יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי היו שני מנהיגים ציוניים משפיעים בראשית המאה ה-20, אשר שיתפו פעולה בפיתוח כוח צבאי יהודי, אך החזיקו בתפיסות שונות לגבי הדרך להשגת המטרה. שניהם הגיעו מרקע שונה: טרומפלדור היה קצין לשעבר בצבא הרוסי, שעוטר על גבורתו במלחמת רוסיה-יפן, ואילו ז'בוטינסקי היה עיתונאי, סופר ואיש רוח, אשר נמשך לעולם הפוליטי והדיפלומטי. המפגש ביניהם התרחש ב-1915 במחנה הפליטים היהודי בגאבארי שבמצרים, שם התרכזו מאות יהודים מארץ ישראל שגורשו על ידי השלטון העות'מאני או עזבו בשל התנאים הקשים של המלחמה. שניהם האמינו כי על היהודים לתרום באופן פעיל למאמץ המלחמתי לצד מדינות ההסכמה, מתוך תפיסה כי תמיכה בבריטניה תסייע בעתיד להגשמת הציונות.
בעוד ז'בוטינסקי דגל בהקמת כוח צבאי יהודי לוחם כבר מראשית הדרך, טרומפלדור ראה חשיבות רבה גם בהקמת כוח עזר, מתוך הבנה כי עצם שילובם של יהודים במסגרת צבאית מהווה הישג מדיני משמעותי. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בהחלטתם לקבל את הצעת הבריטים להקים את גדוד נהגי הפרדות, ששימש כיחידת תובלה ולא ככוח לוחם. ז'בוטינסקי התנגד למגבלה זו, אך בדיעבד הודה כי טרומפלדור צדק, וכי פעילות הגדוד היוותה פריצת דרך להקמת כוח צבאי יהודי בעתיד. לאחר פירוק הגדוד, השניים פעלו להקמת גדודים עבריים לוחמים במסגרת הצבא הבריטי, מהלך שהבשיל בהקמת גדוד ה-38 של קלעי המלך, שבו שירת ז'בוטינסקי כקצין.
מערכת היחסים בין השניים התאפיינה בכבוד הדדי, אך גם בפולמוסים רעיוניים. בעוד טרומפלדור נטה לתפיסות סוציאליסטיות, ז'בוטינסקי הדגיש את החשיבות של לאומיות יהודית מודרנית וכוח צבאי יהודי עצמאי. לאחר פירוק הגדודים העבריים, פנה טרומפלדור לקידום רעיונות ההתיישבות והחלוציות במסגרת תנועת "החלוץ", והוביל את קבוצת המתיישבים לתל חי, שם נפל בקרב ב-1920. ז'בוטינסקי, שראה בקרב תל חי דוגמה למאבק יהודי על הארץ, הקים את תנועת בית"ר על שמו של טרומפלדור, והמשיך לפעול לחיזוק כוחו הצבאי של היישוב. מחויבותם המשותפת לרעיון הלאומי עיצבה את דרכה של הציונות הצבאית, והותירה חותם על עיצוב הזרמים הציוניים ביישוב היהודי בארץ ישראל.
היכרותם ותחילת שיתוף הפעולה
יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי נפגשו לראשונה בשנת 1915 במחנה גאבארי באלכסנדריה, מצרים, שם התרכזו פליטים יהודים מארץ ישראל שגורשו על ידי השלטון העות'מאני או עזבו בשל התנאים הקשים שיצרה המלחמה. טרומפלדור הגיע למצרים לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי העות'מאנים, בשל היותו נתין זר וקצין לשעבר בצבא הרוסי. הוא היה בין חברי קבוצת דגניה אשר סירבו להתעת'מן מתוך אמונה כי תבוסת האימפריה העות'מאנית תסייע להגשמת החזון הציוני. ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה לאחר פעילות עיתונאית במערב אירופה, שם עקב אחר ההתפתחויות הגאו-פוליטיות וזיהה את ההזדמנות לשתף פעולה עם הבריטים ביצירת כוח עברי לוחם. הוא האמין כי השתתפותם של יהודים לצד מדינות ההסכמה תסייע לקדם את מעמדם המדיני ותתרום להכרה בזכויותיהם בארץ ישראל.
