כתובת האבן של קאיפנג (1489) היא לוח אבן חקוק המתעד את תולדות הקהילה היהודית בעיר קאיפנג שבמחוז חנאן, מזרח־מרכז סין. הכתובת הוצבה בשנת 1489, בתקופת שלטון שושלת מינג, על מנת להנציח את שיקום בית הכנסת של הקהילה לאחר שהושמד בשיטפון של נהר הצהוב בשנת 1461. מדובר בכתובת האבן הראשונה שהציבה הקהילה היהודית בקאיפנג, והיא מסמנת שלב חשוב בתהליך ההשתלבות של היהודים בתרבות הסינית: לראשונה בחרו חברי הקהילה להשתמש במנהג סיני מקומי של חקיקת אסטלה, במקום להסתפק בהעברת המסורות בעל־פה כפי שנהגו עד אז.
הכתובת, שנכתבה בידי החכם היהודי־סיני ג'ין ג'ונג (金钟), נחשבת לאחת העדויות ההיסטוריות החשובות ביותר לחקר יהדות קאיפנג. היא כוללת פירוט של מוצא הקהילה, מנהגיה הדתיים, שמות משפחותיה ויחסיה עם השלטון הקיסרי. הכתובת מתארת את הגעת היהודים לסין, את בניית בית הכנסת הראשון בשנת 1163, ואת קשרי הקהילה עם קיסרי שושלות סונג ומינג. היא גם משקפת את ההשפעה ההדדית בין תרבות יהודית לסינית: היהודים כינו את בית הכנסת בשם 清真寺 ("מקדש הטוהר והאמת"), מונח שבסין שימש הן לתיאור מסגדים והן לתיאור בתי תפילה יהודיים, דבר המעיד על חפיפה תרבותית עם הקהילה המוסלמית המקומית.
בנוסף להיבט ההיסטורי, הכתובת מהווה מקור משמעותי להבנת תהליך ההיטמעות של יהודי קאיפנג בחברה הסינית תוך שמירה על זהותם הדתית. היא עושה שימוש בשפה קונפוציאנית כדי להסביר עקרונות יהודיים, מצטטת את כתבי קונפוציוס ומדגישה את ההרמוניה בין שתי המסורות. בין היתר מצוין בה כי מטרת החיים היא לכבד את דרך השמים, להוקיר את האבות, לשמור על יחסים תקינים בין השליט לנתיניו, לכבד הורים, לחיות בשלום עם האישה והילדים, ולנהוג בכבוד כלפי שכנים וחברים. שילוב זה בין תפיסות יהודיות לסיניות משקף את הזהות הכפולה של יהודי קאיפנג בתקופה זו.
הכתובת הוצבה במקור בצדו הצפוני של בית הכנסת ונותרה שם במשך מאות שנים, עד שהועברה בשנת 1912 על ידי המיסיון האנגליקני הקנדי לקתדרלת טריניטי בעיר, שם היא שמורה עד היום תחת קירוי מגן מפני בליה. במרוצת השנים נמחקו ממנה חלק משמות המשפחות, ככל הנראה על ידי בני הקהילה עצמם, כחלק מניסיון להסתיר זהותם בתקופות של מרידות ורגשות אנטי־זרים, כמו במהלך מרד הבוקסרים.
כתובת האבן של קאיפנג (1489) היא אחד המקורות המרכזיים להבנת ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר, מקורותיה, יחסי הגומלין שלה עם החברה הסינית, ומידת השפעתה על סביבתה. היא מהווה חוליה חשובה בתיעוד היסטוריית יהדות סין בכלל ויהדות קאיפנג בפרט, ומשמשת בסיס למחקרם של היסטוריונים, בלשנים וחוקרי דת עד ימינו.
רקע היסטורי
במהלך המאות הראשונות לספירה הייתה קאיפנג אחת הערים המרכזיות בסין, ובמיוחד בתקופת שושלת סונג הצפונית (960–1127). העיר, ששימשה כבירתה של השושלת, הייתה מרכז מסחר, תעשייה ותרבות, ובה התגוררו למעלה ממיליון תושבים. מיקומה של קאיפנג הפך אותה לצומת אסטרטגי חשוב על רשת דרכים יבשתיות ונתיבי מים, שהתחברו לדרך המשי והקנו לעיר חשיבות כלכלית יוצאת דופן. נתיבי הסחר אפשרו הגעת סוחרים ממערב ומדרום־מערב אסיה, בהם גם יהודים, דרך נמלי סין שבשפך נהר היאנגצה או דרך דרכי המסחר היבשתיות מצפון וממערב. לפי מסורות מקומיות וראיות היסטוריות, היהודים הגיעו לקאיפנג במסגרת מסעות מסחר על דרך המשי, ונראה שכבר במאה ה־12 התקיימה בעיר קהילה יהודית מאורגנת, בעוד שבערים אחרות בדרום־מזרח סין – כמו האנגג'ואו ונינגבו – התקיימו אף הן קהילות יהודיות קטנות יותר.
