גריגורי רספוטין

גריגורי יפימוביץ' רספוטין (1869–1916) היה איכר סיבירי שחי ברוסיה של שלהי האימפריה הרוסית, והפך לדמות מיסטית ורוחנית שהייתה מקורבת לצאר ניקולאי השני ולמשפחתו. בזכות יכולות ריפוי שיוחסו לו, בעיקר ביחס לבנו החולה של הצאר, אלכסיי, הפך לדמות בעלת השפעה יוצאת דופן בחצר המלוכה. דמותו עוררה סערה רבה בקרב הציבור ובייחוד בקרב האצולה והכנסייה, שראו בו אדם מסוכן, מופקר ולעיתים אף מושחת. חלק ניכר מהשמועות והעלילות נגדו נבעו מהתנגדות מעמדית, פוליטית ואנטישמית להשפעתו הייחודית על המשטר.

רספוטין היה נתון להשמצות חריפות מצד אליטות דתיות ואזרחיות ברוסיה, שלעיתים ביססו את דמותו הציבורית על מיתוסים, בדיות והכפשות – רבות מהן חסרות בסיס עובדתי. הוא הפך לסמל דימוי השליט המושחת והמיסטיקן המשפיע בתקופה של משבר עמוק באימפריה. מנגד, רבים מהעם הפשוט, במיוחד יהודים ואיכרים, ראו בו דמות של קדושה, רפואה, חמלה וצדק חברתי. גם לאחר מותו האלים בידי קבוצת אצילים, נמשכה המחלוקת על דמותו, והיא נותרה טעונה ומתעתעת בתודעה הרוסית והעולמית עד היום.

חיים מוקדמים

גריגורי יפימוביץ' רספוטין נולד בשנת 1869 בכפר פוקרובסקויה שבמחוז טובולסק בסיביר, למשפחת איכרים. אביו היה איכר פשוט שהתפרנס מחקלאות, הובלה ודיג. חיי הילדות של רספוטין התנהלו בסביבה כפרית ענייה, אך מאופיינת באדיקות דתית עממית, שהתבטאה בהכנסת אורחים לצליינים ונוודים דתיים אשר עברו בין הכפרים. על אף שמעולם לא קיבל השכלה פורמלית, כבר מגיל צעיר גילה עניין יוצא דופן בנושאים של דת, מיסטיקה וגורל האדם, ושוחח רבות על כך עם המבקרים הדתיים שעברו בכפרו.

מקור שמו של רספוטין עורר מחלוקת בקרב החוקרים, אך בניגוד לתפיסה הנפוצה שמהותו נובעת מהמילה הרוסית "рас-путный" שפירושה "מופקר", ההיסטוריון אנדרה אמלריק טוען כי השם נגזר למעשה מהמילה "распутье" – צומת דרכים – ושיקף את מיקום הכפר פוקרובסקויה עצמו, שהיה בנקודת מפגש בין דרכים.

כבר בצעירותו, ניכר ברספוטין שהוא מתבלט בקרב בני גילו ברגישותו הרוחנית ובתחושת שליחות דתית. הוא נהג להתפלל, לצטט פסוקים מן הברית החדשה, ולהתעניין בסיפורים של נוודים דתיים, במיוחד אלו אשר דיברו על מסעות לאתרים קדושים. בגיל 16 פגש בנער שעמד להצטרף כמועמד לנזירות במנזר ורחוטוריה. רספוטין הצטרף אליו ושהה במנזר במשך ארבעה חודשים, אך התאכזב ממה שראה שם. הוא הבחין בהתנהגות מושחתת של חלק מהנזירים, שלדבריו חיו בחטא – חלקם חיו עם נשים – ולא מצא מענה לשאלותיו הקיומיות על אלוהים והאדם.

לאחר מות אמו ושריפת בית אביו, עזר לאביו לבנות בית חדש ויצא שוב לדרך במסע רוחני. בדרכו פגש את פרוסקוביה דוברובינה, אישה פשוטה ומבינה, ונשא אותה לאישה. כעבור שנה נולד להם בן, שמת כעבור שישה חודשים – טרגדיה שהובילה את רספוטין לשוב למנזר ורחוטוריה בחיפוש אחר נחמה רוחנית. עם שובו, החל לקיים תפילות בציבור, שאליהן הגיעו רבים מתושבי הכפר. הדבר עורר תרעומת מצד הכומר המקומי, שהאשים אותו בכפירה ובהתנהלות כשל כתות מיסטיות, אך ועדת חקירה שנשלחה מהבישופות המקומית זיכתה אותו מכל חשד וקבעה שהוא מטיף תמים ובעל כוונות טובות.

בשלב זה החל רספוטין לצאת למסעות רגליים ממושכים ברחבי רוסיה, במסגרתם עזר לעובדי אדמה, דייגים ותושבים עניים. הוא היה שר מזמורים, מתפלל בציבור, מטפל בחולים באמצעות מגע ותפילה, ותוך זמן קצר נודע שמו ברחבי האימפריה. במהלך מסע בן שנתיים וחצי, הגיע עד להר אתוס שביוון ומשם המשיך לירושלים. הוא התרשם עמוקות מהמקומות הקדושים ומהמפגש עם תרבויות ואמונות שונות, וחזר לרוסיה מלא השראה. עם חזרתו גילה שיש לו בן נוסף שנולד בהיעדרו. בביתו נאספו תושבים מכל האזור כדי לשמוע את סיפוריו, אך רספוטין התעקש לפתוח כל מפגש בתפילה שקטה.

רספוטין הפך לדמות מוכרת בסיביר עוד לפני שעלה לבירה סנט פטרבורג, כאשר היה רק בן 23. הקהל שמשך כלל איכרים, נשים עקרות, חולים, נכים ואנשים במצוקה, והוא נתפס בעיניהם כצדיק עממי. סגנון חייו היה פשוט, מתנזר מאלכוהול, נודד ברגל ממקום למקום ומקדיש את זמנו להטפה, לייעוץ ולריפוי. אף על פי שהכומר המקומי, אב פיוטר, הפיץ שמועות על חברותו בכת הקליסטים, לא הוצג לכך שום ביסוס, ועדויות רבות מאותה תקופה תיארו את רספוטין כאדם דתי שמכבד את פולחני הכנסייה האורתודוקסית ונאמן לאשתו ולמשפחתו.

בשלב זה החלה להתגבש דמותו הציבורית של רספוטין כעובד אלוהים בלתי שגרתי, שאינו משתייך לממסד הדתי אך בעל כוח משיכה אישי עצום, יכולות ריפוי מיסטיות ונאמנות עמוקה לרוח הדתית והעממית של פשוטי העם.

דרכו כמטיף ומיסטיקן

רספוטין החל את דרכו כדמות דתית עממית ברוסיה של שלהי המאה ה־19, כאשר בלט כבר בצעירותו בשאיפה רוחנית עמוקה ובחיפוש אחר משמעות דתית שמעבר למה שהציעו הממסדים הדתיים הרשמיים. לאחר מסעות ממושכים ברחבי רוסיה, סיביר וירושלים, בהם נחשף למנהגים, כתות וקהילות שונות, גיבש לעצמו השקפת עולם דתית מקורית שהתבססה על חיבור בלתי אמצעי לאלוהים, והציבה במרכז את האהבה, החמלה והשמחה הרוחנית. בניגוד לדרכם של הנזירים או אנשי הכמורה שהוקיע על אורח חייהם המושחת, רספוטין הדגיש את הקרבה האישית לאל, את כוחה של התפילה, ואת היכולת לגאולה פנימית גם ללא מוסדות דתיים.