הקמת גדוד נהגי הפרדות
בעקבות הפגישה באלכסנדריה, פתחו טרומפלדור וז'בוטינסקי במגעים עם הצבא הבריטי בניסיון להקים כוח עברי לוחם. הבריטים דחו את הרעיון להקים גדוד יהודי קרבי, אך היו מוכנים לאשר את הקמתו של כוח תובלה יהודי, שיפעל במסגרת הצבא הבריטי בגזרת הדרדנלים. ההחלטה עוררה מחלוקת בין שני המנהיגים: בעוד שז'בוטינסקי ראה בכך פשרה שאינה מספיקה והאמין כי יש להתעקש על הקמת כוח לוחם, טרומפלדור טען כי עצם הקמת יחידה יהודית רשמית בצבא הבריטי היא הישג משמעותי שיכול לשמש בסיס להתפתחות כוח עברי בעתיד.
לבסוף, ב-1 באפריל 1915, הוקם גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps), בפיקודו של הקולונל הבריטי ג'ון פטרסון, כאשר טרומפלדור שימש כסגנו. הגדוד, שמנה כ-650 חיילים, הוצב במערכת גליפולי, שם תפקד ככוח תובלה שסייע להעברת אספקה לחיילים הבריטים בקווים הקדמיים. על אף שלא נטל חלק ישיר בלחימה, זכה הגדוד להערכה מצד הפיקוד הבריטי בשל מסירותו ואומץ לבם של חייליו. עם זאת, המערכה בגליפולי נכשלה, ומדינות ההסכמה נסוגו מחצי האי. במהלך הקרבות נהרגו שנים-עשר מחיילי הגדוד וחמישה נוספים נפצעו.
עם נסיגת הכוחות הבריטיים מגליפולי, הפך גדוד נהגי הפרדות לכוח בלתי נחוץ, ובמאי 1916 פורק באופן רשמי. בדיעבד, ז'בוטינסקי הודה כי טעה בהתנגדותו וכי טרומפלדור צדק בכך שראה בגדוד אמצעי לפריצת הדרך לקראת הקמת כוח יהודי לוחם. שיתוף הפעולה בין השניים במצרים היה לציון דרך משמעותי בהתפתחות הכוח הצבאי היהודי, והמשיך להוות בסיס למפעליהם בעתיד.
המשך המאבק להקמת הגדודים העבריים
לאחר פירוקו של גדוד נהגי הפרדות, המשיך ז'בוטינסקי במאבקו להקמת כוח יהודי לוחם. הוא עבר ללונדון וניסה לשכנע את השלטונות הבריטיים להקים גדוד עברי קרבי במסגרת הצבא הבריטי. בהדרגה, ובעזרת בעלי ברית כדוגמת הקולונל ג'ון פטרסון, הצליח לקדם את הרעיון בקרב גורמים צבאיים ומדיניים. בתקופה זו הצטרף גם טרומפלדור למאמץ, אך לאחר זמן קצר עזב את בריטניה ונסע לרוסיה, מתוך שאיפה לגייס כוח יהודי עצמאי בהיקף רחב יותר. הוא קיווה להקים צבא יהודי שיצעד דרך הקווקז וארץ ישראל וישתתף במאבק לשחרור הארץ.
במקביל, המאמצים הדיפלומטיים והפוליטיים של ז'בוטינסקי נשאו פרי, ובשנת 1917 אישרה ממשלת בריטניה את הקמתו של גדוד ה-38 של קלעי המלך, שהיה לגדוד היהודי הלוחם הראשון מאז העת העתיקה. הגדוד הורכב בעיקר ממתנדבים יהודים שהתגייסו בבריטניה, ובשנת 1918 נשלח לחזית הארצישראלית, שם השתתף במערכה הבריטית לכיבוש הארץ מידי העות'מאנים. בעקבותיו הוקמו גם הגדוד ה-39 והגדוד ה-40, שהורכבו ברובם ממתנדבים יהודים מארצות הברית ומארץ ישראל.
