רשומת השיחה בין אדולף היטלר למופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, מיום 28 בנובמבר 1941, היא תיעוד רשמי של משרד החוץ הגרמני שנערך על ידי פאול שמידט, מתורגמן המשרד. הפגישה נערכה לאחר שבועות של מגעים דיפלומטיים בין אל-חוסייני לבין משרד החוץ הגרמני, ובמהלכה העלה המופתי בקשות להצהרה פומבית גרמנית נגד הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ולתמיכה במאבק הערבי לעצמאות.
בשיחה, היטלר הבטיח כי עם התקדמות הצבא הגרמני למזרח התיכון תבצע גרמניה תהליך של דה-קולוניזציה, כלומר פירוק האימפריות הקולוניאליות האירופיות באזור והחלפתן בשלטון ערבי. הבטחות אלו, שנשזרו בתפיסה נאצית של "שחרור" הערבים מהשפעה בריטית וצרפתית, שימשו בסיס לרטוריקה אנטי-קולוניאלית שהתמזגה עם האנטישמיות האירופית. שיח זה שבו הוצגה "הבעיה היהודית" כיעד מרכזי לפתרון לצד סילוק הכוחות הקולוניאליים, השפיע לאורך השנים על עמדות פלסטיניות רבות, והניח יסודות אידיאולוגיים לדפוסי אנטישמיות פוליטית ותרבותית הניכרים בחברה הפלסטינית עד ימינו.
הרשומה
המופתי הגדול פתח בהבעת תודה לפיהרר על הכבוד הגדול שהוענק לו בקבלת הפנים. הוא ביקש לנצל את ההזדמנות כדי למסור לפיהרר של הרייך הגרמני הגדול, המוערץ על ידי כל העולם הערבי, את תודתו על האהדה אשר הפגין תמיד כלפי העניין הערבי ובמיוחד כלפי העניין הפלסטיני, ואשר לה נתן ביטוי ברור בנאומיו הפומביים. מדינות ערב היו משוכנעות לחלוטין כי גרמניה תנצח במלחמה, וכי בעקבות זאת העניין הערבי ישגשג. הערבים היו ידידיה הטבעיים של גרמניה משום שהיו להם אותם אויבים כמו לגרמניה, כלומר האנגלים, היהודים והקומוניסטים. לפיכך הם היו נכונים לשתף פעולה עם גרמניה בכל ליבם, ועמדו מוכנים להשתתף במלחמה לא רק באופן שלילי על ידי ביצוע פעולות חבלה והסתה למהפכות, אלא גם באופן חיובי באמצעות הקמת לגיון ערבי. הערבים יכלו להיות מועילים לגרמניה כבעלי ברית יותר מכפי שהיה עשוי להיראות במבט ראשון, הן מסיבות גאוגרפיות והן בשל הסבל שנגרם להם בידי האנגלים והיהודים. יתר על כן, היו להם קשרים הדוקים עם כל האומות המוסלמיות, קשרים שניתן היה לנצל לטובת המטרה המשותפת. הקמת הלגיון הערבי הייתה יכולה להתבצע בקלות רבה. קריאה של המופתי למדינות ערב ולאסירים ממוצא ערבי, אלג'ירי, תוניסאי ומרוקאי שבגרמניה הייתה מניבה מספר גדול של מתנדבים נלהבים להילחם. לגבי ניצחונה של גרמניה, היה העולם הערבי משוכנע לחלוטין, לא רק משום שלרייך היה צבא גדול, חיילים אמיצים ומפקדים צבאיים גאוניים, אלא גם משום שהכול יכול לעולם לא יעניק את הניצחון למטרה שאינה צודקת.
במאבק זה שאפו הערבים לעצמאות ולאחדות של פלשתינה, סוריה ועיראק. הייתה להם אמונה מלאה בפיהרר, והם ציפו לידו שתביא מזור לפצעיהם שנגרמו להם על ידי אויבי גרמניה.
לאחר מכן הזכיר המופתי את המכתב שקיבל מגרמניה, שבו נאמר כי גרמניה אינה מחזיקה בשטחים ערביים, וכי היא מבינה ומכירה בשאיפות הערבים לעצמאות ולחירות, כשם שהיא תומכת בביטול הבית הלאומי היהודי.
הכרזה פומבית במובן זה הייתה שימושית מאוד בשל השפעתה התעמולתית על העמים הערביים ברגע זה. היא הייתה מעוררת את הערבים מתרדמתם הזמנית ומעניקה להם אומץ חדש. היא גם הייתה מקלה על עבודתו של המופתי בארגון החשאי של הערבים לקראת הרגע שבו יוכלו להכות. באותו זמן, הוא יכול היה לתת את ההבטחה שהערבים, מתוך משמעת קפדנית, יחכו בסבלנות לרגע המתאים ויפעלו רק על פי הוראה מברלין.