הוא נודע כ"סְטְרָאנִיק" – עובר אורח דתי שהלך ממקום למקום, מטיף ומחפש קדושה, ולעיתים אף נחשב ל"סטָרֶץ", מדריך רוחני שמביא נחמה, ריפוי וכיוון. בעיירות וכפרים שאליהם הגיע, התקבל כמרפא ומטיף. הוא היה עוצר בכפרים כדי לעזור לעובדים בשדות, לשיר שירי תפילה, לדון עם פשוטי העם בענייני אמונה, ולברך את המבקשים. מי שפגשו בו ראו בו אדם חדור השראה, מדבר פשוטות דברי אלוהים חיים, ומלווה באורח חיים של חסד.

כבר בשנותיו הראשונות כדרשן, נודע רספוטין ביכולותיו הרוחניות שהיו כרוכות לא רק בדרשה, אלא גם בסגולות ריפוי שנתפסו כמופלאות. אנשים נהרו אליו כדי לבקש ברכה, תפילה או מגע מרפא, והוא נהג להניח ידיים, להתפלל על החולים ולחזור ולהדגיש כי הכוח לרפא אינו שלו, אלא של אלוהים הפועל דרכו. לדברי וירובובה, מקורבתה של הצארינה, משפחות שלמות האמינו בכוח תפילתו, ואנשים שחששו למותם של יקיריהם ראו בשינוי במצבם "נס" שהתחולל בזכותו.

רספוטין הביע יחס מורכב כלפי מוסר, חטא וקדושה. הוא התנגד לדרך הנזירים שהתבססה על סיגוף גופני, עינוי עצמי או התרחקות משמחה. בעיניו, האל לא דרש ייסורים אלא חיים של אהבה ושירה, וגם ריקוד יכול להיות תפילה. הוא הוקיע את הממסד הדתי שנכנע למוסכמות ולרודפי כבוד, והאמין שדווקא עניים, מדוכאים וחולים – אלו שמנושלים מהחברה ומהדת – הם הקרובים ביותר לאל. הוא הטיף לאהבת אדם פשוטה, לחמלה ולהתמסרות מלאה לרצון האל, והקפיד להדגיש את קטנותו של האדם מול הבריאה, ואת הרגעים שבהם מתוך תחושת שפלות – מתגלה האל בנפש.

הקהילה הדתית המסורתית והכנסייה האורתודוקסית התקשו לקבל את דרכו הלא־שגרתית. רספוטין עורר התנגדות רבה בקרב אנשי דת, בעיקר בשל הפופולריות שלו בקרב הציבור וההתרחקות שלו ממסגרות פורמליות. עם זאת, רבים ממי ששמעו אותו או נוכחו באירועים שהוא הוביל, תיארו חוויה דתית עמוקה ואותנטית – חוויה שמקורה לא היה בידיעת כתבי הקודש בלבד, אלא באישיותו הכריזמטית ובתחושת השליחות שקרנה ממנו.

רספוטין וחצר הצאר

רספוטין הגיע לראשונה לסנקט פטרבורג בשנת 1905, לאחר שהתפרסם בסיביר כמרפא עממי וכ"מטיף נודד" בעל יכולות רוחניות יוצאות דופן. שמו החל להישמע בקרב נשים מהאצולה ואנשי דת שהתעניינו בתופעות מיסטיות, ובנסיבות אלה נוצר הקשר הראשוני בינו לבין חוגים מקורבים לחצר הצאר. אחת הדמויות המרכזיות שתרמה לקשר זה הייתה אנה וירובובה, יועצתה ואשת סודה של הצארינה אלכסנדרה פיודורובנה, שהתרשמה מיכולתו של רספוטין לרפא ולנחם. וירובובה הציגה אותו למשפחת רומנוב, ובמיוחד לצארינה, בתקופה רגישה במיוחד שבה בנה, הצארביץ' אלכסיי, סבל ממחלת ההמופיליה.

הקשר בין רספוטין למשפחת המלוכה העמיק במהרה. הצארית, שראתה בו מגן רוחני על בנה, האמינה כי בכוחו להביא להקלה ולריפוי שלא התאפשרו באמצעים רפואיים קונבנציונליים. באירוע מתועד במיוחד, כאשר אלכסיי סבל מדימום קשה, הוזעק רספוטין לארמון, התפלל ליד הילד והבטיח כי יבריא — זמן קצר לאחר מכן פסק הדימום. הצארית פירשה זאת כנס ממשי, והאירוע ביסס את מעמדו של רספוטין כאדם הקרוב ביותר למשפחה הקיסרית. גם ניקולאי השני עצמו השתכנע בכוחו, והעניק לו גישה חופשית לארמון, מעמד שלא היה כמותו עבור אדם מחוץ לאצולה.

רספוטין נקלט באטמוספירה האינטימית של המשפחה והפך לדמות ייחודית ויוצאת דופן. בני הזוג המלכותי כינוהו בכינויי חיבה יוצאי דופן – "מאמא" ו"פאפא", והוא שימש עבורם לא רק מרפא, אלא גם יועץ רוחני ומתווך רגשי ברגעי חרדה, חולי או משבר. עם הזמן הפך לדמות מרכזית ועם זאת שנויה במחלוקת בחצר. בעוד שבקרב פשוטי העם, ובמיוחד בקרב בני סיביר, נחשב לדמות נערצת בעלת קשר לרוח ולקדושה, בקרב האצולה הפטרבורגית התקבל בזלזול ולעיתים אף שנאה של ממש. הדימוי שדבק בו כאיכר סיבירי גס־רוח, שיכור וללא תרבות, הקשה על האליטה לקבל את השפעתו וקרבתו לבני המלוכה.

הניגוד החריף בין מעמדו בחצר לבין מראית עינו ומוצאו הפך אותו לסמל לפילוג חברתי ולביטוי מוחשי של תחושת ניוון והתנתקות בממסד המלכותי. העוינות כלפיו גברה בשל תפיסת רבים כי אמונו העיוור של הצאר בו מעיד על חולשת המשטר ועל נטייה להתמסר למיסטיקה במקום לנהל ענייני מדינה. רכילות שהופצה עליו, פעמים רבות בגוון מיני או אנטישמי, רק העמיקה את החשש ואת הדמוניזציה של דמותו. חרף כל זאת, הצאר והצארינה נותרו נאמנים לו עד יומו האחרון, מתוך תחושת תודה עמוקה ואמונה פנימית בכך שהוא שליח בעל ייעוד רוחני.

השקפת עולמו החברתית והמדינית

רספוטין נודע לא רק בשל מעמדו הרוחני או יחסו האישי למשפחת רומנוב, אלא גם בשל תפיסותיו החברתיות והמדיניות החריגות והמפתיעות ביחס למעמדו כאיכר פשוט. לאורך שנותיו בסביבת החצר, ניסח והביע רעיונות שנועדו לשפר את מצבם של פשוטי העם ולצמצם את הפערים הכלכליים, החברתיים והאתניים ברוסיה. השקפת עולמו התבססה על עקרונות של חמלה, שוויון והפסקת האלימות – לא רק ברמה האישית, אלא גם במדיניות ציבורית. עמדותיו היו רדיקליות יחסית, ובמובנים רבים נועדו למנוע את התמוטטות המשטר הצארי באמצעות תיקון עוולות חברתיות מבניות.

