תבוסתנות

תבוסתנות (Defeatism) היא גישה רעיונית וטקטית שמטרתה לערער את אמון הציבור או הצבא ביכולתה של מדינה לנצח במלחמה – מתוך כוונה לגרום לה להיכנע, לפרוש מהעימות, או להחליש את הלכידות הפנימית. מדובר לא רק באובדן תקווה, אלא לעיתים באסטרטגיה מכוונת. התבוסתנות המהפכנית, כפי שפותחה והוגדרה בידי ולדימיר לנין במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא גילום רדיקלי של הרעיון: לא רק קבלת התבוסה אלא חתירה פעילה אליה – מתוך הבנה שהפסד של מדינה אימפריאליסטית, במיוחד בידי מעמד הפועלים שבתוכה, עשוי ליצור תנאים למהפכה סוציאליסטית. לנין טען שהמלחמה אינה משרתת את מעמד הפועלים אלא את האליטות הקפיטליסטיות, ולכן יש לחתור תחתיה – גם באמצעים כמו שביתות, קריאה לעריקות, ערעור המשמעת בצבא, ויצירת דעת קהל עוינת להמשך הלחימה. מטרת התבוסתנות המהפכנית אינה תבוסה כשלעצמה, אלא המהפכה שתצמח ממנה: מהפכה פנימית במדינה אחת, שתוביל להתקוממות בינלאומית. בגישה זו נעשה שימוש לא רק ברוסיה של 1917 אלא גם בתנועות שמאל אנטי-אימפריאליסטיות אחרות, שראו במלחמות "תגובות של אימפריות יריבות" והעדיפו לחתור להתמוטטות פנימית של המשטרים המעורבים במקום לבחור צד.

היסטוריה

המונח "תבוסתנות" נפוץ בשיח הפוליטי כתיאור לעמדה אידיאולוגית הרואה בשיתוף פעולה עם מפלגת היריב אפשרות לגיטימית. בהקשר הצבאי, ובעיקר בזמן מלחמה ועל קווי החזית, תבוסתנות נתפסת כשוות ערך לבגידה.

על פי הדין הצבאי, ניתן להאשים חייל בתבוסתנות אם הוא מסרב להילחם מתוך ביטוי ספקות בנוגע לתוקף האידיאולוגי של מדיניות המדינה. שאלות קיומיות כמו "האם המלחמה כבר אבודה?" או "האם המאבק שווה את המאמץ?" נחשבות לתבוסתנות, משום שהן נתפסות כהבעת תמיכה בסיום המלחמה בדרכים אחרות מלבד ניצחון צבאי.

תבוסתנות מהפכנית

תבוסתנות מהפכנית היא תפיסה פוליטית מהפכנית המבוססת על ההנחה המרקסיסטית שהפרולטריון מהווה מעמד בינלאומי, ולכן נאמנותו צריכה להיות קודם כל לעמיתיו העובדים מעבר לגבולות, ולא לשלטונות האימפריאליסטיים בארצו. הרעיון המרכזי הוא כי בעת מלחמה אין לעובדים אינטרס אמיתי בניצחון המדינה הקפיטליסטית שלהם, שכן ניצחון כזה משרת את שליטי ההון ולא את המעמד העובד. תחת זאת, עליהם לפעול כדי להחליש את כושר הלחימה של מדינתם, ואף להפוך את המלחמה למלחמת אזרחים שתוביל למהפכה חברתית ובסופו של דבר למהפכה בינלאומית.

שורשי המדיניות הזו מצויים עוד במאה ה־19, עם התגבשותה של פוליטיקה פועלים בינלאומית. פרידריך אנגלס הדגיש במכתב לאוגוסט בבל משנת 1875 כי "העיקרון שהתנועה הפועלית היא בינלאומית מוכחש לחלוטין" על ידי מנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה, וביקר את נסיגתם מן האינטרנציונליזם של האגודה הפועלית הבינלאומית. לדבריו, על התנועה הפועלית לא רק לגנות מלחמות, אלא גם לנקוט פעולות מעשיות – שביתות בתעשיות חיוניות, הפצת תעמולה תבוסתנית בקרב החיילים, וארגון התנגדות של טוראים כנגד מפקדיהם. אנגלס ראה במדיניות כזו לא רק חובה באירופה אלא גם ביחס ל"מדיניות קולוניאלית", וקבע כי אם הפרולטריון באנגליה לא יתנגד לניצול האימפריאליסטי, יהפוך לשותף פוליטי של הבורגנות.

