נְשִׂיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל הוא ראש המדינה של מדינת ישראל. מאחר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, בה סמכויות הרשות המבצעת נתונות בידי הממשלה, ובעקבות מאבקי הכוחות בין דוד בן גוריון לחיים ויצמן, ממלא נשיא המדינה תפקידים אשר בעיקרם הם ייצוגיים וטקסיים. מוסד הנשיאות נחשב למבטא את אחדות העם, והנשיא מכונה לעיתים "האזרח מספר 1". נשיא המדינה נבחר על-ידי הכנסת לכהונה בת שבע שנים, שלאחריה הוא לא יכול להיבחר בשנית. נשיא המדינה הוא מבעלי התפקידים היחידים בישראל שמחזיקים מתוקף תפקידם בדגל רשמי, הנקרא נס הנשיא.
תפקידיו, סמכויותיו ודרך בחירתו של נשיא המדינה מוגדרים בחוק-יסוד: נשיא המדינה, אשר נחקק ב-1964.
המעון הרשמי שבו גר הנשיא ומשפחתו הוא בית הנשיא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים.
היסטוריה חקיקתית
תפקיד נשיא המדינה בישראל נבנה על יסודות מוסד נשיא מועצת המדינה הזמנית, תפקיד סמלי שמילא חיים ויצמן לפני קום המדינה. עם הקמת המדינה ב-1949, חוקק חוק המעבר אשר הסדיר לראשונה את תפקיד הנשיא. באותו יום נבחר ויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל, והשבעתו נערכה למחרת. החוק קבע כי כהונתו הראשונה תהיה קשורה לכהונת הכנסת הראשונה, אך עם התכנסות הכנסת השנייה נבחר ויצמן מחדש, ובמקביל נחקק חוק כהונת נשיא המדינה, שקבע קדנציה של חמש שנים. לאחר פטירתו של הנשיא יצחק בן־צבי, תוקן החוק והוגבל מספר הכהונות לשתיים. בשנת 1964 נחקק חוק יסוד: נשיא המדינה, שניסה להסדיר את המוסד בצורה יסודית, אך עורר ביקורת משום שלא הובא על ידי ועדת החוקה כנדרש בהחלטת הררי. לבסוף, בשנת 2000 תוקן שוב החוק ונקבע כי הנשיא יכהן כהונה אחת בת שבע שנים, כדי להרחיקו מלחצים פוליטיים.
אולם ההיסטוריה של מוסד הנשיאות אינה שלמה בלי להבין את המאבק הדרמטי שהתנהל בשנות הארבעים בין חיים ויצמן לבין דוד בן גוריון – מאבק אישי ופוליטי שעיצב את גבולות הכוח של מוסד הנשיאות. ויצמן היה המדינאי הדגול של הציונות. בזכותו הושגה הצהרת בלפור, והוא נתפס כדמות בעלת השפעה עולמית. כבר במרץ 1931 כתב עליו בן גוריון: “יש לו שתי מעלות יסודיות: א. אינטואיציה פוליטית כמעט גאונית. הוא יכול לכבוש אנשים. ב. הוא מלא חרדה קדושה למפעל בארץ”. ובכל זאת, הוסיף: "ויצמן אינו מבין תנועה ואינו אוהב תנועה. והיות שכרגע הדבר הזה עומד במרכז, מפני שהוא נחרב — הרבה מאד בגלל ויצמן — יבריא מאד המצב אם ויצמן ילך לשנתיים". בן גוריון זיהה בויצמן חולשה פוליטית מבנית – תלות באליטות, נתק מהשטח, ונאמנות עמוקה לבריטניה, גם כשהתנועה הציונית נבגדה על ידה.
מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי החריפו את הנתק הזה. ממשלת בריטניה החלה לסגת ממחויבותה לציונות, והספר הלבן של 1939 סימן את שיא ההתנערות. ויצמן, שתלה את תקוותיו בבריטים, לא הצליח עוד להשפיע עליהם. במקביל, עלה כוכבו של בן גוריון, שפעל כראש היישוב בארץ, ושל אבא הלל סילבר – רב רפורמי מארה"ב שייצג את הציונות האמריקנית בעוצמה הולכת וגוברת. סילבר היה דמות רטורית מרשימה, אך שנויה במחלוקת; גם בן גוריון חש כלפיו הערכה מעורבת, ותיאר אותו כך: “הוא ארבעה דברים, שניים חיוביים ושניים, שליליים. החיוביים: מרץ ואומץ לב. השליליים: חוסר כל שיקול מדיני וחוסר קואופרציה”.