רספוטין התנגד נחרצות לאפליה ממסדית על בסיס דתי או אתני. גישתו הייתה כי כל אדם, יהודי או נוצרי, טטרי או רוסי, זכאי לזכויות אזרח מלאות, והחוק אינו יכול להבחין בין בני אדם בשל דתם או מוצאם. הוא התריע בפני אנשי החצר כי אפליה שיטתית יוצרת מרירות, חוסר יציבות ורצון לנקמה – וכי הכרה בשוויון האדם היא תנאי לחיים שלווים באימפריה רב-לאומית. בעיניו, המדינה הרוסית כשלה לא רק בחוסר החמלה שלה, אלא גם בטיפולה הכושל בענייני הכלכלה והחברה.

בין ההמלצות הבולטות שהעלה רספוטין בפני אנשי החצר הייתה הצעה לחלוקה מחדש של קרקעות. הוא קרא לקחת קרקעות עודפות ממשפחות האצולה ולהעביר אותן לאיכרים – תוך פיצוי כלכלי הגון לבעלי הקרקע. בכך ניסה ליצור פשרה שתאפשר צדק חברתי מבלי לעורר מלחמת מעמדות או מהפכה. רעיון זה, שהשתלב בגישתו הכללית של חיזוק העניים והמדוכאים, נדחה בהתנשאות על ידי מרבית האצולה. אך בעיני רספוטין, הקרקע הייתה סמל מרכזי של צדק, פרנסה ושייכות, והכשל בחלוקתה היווה פצע חברתי מתמשך.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, רספוטין הפציר בצאר ובמקורביו לנקוט צעדים מיידיים לשיפור תנאי המחיה של תושבי הערים. הוא המליץ על הפסקת מכירת וודקה – לא רק ממניעים דתיים או מוסריים, אלא מתוך תפיסה כלכלית: לטענתו, הוודקה שיבשה את שיקול הדעת של חיילים ואזרחים, והכנסות המדינה ממסים על משקאות חריפים לא שקלו כנגד הנזק החברתי שגרמה השתייה. באותה נשימה קרא להעברת כמויות מזון משמעותיות מן הכפרים אל הערים, בניסיון להקל על הרעב שהלך והתפשט, ולהחזיר את האמון בשלטון. הוא האמין שהפסקת הרעב תסייע למנוע תסיסה מהפכנית, אך רעיונותיו נדחו או זכו להתעלמות.

רספוטין ניסה לשכנע את הצאר כי שינוי המדיניות אינו חולשה אלא חוכמה. הוא קרא לרפורמות הדרגתיות אך ממשיות: סיוע לאיכרים, הפסקת גיוס מאסיבי של כפריים חסרי הכשרה, הפסקת רדיפות פוליטיות, והידברות עם קבוצות חברתיות שונות. לדבריו, הכוח אינו נמדד ביכולת לדכא אלא ביכולת להבין, להאזין, ולשנות מתוך אחריות. הצעותיו נדחו שוב ושוב על ידי גורמים חזקים בחצר, חלקם מתוך בוז למעמדו וחלקם מתוך חשש לשינויים שיפגעו בפריווילגיותיהם.

בדיעבד, עמדותיו של רספוטין משקפות ניסיון אחרון, אולי נואש, להציל את המשטר הצארי מקריסה באמצעות תיקון עמוק של חטאיו. בניגוד לדימוי שהודבק לו כשרלטן, סוטה או תמהוני, גישתו החברתית והמדינית מעידה על הבנה עמוקה של המצוקות שפקדו את רוב אזרחי האימפריה, ועל רצון כן למצוא להן פתרון.

יחסו ליהודים ומיעוטים

רספוטין נודע בעמדותיו החריגות לתקופתו כלפי יהודים ומיעוטים אחרים, במיוחד על רקע האנטישמיות החריפה שרווחה באימפריה הרוסית בראשית המאה העשרים. בעוד רבים מקרב האצולה והפקידות הבכירה ראו ביהודים איום פנימי ואף פעלו במוצהר נגדם, רספוטין אימץ גישה הפוכה לחלוטין, שהתבטאה במילים ובמעשים כאחד. לפי עדויות ששרדו, ובעיקר בזיכרונותיו של מזכירו היהודי אהרון סימנוביץ', רספוטין הביע לא אחת סלידה עמוקה מהאפליה החוקית והחברתית שננקטה כלפי יהודים, וראה בה עוול מוסרי שאין לו הצדקה דתית או אנושית. סימנוביץ', שליווה את רספוטין במשך שנים רבות ונחשף מקרוב לפעולותיו, תיאר כיצד נרתם שוב ושוב לעזור ליהודים – בין אם בהשגת חנינות, במניעת גירושים, ובסיוע מול מערכות החוק והצבא.

העמדות שהביע רספוטין בחצר הקיסרית לא היו דבר של מה בכך: הוא קרא בגלוי להענקת זכויות שוות ליהודים ולמיעוטים אחרים, ולעיתים אף התעמת לשם כך עם בכירים במנגנון השלטוני. הוא דחה הצעות שנשענו על מניעים אנטישמיים, סירב להשתתף ברדיפה, ופעל ככל שיכול היה למתן חוקים מגבילים או לפעול לביטולם. לפי עדויות שונות, נהג רספוטין להעדיף יהודים שפנו אליו לעזרה – ולעיתים אף קידם את פנייתם לפני קצינים רוסים רמי דרג, דבר שנתפס כמחווה רדיקלית ואף מקוממת בעיני בני מעמד העליון. הוא הסביר את עמדתו בכך שהקצינים כבר "קיבלו כל מה שיכלו לקבל מן החיים", בעוד שהיהודים נאבקים על קיומם הבסיסי, ובשל כך מגיעה להם עדיפות מוסרית.

לצד מאמציו לסייע ליהודים כפרטים, פעל רספוטין גם למניעת פוגרומים על רקע אנטישמי. סימנוביץ' מתאר מקרים שבהם רספוטין פנה אישית אל מושלי מחוזות, דרש להפסיק מעשי אלימות, והשתמש במעמדו כדי ללחוץ על גורמים בשלטון לעצור התקפות על קהילות יהודיות. באחת הפעמים אף התבטא באופן חד משמעי כי "פוגרום הוא חרפה לפני אלוהים", והבהיר כי רוסיה תשלם מחיר מוסרי והיסטורי כבד אם לא תחדל מרדיפת היהודים. רספוטין ראה בהתנהלות השלטון כלפי היהודים לא רק עוול מוסרי, אלא גם מקור ממשי לאי־יציבות פנימית, וסבר כי רק הענקת שוויון זכויות אמיתי תוכל למנוע התפרצויות אלימות בעתיד.

באופן שיטתי ומתוחכם, שיתף רספוטין פעולה עם סימנוביץ' במניעת פוגרומים באמצעות מערכת צפנים קבועה: כאשר נודע לו על סכנת פוגרום המתקרב לעיר מסוימת – כמו מינסק או וילנה – היה פונה לסימנוביץ' ומנחה אותו לשלוח מברק מוצפן לרב המקומי או לדמות יהודית בולטת, בנוסח "מודאג מבריאותך, שלח מברק בהקדם". כשנמסר לו שהפוגרום בוטל, היה סימנוביץ' משיב: "מקווה שהכול יחזור למקומו מחר. אעדכן כשאוכל לצאת". ניסוחים אלו סימנו כי ניתנה הוראה ישירה מהשלטון המקומי להפעיל את המשטרה כנגד המסיתים ולעצור את האלימות.