בפועל, האינטרנציונל הסוציאליסטי השני כשל במבחן הגדול הראשון שלו – פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עד אז דבקה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית בסיסמה "למערכת זו, לא אדם אחד ולא פרוטה אחת!", וסירבה לאשר תקציבי מלחמה ברייכסטאג. אולם באוגוסט 1914 נשברה המשמעת, ורוב הצירים הצביעו בעד אשראי מלחמה. תופעה דומה התרחשה במפלגות הסוציאליסטיות בכל המדינות הלוחמות, למעט רוסיה וסרביה. לנין, שראה במלחמה "מלחמה אימפריאליסטית על חלוקה מחדש של השלל", התייצב לצד "השמאל בצימרוולד" שהטיף להפיכת המלחמה למאבק מעמדי. בנובמבר 1914 כתב כי "המלחמה אינה מקרה, אלא שלב בלתי נמנע בקפיטליזם… חובתו של כל סוציאליסט היא לנהל תעמולה של מאבק מעמדי גם בצבא; עבודה המכוונת להפיכת מלחמה בין עמים למלחמת אזרחים היא הפעילות הסוציאליסטית היחידה בעידן של סכסוך מזוין אימפריאליסטי". בכך הבהיר כי אין מדובר רק ברצון מופשט לתבוסה, אלא בשאיפה פעילה להפוך את המשבר הצבאי למנוף למהפכה.

מדיניות זו הדגישה הבחנה מהותית: אין זה מתפקידם של קומוניסטים במדינות מדוכאות לנקוט תבוסתנות כלפי מלחמות שחרור לאומיות. הקומינטרן הבהיר זאת בתנאי ההצטרפות, וקבע כי על מפלגות במדינות אימפריאליסטיות "לחשוף ללא רחמים את המזימות הקולוניאליות… לתמוך הלכה למעשה בכל תנועת שחרור קולוניאלית… ולנהל תעמולה שיטתית בקרב הכוחות המזוינים נגד כל דיכוי של עמי המושבות". בכך הוגדרה תבוסתנות מהפכנית כמדיניות ייחודית לפרולטריון במדינות אימפריאליסטיות, בעוד שבמדינות הנתונות לדיכוי על הקומוניסטים להיאבק למען שחרור לאומי.

יישום מובהק של מדיניות זו התרחש בארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם. בעוד ההפגנות ההמוניות והמחאות בקמפוסים לא היוו איום ממשי על מכונת המלחמה האמריקאית, פעולות של התנגדות מבפנים ערערו את כושר הלחימה: חיילים פעלו לפי טקטיקות של "חפש־והימנע", ביימו קרבות כדי להטעות מפקדים, למעלה מ־600 קצינים נפגעו מ"פרגינג" – ניסיונות רצח בידי חייליהם, ובמקרים מסוימים התרחשו מרידות מאורגנות. ביוני 1971 כתב קולונל רוברט היינל כי "המוסר, המשמעת וכשירות הקרב של הצבא האמריקאי הם, עם חריגים מעטים, נמוכים יותר ורעים יותר מאשר בכל זמן במאה זו ואולי בתולדות ארצות הברית". מצב זה היה גורם מרכזי בנסיגת ארצות הברית מווייטנאם.