במקביל למאבקו הצבאי, היה טרומפלדור שותף מרכזי בגיבוש רעיון תנועת "החלוץ", שייעדה את עצמה להכשרת צעירים יהודים לחיים חקלאיים ולהתיישבות בארץ ישראל. גישתו הדגישה את ערכי העבודה, המסירות וההקרבה למען הקמת חברה יהודית שיתופית בארץ ישראל. תנועת "החלוץ" הפכה עם השנים לכוח מרכזי בתהליך העלייה וההתיישבות, והשפעתה ניכרה בתנועות ההתיישבות ובגדודי העבודה שקמו לאחר מכן.
תל חי
בתחילת שנת 1920 הגיע יוסף טרומפלדור לגליל העליון במטרה לסייע להגנה על היישובים היהודיים באזור, שנקלעו לעימותים אלימים עם האוכלוסייה הערבית המקומית. בעקבות התערערות השלטון הצרפתי בצפון הארץ, החלו התקפות מצד כוחות ערביים על היישובים היהודיים, וטרומפלדור נרתם לארגון כוח מגן קטן בתל חי, אשר היוותה נקודת יישוב מבודדת וחשופה במיוחד. יחד עם קבוצת מתנדבים, ביקש לחזק את היישוב ולהכין אותו להתמודדות עם האיומים הביטחוניים.
ב-1 במרץ 1920 התנהל הקרב המכריע על תל חי, כאשר כוחות ערביים חמושים הקיפו את היישוב ודרשו להיכנס אליו בטענה שהם מחפשים חיילים צרפתים. במהלך העימות שהתפתח, נהרגו שישה מגני המקום, ביניהם טרומפלדור עצמו, שנפצע קשה ומת מפצעיו. לפי המסורת שהתפתחה סביב דמותו, אמר לפני מותו את המשפט "טוב למות בעד ארצנו", שהפך לסמל של מסירות לאומית והקרבה ציונית.
קרב תל חי עורר פולמוס לגבי מהות גבורתו של טרומפלדור והמשמעות האסטרטגית של הקרב. בעוד שחוגים שונים בציונות הסוציאליסטית הדגישו את מסירותו ורוח ההתנדבות שלו, זאב ז'בוטינסקי ראה באירוע המחשה כואבת לצורך בכוח יהודי מאורגן שיוכל להתמודד עם איומים ביטחוניים ביעילות רבה יותר. עם זאת, לפני הקרב עצמו, ז'בוטינסקי התנגד לשליחת כוח מגן משמעותי לתל חי, מתוך אמונה כי יש לסמוך על הבריטים שיבואו להגן על היישוב. כאשר הבריטים לא התערבו ולא מנעו את ההתקפה, הדבר זעזע אותו וגרם לו לשינוי גישה ביחסיו עם בריטניה. הוא החל להבין כי לא ניתן להסתמך על שלטון המנדט הבריטי בהגנה על היישוב היהודי, וכי יש צורך דחוף ביצירת כוח יהודי עצמאי, שלא יהיה תלוי בגורמים חיצוניים.
נפילתו של טרומפלדור הותירה רושם עמוק על ז'בוטינסקי, שהמשיך לראות בו דמות מופת של הקרבה ומנהיגות. בשנת 1923, לזכרו, ייסד את תנועת בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור – ששמה לה למטרה לטפח אתוס של משמעת, נחישות והכשרה צבאית בקרב הנוער היהודי. תנועה זו הפכה לאחד הגורמים המרכזיים בתנועה הרוויזיוניסטית והנחילה לדורות הבאים את דמותו של טרומפלדור כסמל לאומי.