במקרה דרמטי במיוחד בשנת 1911, התריע רספוטין בפני סימנוביץ' כי מתוכנן פוגרום בקייב, ובו־בזמן אמר לו: "זה הסוף של הזקן" – כינויו של פיוטר סטוליפין, יושב ראש מועצת השרים. רספוטין חזה כי הפוגרום יימנע רק אם הצאר לא ייקח את סטוליפין עמו למסע המתוכנן לעיר. אף על פי שהזהירו, הצאר התעקש לקחת את סטוליפין – וזה אכן נרצח. רספוטין מיהר לייעץ לצאר לדכא כל הסתה אנטישמית בעיר, והוראה ניתנה בהתאם. ואכן, הפוגרום בוטל.

היחס האוהד של רספוטין ליהודים, ופעולותיו החוזרות ונשנות למענם, גרמו לכך שהוא הפך לדמות אהודה בקרב קהילות יהודיות רבות, ובו זמנית מטרה לשנאה ולחשד מצד מתנגדיו בחצר הצאר. סימנוביץ' עצמו ראה את קשריו עם רספוטין כשליחות: לאחר שחווה פוגרום קשה בקייב בשנת 1905, במהלכו נהרגו רבים ממכריו ונחרב רכושו, נדר לפעול למען זכויות היהודים – וראה ברספוטין שותף טבעי למאבק זה. הוא הדגיש כי אמנם נהגו לבטל את דבריו כ"שמועות" או ללעוג לו בשל עיסוקו בתכשיטים ובהימורים, אך אין חולק כי פעל באינטנסיביות ובמסירות יוצאת דופן כדי לסייע ליהודים באמצעות הקשרים שרקם עם רספוטין.

על אף שמבקרים לעגו להשפעתו של סימנוביץ', או ניסו להמעיט בערכה של גישתו ההומניסטית של רספוטין, עדויות נוספות מחזקות את תיאוריו. למשל, בזיכרונותיהם של אנשים מהחצר, וכן אצל גנרל ספירידוביץ' ואנה וירובובה, מתוארת עמדתו האוהדת כלפי פשוטי העם, ובכללם המיעוטים הדתיים והאתניים של האימפריה הרוסית. פעולתו למען החלשים ועזרתו בהשגת הקלות מול מוסדות המדינה – כל אלה משקפים גישה סובלנית, חריגה בנוף של רוסיה הצארית. אף כי סימנוביץ' ניסה לטשטש את פעילותו עם רספוטין לאחר המהפכה מחשש לרדיפה, הוא שב והדגיש בזכרונותיו כי בזכות הקשר הזה הצליח להציל חיים רבים ולמנוע אסונות למשפחות רבות, יהודיות בעיקר.

השמצתו בציבור

דמותו הציבורית של רספוטין הפכה במהלך השנים לסמל טעון ביותר בהיסטוריה הרוסית – לעיתים מיתולוגי, לעיתים שטני, ולעיתים קריקטוריסטי. עבור מתנגדיו, הוא סימל את ניוון החצר הצארית ואת הקשר ההרסני שבין המיסטיקה, השחיתות והריאקציה. עבור תומכיו, היה זה אדם פשוט, כנה, בעל כוחות ריפוי וראייה רוחנית, שנפל קורבן להשמצות ממוסדות ולמאבקי כוח פנימיים. השסע הזה עמד בלב מסע הדה-לגיטימציה שהופנה נגד שלטון הצארים ערב המהפכה הרוסית – כאשר רספוטין שימש לא רק מטרה קלה אלא גם אמצעי לייצוג כל העיוותים שנתפסו בשלטון הקיים.

בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בעיתונות הפטרבורגית ובקרב בני האריסטוקרטיה, נפוצו שמועות פרועות על אורח חייו של רספוטין. נטען כי היה שיכור כרוני, בועל נשים באורח סדרתי, איש חמדן, צבוע ואלים. שמועות אלה, שלרוב לא נתמכו בעדויות ממשיות, שיקפו פחד עמוק יותר – מכך שאיכר חסר ייחוס, שהציג אורח חיים בלתי שגרתי, זוכה לקרבה והשפעה כה רבה בלב מוקד הכוח של האימפריה. בפועל, העדויות שהובאו על ידי מקורבים לו, ובמיוחד מחקריו של רולייה, מפריכות רבות מהאשמות הללו: בתקופה שבה נפוצו טענות על שכרותו, רספוטין כלל לא שתה אלכוהול; וכן, איש לא הוכיח מעולם קיומם של אורגיות, או יחסים אסורים עם נשות חצר או עם הצארינה כפי שטענה הרכילות.

בקריקטורות, בעיתונות ובספרות הבדיונית, הופיע רספוטין לעיתים בדמות סכמטית של ערפד, קוסם אפל, או מכשף בעל כוחות מאגיים שהביא להתפוררות הסדר הקיים. דימויו התערבב לעיתים בדימויים אנטישמיים: בולט במיוחד השימוש בדמותו כדי לצייר את השלטון הצארי כמשתף פעולה עם כוחות זרים, חתרניים או "יהודיים", גם כאשר רספוטין עצמו לא היה יהודי ואף פעל נגד אפליית היהודים. דמוניזציה זו, שנועדה להרחיק את שלטון רומנוב מן העם וליצור תחושת איום מוסרי ותרבותי, הלכה והחריפה ככל שהציבור איבד את אמונו בשלטון המרכזי.

אחת הדוגמאות הבוטות להמצאות שהודבקו לרספוטין היא השמועה על קשר מיני בינו לבין הצארינה אלכסנדרה ואף עם בנותיה. לא נמצאו כל ראיות לכך, אך התעמולה – הן זו שהתפתחה באופן ספונטני והן זו שעודדה על ידי חוגים בולשביקיים ואנטי-מונרכיים – הפיצה את הדימוי הזה כאמת שאין עליה עוררין. גם לאחר מותו, ספרים ועיתונים שיצאו מחוץ לרוסיה המשיכו לטפח את הדימוי של רספוטין כגורם אפל, שערורייתי וכמייצג את השקיעה המוסרית של שלטון הצארים.

עם השנים, הדמות הממשית של רספוטין הלכה והתכסתה במעטה כבד של דמיון, פחדים לאומיים, שנאה מעמדית ותעמולה פוליטית. הוא הפך לדמות מפתח במיתולוגיה של נפילת האימפריה הרוסית, גם כאשר העובדות הפשוטות על חייו – איכר מסיביר שדגל בצדק חברתי, ניסה לרפא ולנחם, ופעל למען מיעוטים – נדחקו לשוליים או נשכחו.

תדמיתו בחברה הגבוהה

תדמיתו של רספוטין בקרב החברה הגבוהה ברוסיה נבנתה מתוך תערובת של פחד, משיכה וסלידה, והתגבשה סביב שלושה צירים מרכזיים – ארוטיקה, פנטזיה ופוליטיקה – כפי שתיאר החוקר טרנון. כל אחד מן הצירים הללו שימש כבסיס להאדרתו השלילית של רספוטין ולדמוניזציה של נוכחותו בחצר הצאר, שהפכה לאיום מתמשך בעיני האליטה הפוליטית והחברתית של האימפריה.