לגבי מוצא הקהילה ומועד הגעתה לקאיפנג קיימות מספר גרסאות. על פי האסטלה משנת 1489, היהודים הגיעו לסין מ"טיאנז'ו" (天竺), מונח סיני עתיק המתייחס לאזור רחב במערב, שלעתים זוהה עם הודו ולעיתים עם פרס. פרופ' צ'ן יואן, מאבות חקר יהדות סין, הסביר כי השימוש במונח זה נועד "לעשות את הטקסט מובן לקוראים של התקופה" ולא בהכרח לשקף מיקום גאוגרפי מדויק. ממצאי מחקרי ה־DNA המודרניים מחזקים את המסורת בעל־פה של יהודי קאיפנג על מוצאם הפרסי: בדיקות שנערכו החל מ־2008 חשפו כי חלק ניכר מהגברים משתייכים להפלוגרופ R-FT14557, קבוצה גנטית שמקורה במערב אסיה ושנמצאה גם בקרב יהודים מבוכרה, בגדאד וכורדיסטן. על פי Family Tree DNA, "המוצא המשותף האחרון של יהודי קאיפנג ויהודי בוכרה מתוארך בקירוב לשנת 700 לספירה", בעוד אתר YFull קובע טווח רחב יותר בין 350 ל־1450 לספירה. הממצאים הללו מתיישבים עם עדויות היסטוריות נוספות, ובהן זיכרונות של יהודי בוכרה שציינו כי "חלק מבני קהילתם עזבו לסין ואיבדו קשר עם קרוביהם". חיזוק נוסף לטענה זו נמצא בכתבים ליטורגיים של קאיפנג, שבהם התפילות נכתבו ב"ניב בוכרי של יהודי פרס", כפי שתיאר אלקן אדלר.
הכתובת משנת 1489 מציינת כי עם הגעתם לסין התקבלו היהודים בכבוד על ידי חצר שושלת סונג, והוזמנו להתיישב בעיר ביאנליאנג, היא קאיפנג של ימינו. הם הביאו עמם כמתנה חמשת סוגי כותנה צבעונית, מוצר יקר ערך באותה עת, מאחר שבסין טרם פותחה אז תעשיית כותנה מקומית. החוקרים מסיקים מכך שהקהילה היהודית הקדומה הגיעה מהאזורים שבהם הכותנה הייתה משאב נפוץ, כמו הודו או פרס, ושחלק מבני הקהילה היו סוחרים עשירים שעסקו ביבוא סחורות נדירות. בתמורה למחווה זו העניק הקיסר לקהילה רשות להתיישב בעיר ולשמור על מנהגי אבותיה. על פי המסורת, קבוצה ראשונית של משפחות התיישבה תחילה ולאחר מכן הצטרפו אליה כ־70 משפחות נוספות, שנשאו 17 שמות משפחה שונים. שמות משפחות אלו – בהם ג'ין, לי, גאו, ז'אנג, ג'או, שה, עי ואחרים – הוענקו באופן רשמי במאה ה־15 והיו בשימוש בקרב בני הקהילה עד לתחילת המאה ה־20, ומשמשים עדות להשתלבותם של היהודים בחברה הסינית תוך שמירה על מבנה קהילתי פנימי.
בית הכנסת הראשון של קאיפנג נבנה בשנת 1163, על פי הכתובת משנת 1489 וכן לפי כתובת משנת 1512. הכתובת מפרטת כי "במניין השנים הראשון של שלטון שושלת סונג, בשנת גווי־ווי, אוסטאד ליווי, מנהיג הדת, ואנדולה הקימו לראשונה את בית הכנסת" (宋孝隆兴元年，癸未，列微五思达领掌其教，俺都剌始建寺焉). המילה "אוסטאד" (Ustad) היא מילה בפרסית תיכונה שמשמעותה "מורה" או "חכם" ובהקשר זה מציינת "רב". החוקרים מזהים את ליווי עם משפחת לוי, אחת המשפחות המרכזיות בקהילה היהודית הקדומה, שממנה יצאו מנהיגי הדת והחכמים. תשעה מתוך ארבעה־עשר הרבנים המוזכרים באסטלת 1489 משתייכים למשפחת לי, שם סיני שהתקבל כתרגום לשם "לוי". ואנדולה, שותפו לבנייה, מזוהה בדרך כלל עם השם הערבי "עבדאללה", דבר המצביע על קשרי מסחר ותרבות עם הקהילות היהודיות והמוסלמיות בפרס ובמרכז אסיה.