גדוד העבודה
בשנת 1920, חצי שנה לאחר נפילתו של יוסף טרומפלדור בקרב תל חי, הוקם "גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור". ארגון זה נוסד על ידי חלוצים סוציאליסטים, רבים מהם מחניכי תנועת "החלוץ" ברוסיה, אשר ראו בו מסגרת שיתופית לעבודה, הגנה והגשמה חלוצית בארץ ישראל. חברי הגדוד התיישבו תחילה במחנה העבודה לסלילת כביש טבריה–צמח, ובהמשך הרחיבו את פעילותם לעבודות ציבוריות נוספות, התיישבות חקלאית והשתתפות בהגנה על היישוב היהודי.
על אף שהתנועה נקראה על שמו של טרומפלדור, השקפת עולמה הייתה שונה מאוד מזו של זאב ז'בוטינסקי, שראה בציונות תנועה לאומית מדינית יותר מאשר סוציאליסטית-קולקטיביסטית. בעוד שחברי גדוד העבודה האמינו באידיאלים של קומונה כללית, בעלות משותפת על אמצעי הייצור, ושוויון כלכלי מוחלט בין חברי הקבוצה, ז'בוטינסקי התנגד לתפיסה הקומוניסטית הקיצונית שעמדה בבסיס רעיונותיהם. הוא האמין בציונות המבוססת על כינון מדינה יהודית ריבונית וחיזוק כוח צבאי יהודי, אך לא ראה במודל הקיבוצי את הדרך למימושו. כמו כן, הוא לא שותף לתפיסתם של חברי גדוד העבודה, שסברו כי יש ליצור חברה יהודית חדשה על בסיס סוציאליסטי מהפכני.
הקמת ארגון ההגנה
עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, ציפו היהודים לפריחה בפעילות הציונית ולתקופת בנייה ושקט, אך תקוות אלה התבדו. בניגוד להצהרת בלפור, הממשל הצבאי הבריטי לא הביע תמיכה ברורה בשאיפות הציוניות ואף החל להערים קשיים על היישוב היהודי. זאב ז'בוטינסקי, שכיהן באותה עת כדובר "ועד הצירים" במשא ומתן עם הממשל הצבאי, מתח ביקורת חריפה על המדיניות הבריטית. במכתב ששלח ב-29 בינואר 1919 לאליהו זאב לוין-אפשטיין, יו"ר ועד הצירים, הודיע כי החליט להתפטר מתפקידו, בטענה ש"איני רוצה שישתמשו בשמי הטוב להצדקת המדיניות הנהוגה כאן כלפי היהודים". הוא המשיך למלא את תפקידו בוועד עד מרץ 1919, אך עד מהרה נואש לחלוטין מן האפשרות להסתמך על הבריטים.
ביולי 1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב חריף לגנרל אדמונד אלנבי, ובו מתח ביקורת על תפקוד הממשל הבריטי בארץ ישראל: "עבודתי הולכת ומתנפצת לרסיסים תחת הנטל הכבד של אכזבה, ייאוש, הבטחות מופרות ואנטישמיות". הוא ביקש לקבוע פגישה כדי לדון במצב היהודים בארץ, אך תשובת המפקדה הבריטית הייתה חד-משמעית: "למפקד העליון יועצים מתאימים לענייני מדיניות, ואין הוא מוכן להעניק ריאיון ללויטננט מגדוד 38 של הקלעים המלכותיים כדי לדון עמו בנושאים אלה". זמן קצר לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 1919, השתחרר ז'בוטינסקי מהצבא הבריטי.