הציר הארוטי הציג את רספוטין ככוח מפתה הרסני – איכר גס, אך בעל כריזמה חייתית, שלכאורה הכניע נשים מהאצולה בכוח אישי מסתורי. דימוי זה הוזן הן על ידי רכילות חצר והן על ידי תיאורים ספרותיים מוקדמים שהפכו אותו למאהב סדרתי, שכביכול נוצל בידי נשים לשם ריגושים אך גם נחשב כאיום מוסרי מתמיד. נשים רבות נמשכו לדמותו או לפחות לסיפורו, ותחושת האיום שהתלוותה למשיכה זו שימשה כמצע לסיפורים על פריצות, הוללות והשפעה בלתי ראויה.

הציר הפנטסטי הפך את רספוטין למעין מכשף אפל – דמות שמגלמת את העל-טבעי הבלתי מוסרי, המסוכן, ואף השטני. לפי דימוי זה, הוא לא היה רק מיסטיקן, אלא ממש בעל כוחות כישוף או נבואה, שעלול לשבש סדרים ולחלל את ההיררכיות המסורתיות של החברה הרוסית. נוכחותו לצד המשפחה הקיסרית פורשה כחדירה של כוחות לא-רציונליים אל תוך מרחב המדינה, דבר שתרם לחשדנות ולפחד, גם בקרב אנשי הדת והאינטלקטואלים.

הציר הפוליטי היה אולי הקטלני מכולם: רספוטין, איכר חסר תפקיד רשמי, הואשם בהיותו סוכן גרמני, מרגל, או "זר מסוכן" המכוון את מדיניות הצאר מתוך מניעים זרים. בעיתות מלחמה ומשבר חברתי, תיאור כזה שימש קרקע פורה לאנטגוניזם ואף לשנאה ציבורית רחבה. ההשפעה שייחסו לו – בין אם אמת ובין אם בדיה – הציבה אותו כמוקד אשמה קל, מטרה מושלמת להשלכת כישלונות החצר והמדינה.

הנסיך יוסופוב, שרצח את רספוטין, והנסיך רדזיוויל, אחד ממבקריו החריפים, ראו בו סכנה ברורה לשלטון הצאר ולרוסיה כולה. אך מנגד, עדויות חיילים פשוטים ואיכרים שהכירו אותו סיפרו לעיתים דווקא על כבוד רב, ואף על כך שראו בו נציג אותנטי של העם בקרב האליטה המנותקת. הפער בין דימויו בעיני החברה הגבוהה לבין הדימוי בקרב שכבות נמוכות יותר שיקף את הקרע החברתי העמוק ברוסיה של ערב המהפכה – בין מרכז לשוליים, בין מסורת לעתיד, ובין פחדי האריסטוקרטיה לשאיפת ההמון להגעת דמות מיסטית שתביא גאולה.

למרות מסע ההכפשות, רספוטין שמר על גישה סלחנית ופתוחה. הוא לא פעל להעניש את מבקריו, ולא ניסה לטהר את שמו באמצעים משפטיים או ציבוריים, אלא המשיך למלא את תפקידו הרוחני כפי שראה לנכון. הסבל שספג מתעמולה עוינת זו, הפך אותו לסמל של דמות נרדפת – הן בעיני תומכיו והן בעיני ההיסטוריונים שביקשו לשחזר את דמותו האמיתית מבעד לערפילי הדיבה.

מסעו השני לירושלים

לאחר חודשים סוערים של עימותים פוליטים בין רספוטין וגורמים בחצר הקיסרית, הוא יצא בפברואר 1911 למסע צליינות לארץ הקודש, מסע שזכה להד ציבורי נרחב והפך לאבן דרך בעיצוב דימויו כרוחני וכאיש קודש. יוזמת הנסיעה נבעה מלחצים מצטברים מצד שרים וקובעי מדיניות, אשר ביקשו להרחיק את רספוטין מן הבירה בעקבות שערוריות מתמשכות, ובפרט עימותיו המתוקשרים עם איליודור, לחץ מצד ראש הממשלה פיוטר סטוליפין, והחשש הציבורי מפני השפעתו בחצר הקיסרית. לפי שמועות שונות, הרקע להחלטה היה חשיפת פרשת סחיטה מינית שכללה תמונות מביכות, מה שהגביר את הלחץ לסילוקו הזמני.

המפגש האחרון שלו עם ניקולאי השני ואלכסנדרה פדרובנה טרם צאתו לווה בגילויי חיבה מרגשים. רספוטין העניק לאלכסנדרה מחברת עליה כתב הקדשה סמלית, והקיסרית כתבה בדפיו הראשונים את מילותיו: "אין צער גדול יותר מאשר כשהאנשים שלך אינם מזהים אותך". הוא הבטיח לחזור במהרה, בעוד הקיסרית כתבה לבתה מריה כי "נצטרך לנסות לחיות כמו שהוא היה רוצה, כדי שנרגיש שהוא עדיין איתנו בתפילותינו ובמחשבותינו".

רספוטין עזב את סנט פטרבורג ב־13 בפברואר, עבר בקייב ובמנזר פוצ'אייב, וירד לאודסה, שם עלה על ספינה יחד עם מאות עולי רגל רוסים בדרכו לקונסטנטינופול. הוא הפליג לראשונה בים ונשבה בקסמו של הנוף. בכתביו מהמסע תיאר בהתרגשות את הדממה הרוחנית של הים, את שקיעת השמש המנחמת, ואת תחושת ההיטהרות הרוחנית.

בקונסטנטינופול התרשם עמוקות מקתדרלת איה סופיה, ותיאר אותה כ"ענן על הר". עם זאת, הביע כאב על כך שהיא בידי "הכופרים" (המוסלמים), שלדבריו קיבלו אותה כעונש על גאוותם של הנוצרים. משם המשיך לאורך חופי טורקיה ויוון, עבר באפסוס ובפתמוס, והביע התפעלות מהכוח של השליחים הראשונים להפיץ את האמונה הנוצרית – לצד ביקורת על התנוונות הכנסייה היוונית, שחסרה בעיניו את "הלהט הקדוש" והייתה עסוקה ב"פאר חיצוני".

לבסוף הגיע לנמל יפו ועלה לירושלים. בהגיעו לעיר פרץ בבכי מרוב התרגשות: "אי אפשר לתאר את השמחה… כל עולי הרגל בוכים. אתה רואה בלבך את האם האלוהית ליד הצלב". בביקורו בכנסיית הקבר חש כאילו הקיסרית, ילדיה ואנה וירובובה עומדים לצדו. הוא כתב: "אהבה לא נותנת לך לראות את חולשות האנשים, וכולם נראים קדושים".

רספוטין פקד גם את גת שמנים, נהר הירדן, יריחו ובית לחם. במהלך שהותו בארץ, כתב לחבריו ברוסיה כי "היהודיות כאן יפות במיוחד", אנקדוטה שהשתמרה בין כתביו האישיים. הוא התרשם עמוקות מהקדושה של האתרים, אך התאכזב ממה שתיאר כניוון מוסרי של המקום: מכירת יין על ידי נזירות, עולי רגל שיכורים, מריבות, והפיכת המקומות הקדושים לשווקים. החוויה הזו חיזקה את עמדתו כי השטן פועל בכל מקום, ושדווקא הפשוטים והעניים – לא בעלי השררה – הם נושאי האמת הרוחנית.

