סומרסט נגד סטיוארט

סומרסט נגד סטיוארט (1772) 98 ER 499 (באנגלית: Somerset v Stewart, ידוע גם בשם פרשת סומרסט, ופסק הדין של מנספילד) הוא פסק דין של בית המשפט המלכותי באנגליה משנת 1772, הנוגע לזכותו של אדם משועבד שנמצא על אדמת אנגליה שלא להיגרר בכפייה מהמדינה ולהישלח לג'מייקה לצורכי מכירה. לפי אחת הגרסאות המתועדות של פסק הדין, קבע לורד מנספילד כי:

מצב העבדות הוא כזה שאינו יכול להתבסס על שום נימוק מוסרי או פוליטי, אלא רק על חוק פוזיטיבי (מפורש), אשר שומר על תוקפו זמן רב לאחר שהנימוקים, הנסיבות והתקופה שבעטיים נוצר – נשכחו מן הזיכרון. מדובר במצב כה מתועב, ששום דבר מלבד חוק פוזיטיבי אינו יכול לתמוך בו. לפיכך, יהיו אשר יהיו אי-הנוחות או ההשלכות שינבעו מההחלטה, איני יכול לומר כי מקרה זה מקובל או מאושר על פי חוקי אנגליה; ולכן יש לשחרר את האיש השחור.

לורד מנספילד קבע כי ככל שחוקי אנגליה ויילס איפשרו בעבר עבדות, הרי שחוקים אלה בוטלו על ידי חקיקה מאוחרת יותר או שאינם בתוקף. היעדרו של חוק פוזיטיבי תקף באנגליה, שעל פיו ניתן היה להחזיר אדם למעמד של עבד, הכריע את פסק הדין – שכן מנספילד סירב להכיר בכל עילה אחרת שתאפשר לבית המשפט להורות על דבר שהוא רואה בו תועבה. פסק הדין עורר מעקב נרחב ברחבי האימפריה, ובמיוחד בשלוש-עשרה המושבות באמריקה. חוקרים חלוקים ביניהם באשר לתקדים המשפטי המדויק שקבע המקרה.

עובדות המקרה

ג'יימס סומרסט, אדם אפריקאי משועבד, נרכש על ידי צ'ארלס סטיוארט (או סטיוארט), פקיד מכס, בעת שזה שהה בבוסטון, בפרובינציית מפרץ מסצ'וסטס — מושבת כתר בריטית בצפון אמריקה.

סטיוארט הביא עמו את סומרסט כאשר חזר לאנגליה בשנת 1769, אך באוקטובר 1771 סומרסט ברח. לאחר שנלכד מחדש בנובמבר, סטיוארט כלא אותו על סיפון הספינה "אן ומרי" (בפיקוד קפטן ג'ון נואלס), שהייתה בדרכה למושבה הבריטית ג'מייקה. סטיוארט הורה למכור את סומרסט למטע חקלאי לצורכי עבודה.

שלושת הסנדקים של סומרסט מהטבלתו לנצרות באנגליה—ג'ון מארלו, תומאס ווקין ואליזבת קייד—הגישו ב-3 בדצמבר בקשה לבית המשפט המלכותי לצו הביאס קורפוס. ב-9 בדצמבר הציג קפטן נואלס את סומרסט בפני בית המשפט, אשר היה צריך להכריע אם מאסרו היה חוקי.

נשיא בית המשפט המלכותי, לורד מנספילד, קבע מועד לדיון ב-21 בינואר; ובינתיים שחרר את סומרסט בערבות. לבקשת פרקליטיו של סומרסט, ניתן להם זמן להתכונן לטיעונים, ולכן הדיון התקיים רק ב-7 בפברואר 1772. בינתיים עורר המקרה עניין ציבורי רב, והציבור תרם כספים למימון עורכי הדין משני הצדדים.