במשך כל שנות הארבעים ניסה בן גוריון להדיח את ויצמן מהנהגת ההסתדרות הציונית, אך נכשל פעם אחר פעם. למרות בריאותו הרופפת, היה ויצמן עדיין בעל מעמד ייחודי: הוא התקבל בכבוד מלכים בביקורו בארץ ב־1944, והיה היהודי היחיד שהנשיא רוזוולט הסכים להיפגש איתו. בן גוריון, שפעל לבנות הנהגה חדשה, מצא את עצמו שוב ושוב מול “הדרת המלך” של ויצמן, שאותה התקשה לנצח בזירה הדיפלומטית.
עם זאת, בן גוריון לא שגה בהבנת הדינמיקה ההיסטורית: גרשום שוקן, שביקר את ויצמן ברחובות ב־1947, כתב על תחושת הדעיכה של המדינאי הוותיק. "ויצמן שאז נראה לי נורא זקן [הוא היה אז בן ,73 צ"ג] אמר — החולשה שלנו נובעת מהחולשה של האנגלים, וכשאנגליה שוב תתחזק אז יבואו ימים טובים יותר. אמרתי לויצמן — אני מבין שאפשר לראות זאת כך, אבל צריך להביא בחשבון שאנגליה לא תתחזק, שאנגליה תמשיך להיחלש. מה אנחנו צריכים לעשות אז? ויצמן הניח את ידו על זרועי ואמר — במקרה זה, גוסטב [שוקן], אנחנו לא צריכים לעשות כלום, כי אז אנחנו אבודים”. מסקנתו של שוקן הייתה חדה: “למדתי שמנהיג גדול יש לו שעתו. כשהשעה עוברת הוא לא גדול. שעתו של ויצמן היתה בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים".
ובכל זאת, דווקא ברגע הקריטי של 1947, ערב ההצבעה באו”ם, חזר ויצמן לקדמת הבמה. הנשיא טרומן סירב לפגוש את סילבר, אך פתח את דלתות הבית הלבן בפני ויצמן בלבד. בזכות פגישות אלה הושגה תמיכת ארה"ב בהכללת הנגב במדינה היהודית, וכן ההכרה האמריקאית במדינת ישראל 11 דקות לאחר הכרזתה. בזירה זו בן גוריון לא הצליח לפעול באותה רמה – האיש שהוא ניסה להדיח, הוא שהביא את ההכרעה המדינית.
המאבק בין ויצמן לבן גוריון הגיע לשיאו לאחר הקמת המדינה. מוסד הנשיאות, שבן גוריון עיצב עבור ויצמן, נבנה במודע כמוסד סמלי נטול שיניים. כפי שתיאר שר החוץ משה שרת: בן גוריון היה אדם שלא ניתן להשמיע באוזניו פסוק שלם:
"אם אתה מסכים אתו ב–80% וחולק ב–,20% או מסכים בעיקר וחולק באיזה טפל, או מסכים בכלל וחולק בפרט מסוים, מיד הוא מרכז את כל הלהט באותם, 20% באותו טפל או פרט, ומעוצמת הריב יוצא, שכאילו המחלוקת היא 100%. אופן השיחה פשוט בלתי–אנושי. לעולם אינך מצליח להשמיע באוזניו פסוק שלם, מיד הוא משסע, נאחז במילה שאינה נראית לו, מתריס ומתקצף. לחבר אתו במשותף איזה גילוי דעת או מכתב הרי זה עינוי. את דעתו הוא משמיע בשצף כזה ותמיד לא בדרך שיחה אלא בנוסח של הצהרה שאין להרהר אחריה, עד שמתוך תגובה פסיכית משונה אתה נאלם דומיה".
אדם כזה לא היה מוכן שמוסד הנשיאות יתחרה בהנהגה. וכך, מוסד הנשיאות בישראל, שנולד כמסגרת טקסית וממלכתית, נבנה למעשה מתוך מאבק אישי – ניסיון של בן גוריון לרסן את הדמות היחידה שהאפילה עליו בזירה ההיסטורית: חיים ויצמן.