ביחס לאירועים בעיראק ציין המופתי כי הערבים באותה ארץ בוודאי שלא הוסתו על ידי גרמניה לתקוף את אנגליה, אלא פעלו אך ורק כתגובה למתקפה אנגלית ישירה על כבודם.
לדעתו, הטורקים היו מברכים על הקמת ממשלה ערבית בשטחים השכנים, משום שהיו מעדיפים ממשלות ערביות חלשות על פני ממשלות אירופיות חזקות בארצות הסמוכות, ובהיותם אומה של שבעה מיליון נפש, לא היה להם כל חשש מפני 1,700,000 הערבים שישבו בסוריה, עבר הירדן, עיראק ופלשתינה.
צרפת, באותו אופן, לא הייתה מתנגדת לתוכנית האיחוד, שכן כבר בשנת 1936 העניקה עצמאות לסוריה, וכבר בשנת 1933 נתנה את אישורה לאיחוד עיראק וסוריה תחת המלך פייסל.
בנסיבות אלה חזר המופתי על בקשתו כי הפיהרר ימסור הצהרה פומבית, כדי שהערבים לא יאבדו את התקווה, שהיא כוח רב־עוצמה בחיי העמים. עם תקווה כזו בליבם, אמר, הערבים מוכנים לחכות. הם לא לחצו למימוש מיידי של שאיפותיהם; הם יכולים להמתין בקלות חצי שנה או שנה שלמה. אך אם לא יעוררו בהם תקווה כזו באמצעות הצהרה מהסוג הזה, ניתן היה לצפות שהאנגלים יהיו המרוויחים מכך.
הפיהרר השיב שעמדתה הבסיסית של גרמניה בשאלות הללו, כפי שהמופתי עצמו כבר ציין, היא ברורה. גרמניה עומדת על מלחמה בלתי מתפשרת ביהודים. הדבר כלל כמובן התנגדות פעילה לבית הלאומי היהודי בפלשתינה, שלא היה אלא מרכז, בצורת מדינה, להפעלת השפעה הרסנית של האינטרסים היהודיים. גרמניה גם ידעה שטענתם של היהודים כאילו הם ממלאים את תפקיד החלוצים הכלכליים בפלשתינה היא שקר. העבודה שם נעשתה בידי הערבים בלבד, לא בידי היהודים. גרמניה הייתה נחושה, צעד אחר צעד, לבקש מכל אומה אירופית אחת אחרי השנייה לפתור את בעיית היהודים שלה, ובזמן המתאים לפנות באותו אופן גם לאומות שאינן אירופיות.
גרמניה הייתה באותה עת במאבק חיים ומוות עם שתי מצודות של כוח יהודי: בריטניה הגדולה ורוסיה הסובייטית. מבחינה תיאורטית היה הבדל בין הקפיטליזם של אנגליה לבין הקומוניזם של רוסיה הסובייטית; אך למעשה היהודים בשתי המדינות רדפו אחר מטרה משותפת. זה היה המאבק המכריע; במישור הפוליטי הוא התבטא בעיקר כעימות בין גרמניה לאנגליה, אך מבחינה אידיאולוגית היה זה קרב בין הנציונל־סוציאליזם לבין היהודים. מובן מאליו שגרמניה תעניק סיוע ממשי ומעשי לערבים המעורבים באותו מאבק, שכן הבטחות מופשטות היו חסרות ערך במלחמת קיום או כליה, שבה יכלו היהודים לרתום את כל כוחה של אנגליה לטובתם.
הסיוע לערבים היה חייב להיות סיוע חומרי. עד כמה מעטה התועלת שיש באהדה בלבד במאבק כזה הודגם בבירור במבצע בעיראק, שם הנסיבות לא אפשרו מתן סיוע ממשי ומעשי באמת. על אף כל האהדה, הסיוע הגרמני לא היה מספיק, ועיראק הוכנעה על ידי כוחה של בריטניה – קרי, המגינה של היהודים.
עם זאת, המופתי לא יכול היה שלא להיות מודע לכך שתוצאת המאבק המתנהל באותה עת תכריע גם את גורל העולם הערבי. לפיכך היה על הפיהרר לחשוב ולדבר בקור רוח ובשיקול דעת, כאדם רציונלי וכחייל בראש ובראשונה, כמנהיג הצבא הגרמני ובעלי בריתו. כל דבר שעשוי היה לסייע בקרב האדיר הזה למען המטרה המשותפת, וממילא גם למען הערבים, היה חייב להיעשות. אך כל דבר שהיה עלול לתרום להחלשת המצב הצבאי היה צריך להידחות, ללא קשר עד כמה המהלך עלול להיות בלתי פופולרי.