האבוליציוניסט גרנוויל שארפ, אדם מן הציבור שהקדיש עצמו לאתגר משפטי של מוסד העבדות, היה התומך העיקרי של סומרסט. כאשר נדון המקרה, הופיעו חמישה פרקליטים מטעם סומרסט, בשלושה דיונים שהתקיימו בין פברואר למאי. בין עורכי הדין היו פרנסיס הארגרייב, עורך דין צעיר שזכה לפרסומו הראשון בתיק זה; ג'יימס מנספילד; הסנגור הבכיר המוסמך ויליאם דייווי; הסנגור הבכיר המוסמך ג'ון גלין; ג'ון אליין; וכן המשפטן והנואם האירי הבולט ג'ון פילפוט קראן, שאמירותיו בהגנת סומרסט צוטטו רבות לאחר מכן בידי אבוליציוניסטים אמריקאים כגון פרדריק דאגלס והארייט ביצ'ר סטואו.

סנגוריו של סומרסט טענו כי אף שחוקי המושבות אולי מתירים עבדות, לא המשפט המקובל האנגלי ולא חוק פרלמנטרי כלשהו באנגליה מכירים בקיום מוסד העבדות — ולכן עבדות באנגליה אינה חוקית. הם גם טענו שחוקי החוזים האנגליים אינם מתירים לאדם לשעבד את עצמו, ולא ייתכן שחוזה יהיה מחייב ללא הסכמתו של האדם. הטיעונים נסובו סביב סוגיות משפטיות ולא על עקרונות הומניטריים.

כאשר הציגו שני עורכי דינו של צ'ארלס סטיוארט את עמדתם, הם טענו כי זכות הקניין היא עליונה, וכי יהיה זה מסוכן לשחרר את כל השחורים באנגליה — אשר לפי פסיקתו המאוחרת של לורד מנספילד, מנו בין 14,000 ל-15,000 איש.

פסק הדין

לאחר שמיעת טיעונים בעל-פה, הציע לורד מנספילד כי סטיוארט יוכל להימנע מהשלכות מרחיקות לכת על רווחיהם של בעלי עבדים, אם יאפשר לסומרסט להשתחרר מבלי שבית המשפט ייתן פסק דין סופי. אחרת, כך אמר מנספילד, הוא יפסוק ו"צדק ייעשה יהי מה שיהיה":

מושב האביב, 14 במאי 1772:

…מר סטיוארט אינו טוען לזכות מכוח חוזה; הוא מבסס את כל דרישתו על זכות לאדם השחור כעבד, ומצהיר שמטרת כליאתו היא לשלוח אותו להימכר בג'מייקה. אם הצדדים דורשים פסק דין – fiat justitia, ruat cælum – ייעשה צדק יהי מה שיהיה. ייתכן ש־50 ליש"ט לראש אינם מחיר גבוה; אך בכך נגרם הפסד לבעלי עבדים בסכום העולה על 700,000 ליש"ט שטרלינג. מה יאמר החוק על מגוריהם? על שכרם? כמה תביעות יוגשו על כפייה קלה מצד האדון? איננו יכולים להורות לחוק בנקודות אלו – החוק הוא שמושל בנו. ייתכן שיש כאן עניין חשוב לדיון, אילו התקיימו הוראות חוק. מר סטיוארט יכול לסיים את הדיון – על ידי שחרור העבד או הענקת חירותו.

סטיוארט בחר להמשיך בדיון, ומנספילד פרש להתלבטות, תוך שהוא דוחה את מתן פסק הדין ליותר מחודש. פסק הדין ניתן ב־22 ביוני 1772 (הנוסח להלן הוא תעתיק מתוך מכתב שפורסם בעיתון General Evening Post ודיווח על המשפט, עם פיסוק מודרני):

מושב הקיץ, 22 ביוני 1772:

אנו מקדישים תשומת לב נאותה לעמדתם של סר פיליפ יורק ומר טלבוט משנת 1729, בה התחייבו כלפי בעלי המטעים הבריטיים לגבי השלכות משפטיות של הבאת עבדים לממלכה, או הטבלתם לנצרות. עמדה זו חזרה והוזכרה על ידי לורד הרדויק, בעת שכיהן כקאנצלר ב־19 באוקטובר 1749, ולפיה ניתן לתבוע בגין ניכוס (trover) של עבד שחור; ולמרות שהייתה תפיסה רווחת שאם עבד מגיע לאנגליה או נטבל לנצרות הוא נעשה חופשי – אין בסיס משפטי לתפיסה זו. כשהיו טלבוט והרדויק היועצים המשפטיים למלך, התפשטה כל כך האמונה שעבדים משתחררים אם נטבלו לנצרות, עד שהמתיישבים טרחו למנוע מהם להפוך לנוצרים. לכן הובאה לפניהם שאלה זו, ולאחר עיון ממושך קבעו בבירור שאין כל שינוי במעמדו של העבד כלפי אדונו, לא עקב הגעתו לאנגליה ולא עקב הטבלתו. ואף שהחוק מתקופת צ'ארלס השני ביטל את מוסד האיכרות התלויה (villein regardant), עדיין מי שהודה בעצמו כאיכר תלוי בבית משפט – לא הייתה לו דרך לזכות בחירות ללא הסכמת אדונו.