תפקידים וסמכויות
סמכויותיו של נשיא המדינה הן בעיקרן טקסיות וסמליות, דוגמת חתימה על חוקים שנחקקו בכנסת, הסמכת שגרירים מטעם המדינה, קבלת כתבי האמנתם של שגרירים ממדינות זרות וחתימה על אמנות בין ישראל לבין מדינות אחרות. ואולם, הנשיא הוא לא המאשר את החוקים והאמנות, וחתימתו על מסמך טעונה חתימת קיום מטעם הממשלה. נשיא המדינה הוא הראשון בסדר הקדימה הממלכתי, והוא מייצג את המדינה כלפי חוץ.
לנשיא המדינה נתונות מספר סמכויות מעשיות, שהבולטת בהן היא סמכות החנינה של כל עציר, נאשם או אסיר, וכן הסמכות להקל בכל עונש שהטיל בית משפט על כל אדם. לרוב יתייעץ הנשיא עם נציגי משרד המשפטים לפני הפעלת סמכותו זו, אך לעיתים הוא נקלע ללחצים פוליטיים וחברתיים עזים, שבגינם ישחרר אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ומחבלים פלסטינים במסגרת עסקאות חילופי שבויים.
תפקיד נוסף הנתון בידי נשיא המדינה לפי חוק-יסוד: הממשלה הוא הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת לאחר שהתקיימו בחירות לכנסת או לאחר שהממשלה התפטרה או נפלה. לפני שנשיא המדינה מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת, עליו להתייעץ עם סיעות הכנסת ולקבל מהן המלצה למועמד לראש הממשלה. נשיא המדינה יטיל את הרכבת הממשלה על מי שלפי דעתו יש לו הסיכוי הגבוה ביותר להרכיב ממשלה. סמכות זו ניתנת לראשי מדינה ברוב רובן של הדמוקרטיות הפרלמנטריות, ויש בה שיקול דעת מסוים.
נשיא המדינה ממנה את השופטים, לאחר שנבחרו בוועדה לבחירת שופטים, ואת נגיד בנק ישראל לפי המלצת הממשלה. סמכות המינויים ניתנה לנשיא כדי לסמל את עצמאותם של המתמנים מן הכנסת והממשלה.
מעבר לתפקידים החוקתיים של נשיא המדינה, מאפשר לו מעמדו ליזום מיזמים חברתיים שונים ולגייס בעבורם כספי תרומות. כמו נשיאים אחרים בעולם, גם נשיאי ישראל הקימו קרנות מלגות לתמיכה במיזמים ציבוריים שהנשיא המכהן הופקד על ניהולן (כמו סיוע לבעלי מוגבלויות ולאנשי מדע ומחקר). בשנת 2011 קבע מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס כי הנשיא דאז משה קצב חרג מהניהול התקין של כספי בית הנשיא והנהיג הפקרות תקציבית, בזבז את ההון של קרנות אלה והביא לסגירתן.
דיני הנשיאות
בחירת הנשיא
כל אזרח ישראלי כשיר לכהן כנשיא. הצעת מועמד לנשיא המדינה צריכה להיות מוגשת ליושב-ראש הכנסת, בהסכמת המועמד בכתב ובצירוף תמיכתם של עשרה חברי הכנסת לפחות בחתימתם, ועד שבועיים לפני מועד הבחירות. כל חבר הכנסת רשאי לתמוך במועמד אחד בלבד. שבוע לפני מועד הבחירות צריך יושב-ראש הכנסת לפרסם את רשימת המועמדים בבחירות המתקרבות.
הכנסת בוחרת את נשיא המדינה בהצבעה חשאית, בישיבה מיוחדת שנערכת לצורך עניין זה בלבד. מזכיר הכנסת קורא בשמותיהם של כל חברי הכנסת לפי סדר ה-א"ב של שמות המשפחה, וכל חבר כנסת בתורו נכנס מאחורי פרגוד עץ מיוחד המוצב במליאת הכנסת, מכניס פתק עם שם המועמד למעטפה, ואז משלשל את המעטפה לקלפי העשויה עץ. לאחר שהצביעו כל חברי הכנסת, מתכנסים חברי ועדת הקלפי (שחברים בה היושב-ראש ועוד שלושה חברי כנסת) בלשכת יושב-ראש הכנסת וסופרים את הקולות.