במהלך מלחמת העולם השנייה ובמיוחד לאחריה, הסתמן שינוי ביחסה של התנועה הקומוניסטית לשאלת התבוסתנות. תחת השפעת ברית המועצות, אימצה הנהגת הקומינטרן עמדות פטריוטיות במדינות בעלות הברית, ונטשה את השאיפה להפיכת מלחמה עולמית למלחמת מעמדות. אך טרוצקי, שהתנגד לכך בתקיפות, הדגיש שיש להבחין בין עמדת פרולטריון במדינה קפיטליסטית הנלחמת בברית עם ברית המועצות, לבין עמדת פרולטריון במדינה הנלחמת נגדה. הוא סירב לקבל את הרעיון של שותפות מעמדית עם בורגנות "דמוקרטית", והדגיש כי גם במקרה של ברית המועצות, התמיכה בה יכולה להיעשות רק מתוך נקודת מבט מהפכנית עצמאית, ולא כקואליציה עם שלטון קפיטליסטי.

במקרים של מלחמות לא־אימפריאליסטיות – כמו המלחמה האנטי־פאשיסטית בספרד או ההתנגדות הסינית לפלישה היפנית – התנגד טרוצקי ליישום עקרון התבוסתנות, והציע השתתפות מלאה במאבק, אך תוך שמירה על זהות קומוניסטית ברורה ונפרדת. גם כאשר מהפכנים תומכים באופן טקטי בצד מסוים בעימות, עליהם להימנע מהתבוללות פוליטית ולחתור למהפכה תוך כדי הלחימה.

הוויכוח סביב יישומה של התבוסתנות המהפכנית נמשך גם בעימותים מאוחרים יותר. במקרה של עימות אפשרי בין ארצות הברית לאיראן עלתה השאלה האם יש לנקוט קו של "מחנה שלישי" – "לא וושינגטון ולא טהראן" – או שמא יש להפעיל תבוסתנות מהפכנית. עמדת המחנה השלישי ראתה בשני הצדדים כוחות ריאקציוניים, אך מנקודת מבט תבוסתנית מהפכנית מדובר במלחמת שחרור לאומית פרוגרסיבית נגד אימפריאליזם, ולכן על קומוניסטים בארצות הברית לשאוף להביס את צבאה־שלהם, בעוד שעל הקומוניסטים באיראן להתנגד לפולש בכל דרך, גם תוך מאבק נגד ניסיונות המשטר המקומי לדכא את הפרולטריון.

מנגד, זרם "העולם השלישי" הפחית בערכה של מדיניות זו במדינות אימפריאליסטיות, בטענה שהפרולטריון בהן נהנה מהטבות ושוחד חלקי ולכן לא יתמרד. אולם מבקרי גישה זו טוענים כי מדובר בהסתכלות כלכלית מצומצמת, המתעלמת מהאפשרות שטיפוח תודעה מעמדית בינלאומית עשוי לנבוע ממאבקים משותפים, לרבות המאבק האנטי־אימפריאליסטי. כפי שניסח זאת סמיר אמין:

"…עולם־שלישיות הוא תופעה אירופית גרידא [אפשר לומר תופעה של המדינות האימפריאליסטיות]. תומכיו נאחזים בביטויים ספרותיים כגון 'הרוח המזרחית תגבר על הרוח המערבית' או 'מרכזי הסערה', כדי להצדיק את חוסר האפשרות של מאבק למען סוציאליזם במערב, במקום להבין שהמאבק ההכרחי למען סוציאליזם עובר, במערב, גם דרך מאבק אנטי־אימפריאליסטי בתוך החברה המערבית עצמה… אך בשום מקרה לא הייתה עולם־שלישיות תנועה של העולם השלישי או בתוך העולם השלישי."

חזון התבוסתנות המהפכנית במבט קדימה נשען על לקחי ההיסטוריה: להפוך מלחמות אימפריאליסטיות לאמצעי למאבק אזרחי מהפכני. על הקומוניסטים במדינות האימפריאליסטיות לפעול בתקופת שלום לחיזוק כוחו של המעמד העובד, לארגן שביתות בתעשיות חיוניות, להפיץ תעמולה בצבא, ולאפשר חופש התאגדות ודיבור לחיילים. "המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים" – ועל כן בשעת שלום יש להכין את הכלים הפוליטיים והארגוניים שיהפכו בשעת מלחמה לאמצעים מהפכניים להפלת הסדר הקיים ולכינון שלטון הפרולטריון.

