הפוסט נכתב על ידי יניב חוזז. בתאריך ה-12.11.2020 עיריית גני תקווה פרסמה פוסט שמספר שיניב הוא אחד האנשים עם ה-IQ הכי גבוה בעולם, עם נדירות של 1 למיליארד.
איך זה מרגיש לחיות עם תודעה שהולכת כמה צעדים לפני כולם - לפעמים גם לפניה עצמה? פוסט אישי וכואב על עומס קוגניטיבי, שיח שלא מצליח להחזיק עומק, והכמיהה להיות מובן באמת.
פוסט אישי שהרבה זמן אני רוצה לכתוב, ואני אסיר תודה על זה שהיום הייתה לי ההזדמנות,
שכן אני מקווה שהוא יאפשר קצת יותר הבנה.
כן, IQ 190. וזה לא תמיד מתנה.
IQ 190. זו לא אנקדוטה, וגם לא מספר ריק.
זה משהו שמלווה אותי עמוק בתוך היום-יום, לפעמים אפילו מציף,
ובעיקר: גורם לשיחות, יחסים, ואפילו אמת פשוטה – להפוך למסע מתסכל.
רציתי לנסות להסביר איך זה מרגיש לחיות עם תודעה שהולכת (לצערי. כן, הרבה פעמים זה מרגיש ככה), כמה צעדים לפני כולם,
ולפעמים – גם לפניה עצמה.
זו לא מתוך רצון להשוויץ (אני עושה את זה הרבה פעמים בלי קשר כמו שאתם רואים טוב מאוד).
זו גם לא תלונה.
זו פשוט מציאות שאני חי בה, ובה אני מנסה כל הזמן להתאים את עצמי למסגרות שהשיחה יכולה להכיל,
כשהשיחה עצמה לא תמיד יכולה להכיל את מה שיש לי לומר.

כשאני רואה את הסוף – כבר בהתחלה
אחת החוויות הקשות שאני פוגש שוב ושוב היא התחושה הזו:
אני רואה את המסקנה של שיחה, את הכשל שצפוי להגיע, את הנקודה הכואבת –
עוד לפני שהצד השני בכלל התחיל לשאול.
אז מה אני עושה?
אני מנסה לענות מראש.
לנסות להציל את השיחה לפני שהיא נטרפת על כעס, על אי-הבנה, על סגירה פנימית.
אבל זה לא עובד.
למה? כי כשאני עונה לפני ששואלים, וכן גם אם כאשר הצד השני מסיים את דבריו באופן מלא באותה נקודה – הוא מרגיש שאני קוטע, מתנשא, מדבר על דברים שהוא בכלל לא אמר עדיין.
ואז, לא רק שאני מרגיש שלא מצליחים להבין אותי – אלא שגם השיחה עצמה נשברת.
ועם הזמן, גם האמון.
וזה לא רק בהתחלה – זה קורה תוך כדי
אפילו בשיחות שהתחילו טוב – פתוחות, אמיתיות, עם כוונה טובה, ועם אנשים שאמורים לנסות לעזור לי –
אני מוצא את עצמי פתאום קולט שהשיחה “נסגרת”:
הקשב נעלם, הטון משתנה, הצד השני בורח מהמוקד, או סוגר פתח לדיוק.
ואני, בתוך כל זה, מנסה להחזיק את כל החוטים ביחד:
- להסביר את עצמי
- לנתח את הבעות הפנים הבלתי-מודעות של הצד השני ואת הסנטימנט שהוא מציג
- לבחור מילים שיכילו, שירככו, שלא “יגרמו לו להרגיש מותקף”
- וכל זה תוך כדי שהוא מדבר – וגם תוך כדי שאני מנסה להביא אמת מורכבת לשולחן.
זה גוזל המון.
זה שואב אותי.
ולפעמים זה פשוט לא מצליח.
כששיחה לא יודעת להחזיק את התודעה
שיחה טובה, בעיניי, היא כמו מערכת –
מערכת של קלטים ופלטים, שמה שמתקבל בשלב אחד, הופך לחומר הגלם של השלב הבא.
אבל כשיש פער בין כמה משתנים התודעה שלי צריכה שהשיחה תכיל,
לבין כמה משתנים הצד השני מוכן או מסוגל להכיל –
המבנה כולו קורס.
וזה קורה כל הזמן:
- כשקלט נכנס לפונקציה הלא נכונה – או בתזמון הלא נכון – והתגובה שמתקבלת כבר לא רלוונטית או לא ניתנת לעיבוד.
- כששאלה מגיעה אחרי שהתשובה כבר נאמרה
- כשמחלוקת שלא נסגרה לא מאפשרת לעבור לשלב הבא
ואז – גם אם צדק היה שם – הוא לא יכול להתממש.
לא כי הוא לא קיים, אלא כי אין לו מסלול לעבור דרכו.
מה שנשאר: שיחה שלא הצליחה, וכאב שכן
וזה אולי הרגע הקשה מכולם:
הרגע שבו אני מרגיש שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להשמיע את האמת,
אבל בסוף – היא לא עברה.
השיחה הסתיימה, והצדק לא התברר. ההסבר שלו נקטע.
והכאב? הוא נשאר.
ואולי – לא בגלל שטעיתי, ולא בגלל שהתנשאתי, אלא כי לא היה מי שיחזיק את זה איתי.
אז למה אני כותב את כל זה?
כי הייתי רוצה שגם אם לא (בהכרח) יצליחו להרגיש את כל מה שאני מרגיש –
שכן יבינו שכמו כל דבר שמגיע כעסקת חבילה, על אף שיש בו גם פלוסים –
זה הרבה, הרבה, עומס מכאיב.
ואולי אם אני גם כותב את זה כאן, בפשטות –
אז בפעם הבאה שמישהו יגיד:
“אתה חושב יותר מדי”,
או “אתה מסבך דברים”,
או “לא הבנתי מה אתה רוצה” –
הוא יעצור רגע, ויחשוב:
יכול להיות שהוא פשוט רואה יותר, מהר יותר,
ולא תמיד העולם ערוך לזה.
אבל זה לא בהכרח אומר שהוא טועה.
זה רק אומר שהוא, כמו כולנו, צריך שמישהו יהיה איתו –
וגם אם לא בהכרח באותו קצב, לפחות באותה כוונה.