בכתובת 1489 כונה בית הכנסת "מקדש הטוהר והאמת" (清真寺), מונח סיני אשר שימש בתקופה זו הן לתיאור בתי תפילה מוסלמיים והן לתיאור בתי כנסת יהודיים. פרופ' ויליאם צ'ארלס וייט טען כי "הכינוי שבו השתמשו היהודים למקדשם אומץ על ידי המוסלמים ולא להפך", אך אחרים מציינים כי אין ראיות חד־משמעיות לכך. המסמך מעיד על דמיון חיצוני בין שתי הקהילות – שתיהן שמרו על דיאטה ייחודית, קיימו מילה, היו מונותיאיסטיות בסביבה פגאנית והשתמשו במונחים דתיים דומים – מה שהוביל לא אחת לבלבול בקרב הסינים המקומיים בין יהודים למוסלמים. הקשר בין שתי הקהילות והאינטגרציה ההדדית משתקפים היטב בתפיסות לשוניות אלו, אך הכתובת מדגישה את ייחודה של הקהילה היהודית ואת זהותה הנפרדת.
תיאור הכתובת
כתובת האבן של קאיפנג משנת 1489 היא מונומנט ייחודי בהיסטוריה של יהדות סין, הן מבחינת המידע ההיסטורי שהיא נושאת והן מבחינת המבנה הפיזי שלה. הכתובת חקוקה על לוח אבן גיר אפורה כהה, שמידותיו כ־60 אינץ' גובה, 30 אינץ' רוחב ו־5 אינץ' עובי. הלוח הוצב במקורו בצדו הצפוני של בית הכנסת של קאיפנג, שהיה המרכז הרוחני והקהילתי של יהודי העיר. לאחר חורבן בית הכנסת בשיטפון נהר הצהוב בשנת 1461, הוקם מחדש המבנה, והכתובת נועדה להנציח את השיקום. במשך מאות שנים נותרה האבן במיקומה המקורי, עד שבשנת 1912 הועברה על ידי המיסיון האנגליקני הקנדי אל קתדרלת טריניטי בעיר, שם היא מוצגת עד היום כשהיא מוגנת באמצעות גג מיוחד שנבנה כדי למנוע בליה ושחיקה. במהלך ההיסטוריה נגרמו לכתובת נזקים חלקיים: שמות משפחות שנחרתו עליה נמחקו על ידי יהודי קאיפנג עצמם, ככל הנראה בתקופות של מרידות אנטי־זרים, כמו במרד הבוקסרים, מתוך רצון להסתיר את זהותם ולהימנע מרדיפות.
את הכתובת חיבר ג'ין ג'ונג (金钟), חכם יהודי־סיני ממשפחת ג'ין, שהייתה אחת המשפחות הבולטות בקהילה. ג'ין ג'ונג היה משכיל שקיבל השכלה קלאסית בספרות הסינית, ובמקביל שימש כחלק מהמנהיגות הדתית של יהודי קאיפנג. הוא היה גם מעורב בעריכת כתובת האבן המאוחרת משנת 1512, ונראה כי מילא תפקיד חשוב בשימור המסורות של הקהילה תוך כדי עיגונן בהקשר התרבותי הסיני. כתובת 1489 הוקמה בשנת השנייה לשלטון הקיסר הונגג'י משושלת מינג (弘治), בתקופה שהקהילה התאוששה מהשיטפון ההרסני, ומטרתה המרכזית הייתה להנציח את הקמתו מחדש של בית הכנסת, אך גם לשמר את זיכרון מוצא הקהילה, מנהגיה הדתיים ותפקידה בעיר. בכך הייתה זו הפעם הראשונה שבה יהודי קאיפנג בחרו להנציח את תולדותיהם באמצעי סיני מובהק – חקיקת לוח אבן – לאחר שבמשך דורות העבירו את המסורת בעל פה בלבד.