המועמד שקיבל את קולותיהם של רוב חברי הכנסת – הוא הנבחר. אם אין מועמד כזה, עורכים הצבעה חוזרת ובה מועמדים לבחירה שני המועמדים שקיבלו את המספרים הגדולים ביותר של קולות. המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר הוא הנבחר.
משמעותו הייצוגית והסמלית של מוסד הנשיאות הביאה לכך שעל אף שהבחירה נעשית על ידי פוליטיקאים, נבחרת לתפקיד אישיות בעלת שיעור קומה, שזוכה לאהדה רבה בכל שדרות העם, ואפשר לחנך את הדור הצעיר לאורה. בהתאם לעיקרון זה נבחרו לתפקיד אנשים בעלי תרומה בולטת למימוש החזון הציוני, כאלה שמלבד מעורבות בחיים הציבוריים גם הגיעו להישגים מיוחדים בתחומים נוספים. כך נבחרו לתפקיד אנשי מדע בעלי שם עולמי (חיים ויצמן ואפרים קציר), אלופי צה"ל בעלי קול ייחודי (חיים הרצוג ועזר ויצמן), מלומדים ואנשי רוח (יצחק בן-צבי, זלמן שזר ויצחק נבון).
לוחית הרישוי של רכב השרד של נשיא המדינה חיים ויצמן
לקראת סוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 נבחרו לתפקיד פוליטיקאים, ובתגובה לכך הוגשו כמה הצעות חוק שונות שניסו למנוע זאת, על מנת למנוע מתפקיד זה להפוך לפוליטי. בחירתו של עזר ויצמן לתפקיד נשיא המדינה בשנת 1993 הייתה לנקודת המפנה שסימנה את תחילתה של מגמה זו, ואחריו נבחרו משה קצב, שכיהן כחבר הכנסת ושר, שמעון פרס שכיהן כחבר הכנסת במשך 48 שנים (ברובן כשר, ופעמים גם כראש הממשלה), ראובן ריבלין, שכיהן כשר וכיושב-ראש הכנסת, ויצחק הרצוג, שכיהן כחבר הכנסת וכשר.
תפקיד נשיא המדינה נחשב כתפקיד פרישה בקריירה הפוליטית, שלאחריו פורש הנשיא היוצא מהחיים הציבוריים. יוצא דופן היה יצחק נבון, שביקש לנצל את הפופולריות שצבר במהלך כהונתו כנשיא, פרש מהתמודדות על תקופת כהונה שנייה ושאף לקבל לידיו את מנהיגות מפלגת העבודה והמערך בבחירות לכנסת האחת עשרה.
טקס השבעת נשיא המדינה
נשיא המדינה הנבחר נכנס לתפקידו ביום סיום כהונתו של הנשיא היוצא, ואם הנשיא היוצא התפטר, הודח או נפטר – נכנס מחליפו הנבחר לתפקיד סמוך ככל הניתן ליום בחירתו. מי שנבחר לנשיא המדינה צריך להצהיר בפני הכנסת הצהרת אמונים בזו הלשון: ”אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה”.
טקס השבעת נשיא המדינה הוא ייחודי בישראל והוא דומה במתכונתו לטקסי הכתרה עליהם מסופר בתנ"ך. מושמעות בו תקיעות שופר על-ידי חיילי הרבנות הצבאית, ובסיומו קורא יושב-ראש הכנסת: "יחי נשיא מדינת ישראל!", וחברי הכנסת עונים "יחי! יחי! יחי!".
הדחת נשיא המדינה
הכנסת מוסמכת, בהחלטת רוב של שלושה רבעים מחבריה (90 ח"כים), להדיח נשיא המדינה אם מצאה שהתנהגותו אינה הולמת את מעמדו. כדי להתחיל הליך הדחה יש להגיש קובלנה על ידי לפחות עשרים חברי כנסת. הקובלנה חייבת להיות מנומקת והיא תועבר ללא דיחוי לידי נשיא המדינה. כדי לקבל החלטה להדחת נשיא יש צורך ברוב של שלושה רבעים מחברי ועדת הכנסת (19 מתוך 25 חברי הוועדה). לנשיא או לבא כוחו יש זכות לסתור את הקובלנה בוועדת הכנסת וגם במליאת הכנסת.