גרמניה הייתה באותה עת נתונה בקרבות קשים מאוד כדי לפרוץ את השער לאזור הקווקז הצפוני. הקשיים היו בעיקר בהבטחת האספקה, שהייתה קשה במיוחד עקב הרס מסילות הברזל והכבישים וכן בשל החורף המתקרב. אילו ברגע כזה היה הפיהרר מעלה בהצהרה את בעיית סוריה, היו אותם גורמים בצרפת שהיו תחת השפעתו של דה גול מתחזקים מחדש. הם היו מפרשים את הצהרת הפיהרר ככוונה לפרק את האימפריה הקולוניאלית של צרפת, והיו פונים לבני ארצם בקריאה להתאחד עם האנגלים כדי לנסות להציל את מה שעוד ניתן להציל. הצהרה גרמנית בעניין סוריה הייתה מתפרשת בצרפת כמתייחסת למושבות הצרפתיות בכלל, ובאותו זמן הייתה יוצרת צרות חדשות במערב אירופה, כלומר חלק מהכוחות המזוינים הגרמניים היה משתתק במערב ולא היה זמין עוד למסע במזרח.
אז השמיע הפיהרר למופתי את ההצהרה הבאה, תוך שהוא מורה לו לנעול אותה במעמקי לבבו ביותר:
- הוא (הפיהרר) ימשיך במאבק עד לחורבן המוחלט של האימפריה היהודית־קומוניסטית באירופה.
- ברגע מסוים, שלא ניתן היה לקבוע אותו במדויק באותו יום אך שבכל מקרה לא היה רחוק, יגיעו הצבאות הגרמניים במהלך מאבק זה אל היציאה הדרומית מן הקווקז.
- ברגע שדבר זה יקרה, ייתן הפיהרר בעצמו לעולם הערבי את ההבטחה כי שעת שחרורו הגיעה. מטרתה של גרמניה תהיה אז אך ורק השמדת היסוד היהודי היושב במרחב הערבי תחת חסותה של בריטניה. בשעה ההיא יהיה המופתי הדובר הסמכותי ביותר של העולם הערבי. אז תוטל עליו המשימה להצית את הפעולות הערביות שהכין בחשאי. כאשר תגיע השעה, גרמניה תוכל גם להתעלם מתגובתה של צרפת להצהרה כזו.
מרגע שגרמניה תצליח לפרוץ את הדרך לאיראן ולעיראק דרך רוסטוב, יהיה זה גם תחילת הסוף של האימפריה הבריטית העולמית. הוא (הפיהרר) קיווה שהשנה הקרובה תאפשר לגרמניה לדחוף ולפתוח את שער הקווקז אל המזרח התיכון. למען טובת המטרה המשותפת, עדיף היה לדחות את ההכרזה הערבית לעוד כמה חודשים מאשר שגרמניה תיצור לעצמה קשיים מבלי שתוכל בכך לסייע לערבים. הוא (הפיהרר) העריך במלואו את להיטות הערבים להצהרה פומבית מהסוג שביקש המופתי הגדול. אך ביקש ממנו לשקול כי הוא (הפיהרר) עצמו היה ראש מדינת הרייך הגרמני במשך חמש שנים ארוכות, שבמהלכן לא היה מסוגל למסור אפילו לעמו שלו את הבשורה על שחרורו. עליו היה להמתין לכך עד שניתן יהיה למסור את ההכרזה על בסיס מצב שנוצר בכוח הנשק, כאשר בוצע האנשלוס.
באותו רגע שבו יופיעו דיוויזיות השריון וחילות האוויר של גרמניה מדרום לקווקז, ניתן יהיה להשמיע לעולם הערבי את הקריאה הפומבית שביקש המופתי הגדול.
המופתי הגדול השיב כי לדעתו הכול יתרחש בדיוק כפי שהפיהרר תיאר. הוא חש כולו בטחון ושביעות רצון מדבריו של ראש המדינה הגרמני. עם זאת שאל, האם לא יהיה אפשרי, לפחות בחשאי, לכרות הסכם עם גרמניה מן הסוג שזה עתה תיאר לפיהרר.
הפיהרר השיב כי זה עתה נתן למופתי בדיוק את ההצהרה הסודית הזו.
המופתי הגדול הודה לו על כך, והצהיר בסיום כי הוא נפרד מן הפיהרר בתחושת ביטחון מלאה ועם הבעת תודה חוזרת על ההתעניינות שהפגין בעניין הערבי.
שמידט
לקריאה נוספת
- וולטר לאקר ובארי רובין, The Israel-Arab Reader: A Documentary History of the Middle East Conflict, מהדורה שישית מתוקנת ומעודכנת, ניו יורק: 2001.