תוכן הכתובת
כתובת האבן של קאיפנג משנת 1489 כוללת תיעוד עשיר ומורכב של תפיסות דתיות, היסטוריות ותרבותיות, והיא מהווה מקור ייחודי להבנת עולמם של יהודי קאיפנג בתקופת שושלת מינג. הכתובת פותחת בתיאור מקורותיה של היהדות כפי שהבינה הקהילה המקומית, והיא מציינת כי הדת נוסדה בידי אברהם, "הפטריארך של דת ישראל", אותו היא מתארת כ"צאצא תשע־עשרה דורות לאחר פנגו־אדם" (教祖师阿无罗汉乃盘古阿耽十九代孙也). החיבור בין אדם המקראי לבין פנגו, הדמות המיתולוגית הסינית שנחשבת לראשית הבריאה, מבטא ניסיון ייחודי לגשר בין שתי מסורות תרבותיות שונות וליצור נרטיב אחד המשלב את התפיסה היהודית עם המיתולוגיה המקומית. תפיסה זו מצביעה על כך שהקהילה ראתה בכתבי הקודש שלה ובהיסטוריה היהודית חלק ממארג קוסמי רחב הכולל את ההיסטוריה הסינית, ולא נפרד ממנה. באסטלות מאוחרות יותר, כמו כתובת 1663, מופיעה גרסה מעט שונה לפיה "פנגו היה האדם הראשון, ואדם היה צאצאו התשע־עשרה", שינוי המשקף את השפעת התרבות הסינית לאורך הדורות.
הכתובת ממשיכה ומספרת כי התורה שהוריד משה לישראל כוללת "ספר אחד בן חמישים ושלושה פרקים" (正经一卷五十三章), ביטוי המופיע שוב ושוב באסטלות השונות ומעיד על המסורת הטקסטואלית שהייתה מוכרת ליהודי קאיפנג. בהמשך מופיע אזכור מפורט של משה רבנו, המתואר כ"אדם טהור וחכם מלידה, צדיק לגמרי, ישר ונדיב לב, אשר חיפש אחר הכתובים על ראש הר סיני, צם ארבעים יום וארבעים לילה, דחה את תאוותיו, סירב לשינה ולמאכל, התפלל בכנות והקדיש את מחשבותיו ללב השמים". הדגש על הצום, הטהרה וההקרבה האישית מצביע על התפיסה של משה כמופת רוחני, דמות שעל פיה ראו בני הקהילה את חייהם הדתיים. בהמשך מתוארת גם דמותו של עזרא הסופר, שנחשב כממשיך דרכו של משה וכמי ש"הסביר את סודות הדרך" והעביר לדורות הבאים את הכתובים, יחד עם המסורת שבעל פה.
הכתובת מציגה מערכת שלמה של מנהגים דתיים כפי שהיו נהוגים בקאיפנג במאה ה־15, והיא מפרטת את חיי הדת של הקהילה ברמה היומיומית. מצוין כי היהודים התפללו "בבוקר, בצהריים ובערב, שלוש פעמים ביום", תוך טקסי טהרה הכוללים רחצה, החלפת בגדים והיטהרות פנימית לפני הכניסה לבית התפילה. הכתובת מדגישה גם את מעמד הצום כחלק מרכזי בעבודת האל, וקובעת כי "הצום הוא שער הכניסה לדרך, והוא יסוד המעלה". היא מתארת כיצד בכל חודש נשמרו ארבעה ימי צום קבועים, ובנוסף התקיים "צום גדול" שבו הקהילה התכנסה יחד כדי "לבקש מהשמים לכפר על כישלונות הימים שעברו ולחדש את המעשים הטובים מכאן ואילך". עקרונות המוסר והטהרה הדתית באים לידי ביטוי גם באמירות ברורות על איסור פסילת פסלים, עבודת אלילים או שימוש בכישוף, כמו בקטע המצוטט: "לא יצרו פסלים, לא חנפו לרוחות, לא האמינו בכשפים, כי באמת רוחות ואלילים לא יכולים להושיע, ודמותם של פסלים אינה מגינה, ודברי כישוף אינם מועילים" ("不塑於形象，不陷於神鬼，不信於邪术，其实神鬼无济，像态无祐，血书无益").
אחד המרכיבים הבולטים בכתובת הוא השימוש בשפה קונפוציאנית כדי להסביר עקרונות יהודיים וליצור דיאלוג עם התרבות הסינית. יהודי קאיפנג מצטטים בכתובת ביטויים מתוך הקלאסיקות הסיניות ומדגישים את ההסכמה שבין היהדות לקונפוציוניזם בנושאי יסוד. הם מציגים את היהדות כדת התואמת את סדרי העולם המקובלים בסין, כשהעקרונות המרכזיים משותפים: כיבוד דרך השמים, כיבוד ההורים, שמירה על היררכיה חברתית, נאמנות לשליט, יחסי שלום עם המשפחה והשכנים, וטיפוח מעשים טובים. באופן זה ניסתה הקהילה להוכיח לשלטון הקיסרי כי דתה איננה מנוגדת לערכים המקומיים אלא משתלבת בהם. הכתובת גם מביעה הכרת תודה לקיסרי שושלות סונג ומינג על כך שהעניקו ליהודים את הזכות לשמור על מנהגי אבותיהם, ומוסיפה תפילה מפורשת לשלום הקיסר ולשגשוג המדינה. בין השאר מופיע הביטוי "נאמנות ללא גבולות למדינה" (尽忠报国), המופיע גם בהקשר הצבאי של לוחמים יהודים בשירות צבא הקיסר.