גם מהכנסיות הקתוליות התאכזב, ובפרט מחוויית חג הפסחא בירושלים. הוא תיאר את האווירה כקרה, ללא שמחה אמיתית, וכתב: "אנחנו כל כך שמחים בהיותנו אורתודוקסים! אין אמונה שמשתווה לשלנו".

עם שובו ביוני 1911, התקבל בחום רב על ידי המשפחה הקיסרית. מספר מאמיניו גדל משמעותית והצליינות רק הגבירה את הילתו. מבחינת רספוטין, המסע לא היה אישי בלבד – אלא גם חזון מדיני־חברתי. הוא קרא לשפר את תנאי הצליינים העניים, להוזיל עלויות, ולהפסיק לנהוג בהם כ"בהמות במחסני אניות". לדבריו, הצליינות יכולה הייתה להפוך לאמצעי לחיזוק האמונה בכתר, והציע שהשלטון יעודד עולי רגל פשוטים להפיץ את האמונה והנאמנות לקיסר ברחבי רוסיה.

כך הפכה הצליינות לארץ הקודש, שבעיני מבקריו נועדה לגלות את רשעותו או לסלקו ממוסקבה, לאירוע שחיזק את מעמדו הרוחני – בעיני חסידיו, ואף בעיני עצמו.

רציחתו

בעקבות עליית מעמדו הרוחני בקרב בני משפחת המלוכה, ולאור האמון החריג שזכה לו מצד הצאר והצארינה, הפך רספוטין, כאמור, למושא להתנגדות קשה. כוחות שונים – אנשי דת בכירים, פקידים רמי דרג, אצילים ויריבים פוליטיים – ביקשו לסלק אותו מהשפעתו, וראו בו סכנה ברורה ליציבות האימפריה. הקמפיינים שנוהלו נגדו שילבו תעמולה, רכילות, והפצת עלילות, ורבים מהם קיבלו גם גוון אנטישמי מובהק בשל קרבתו ליהודים והגנתו עליהם.

באמצע שנת 1914 התרחש ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו. חיאוניה גוסייבה, אישה בלתי יציבה בנפשה ואחת מהתומכות לשעבר של דמות רוחנית יריבה, הדקרה אותו בבטנו בעת ששהה בעיירה סיבירית. הדקירה הייתה חמורה במיוחד; רספוטין איבד דם רב ואושפז לזמן ממושך. הפציעה שינתה את מהלך חייו באופן ניכר: מעבר לפגיעות הפיזיות, ניכרה השפעה נפשית עמוקה – הוא הפך חשדן יותר, נתקף לעיתים דיכאון, והחל לראשונה להרבות בשתיית אלכוהול, נוהג שלא אפיין אותו קודם לכן ושימש בהמשך כמוקד להשמצות נוספות.

למרות הפציעה, רספוטין שב בהדרגה לפעילות. אולם, במקביל, גברו המזימות להדחתו ואף להרגו. בשלהי 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובצל קריסת הסדר החברתי והכלכלי, גברה ההכרה בקרב פלגים שונים בחצר שאין מנוס מחיסולו. הנסיך פיודור יוסופוב, יחד עם הדוכס דמיטרי פאבלוביץ' וחבר הדומה פורישקביץ', תכננו את הרצח בקפידה – תוך תקווה שכך "יושג שקט" בחצר ויופחת זעמה של האוכלוסייה על התנהלות הצארית.

בליל 29 בדצמבר 1916 (17 בדצמבר לפי הלוח היוליאני), זומן רספוטין לארמונו של יוסופוב בטענה שיש שם אישה צעירה החפצה בפגישה עמו. לפי העדויות – שחלקן סותרות, חלקן כנראה מופרכות – ניסו הרוצחים תחילה להרעילו באמצעות עוגות ויין, אך כשראו שלא מת, ירו בו מספר פעמים. למרות הפציעות, ניסה רספוטין להימלט ונורה שוב. לבסוף הוכה ונזרק לנהר נייבה, שם טבע. גופתו נמצאה כמה ימים לאחר מכן, כשהיא במצב מזוויע.

הרצח הוצג בידי מבצעיו כמעשה של הקרבה למען רוסיה, אך לא כך נתקבל בציבור הרחב. ולדימיר מקלאקוב, עורך דין וחבר חצר מוכר, הביע בהמשך צער עמוק על שותפותו לרצח, וציין כי לא זו בלבד שהמעשה לא שיפר את מצבה של רוסיה – אלא שהוא גרם בדיוק להפך. הסרתו של רספוטין לא הביאה לייצוב החצר, אלא חשפה את הריקבון הפנימי שלה ואת חוסר היכולת לשלוט. בתוך שלושה חודשים, פרצה מהפכת פברואר שהובילה לסיום שלטון הצארים והרצח האכזרי של משפחת הצאר – ניקולאי השני, אשתו אלכסנדרה פיודורובנה, בנותיהם אולגה, טטיאנה, מריה ואנסטסיה, ובנם אלכסיי.

הציבור, ובייחוד בקרב האיכרים והתושבים הפשוטים, הזדעזע מהרצח. דמותו של רספוטין – שכבר נתפסה בעיניהם כדמות מיסטית, מתווך בין עולמות, ומי שהעז להטיף בעד העניים ונגד החזקים – הפכה בעיני רבים לקדוש מעונה. ההתנקשות נתפסה לא רק כמעשה אלים אלא כהוכחה לכך שכוחות החצר לא יאפשרו לשום אדם לסטות מהנורמות שהם עצמם קבעו – גם אם הוא נשלח בעיניהם בידי האל. המעשה סימן את סופה של תקופה, והותיר חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי הרוסי, בו דמותו של רספוטין המשיכה להתקיים כצל – בין אגדה, השמצה, קדושה ורדיפה.

לאחר מותו

לאחר מותו האלים של גריגורי רספוטין, הפכה דמותו לאחת מהשנויות ביותר במחלוקת בזיכרון ההיסטורי והתרבותי של רוסיה ושל התרבות האירופית בכלל. ימים ספורים לאחר הרצח, ולאחר שנמשתה גופתו הקפואה מנהר הנייבה, נמסרה לידי כוחות הצבא שנפגשו עם שליחי החצר. באווירה של חרדה פוליטית גוברת וחשש מהפיכתו לדמות קדושה עממית, הוחלט על שריפת הגופה. קצינים וחיילים ביצעו את המעשה בשטח מגודר, בהליך שנועד למנוע הקמת קבר או מקום עלייה לרגל. פעולה זו נועדה להבטיח כי זכרו הפיזי יימחה כליל, אך דווקא היא תרמה להעמקת האמונה העממית כי מדובר בדמות יוצאת דופן, שהושמדה מחשש לכוחה הרוחני.