חסינות, נבצרות והתפטרות
חסינות
בדומה לחברי הכנסת, לנשיא המדינה יש חסינות מוחלטת בכל הקשור לתפקידו, ואין הוא חייב למסור בעדות מידע שנודע לו במילוי תפקידו כנשיא גם לאחר תום תקופת כהונתו. כמו כן יש לנשיא, כל זמן שהוא מכהן, חסינות פרוצדורלית מוחלטת, כלומר לא ניתן להעמידו לדין פלילי ולא ניתן לעוצרו. אם יש צורך לגבות ממנו עדות, ניתנת לנשיא הזכות לקבוע את מקום מסירת העדות ומועדה.
נבצרות
אם נבצר מהנשיא למלא תפקידו באופן זמני, או אם הוא נמצא מחוץ לגבולות המדינה, מכהן יושב ראש הכנסת כממלא מקום נשיא המדינה. כאשר הנשיא מעוניין להכריז על נבצרות זמנית (למשל לפני שהוא עובר הליך רפואי תחת הרדמה מלאה, ואין הוא יכול למלא את תפקידו) הוא צריך להעביר בקשה לכנסת, ורק לאחר קבלת בקשתו בידי ועדת הכנסת יוכרז על נבצרותו.
התפטרות ונשיא בפועל
נשיא המדינה רשאי להתפטר, בהגשת כתב התפטרות חתום ליושב-ראש הכנסת, והתפטרותו נכנסת לתוקף אחרי 48 שעות, אלא אם הוא חוזר בו מהתפטרותו. אם נשיא המדינה מסיים את תפקידו לפני גמר כהונתו, מכהן יושב-ראש הכנסת כנשיא המדינה בפועל. לנשיא המדינה בפועל נתונות כל הסמכויות של הנשיא.
תקציב מוסד הנשיאות
בשנת 2019 עמד תקציב מוסד הנשיאות על 61 מיליון שקלים חדשים, מתוכו עמדו 32 מיליון לשכר העובדים, 3 מיליון לביטחון, 2 מיליון עבור קצבאות לאלמנות הנשיאים הקודמים, ו-15 מיליון לתפעול.
מרכיבים מרכזיים בתקציב משכן הנשיא:
- משכורות ותנאי הפרישה של נשיאי המדינה ועובדי המוסד.
- העלות התפעולית של מוסד הנשיאות.
- עלות תחזוקת מבנה משכן הנשיא והגן הנלווה לו, כולל ארנונה לעיריית ירושלים.
- עלות הטקסים והאירועים הנערכים על-ידי הנשיא.
- נסיעות, כולל נסיעות פמליית הנשיא לחוץ לארץ.
- עלות פרטי האמנות הפזורים במשכן הנשיא ועלות אחזקתם.
- עלות חיילי צה"ל אחדים שעובדים במוסד.
- עלות אבטחת המשכן והנשיא.
שכר הנשיא ותנאי פרישתו
בהתאם לסעיף 16 לחוק-יסוד: נשיא המדינה נקבעת משכורתו של נשיא המדינה על ידי ועדת הכספים של הכנסת. קביעה זו ניתנה בהחלטת משכורת נשיא המדינה, התשמ"ב–1982. ב-16 בינואר 2025 נקבעה משכורת הנשיא ל-64,564 ש"ח לחודש. משכורת זו מתעדכנת בהתאם לשינויים בשכר הממוצע במשק. בהתאם לסעיף 1 לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט–1969, תנאי הפרישה של הנשיא נקבעים אף הם על ידי ועדת הכספים, והם ניתנו בהחלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נשיא המדינה ושאיריו), התשמ"א–1981. תנאים אלה כוללים:
- פנסיה חודשית בסכום 70% ממשכורת הנשיא, מיום פרישתו של הנשיא (גם אם טרם הגיע לגיל פרישה) לכל ימי חייו, ולאלמנתו אחריו לכל ימי חייה. אם הנשיא לשעבר זכאי לפנסיה נוספת מקופה ציבורית, לא תעלה הפנסיה הכוללת המשולמת לו על משכורתו כנשיא. שיעור הפנסיה חריג לטובה, משום ששר צובר, במשך 7 שנים, פנסיה של 14% בלבד.
- לנשיא לשעבר ולבני משפחתו, לשאירי נשיא ולשאירי נשיא לשעבר יינתנו שירותים רפואיים ואשפוז באותם תנאים ובאותו היקף שהיו זכאים להם בעת כהונת הנשיא.