מעבר לכך, הכתובת מעידה על תפיסת עולם המשלבת את היהדות בתוך היסטוריה אוניברסלית שבה סין תופסת מקום מרכזי. כך, לדוגמה, היא מתארת את מוצא הדת היהודית במונחים גיאוגרפיים שמוכרים לקורא הסיני ומזכירה כי הדת "הגיעה לסין מ'טיאנז'ו' על פי ציווי שמימי" ("出自天竺, 奉命而来"). בחירה זו מדגישה את הניסיון של הקהילה ליצור גשר בין המסורת שלה לבין עולם המושגים של סין הקלאסית, תוך שמירה על נרטיב עצמאי של זהות וייחודיות.
תרגום מלא של הכתובת
כעת ישראל ייסד את הדת. אברהם, הפטריארך, היה צאצא הדור התשעה־עשר של פנגו ואדם. מאז בריאת השמים והארץ העבירו הפטריארכים בזה אחר זה את מה שניתן להם ואת מה שקיבלו, לא יצרו פסלים, לא חנפו לרוחות, לא האמינו בכישוף.
בימיו לא היו רוחות רבות, לפסלים לא הייתה הנהגה רוחנית, ולכשפים לא היה כל תועלת. כשהתבונן באלה שבשמים, ראה כי ממעל שורר אור וטוהר, והגיע לכבוד שאין דומה לו. "דרך השמים" אינה מדברת, עונות השנה מסתובבות וכל דבר נברא. הוא הבחין כי האביב מיועד ללידה, הקיץ לצמיחה, הסתיו לקציר והחורף לאגירה. העופות עפו, היצורים חיו במים, החיות היו פעילות, והצמחים ניטעו. הם היו זוהרים, צנועים, פתוחים ונושרים. החיים נולדו מעצמם, והפורחים פרחו מעצמם. הצורות נוצרו מעצמן, והצבעים נצבעו מעצמם. הפטריארך לפתע התעורר והבין את הסוד האפל הזה.
הוא פנה לחפש את "הדת הנכונה"; הוא היה מסייע לשמים האמיתיים. הוא המתין בכל ליבו לקבל את המסורת הטהורה. באותו הזמן ייסד את הדת, שמוצאה נמסר עד היום. על פי הבדיקה, זה היה בשנת 146 לשושלת ג'ואו.
משה קיבל את המסורת, הוא הפטריארך של "הדת הנכונה". ועל פי הבדיקה, זה היה בשנת 613 לשושלת ג'ואו. הוא נולד חכם וטהור, צדיק לחלוטין ורחום, עקרוני לחלוטין ומוסרי. הוא חיפש אחר הכתובים על ראש הר סיני, צם ארבעים יום וארבעים לילה, דחה את תאוותיו, סרב בתכלית לשינה ולמאכל, הוא התפלל בכנות, והקדיש את מחשבותיו ל"לב השמים".
"הכתבים הנכונים" כללו ספר אחד, בן חמישים ושלושה פרקים. מאז היווסדה, עסק תוכן התורה בדברים עדינים ומסתוריים. החלקים הטובים עוררו באנשים טוב־לב, והחלקים הרעים הענישו את הרפיון שבברואים. שוב נמסרה המסורת והגיעה אל עזרא, הפטריארך של "הדת הנכונה", ששמוצאו בא משושלת הפטריארכים.
הוא ירש את ההמשכיות של האבות ש"הלכו בדרך המסורת". הוא כיבד את השמים ועבד את ה"דרך" (דאו). הוא הסביר את סודות הדרך. הדרך חייבת להתבסס על הטהור, על האמת, על הטקסים ועל הפולחן. הטהור הוא ייחודי, ואין שני לו. האמת היא נכונה, ואין בה רע. הטקסים הם בסך הכול כבוד. הפולחן נובע מתוך הטקסים. במהלך עיסוקם היומיומי של האנשים אין הם יכולים לשכוח את השמים, אפילו לרגע.
ורק בבוקר, בצהריים ובערב, התפללו שלוש פעמים ביום. זה היה העיקרון האמיתי של "טיאן דאו" — דרך השמים. כיצד תיקנו הפטריארכים הקדמונים את היראה? תחילה רחצו את גופם והחליפו את בגדיהם, ואז "טיהרו את שליטי הטבע" — את מחשבתם, ולאחר מכן "תיקנו את חושיהם הטבעיים". ואז הם נכנסו ביראה לדרך הכתובים. "הדרך (דאו) היא חסרת צורה ודמות."