תבוסתנות בגרמניה הנאצית

המונח תפס תאוצה בגרמניה לאחר כניעתה ב־1918, במיוחד בקרב המפלגה הנאצית בהנהגת אדולף היטלר, אשר נהג לייחס את ההפסד ל"הלכי רוח תבוסתניים". לאחר עלייתו לשלטון, אובססיית ההאשמה ב"תבוסתנות" הלכה והחריפה, וזכתה להד ציבורי רחב.

במהלך מלחמת העולם השנייה פיטר היטלר במפתיע גנרלים רבים בטענה לתבוסתנות. מפקדים זהירים יותר, כדוגמת גנרל־פלדמרשל אלברט קֶסלרינג, חשו מחויבים להציג לפיהרר תמונה אופטימית מדי של מצב החזית כדי לא להיות מסומנים כ"תבוסתנים".

בשנתה האחרונה של המלחמה הוציא פולקסגריכטסהוף ("בית הדין העממי") להורג רבים שהואשמו בשיח או במעשים תבוסתניים. שמותיהם פורסמו מדי שבוע על גבי מודעה בצבע ורוד שנתלתה על לוחות מודעות ברחבי גרמניה. במרץ 1945, כששריוני הצבא האדום התקרבו לברלין, פעלו בכירי המשטר הנאצי במרץ לדיכוי "פחדנות ותבוסתנות" בשורותיהם, תוך הטלת עונשי מוות מיידיים.

תבוסתנות בישראל

הפצת תעמולה תבוסנית היא פשע דמורליזציה, המוגדר בסעיף 103 לחוק העונשין של מדינת ישראל, בזו הלשון: ”מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו – מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר עשר שנים.” עבירה זו היא אחת מהעבירות הנכללות תחת "סימן ב: בגידה".

העבירה נוספה לחוקי מדינת ישראל בשנת 1957, במסגרת חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה), ה'תשי"ז-1957. החוק קבע שגם מי שעבר עבירה זו מחוץ לישראל (בחו"ל), ייתן עליה את הדין בישראל, אלא אם בשעת העבירה לא היה אזרח ישראל, תושב ישראל או חייב בנאמנות למדינת ישראל. בשנת 1967 שונה שם החוק לחוק דיני העונשין (ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים), ה'תשי"ז­-1957. בשנת 1977 שולבו הוראותיו של חוק זה בחוק העונשין.

בהנחיות פרקליט המדינה נכללת עבירה זו ברשימה של עבירות שבהן עצם ההחלטה בדבר פתיחה בחקירה פלילית טומנת בחובה רגישות מיוחדת, ולכן נדרש אישור של פרקליטות המדינה לפתיחה בחקירה כזו.

בעקבות הפצת מידע כוזב ברשתות החברתיות במהלך מלחמת חרבות ברזל, שהחלה באוקטובר 2023, פרסמה משטרת ישראל הודעה הקוראת לציבור להימנע מהפצה או משיתוף ידיעות כוזבות שכאלו, וציינה שהפצתן ליחיד או לרבים עלולה להיחשב לעבירה.

לקריאה נוספת

• "תבוסתנות". dictionary.reference.com.
• איאן קרשאו (2001), היטלר 1936–1945, כרך ב'.
• ה"ו קוך, בשם העם: צדק פוליטי בגרמניה של היטלר, הוצאת טאוריס, 1997.
• אנטוני ביוור (2003), נפילת ברלין 1945.
• ריצ'רד אפיניאנזי (1977), לנין למתחילים, Writers and Readers Cooperative, לונדון.
• ברוך קנאי-פז (1978), ההגות החברתית והפוליטית של ליאון טרוצקי, הוצאת קלרנדון.
• מת'יו סטרופ, "The Practical Policy of Revolutionary Defeatism", באתר Cosmonaut, מתאריך ה-6 באפריל 2020.
• ז'אן-פייר ז'ובר, "Revolutionary Defeatism", מתוך Cahiers Leon Trotsky, ספטמבר 1985.