עם שחרורו, התיישב בירושלים והפנה את עיקר מרצו להקמת כוח מגן יהודי. אחת ממטרותיו המרכזיות בהקמת הגדודים העבריים הייתה ליצור בארץ ישראל כוח יהודי חמוש שיוכל להגן על היישוב. בסוף 1919 החל לפעול להקמת ארגון הגנה יהודי, אולם נתקל במחלוקות קשות עם נציגי מפלגות הפועלים, אשר ביקשו להקים ארגון מחתרתי. ז'בוטינסקי התנגד לכך וטען כי "בירידה למחתרת יש משום ויתור על זכויות יסוד, וכי ארגון הגנה חשאי אינו מספיק כדי להבטיח את שלום היישוב". הוא דרש מהבריטים לספק ליהודים נשק להגנה עצמית, אך משנדחתה דרישתו, החל הארגון לרכוש נשק בסתר. מבחינתו, הקמת כוח יהודי חמוש הייתה הכרחית לביטחון היישוב ולפיתוח הציונות בארץ ישראל: "נותר לנו להגן על ארץ-ישראל, שלא תהיה תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי".
האירועים הגיעו לשיאם באפריל 1920, ערב מאורעות נבי מוסא – פרעות בהן תקפו ערבים את האוכלוסייה היהודית בירושלים. ז'בוטינסקי הבין כי לא ניתן עוד להסתמך על הבריטים, אשר התעלמו מההתרעות על ההתפרעויות המתקרבות ולא נקטו בצעדים לריסונן. לנוכח אוזלת היד הבריטית, החל לארגן כוח מתנדבים חמוש לשמירה ולהגנה על הרובע היהודי. הכוח, שהתאפיין במשמעת צבאית והכשרה בסיסית בשימוש בנשק, ניסה להגן על בתי היהודים מפני הפורעים.
בתגובה לפעילותו, עצרו הבריטים את ז'בוטינסקי יחד עם 19 מחבריו, והאשימו אותם באחזקת נשק בלתי חוקי – על אף שהכוח הבריטי עצמו לא הצליח למנוע את ההתפרעויות ולשמור על הסדר. במשפט שהתנהל במהירות, לא התקבלה טענתו כי הנשק שברשותו נועד להגנה עצמית בלבד, ובית הדין הצבאי גזר עליו עונש חמור של 15 שנות מאסר עם עבודת פרך. עונשים דומים נגזרו גם על רבים מחבריו.
פסק הדין עורר זעזוע עמוק בקרב היישוב היהודי בארץ ובקרב יהדות העולם. העובדה שהמגינים היהודים נענשו בחומרה, בעוד שהאחראים להתפרעויות לא הועמדו לדין באופן דומה, נתפסה כעוול חמור. החלו מחאות ציבוריות נרחבות בארץ ישראל ובערים שונות באירופה, בדרישה לשחרורו. בעקבות הלחץ הציבורי הכבד, ולנוכח ההכרה כי העונש שהוטל עליו היה בלתי מידתי, קוצר עונשו של ז'בוטינסקי, והוא שוחרר ממאסרו לאחר מספר חודשים בלבד.
מפלגת אחדות העבודה
במהלך מערכת הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה של היישוב היהודי בארץ ישראל, שנערכה בשנת 1920, התבלט זאב ז'בוטינסקי כדמות ציבורית בולטת בעקבות מאסרו. תנועת "אחדות העבודה", שהייתה מזוהה עם הזרם הסוציאליסטי בתנועה הציונית, החליטה להביע הזדהות עם ז'בוטינסקי בשל מאבקו להקמת כוח מגן יהודי, ובחרה בו לעמוד בראש רשימתה בבחירות. ההחלטה נבעה מהערכה רחבה לפועלו הביטחוני ולנכונותו להיאבק על זכות ההגנה העצמית של היישוב היהודי.