עתה אספר את מנהג פולחן השמים והתפילה. כך נאמר: "תחילה, כופף את הגוף והתפלל, דאו מצוי בכיפוף. אז עמוד ללא הישענות והתפלל, הדאו מצוי בעמידה. היה דומם ושמור על תפילה חרישית, ואל תשכח – זהו השמים. בזוזה, בשאלה ובשירה בתפילה, אל תתעלם – זהו השמים. סוג שלוש פסיעות לאחור, הביט לפתע מאחור – התפילה נמצאת מאחור. התקדם חמש פסיעות קדימה, הביט מעלה – התפילה נמצאת מלפנים. השתחווה לשמאל והתפלל – והדאו הטוב נמצא לשמאל. השתחווה לימין והתפלל – והדאו שאינו טוב נמצא לימין. הרם את הראש והתפלל – הדאו למעלה. הורד את הראש והתפלל – הדאו אינו רחוק. לבסוף, עבוד את הדאו; הכבוד מצוי בעבודת הפולחן."
הוי, לעבוד את השמים ולא לכבד את האבות, הרי זה כמי שאינו מקריב קורבן לנשמות הקדמונים. בעת האביב והסתיו הוקרבו קורבנות לאבות ולקדמונים; "שרתו את המתים כפי שהיו משרתים את החיים, שרתו את הנשכחים כפי שהיו משרתים את הנותרים."
שור שנקשר וכבשה שנקשרה "הוקרבו כמאכל במועדם." לא השתמשו בכך שהאבות כבר חלפו כבתירוץ להימנע מן התפילה. המכסה החודשית הייתה ארבעה ימי צום. הצום היה השער להיכנס אל הדאו, והוא היה יסוד המעלה.
האדם עשה מעשה טוב היום, עשה מעשה טוב גם מחר, ומעשים טובים החלו להצטבר. עד שהגיע זמן הצום. אז לא נעשה כל רע, וכל טוב התקיים במלואו. שבעת ימי המעשה הטוב הושלמו, והשבוע חזר אל ראשיתו. כפי שנאמר בספר השינויים: "אדם מבורך העושה טוב, מוצא כי היום אינו מספיק."
במהלך ארבע עונות השנה נקבעו ארבעה ימי צום. כל האבות סבלו צרות רבות, ואנו השבנו טובה לאבות בהקרבת קורבנות לזכרם. ביום זה לא באו מזון ומשקה אל הפה כלל. ביום אחד נקבע צום גדול, ובתפילה ביקשו מן השמים כפרה על הכשלים של הימים הקודמים. זה היה כדי ליזום את המעשים הטובים החדשים של היום.
כך קראו לכך החכמים. בהקסגרמה "יִ" (הגדלה) מתוך ספר השינויים נאמר:
"רוח ורעם, הדימוי הוא הגדלה. כאשר האדם העליון רואה את הטוב – הוא יוזם אותו, ואם יש לו פגמים – הוא משנה אותם."
וזה נקרא התאמה. הוי, דתו של הדאו הועברה ונמסרה ברצף דורות, מאז שהגיעה, שמקורה בהודו, היא הגיעה בציווי אלוהי. היו אלה: לי, יאן, אי, גאו, מו, ג’או, צ’ין, ג’ואו, ג’אנג, שי, חואנג, לי, ניה, צ’ין, ג’אנג, זואו, באי, ועוד — שבעים שמות משפחה בסך הכול. הם נכנסו לסין והביאו בגדים מערביים כמתנת מנחה לשושלת סונג.
הקיסר אמר: "שבתם לארצי סין, כבדו ושמרו את מנהגי אבותיכם."
עיר הבירה בְּייֶנְלְיָאנְג ננטשה, כאשר עלה לשלטון הקיסר לונג, בשנתו הראשונה, בשנת גוּיי־וֵיי. באותו זמן, הלויים ווּסִידָה הנהיגו את הדת. אנְדוּלָה החל בבניית המקדש. לאחר מכן, בשנת ה־16 לשלטון הקיסר ג’ְהִי־יוֵאן משושלת המונגולים, בשנת גִ’י־מָאוֹ, שוב בנה וּסִידָה את המנזר העתיק. מקדש הטוהר והאמת שכן בדרום־מזרח, מאחורי רחוב דמות שוק האדמה. ארכו בארבעה כיוונים היה 35 ג’אנג. באותה תקופה, כאשר הקיסר גָאוֹ, טאִיזוּ, מייסד שושלת מינג הגדולה, הקים את הממלכה, תחילה הוא השכין שלום תחת השמים.