אנו מודעים היטב לקשיים ולהשלכות שיבואו בעקבות ההכרעה בשאלה זו. ובכל זאת, כולנו בדעה ברורה וחד-משמעית לגבי השאלה היחידה המונחת לפנינו, ולכן אנו סבורים שעלינו לפסוק, מבלי לדחות את הדיון להכרעה בפני כל שופטי הממלכה, כמקובל במקרים של habeas corpus וכפי ששקלנו בתחילה לעשות בתיק זה.

השאלה היחידה אם כן היא: האם הסיבה שנמסרה לבית המשפט מספקת כדי להחזיר את העבד למשמורת? אם לא – עליו להשתחרר.

הסיבה שנמסרה היא, שהעבד עזב את שירות אדוניו וסירב לשוב ולשמשו בעת שהותם באנגליה; לפיכך, על פי הוראת האדון, הועלה בכפייה על הספינה ונכלא בה, כדי להישלח מהממלכה ולהימכר. פעולה כה קיצונית של שליטה חייבת להישען, אם בכלל, על החוק של המדינה שבה היא מבוצעת. זר אינו יכול להיכלא כאן על סמך חוק ממדינתו. כוחו של אדון כלפי משרתו שונה בכל מדינה, ולעיתים מוגבל או רחב – לכן הפעלתו חייבת תמיד להיות כפופה לחוק המקום שבו מופעלת.

העבדות היא מצב שאינו יכול להיקלט עוד על ידי בתי משפט רק מתוך נימוקים או היקשים שמבוססים על עקרונות מוסריים או פוליטיים – היא חייבת להישען על חוק פוזיטיבי. מקורה אינו ניתן לאיתור בשום ארץ או תקופה אלא רק בחוק כזה; השימוש בו נשמר בזיכרון על ידי החוק הפוזיטיבי גם כאשר כל זכר לנסיבות, הנמקות או הזמן שבו נוצר – אובד. ובמקרה כה מתועב כמו עבדות, יש לפרשו בצמצום רב. הכוח הנטען כאן לא היה נהוג באנגליה; אף אדון לא הורשה אי פעם לקחת עבד בכוח כדי למכרו בחו"ל בגלל שנטש את שירותו – או מכל סיבה אחרת. איננו יכולים לומר שהעילה שנמסרה לבית המשפט מקובלת או מאושרת על פי חוקי ממלכה זו; ולכן – יש לשחרר את האיש השחור.

חשיבות פסק הדין – ולאחריו

סומרסט שוחרר, ותומכיו, בהם לונדונים שחורים ולבנים, חגגו את ההחלטה. אף שטיעוני עורכי הדין התבססו ברובם על טכניקות משפטיות, נראה שלורד מנספילד סבר שהועלתה שאלה מוסרית כבדה, אך נמנע במכוון מלהשיב עליה במלואה, בשל השלכותיה הפוליטיות והכלכליות העמוקות. בתיק מאוחר יותר (הממלכה נגד תושבי ת'יימס דיטון, 1785), העיר מנספילד על פרשת סומרסט:

"ההכרעה אינה חורגת מהקביעה שהאדון אינו רשאי להכריח בכוח את העבד לעזוב את הממלכה."

דמויות בולטות בבריטניה הגיבו לפסק הדין: גרנוויל שארפ תהה בלשון רטורית:

"מדוע האפריקאי השחור והעני זוכה למידה כה שונה של צדק באנגליה ובאמריקה – חופשי באחת, ושקוע בעבדות המחפירה ביותר באחרת?"

מחבר ההמנונים ויליאם קופר כתב בשיר:

"אין לנו עבדים בבית – אז מדוע שיהיו לנו מעבר לים?"