- נשיא לשעבר, אלמנת נשיא ואלמנת נשיא לשעבר זכאים לטלפון בדירתם, והוא יותקן על חשבון אוצר המדינה. נשיא לשעבר זכאי לתשלום של הוצאותיו בעבור החזקה ושימוש בטלפון סלולרי ובטלפון שהותקן בדירתו (אלמנת נשיא ואלמנת נשיא לשעבר זכאיות לתשלום זה במשך תקופה של שמונה עשר חודשים מיום פטירתו של הנשיא או הנשיא לשעבר).
- נשיא לשעבר זכאי לדיור בדירת שרד ולרכב צמוד עם נהג במשך שבע שנים מיום סיום כהונתו. אם נפטר במשך תקופת הזכאות, זכאית אלמנתו לזכויות אלה עד לסיום שבע השנים.
- נשיא לשעבר זכאי, לצורך פעילותו הציבורית, לתקציב לשירותי משרד, במשך שבע שנים מיום סיום כהונתו. זכות זו אינה נשללת, גם אם מצבו הרפואי של הנשיא לשעבר אינו מאפשר לו לנהל משרד.
התנאים המפורטים לעיל נקבעו במהלך כהונתו של הנשיא משה קצב, והם תקפים החל מכהונתו של שמעון פרס כנשיא. ביחס לכהונתם של נשיאים קודמים ושאיריהם חלים תנאים טובים יותר.
בעקבות החשדות למעשים פליליים שהועלו נגד הנשיא קצב, החליטה ועדת הכספים בשנת 2007, שמנשיא לשעבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון נשללות כל הזכויות הנ"ל, מלבד הזכות לפנסיה חודשית ולשירותים רפואיים.
בעבר משכורתו של הנשיא הייתה פטורה ממס הכנסה, אך בתיקון שנעשה בתקופת כהונתו של הנשיא עזר ויצמן נקבע כי היא חייבת במס. בנוסחו הנוכחי קובע סעיף 9(1) לפקודת מס הכנסה שפטורים ממס הכנסה רק: "תשלומים, שירותים וטובות הנאה המשתלמים או הניתנים מאוצר המדינה לנשיא או לנשיא לשעבר או לשאיריו בקשר למילוי תפקידו כנשיא, למעט משכורת וקיצבה".
נכון לשנת 2023, בית הנשיא משלם פנסיה נשיאותית לשני נשיאים לשעבר. תשלומים אלה הם אחד ממרכיבי התקציב המרכזיים של בית הנשיא.
תנאים נלווים נוספים
נשיא המדינה מאובטח בכל עת על ידי היחידה הממלכתית לאבטחת אישים בשירות הביטחון הכללי כחלק מהיותו אחד מסמלי השלטון של מדינת ישראל.
לרשות נשיא המדינה וראש הממשלה עומד מטוס רשמי בשם "כנף ציון" מדגם בואינג 767-300ER, אשר משמש לטיסות הרשמיות מחוץ לגבולות המדינה.
נשיאים לשעבר זכאים ללשכה למשך שבע שנים עם נהג ומזכירות, אבטחה, ולהיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
נשיאי מדינת ישראל
- חיים ויצמן (1874–1952) – הציונים הכלליים, כהונה: 17 בפברואר 1949 – 9 בנובמבר 1952 (נפטר בכהונתו), בחירות: 1949 (1), 1951 (2), נשיאות בפועל לאחר מותו: יוסף שפרינצק.
- יצחק בן-צבי (1884–1963) – מפא"י, כהונה: 16 בדצמבר 1952 – 23 באפריל 1963 (נפטר בכהונתו), בחירות: 1952 (2), 1957 (3), 1962 (5), נשיאות בפועל לאחר מותו: קדיש לוז.
- זלמן שזר (1889–1974) – מפא"י / העבודה, כהונה: 21 במאי 1963 – 24 במאי 1973, בחירות: 1963 (5), 1968 (6).
- אפרים קציר (1916–2009) – המערך השני / העבודה, כהונה: 24 במאי 1973 – 29 במאי 1978, בחירות: 1973 (7).
- יצחק נבון (1921–2015) – העבודה, כהונה: 29 במאי 1978 – 5 במאי 1983, בחירות: 1978 (9).
- חיים הרצוג (1918–1997) – ללא השתייכות מפלגתית רשמית, כהונה: 5 במאי 1983 – 13 במאי 1993, בחירות: 1983 (10), 1988 (11).