החיילים והאזרחים כולם שבו, ובתוך אלו אשר הפכו מסוּנִיקִים, כולם קיבלו אדמות להתיישבות שלווה, ויכלו ליהנות ממקצועם בכפרים. "זו הייתה מחשבה כנה וחסד בלב."
ומכאן, בית הכנסת לא יכול היה להישאר ללא אנשים מופקדים על הנהגתו. אך ורק אנשים כמו ליצ׳נג, לישי, אנפינג ותלמידים (טו) כמו איידואן, ליגוי, ליג׳יה, לישנג, ליגאנג, אייג׳ינג, ג׳ואואן, לירונג, ליליאנג, ליג׳ה, ג׳אנגהאו ואחרים — בקיאים ומנוסים היטב בכתבי הקודש הנכונים — יעצו לאנשים לעשות מעשים טובים, ונקראו מנלא. דרכם הדתית הועברה ברצף דורות.
גם בימיהם, הבגדים, הכובעים, הטקסים והמוזיקה נשמרו ונכבדו לפי כללי התקופה. השפה הייתה פעילה וסבילה, מותאמת למקורות מסמכים עתיקים. כולם שמרו על החוקים הכתובים, כולם ידעו לעבוד את השמים, לכבד את האבות, להיות נאמנים לנסיך ומסורים להוריהם. כל זה התאפשר בזכות מאמצי כולם.
אַנצ׳נְג, רופא בשנה התשע־עשרה לשלטון יונגלה, קיבל צו מלך מנסיך דינג של מחוז ג׳ואו, שבו הוצהר כי "הוענקה מתת מלכותית" לשיקום ולבנייה מחדש של מקדש הטוהר והאמת. במקדש הוצבה אז פקודת מינג הגדולה ולוח "חיים ארוכים". בשנת 21 ליונגלה, הוענק לו צו קיסרי נוסף כהוקרה על שירותיו, ובו ניתן לו שם המשפחה צ׳או, לצד דרגת נציב צבאי במשמר המדים הרקומים, ובהמשך מונה לעוזר נציב צבאי של ג׳ג׳יאנג.
בשנה העשירית לתקופת ג׳נגטונג, לירונג וליליאנג מימנו מכיסם את בניית שלושת האולמות הקדמיים של המקדש. בשנה החמישית לתקופת טיאנשון הציפו מי הנהר את המקום, והיסודות בקושי שרדו. אייג׳ינג ואחרים הגישו בקשה רשמית ובה ציינו כי "לפי ההיתר שניתן בעבר על ידי סגן המושל של מחוז הנאן ופקיד האוצר", מנזר הטוהר והאמת נשא חותמת "היתר מאושר" מתקופת ג׳ה־יואן.
לירונג תרם שוב מממונו כדי לבנות את המקדש הרחק יותר לאחור, והוא עוטר כולו בעלי זהב בוהקים ובצבעים מרהיבים, והיה חדש לגמרי. צ׳נגחואה, ג׳אוג׳יאן, ג׳אורוי וג׳אוהונג תרמו מכיסם כדי להוסיף שלושה אולמות נוספים לחלק האחורי; גם הם עוטרו בעלי זהב בוהקים וצבעים מרהיבים. במקדש הונחו שלושה מגילות של הדָאוּג׳ינג. בחלקו החיצוני נבנה מסדרון שחיבר אותו עם האולם הקדמי, ותוכנן כך שיישמר לנצח.
כך נרשמה פחות או יותר ההיסטוריה של מקדש זה. בתקופת טיאנשון השיגו שיפין, לירונג, ג׳אוג׳יאן וג׳אנגשואן עותק של ספר הדָאוּג׳ינג של דת זו בעיר נינגפו. צ׳אויאינג מנינגפו תרם עותק נוסף של כתבי הקודש והחזיר אותו למקדש בביינליאנג.
גָאוֹנִיאַן, בעל תואר ליצ׳נטיאט, מונה לשופט מחוז בעיר ז׳י שבהווי ג׳ואו. אַנג׳ון, בעל תואר מאסטר, מונה למנהל הראשי במוסד של הנסיך דה. ג׳ינשואן מנינגשיה, שמוצאו ממשפחה ששימשה כשרים בחצר הקיסרית, היה נכדו של שר ראשי שהיה אחראי על חצר הבידור הקיסרית, ודודו שֵנג היה מופקד על משמרות הקדמיים של ליווי פמליית הקיסר.
שואן רכש והניח במקדש שולחן מנחות, מקטרת ברונזה, אגרטל פרחים ומנורות. אחיו הצעיר יינג, בשנת השנייה לשלטון הונגג׳י, תרם כספים כדי לרכוש את הקרקע שעליה נבנה המקדש.