מינויו של ז'בוטינסקי לראש רשימת "אחדות העבודה" היה אירוני, שכן על אף מעמדו כאחד המנהיגים החשובים של הציונות, השקפותיו הכלכליות והחברתיות לא תאמו את עקרונותיה המרכזיים של המפלגה. בעוד ש"אחדות העבודה" דגלה בגישה סוציאליסטית קולקטיביסטית והתמקדה בערכים של עבודה עברית, שוויון כלכלי והתיישבות קיבוצית, ז'בוטינסקי היה חסיד של גישה לאומית ליברלית, והאמין בעיקרון של כלכלה חופשית ולא בהתאגדויות שיתופיות מחייבות. כמו כן, הוא התנגד למגמות המרקסיסטיות שהחלו לחדור לחלקים מסוימים של תנועת הפועלים.
למרות הקרבה הטקטית שנוצרה במהלך הבחירות, הפערים האידיאולוגיים בין ז'בוטינסקי לבין תנועת העבודה נותרו עמוקים. לאחר שחרורו ממאסרו, התגלעו מחלוקות משמעותיות בין הצדדים בנוגע לעתידה של ההגנה היהודית ולמדיניות ההתיישבות הציונית. בעוד שתנועת העבודה המשיכה לדבוק בגישה של בניין היישוב היהודי דרך מוסדות פועלים ופעילות סוציאליסטית, ז'בוטינסקי סבר כי יש להתמקד בהקמת כוח עברי חמוש וחזק, שיפעל באופן עצמאי ולא יהיה כפוף להסתמכות על הבריטים או למסגרות כלכליות-קואופרטיביות.
המתחים הללו הובילו לקרע גובר בין ז'בוטינסקי לבין תנועת הפועלים, שנעשה בלתי ניתן לגישור. בהמשך, לאחר שהבין כי השקפותיו הלאומיות והכלכליות אינן יכולות למצוא בית בתוך המסגרות הפוליטיות של תנועת העבודה, פנה ז'בוטינסקי לייסוד התנועה הרוויזיוניסטית, שקראה לשינוי כיוון במדיניות הציונית ולמאבק תקיף יותר להקמת מדינה יהודית. החלטה זו סימנה את התנתקותו הסופית מהמחנה הסוציאליסטי הציוני, והובילה להקמת זרם פוליטי נפרד שהשפיע רבות על עיצוב הפוליטיקה הציונית והישראלית בעתיד.
סיכום
מערכת היחסים בין יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי הייתה בעלת חשיבות מכרעת בעיצוב הזרמים השונים בציונות ובפיתוח רעיון הכוח היהודי הלוחם. שניהם ראו בצורך בכוח עברי חמוש תנאי הכרחי למימוש השאיפות הציוניות, אולם גישותיהם האידיאולוגיות והמעשיות היו שונות, ולעיתים אף מנוגדות. למרות הפערים ביניהם, שיתוף הפעולה שלהם הוביל ליצירת תקדים היסטורי של מסגרת צבאית יהודית, והניח את היסודות לכוחות המגן היהודיים שהוקמו בהמשך.
הישגם המרכזי של השניים היה הקמת גדוד נהגי הפרדות, שהיה הראשון מבין המסגרות הצבאיות היהודיות שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בעוד שז'בוטינסקי ראה בפתרון הבריטי פשרה לא מספקת והתעקש על הקמת כוח לוחם, טרומפלדור סבר כי עצם ההכרה הבריטית בגדוד יהודי היא הישג משמעותי שיכול לשמש בסיס לצבא יהודי עתידי. שיתוף הפעולה שלהם במאמץ להקים את הגדודים העבריים היה קריטי בהנחת היסודות להתארגנויות היהודיות הצבאיות שבאו לאחר מכן, ובכללן הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שפעל במערכה לשחרור ארץ ישראל מהעות'מאנים.
לאחר פירוק הגדודים, נתגלעו ביניהם הבדלים מהותיים יותר. טרומפלדור פנה להקמת תנועת "החלוץ" והקדיש את עצמו לחינוך דור של חלוצים שיובילו את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לעומתו, ז'בוטינסקי המשיך לקדם את רעיון הצבאיות היהודית, וביקש להקים כוח יהודי עצמאי שלא יהיה תלוי בחסדי הבריטים. הפערים האידיאולוגיים ביניהם התחדדו גם ביחס לגדוד העבודה, שהוקם על שמו של טרומפלדור. בעוד שהגדוד דגל בקולקטיביזם סוציאליסטי רדיקלי, שהתנגש עם תפיסותיו הכלכליות והמדיניות של ז'בוטינסקי, הרי שגם בקרב אנשי תנועת הפועלים הייתה הערכה לתרומתו ולפעילותו הביטחונית.