לעומתם, הפולימט ובעל העבדים בנג'מין פרנקלין, שביקר אז באנגליה, התרשם פחות מהחגיגות של מתנגדי העבדות הבריטים. הוא תקף את הצביעות שבדבריהם:

"הו בריטניה הצבועה! גאוותך על שחרור עבד בודד שנחת על חופייך, בעת שסוחרייך בכל נמליך זוכים לעידוד מחוקייך להמשיך במסחר שבו מאות אלפים נגררים לעבדות שאינה מסתיימת אף במותם – שכן היא מועברת גם לצאצאיהם!"

לעיתים מצטטים את מנספילד כאומר: "האוויר כאן טהור מדי מכדי שעבד ינשום אותו", אך מילים אלו אינן מופיעות בפסק הדין. למעשה, הן מופיעות בסיכום הטיעונים של ויליאם דייווי, עורך הדין הבכיר שייצג את סומרסט, אשר ציטט דיווח על מקרה מ־1569, בימי המלכה אליזבת הראשונה, בו אדם בשם קרטווייט הביא עבד מרוסיה וניסה להלקותו. נטען כי נפסק אז ש"אנגליה היא אוויר טהור מדי עבור עבד" — אך אין ודאות שהדברים נאמרו בפועל בפרשת קרטווייט.

יש היסטוריונים משפטיים הסבורים שמדובר בציטוט שגוי מפסק דינו של לורד צ'יף ג'סטיס ג'ון הולט בפרשת סמית נגד גולד, שבו דווח כי אמר:

"ברגע ששחור מגיע לאנגליה – הוא חופשי. אדם יכול להיות איכר תלוי באנגליה, אך לא עבד".

תקדים

חוקרים משפטיים דנים במשך שנים בשאלה איזה תקדים משפטי בדיוק יצר פסק הדין בפרשת סומרסט. הבדלים בין הדיווחים השונים על פסק הדין מקשים לקבוע עד היכן הלך לורד מנספילד בהכרה בעקרונות שמאחורי פסיקתו הצרה במכוון. בנוסחים הרשמיים של פסק הדין בקבצי הדין המקובלים, לא מוזכרת כלל סוגיית ההוצאה הכפויה של עבדים מהמדינה – בשונה מהדיווח הבלתי רשמי במכתב לעיתון Evening Post, שבו כן נאמר כך.

בשנת 1785, בתיק הממלכה נגד תושבי ת'יימס דיטון, הבהיר לורד מנספילד כי פסיקתו בפרשת סומרסט קבעה רק שעבד אינו יכול להיות מגורש בכפייה מאנגליה בניגוד לרצונו. במקרה זה, אישה שחורה בשם שרלוט האו הובאה לאנגליה כעבדת על ידי קפטן האו. לאחר מותו, פנתה שרלוט בבקשה לסיוע לנזקקים מהכפר ת'יימס דיטון. מנספילד קבע כי פרשת סומרסט הכריעה רק שאדון אינו רשאי לגרש בכוח את עבדו מאנגליה – בדיוק כפי שבעבר לא ניתן היה לגרש איכר תלוי (villein) בכפייה. הוא פסק כי שרלוט אינה זכאית לסיוע לפי חוקי הסעד העניים, שכן הם חלים רק על מי שנשכר לעבודה – דבר שאינו תקף לגבי עבדים. בדו"ח הרשמי של פרשת ת'יימס דיטון נרשם כי מנספילד הפסיק את דברי הפרקליטים באומרו:
"ההכרעות אינן חורגות מן הקביעה שהאדון אינו יכול בכוח לכפות על העבד לעזוב את הממלכה."

דו"ח זה תומך בגישה שלפיה לפסק הדין הייתה תחולה מצומצמת בלבד. פסק דינו של מנספילד בפרשת סומרסט לא קבע במפורש שעבדים נעשים חופשיים בהגיעם לאנגליה – הוא שותק ביחס למעמדם המשפטי במדינה. בפרשת ת'יימס דיטון, מנספילד השווה את מעמד העבד ל-villein in gross – מעמד פיאודלי עתיק של שעבוד אישי שלא בוטל בחוק אך התיישן ונעלם מהמשפט. הוא נמנע מלהשוות כך בפרשת סומרסט, למרות שפרקליטו של סטיוארט עודד אותו לעשות כן.