יינג וג'ונג הזמינו את צ׳אוג׳ון להציב את כתובת האבן. אַנְדוּלָה הניח את היסודות והחל בבנייה, לירונג וגָאוֹהוֹנג השלימו את המלאכה, וזכו לשבחים לצד המקדש עצמו. כל המשפחות תרמו לקופה משותפת לצורך רכישת מגילות הכתובים, רצפת הכתובים, שולחן הכתובים, המדפים, המעקות, שולחן המנחות, הווילונות וכל יתר הכלים, הכלים הפולחניים והאגרטלים. כן הוקדשו כספים לעיטורים, לציורים ולקישוטים נוספים, והמראה שהתקבל היה מרהיב ומרשים.
כאשר אני מהרהר בשלוש הדתות (三教), הרי שלכל אחת מהן מקדש שבו הן מכבדות את אדונן. לקונפוציאנים יש את מקדש דָאצֶ׳נְג, שבו הם עובדים ומכבדים את קונפוציוס. לבודהיסטים יש את מקדש שֶׁנְגְרוֹנְג, שבו הם מכבדים את מוּנִיוּ. לדאואיסטים יש את מקדש יוּהוּאָן, שבו הם עובדים את שלושת הטהורים. לדת הטוהר והאמת יש את המקדש הישראלי, שבו הם עובדים את חואנגטיאן (皇天).
אף שהדת של קונפוציוס ודת זו דומות בכללן ושונות בפרטיהן, שתיהן מבוססות על עקרונות יציבים ומוגדרים. עם זאת, שתיהן גם עובדות את "הדאו השמיימי", מכבדות את האבות, משמרות את יחסי הנסיך והשר, שומרות על כיבוד אב ואם, מטפחות שלום עם הנשים והילדים, מסדירות את מדרגי החברה, מקיימות קשרים עם חברים, ואינן חורגות מחמשת יחסי היסוד.
אוי, תלמידי המקדש ידעו את האמת ואת דרך הטוהר, התפללו ועבדו. אך מי היה מעלה על הדעת שמקור הגדול נובע מן השמים, ומועבר מדור לדור מאז ימי קדם ועד היום? דבר זה אינו יכול להיות שקר! אף על פי שדת זו הייתה מכובדת ומוערכת, כאילו חפץ בה השמים, כיצד יכלו התלמידים לבקש את "שדה האושר" ולתכנן רווחים ופרנסה? הם קיבלו את חסדו של הנסיך, חיו מפרנסתו, וכל מאמציהם הוקדשו לתפילות, כדי להודיע לשמים על כנותם. משמעות הדבר הייתה: "נאמנות אין־קץ למדינה ולנסיך".
מי ייתן וימשול קיסר מינג הגדול, ומעלותיו יעלו על אלו של יוּ וטָאנְג, ותרומתו של הוד רוממותו תעלה על זו של יָאוֹ ושׁוּן. מי ייתן ותבונתו החדה וחכמתו המולדת יזרחו כשמש וכירח, וחסדו ואהבתו יהיו רחבים כחסדי שמים וארץ. מי ייתן ושגשוג הממלכה יאריך ימים, והוד רוממותו יחיה לשנים רבות, והדומיין הקיסרי יתחזק. "השמים יהיו נצחיים, והארץ תעמוד לעד". "יבול טוב ושגשוג" — יחד נזכה ליהנות משגשוג השלום.
הכתובת נחרתה באבן ובמתכת כדי שתועבר לעד. חיבר ג׳ינְג׳ונג, בוגר בחינות המלומדים, מלומד בכיר ממחוז קאיפנג. כתב זָאוֹזוֹ, בוגר בחינות, עובד מחסנים ומלומד ממחוז שְׂיאנְגפוּ. תיעד פוּרוּ, בוגר בחינות, עובד מחסנים ומלומד ממחוז קאיפנג. הוצבה בשנה השנייה לתקופת הוֹנְגגְ׳י, בחודש קיץ מבורך, בזכות התרומה של ג׳ִינְיִינְג מנינגשיה וג׳ִינְלי משְׂיאנְגפוּ. את האבן חצבו ווּלִיאַנְג ווּזוּן.
לקריאה נוספת
- "1489 c. July: 1489 Stone Inscription (弘治碑)", באתר Chinese Jewish Institute.
- "1163: Built a Synagogue in Kaifeng", באתר Chinese Jewish Institute.
- קווין אלן ברוק, "אישור גנטי: יהודי קאיפנג הם צאצאי יהודי המזרח", באתר Jewish History Research, 17 ביולי 2024.
- איירין איבר, סינים ויהודים מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002
- ליאורה קרויאנקר (עורכת), קהילת קאיפנג – יהודים סינים על גדות הנהר הצהוב תל אביב: בית התפוצות, 1984
