עבורו מכה קשה, במיוחד כשהבין כי עמל רב, משאבים וקשרים שהשקיע ירדו לטמיון. תחושת העוול התעצמה כאשר ראה את המוסדות המיישבים מעלים יישובים יהודיים חדשים על הקרקעות שהיו בבעלותו, מבלי שקיבל על כך הכרה או פיצוי.
לאורך השנים, ניסה חיים בן יאיר, יחד עם בני משפחתו, לתבוע פיצויים ממינהל מקרקעי ישראל על אובדן הקרקעות. הם הגישו מספר תביעות משפטיות, אך כולן נדחו. הסיבה העיקרית לדחיית התביעות הייתה החשש של המדינה ליצור תקדים משפטי שיחייב פיצוי בדואים על קרקעות שהופקעו מהם באזורים אחרים בנגב.
המאבק המשפטי, שנמשך שנים, השאיר את חיים עם תחושת קיפוח עמוקה. למרות פניותיו הרבות למוסדות המדינה ולפקידים בכירים, הוא לא זכה לקבל הכרה על תרומתו להנחת היסודות להתיישבות בנגב, ולא קיבל פיצוי על ההשקעות והמאמצים שהשקיע ברכישת הקרקעות. מאבק זה, לצד אובדן הקרקעות, היה לאחת התגליות הכואבות ביותר בחייו, אך גם שיקף את חזונו החלוצי להפרחת הנגב ולהקמת יישובים יהודיים בו, חזון שהתממש לאחר קום המדינה, גם אם לא בדרך שדמיין.
פעילות ציבורית
חיים בן יאיר עסק לאורך חייו בפעילות ציבורית מגוונת, שהתאפיינה בשילוב של חזון ציוני עם מחויבות עמוקה לקהילה היהודית בארץ ישראל. לאחר שעבר לירושלים בעקבות מות אביו, המשיך חיים לשמור על מעורבות קהילתית, ואף הרחיב את פעילותו הציבורית כאשר עבר להתגורר בתל אביב. הוא היה פעיל בוועד העדה הספרדית בעיר, שם תרם מניסיונו ומקשריו לטובת קידום ענייני הקהילה ולסיוע לחבריה.
שליטתו בשפות רבות, בהן עברית, לאדינו, ספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, וכן ערבית ספרותית ומספר ניבים של ערבית מדוברת, הפכה אותו לדמות מרכזית ביכולת לנהל קשרים חוצי תרבויות. יכולת זו לא רק שירתה אותו בפעילותו העסקית והמשפטית, אלא גם אפשרה לו לתווך ולסייע בפתרון סוגיות מורכבות שעמדו בפני קהילתו.
במקביל לפעילותו בעדה הספרדית, ניסה חיים לקדם את חזונו הלאומי בדרכים שונות. לאחר קום מדינת ישראל, בשנת 1949, פנה לשרים ולפקידים בכירים בממשלה הצעירה, והציע להעמיד לרשות המדינה את קשריו הענפים עם ערביי ארץ ישראל והמדינות השכנות. הוא סבר כי קשרים אלו יכולים לשמש גשר לשיתוף פעולה באזור ולחיזוק מעמד המדינה החדשה, אך הצעתו נדחתה, והוא לא קיבל מענה מצד הרשויות.
למרות דחיית יוזמותיו מצד הממסד, המשיך חיים לעסוק בנושאים שהאמין בהם. הוא פעל במרץ לתיעוד מפעל חייו ולהנצחת תרומתו לרכישת קרקעות ולהתיישבות היהודית בנגב, מתוך שאיפה שההיסטוריה תכיר בתרומתו. ארכיונו, שתעד בקפדנות את רכישת הקרקעות והיוזמות ההתיישבותיות שהוביל, שימש לימים בסיס להקמת "מוזיאון בן יאיר לתולדות גאולת אדמות הנגב" בקיבוץ גבולות. מוזיאון זה הפך למקור ידע חשוב על פועלו של חיים ועל תרומתו הייחודית למפעל הציוני בנגב.
ביקורו בחאן יונס לאחר מלחמת ששת הימים
לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נסע חיים בן יאיר לבקר במקום הולדתו, ח'אן יונס, שבאותה עת הייתה תחת שליטה ישראלית. הביקור היה עבורו אירוע מרגש ומשמעותי, שכן מדובר היה בשיבה לעיירה שבה נולד וגדל, ושבה התגוררה משפחתו במשך שנים רבות כמשפחה היהודית היחידה במקום.
בח'אן יונס התקבל חיים בכבוד רב על ידי תושבי העיירה הערביים, שהכירו אותו ואת משפחתו עוד מימי ילדותו. הם זכרו את אביו, אברהם בן יאיר, כאיש עסקים אמיד ומכובד, ואת חיים עצמו כאדם ששמר על קשרים טובים עם הקהילה המקומית, במיוחד עם השייח'ים והבדואים באזור. התושבים ציינו לטובה את יחסיו ההוגנים והכבוד שהפגין כלפיהם, והמפגש המחודש התנהל באווירה חמה ומכבדת.
עבור חיים, הביקור היה לא רק מפגש עם זיכרונות העבר אלא גם הזדמנות להיזכר בתרבות ובקהילה שבה גדל. עם זאת, הביקור גם העצים את תחושות הקיפוח והעלבון שחווה לאורך השנים, בשל האופן שבו מאמציו ומפעל חייו בגאולת קרקעות הנגב לא זכו להכרה מצד המוסדות הלאומיים במדינת ישראל. הביקור הדגיש את הפער בין ההערכה והכבוד שזכה להם מצד שכניו לשעבר בח'אן יונס, לבין הכתפיים הקרות שהפנה לו הממסד הישראלי לאורך השנים.
הביקור בח'אן יונס לאחר מלחמת ששת הימים סימל עבור חיים סגירת מעגל מסוימת, אך גם המחיש את מורכבות סיפור חייו, שהיה רצוף בהצלחות אישיות ותרומות משמעותיות, לצד תחושות של אכזבה ואובדן בשל ההיסטוריה שנכתבה בלעדיו.
קריאה נוספת
- סוויסה, משה חיים, יהדות מרוקו – בואו נעלה ציון, מכון מורשת אבות, אוגוסט 2024.
קישורים חיצוניים
- חיים בן יאיר – חלוץ גואלי הקרקעות בחבל הבשור, באתר דן גזית.
- כתבי יד ודפוסים נדירים: לאדינו בח'אן יונס שברצועת עזה, מאת אבנר פרץ.
- התיישבות חסרת-מנוח, באתר דן גזית.
- דו"ח ומסמכים כלליים של מפקד האוכלוסין בפלשתינה, 1922 מאת J.B. Barron.
- עיתון הירדן, 7 ינואר 1935.