- עזר ויצמן (1924–2005) – העבודה, כהונה: 13 במאי 1993 – 13 ביולי 2000 (התפטר), בחירות: 1993 (13), 1998 (14), נשיאות בפועל לאחר התפטרות: אברהם בורג.
- משה קצב (1945–) – הליכוד, כהונה: 1 באוגוסט 2000 – 1 ביולי 2007 (נבצרות מ-25 בינואר 2007, התפטר), בחירות: 2000 (15), נשיאות בפועל לאחר נבצרותו: דליה איציק.
- שמעון פרס (1923–2016) – קדימה, כהונה: 15 ביולי 2007 – 24 ביולי 2014, בחירות: 2007 (17).
- ראובן ריבלין (1939–) – הליכוד, כהונה: 24 ביולי 2014 – 7 ביולי 2021, בחירות: 2014 (19).
- יצחק הרצוג (1960–) – העבודה, כהונה: מ-7 ביולי 2021 ועד היום, בחירות: 2021 (24).
נשיאים בפועל וממלאי מקום
במשך שנות קיומה של מדינת ישראל, מילאו יושבי-ראש הכנסת את תפקיד ממלא מקום הנשיא ונשיא בפועל פעמים רבות.
- יוסף שפרינצק – יושב-ראש הכנסת הראשון כיהן כממלא מקום הנשיא במשך כמעט שנה שלמה, בעקבות החלטת הנשיא ויצמן לצאת לנבצרות בשל מחלתו. ב-11 בדצמבר 1951 נכנס שפרינצק לתפקיד ממלא מקום הנשיא, והוא כיהן בתפקיד זה עד לפטירתו של ויצמן. לאחר מכן כיהן כנשיא בפועל עד שנבחר יצחק בן-צבי לנשיא המדינה השני, ב-8 בדצמבר 1952. בעוד שוויצמן היה מאוכזב מן התפקיד חסר ההשפעה שיצר עבורו בן-גוריון (ואף מיוחסת לו האמירה "ממחטתי היא המקום היחיד בו מותר לי לדחוף את אפי"), ראה שפרינצק בתפקיד קפיצת מדרגה פוליטית, ומילא את תפקידו בנמרצות ובנחישות.
- קדיש לוז – לוז כיהן כיושב הראש של הכנסות הרביעית, החמישית והשישית, ונהיה לנשיא המדינה בפועל לאחר פטירתו של יצחק בן-צבי ב-23 באפריל 1963. הוא שימש בתפקיד זה עד השבעתו של זלמן שזר, ב-21 במאי.
- דבורה נצר – מונתה לממלאת מקום נשיא המדינה ליום אחד, בנובמבר 1968. באותו היום שהו הנשיא שזר ויושב-ראש הכנסת לוז מחוץ לגבולות המדינה, ולכן מונתה נצר, שהייתה סגנית ליושב-ראש הכנסת, לממלאת מקום נשיא המדינה. נצר, אם כן, היא האישה הראשונה שהחזיקה בסמכויותיו של נשיא מדינת ישראל.
- אברהם בורג – בורג כיהן כנשיא המדינה בפועל במשך כמעט חודש, בין התפטרותו של עזר ויצמן ב-13 ביולי 2000, לבין השבעתו של משה קצב ב-1 באוגוסט אותה שנה.
- דליה איציק – בסוף 2006 התפרסמה לראשונה פרשת האונס בבית הנשיא, ומעמדו הציבורי של הנשיא קצב התערער קשות. ב-14 בספטמבר אותה שנה הושבעה דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון, והנשיא קצב החליט להימנע מלהשתתף בטקס כדי לא לפגוע בחגיגיותו. הוא החליט להכריז על נבצרות, ואת מקומו מילאה יושבת הראש דליה איציק. מאוחר יותר, ב-1 ביולי 2007, התפטר קצב לאחר שחתם על הסדר טיעון, ואיציק נהייתה לנשיאת המדינה בפועל. היא כיהנה בתפקיד זה במשך שבועיים, עד שהושבע שמעון פרס לנשיא המדינה החדש, ב-15 ביולי.
מועמדים שלא נבחרו לתפקיד
- 1949 – יוסף קלוזנר, פרופסור להיסטוריה, חוקר ספרות ואיש רוח.