בעוד שבקרב האליטות והתקשורת המשיכו להתפרסם תיאורים מזלזלים ולעיתים אף מגוחכים של רספוטין, הרי שבקרב שכבות העם הפשוט התפתח זיכרון חיובי ולעיתים אף מקודש. עדויות ממחוזות שונים ברוסיה מעידות כי איכרים ונשות כפרים יזמו תפילות משותפות לזכרו, ואף ייחסו לו נסים לאחר מותו. שמו נישא בלחישה באזורים כפריים, כמישהו ש"העז לומר את האמת" ו"נגע באנשים הפשוטים בלי פחד". מנגד, האליטה התרבותית, הפוליטית והכנסייתית המשיכה לקדם את הדמוניזציה שלו, תוך שימוש בדימויים של הוללות, כישוף והשפעה זרה הרסנית.

המהפכה הבולשביקית לא טרחה לשכתב את דמותו – פשוט לא היה בכך צורך. המלאכה כבר נעשתה קודם לכן על ידי יריביו הרבים: אצילים, בישופים, פקידים וסופרים שהקדימו לתארו כסכנה מוסרית ופוליטית. הבולשביקים אימצו את הדימוי הקיים, אך לא טרחו להוסיף עליו – במקום זאת, הם אפשרו לו להתקבע בתודעה כעוד סמל לשלטון הצארי הרקוב שממנו יש להינתק. דמותו של רספוטין הפכה, ללא כל מאמץ נוסף, לעדות מספרת ל"סטיית הדרך" של שושלת רומנוב ולכישלונה לחולל רפורמות אמיתיות בזמן. בשנות ה-30, אלמנתו וילדים אחרים נעצרו על ידי השלטונות ונעלמו.

עם השנים, התגבשה סביב דמותו מסורת תרבותית עשירה שהתאפיינה במעבר מהיסטוריה למיתוס. תיאורים בדיוניים של רספוטין – ככוח על-טבעי, כמאהב של הצארינה, כמרגל גרמני או כקדוש מטורף – הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. תיאטרון, קולנוע וספרות שיקפו את הדימוי הדואלי שלו: מצד אחד דמון אפל, ומצד שני נביא מעונה. הסרטים הרבים שנעשו אודותיו לאורך המאה ה־20 – בעיקר במערב – הדגישו את המסתורין שבדמותו, לעיתים תוך שימוש באלמנטים של פנטזיה וארוטיקה.

כך, הפך רספוטין – איכר סיבירי שראה בעצמו שליח רוחני – לדמות מיתולוגית שכל צד בתרבות הרוסית והעולמית נטל לעצמו. בעוד עובדות חייו הוצנעו או עוותו, הדימוי שנבנה סביבו נותר חי, טעון, ומתחדש. עד היום הוא נותר סמל מתעתע: איש של אמונה שנרדף, או נוכל מסוכן בעל השפעה שטנית – תלוי מי מספר את הסיפור.

ניסיונות לניקוי שמו

לאורך השנים שלאחר מותו של רספוטין, קמו מספר דמויות שניסו להגן על שמו ולהציג את דמותו מנקודת מבט שונה מהתדמית השלילית שגובשה בחייו וביתר שאת לאחר מותו. אחד המרכזיים שבהם היה מזכירו היהודי וידידו הקרוב, אהרון סימנוביץ'. בכתביו ובזיכרונותיו, חזר סימנוביץ' וטען כי מעולם לא ראה את רספוטין עושה רע לזולתו. להיפך – כל פעולותיו, לטענתו, נועדו לעזור לחלשים, לפעול למען העניים והנדכאים, ולבלום עוולות מכל סוג. סימנוביץ' אף הדגיש כי רספוטין נרתע משימוש בכוח או בתככים פוליטיים, והאמין באמת ובתמים בשליחותו הרוחנית. עדותו האישית, שנמסרה גם בפני ועדות חקירה לאחר המהפכה, נועדה להציג את דמותו של רספוטין לא כהולל או כתחמן אלא כצדיק פשוט שנעשה לו עוול.

בתו של רספוטין, מריה רספוטין, ניהלה במשך עשרות שנים מאבק עיקש לטיהור שמו של אביה. לאחר שברחה מרוסיה וחיה תקופה בצרפת, היגרה לארצות הברית וניסתה שם לפרסם את גרסתה האישית, שהסתמכה על זיכרונות אישיים, מכתבים ועדויות קרובים. בשלושת הספרים שכתבה, הדגישה את צניעותו, דבקותו באמונה, אהבתו לבני האדם ונאמנותו לבית רומנוב. למרות מאמציה, מרבית הקוראים וההיסטוריונים הממסדיים נטו להעדיף את הדימוי הפופולרי שנקבע לו כבר מזמן – דימוי של דמות אפלה, מיסטית ומסוכנת. טענותיה נתקבלו לרוב בזלזול ולעיתים אף כבדיחה תרבותית, והיא עצמה נאלצה להתפרנס במשך השנים מהופעות בקרקסים וסיפורים לעיתונות צהובה, מה שהחליש את אמינותה בעיני הציבור.

גם היסטוריונים שבחנו את דמותו מאוחר יותר ניסו לאזן את ההשמצות בדמות הערכות שקולות. הבולט בהם היה לואי אמלריק, שטען כי התוכניות החברתיות והכלכליות שרספוטין הציע לממש – כמו הפסקת מכירת וודקה בזמן מלחמה, חלוקת קרקעות מהאצולה לאיכרים והענקת זכויות שוות למיעוטים – היו במידה רבה מקבילות לאלו של ולדימיר לנין לאחר מהפכת אוקטובר. אמלריק סבר כי אילו קיבלו הצארים את עצותיו, ניתן היה למנוע את הקריסה הקטלנית של המשטר הצארי. לשיטתו, רספוטין לא היה סוכן חתרני, אלא דווקא איש מאמין שניסה להוביל רפורמות מתונות שיבטיחו עתיד יציב לרוסיה.

אולי העדות המפתיעה ביותר מגיעה מן הצאר ניקולאי השני עצמו. באחד ממכתביו, תיאר את רספוטין כ"אדם פשוט, דתי, בעל לב טוב", והביע הערכה כנה ואמיתית אליו. אף שניקולאי לא נודע כבעל נטייה לביטוי רגשות כלפי מקורביו, יחסו לרספוטין היה חריג באופיו ובמידת הכבוד שהפגין כלפיו. מילים אלה, שנכתבו לאחר שדמותו של רספוטין כבר עברה דמוניזציה ציבורית רחבה, משקפות את השבר בין התפיסה הפנימית של בני רומנוב לבין התמונה שנבנתה מבחוץ על ידי יריביהם ומבקריהם.

באופן זה, דמותו של רספוטין המשיכה לעורר מחלוקת גם אחרי מותו – בין אלו שראו בו נוכל תאב כוח, לבין אלו שסברו כי מדובר באיש קדוש שנפל קורבן לשנאה מעמדית, לאי־הבנה היסטורית ולהשמצות שהותירו חותם כבד ועמוק על דמותו בציבור ובתרבות.

השפעתו על מהלך ההיסטוריה

למרות שדמותו של גריגורי רספוטין הפכה במהרה לסמל של דעיכה מוסרית, שלטונית ורוחנית של משטר הצארים, לא מעט היסטוריונים בני התקופה ואחריה טענו כי אין לייחס לו את האחריות הישירה לנפילת שושלת רומנוב ולפרוץ המהפכה. קרנסקי, שהנהיג את הממשלה הזמנית לאחר נפילת הצאר, הבהיר כי האשמת רספוטין בהרס השלטון הייתה נוחה מדי ומוטעית ביסודה. לשיטתו, הסיבה המרכזית למהפכה הייתה כשליה של המדיניות הצארית, ההתעלמות מהצרכים החברתיים והכלכליים של העם והמתח המתמיד בין שלטון מנותק לבין ציבור רעב, מותש ומאוכזב.