מותו של טרומפלדור בקרב תל חי הפך אותו לסמל להקרבה ציונית, ולמרות חילוקי הדעות שהיו בין השניים, ז'בוטינסקי אימץ את דמותו של טרומפלדור כסמל לאומי. הוא הקים את תנועת בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור) על שמו, כמחווה להקרבתו ולרעיונותיו על חלוציות, משמעת והגנה יהודית.
מורשתם של השניים התפתחה לשני זרמים מרכזיים בציונות: ז'בוטינסקי הפך למייסד הציונות הרוויזיוניסטית, אשר הטיפה לריבונות יהודית בארץ ישראל באמצעות כוח פוליטי וצבאי, בעוד טרומפלדור הפך למופת של ציונות מעשית וחלוציות, והיה לדמות מוערכת בקרב הזרמים הסוציאליסטיים. עם זאת, השפעתם לא הייתה מוגבלת רק לזרמים הספציפיים שעמדו בראשם – שניהם תרמו לגיבוש תפיסת הביטחון של היישוב היהודי בארץ ישראל, והשפעתם ניכרת עד ימינו בתפיסות הצבאיות והמדיניות של מדינת ישראל.
מערכת היחסים ביניהם, שהתאפיינה בשיתוף פעולה לצד חילוקי דעות עמוקים, שיקפה את המתח בין הגישות השונות בציונות בראשית דרכה. בעוד טרומפלדור היה דמות אידיאליסטית ומעשית, אשר ראתה בהתיישבות ובבניית היישוב את הדרך המרכזית להגשמת הציונות, ז'בוטינסקי דגל בפעולה צבאית ופוליטית כמנגנון הכרחי להשגת הריבונות היהודית. בסופו של דבר, שילוב הרעיונות שהשניים קידמו – כוח יהודי לוחם, הגנה עצמית, התיישבות חלוצית ומאבק פוליטי – הם שהובילו להגשמת חזון המדינה היהודית.
לקריאה נוספת
- אפרים אוירבך, בעקבות הגאולה: נהגי הפרדות בגליפולי, (תרגם: ישראל זמורה, ירושלים תל אביב, הוצאת דביר, 1980.
- עבר הדני, עם במלחמתו: שלושים שנות מלחמתנו מגאליפולי עד החי"ל, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב-יפו, תש"ח.
- מנחם פוזננסקי, עורך, מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, עם עובד, 1945.
- בגדוד נהגי הפרדות, מזכרונות יוסף טרומפלדור, תרע"ה (1915). בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך שני, פרק צח, עמ' 1042–1047.
- מכון ז'בוטינסקי בישראל, "הגדודים וההגנה", באתר מכון ז'בוטינסקי
- זאב ז'בוטינסקי, "הורוסקופ", מאמר שפורסם ב-1 בינואר 1912 על תפיסתו הצבאית.
- הגנרל ג'ון פטרסון, עם הציונים בגליפולי, תיאור פעילות גדוד נהגי הפרדות.
- דוד מלמד, "כאשר זאב ז'בוטינסקי עמד בראש תנועת העבודה", יקום תרבות, 3 בינואר 2021.
- אלי אשכנזי, "ניצוץ בערימת קש": מכתבי ז'בוטינסקי לטרומפלדור נחשפים, וואלה! חדשות, 26 בפברואר 2018.
- זאב ז'בוטינסקי, "ז'בוטינסקי על חשיבות זיכרון הגבורה של טרומפלדור", מידה, 6 במרץ 2020.