- 1952 – השרים לשעבר מרדכי נורוק, יצחק גרינבוים ופרץ ברנשטיין. באותן בחירות הוצע לאלברט איינשטיין להציג את מועמדותו, אך הוא דחה הצעה זו.
- 1963 – השר לשעבר ח"כ פרץ ברנשטיין.
- 1973 – פרופסור אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל למדעי היהדות.
- 1978 – הפרופסור לפיזיקה יצחק שוה, היה מועמד הקואליציה, אך בעקבות המהומה התקשורתית סביב אלמוניותו הציבורית, פרש מן המרוץ.
- 1983 – השופט מנחם אלון, היה מועמד הקואליציה, אך זכה ל-57 קולות לעומת 61 קולות שניתנו לחיים הרצוג.
- 1993 – יו"ר הכנסת לשעבר ח"כ דב שילנסקי.[8]
- 1998 – ח"כ שאול עמור. הפרופסור ירמיהו ברנובר היה מועמדה של תנועת מנהיגות יהודית. לאחר שלא עלה בידם של חברי התנועה לגייס תמיכה של עשרה חברי כנסת, מועמדתו לא הובאה להצבעה.
- 2000 – ח"כ שמעון פרס, ראש הממשלה לשעבר ושר באותה עת. פרס נבחר לנשיאות שבע שנים מאוחר יותר.
- 2007 – יו"ר הכנסת לשעבר ח"כ ראובן ריבלין וח"כ קולט אביטל. ריבלין נבחר לנשיאות שבע שנים מאוחר יותר.
- 2014 – ח"כ והשר לשעבר מאיר שטרית, יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן.
- 2021 – אשת החינוך מרים פרץ, כלת פרס ישראל.
לקריאה נוספת
- אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות, פרק 20 – נשיא המדינה וסמכות החנינה
- שהם וקסלר, 'חשובות ביותר או נטולות כל חשיבות'? – הבחירות לנשיאות בשנת 1952 ומעמדה של הנשיאות בראשית ימי המדינה, עיונים 42, 2025, עמ' 227–252.
- צבי גנין, קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים ויצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים, בתוך: שבתי טבת, קנאת דוד: איש ריב, כרך ד', תשס"ה, עמ' 507–511.
קישורים חיצוניים
- אתר האינטרנט הרשמי של נשיא מדינת ישראל
- אתר האינטרנט הרשמי של נשיא מדינת ישראל (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של נשיא מדינת ישראל (בערבית)
- חוק-יסוד: נשיא המדינה, באתר הכנסת
- נשיא המדינה, בלקסיקון המונחים באתר הכנסת
- ארכיון בית הנשיא, באתר ארכיון המדינה
- אסף גולן, כך בחרנו: הדרך ההיסטורית למשכן הנשיא, באתר nrg, 9 ביוני 2014
- עופר קניג, כללי המשחק לבחירת נשיאי מדינה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 10 במאי 2021
- ירון דרוקמן, המירוץ לנשיאות: ההיסטוריה מוכיחה שהכל פתוח, באתר ynet, 8 ביוני 2007
- נשיאי מדינת ישראל, באתר "הכיתה האינטראקטיבית"
- דנה בלאנדר, כיצד מעבירים נשיא מכהונתו?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 14 באוקטובר 2007
- דנה בלאנדר, הנשיא – מוסד או אישיות?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 10 ביוני 2007
- יוסף אדרעי, ברעם, נשיא לא יכול להסתתר מאחורי פופולריות ונחמדות, באתר הארץ, 12 בינואר 2021
- שוקי שדה, המשרה מספר אחת: 62 אלף שקל בחודש, תקציב נדיב לנסיעות לחו"ל – וכמעט 0 אחריות, באתר TheMarker, 23 באפריל 2021
- אמיר אורן, הנשיא האחרון // מויצמן עד ריבלין: קווים לדמויותיהם של האזרחים מספר 1, באתר ליברל, 10 במאי 2021
- איתמר אייכנר, 3 תרועות, מדליה ו"יחי, יחי, יחי": כך ייראה טקס השבעת הנשיא הרצוג, באתר ynet, 7 ביולי 2021
- ינון גוטל קליין, הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות, השילוח, 27 ביוני 2021
- רוני מיקל-אריאל, ההיסטוריון מוטי גולני: "חיים ויצמן 'מת' ב-1948, וחי עוד ארבע שנים וחצי", הארץ, 2 בספטמבר 2025.