ויטה, מראשי הממשל הקיסרי לשעבר, הצטרף להבחנה זו וטען כי השימוש ברספוטין כשעיר לעזאזל היה מנגנון פסיכולוגי ופוליטי שנועד להסיט את האש מהאחריות האמיתית של האליטה. לטענתו, רוב הכישלונות המדיניים של ניקולאי השני – במיוחד בתחום ניהול המלחמה, אי-ההתמודדות עם המשבר הכפרי והקריסה המוסרית של מוסדות השלטון – קדמו לרספוטין או לא היו תלויים בו. אפילו כאשר ניסח הצאר עצמו רפורמות שהציע לו רספוטין, הן נדחו בידי בעלי השררה סביבו, שסירבו לכל ויתור בזכויותיהם או הגבלות על כוחם.

לואי אמלריק, שכתב על דמותו של רספוטין מתוך גישה ביקורתית אך הוגנת, קבע כי ההיסטוריה שפטה את רספוטין בחומרה לא פרופורציונלית. הוא הצביע על כך שרבים מרעיונותיו – בייחוד בתחום הסיוע לחלשים, התנגדות לאלימות, קריאה לחלוקת קרקעות וצמצום השפעת האלכוהול – היו דווקא מקבילים לאלו שיאומצו לאחר מכן על ידי המהפכה עצמה. העובדה שדמותו הוכפשה שוב ושוב, בעיקר על ידי האצולה והכמורה, שיקפה לא רק שנאה אישית אלא גם דחייה של שינוי עמוק בסדר החברתי.

השמצותיו של רספוטין והצגתו כמכשף, מושחת או סוכן גרמני לא היו רק תוצאה של שיח ציבורי לא מבוקר, אלא חלק מקמפיין רחב של חוגים רבי השפעה שביקשו לשמר את כוחם על ידי הצגת אדם יחיד כגורם לכל הרעות. במציאות, האליטות הפוליטיות, הדתיות והכלכליות של האימפריה הרוסית לא רצו ברפורמה אמיתית, ודחו כל יוזמה שנגעה בזכויות היתר שלהן. כך הפך רספוטין – איכר בעל חזון, אולי תמים ולעיתים נאיבי – לדמות מפתח בתודעה הציבורית, לא משום שהוביל לקריסה, אלא משום שהפך סמל נוח לייצוגה.

הניתוחים ההיסטוריים שבחנו את ההקשרים הרחבים של התמוטטות המשטר מצביעים בעקביות על כך שהגורמים המכריעים היו המשברים הכלכליים והחברתיים העמוקים, הכשל המדיני במלחמה, והניכור בין השלטון לעם. רספוטין, חרף היותו דמות שנויה במחלוקת, לא היה אלא תוצאה של אותם תהליכים – לא יוצרם, ואף לא מייצגם המרכזי. לפיכך, יש לראות את השפעתו ההיסטורית לא ככוח הרס, אלא כקריאת תגר חריגה מתוך העם כלפי מוסדות קפואים שהתעלמו מהקריאה לשינוי.

שנאת רספוטין כהכנה פסיכולוגית לטרוצקיזם

הבוז שרחשו מעמדות השליטה ברוסיה לדמותו של גריגורי רספוטין – איכר פשוט, נווד דתי, זר למוסכמות האריסטוקרטיות, שחדר למעגל הפנימי של המשטר – מקביל במובנים רבים ליחס שרחשו אותן שכבות מאוחרות יותר לרעיונותיו של ליאון טרוצקי ולתומכיו, לאחר עלייתו ונפילתו. בשני המקרים, הופעלה מערכת השמצה מקיפה, שהציגה את הדמות המרכזית כסכנה מוסרית, לאומית ופוליטית.

רספוטין, אשר נתפס כ"אדם הפשוט" בחצר, עורר חרדה עמוקה בקרב האליטה. הוא הפך מוקד לרכילות אפלה שהתמקדה בשכרותו, הוללותו והקשרים שכביכול ניהל עם הצארינה ובנותיה – ללא כל ראיה. תהליך דמוניזציה זה שיקף פחות את רספוטין עצמו, ויותר את תחושת האיום שחשו מעמדות הכוח למראה דמות שאינה פועלת לפי קודי ההתנהגות המקובלים. דמותו עוותה לארכיטיפ של "המזרחי הפרימיטיבי", ומאפייניו הפכו לדימוי נלעג של כישוף, מיניות מופרעת וקנוניה פוליטית – קווים מקבילים לחלוטין לאופן שבו תוארו יהודים מהפכנים בעיתונות של אותם עשורים, ובמיוחד תומכי טרוצקי לאחר הדחתו.

כך גם במקרה של טרוצקיזם: לאחר מות לנין, תהליך שיטתי של השמצה ומחיקת ההיסטוריה ליווה את דחיקתו של טרוצקי אל שולי הזיכרון הסובייטי. גם כאן, הדימוי הציבורי שנבנה הוצג לא כאידיאולוגיה מהפכנית שנויה במחלוקת, אלא ככישוף מסוכן, איום מוסרי, "זרות" מתסיסה שיש לעקרה מן השורש. בשני המקרים, נוצרה דמות דמונית שהצדיקה את טיהורה בשם טובת הכלל.

ההבדל המובהק טמון בכך שרספוטין עצמו לא היה מהפכן. להפך – הוא ביקש למנוע את המהפכה באמצעות רפורמות מתונות, שהתבססו על חמלה דתית וצדק חברתי. ואילו תומכיו של טרוצקי, מתוך אידאולוגיה סוציאליסטית מהפכנית, איימו באופן ממשי על המערכת הביורוקרטית של סטלין. אך בשני המקרים, ההשמצה לא נועדה להתמודד עם רעיונותיהם, אלא למחוק את עצם הלגיטימציה של נוכחותם בזירה הפוליטית או החברתית.

רספוטין הושמץ ככלי שרת מיסטי ופורע מוסר, בעוד טרוצקי תויג כסוכן של הרס מתמיד. אך המשותף היה זהותם המעמדית הנתפסת – אנשי שוליים, חורגים מן הסדר החברתי. תדמיתם שימשה להפעיל פחד בקרב ההמונים, ולהצדיק את כוחו של מרכז שלטוני שמרן, שבפועל נכשל בהתמודדות עם משבריו הפנימיים.

לקריאה נוספת

• אנרי טרויה, רספוטין, הוצאת כנרת, 2004
• דאגלס סמית, רספוטין – אמונה, כח, ודמדומיה של משפחת רומנוב, 2014
• אהרון סימנוביץ, רספוטין והיהודים, זכרונות מזכירו האישי של ראספוטין, מרוסית – מלכה קולודני, הקדמה – רות בקי-קולודני, תל אביב, הוצאת ירון גולן, 1995
• אליעזר ויצטום, "רספוטין מתארח בירושלים", טבע וארץ, שנה כ"ט, גיליון 4
• גדליה ז'גוב, "המזכיר היהודי של ראספוטין", על ספרו של אהרון סימנוביץ, עת־מול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, י"ב (3), 1986
• מירית גל-עד, בת-שבע, סיפורה של בת המושבה, הוצאת מילוא, 2005, עמ' 34–35