ובכל זאת, גם אם פסק הדין הוגבל לאיסור על גירוש בכפייה – הוא יצר תקדים משפטי מהפכני. הוא עמד בניגוד לעמדה שפורסמה בשנת 1729 על ידי היועץ המשפטי לממשלה, סר פיליפ יורק, והיועץ המשפטי המשנה מר טלבוט, וגם להחלטת בית המשפט בפרשת Pearne v Lisle מ־1749, שבה – בהיותו לורד צ'נסלור – קבע הרדויק שעבדים הם רכוש (והשווה אותם ל"עדר בחווה"), שאין הם משתחררים על ידי התנצרות או כניסה לאנגליה, שניתן להשיב את החזקה עליהם בתביעת ניכוס (trover), ושהאדון רשאי להוציאם מאנגליה כחוק. טענות מ־1749 נשענו על עמדת 1729, שלא הסתמכה על תקדימים ולא כללה נימוקים.

פסקי דין נוספים לפני 1772 הציגו פסיקות שונות, כגון Shanley v Harvey (1763) ו־R v Stapylton (1771, גם הוא בפני מנספילד). פסק הדין של מנספילד אמנם נמנע מקביעה חד-משמעית על חוקיות מוסד העבדות באנגליה, אך ערער על ההנחה שעבדים הם רכוש גרידא, וש"בריטיות" ולובן הם קטגוריות חופפות.

לתקדים מפרשת סומרסט ניתנה פרשנות רחבה יותר מאוחר יותר. בשנת 1827, בפרשת The Slave Grace, אישר הלורד סטאוול את פסק דינו של בית הדין לספנות באנטיגואה, שקבע כי עבדת ששבה למושבות לאחר ששנה התגוררה באנגליה בה הייתה חופשייה, נדרשת לקבל עליה מחדש את שלטון חוקי העבדות באנטיגואה משום שחזרה מרצונה. סטאוול ביקר את פסק דינו של מנספילד, באומרו כי הוא הפך את קביעתו של לורד הרדויק וקבע ש"לבעלי עבדים אין סמכות או שליטה עליהם באנגליה, ולא כל אפשרות לשלוח אותם חזרה למושבות".

עוד אמר סטאוול:

"כך קרס מערך שלם אשר התקיים בארץ זו ללא עוררין, ונכפה לעיתים על המושבות, והמשיך להתקיים עד עצם היום הזה – כלומר, במשך יותר מחמישים שנה – מבלי שיופרע."

גישה מרחיבה זו נתמכה גם בפסק דינו של השופט בסט בפרשת Forbes v Cochrane בשנת 1824. הוא קבע:

"אין כל חוק המכיר בעבדות אשר חל בחלק זה של האימפריה הבריטית שבו אנו מתבקשים כעת לשפוט."

הוא תיאר את פרשת סומרסט ככזו שמקנה לעבד באנגליה זכות להשתחרר ממעמד זה, והופכת כל ניסיון להחזירו לעבדות – לעוולה של הסגת גבול (trespass). אך לא כל הדיווחים על המקרה מסכימים עם קריאה זו.

בלי קשר למה שהיה ה"הנמקה המשפטית המחייבת" (ratio decidendi) הטכנית של המקרה, הציבור הרחב הבין את פסק הדין של סומרסט כמסמל דבר אחד ברור: שעל אדמת אנגליה – אין איש עבד.

השפעה בתוך בריטניה

למרות שפסק הדין בפרשת סומרסט העניק תנופה לתנועת ביטול העבדות, הוא לא הביא לסיום העבדות באנגליה. כמו כן, הוא לא הביא לסיום השתתפותה של בריטניה בסחר העבדים, ולא ביטל את מוסד העבדות בחלקים אחרים של האימפריה הבריטית, שם היו חוקי עבדות מקומיים תקפים. חרף פסק הדין, עבדים נמלטים המשיכו להיתפס מחדש גם באנגליה – עיתון שדיווח שנה לאחר פסק הדין סיפר על עבד נמלט שנתפס והתאבד לאחר מכן. גם מודעות עיתון מאותה תקופה מעידות כי העבדים המשיכו להיקנות ולהימכר באיים הבריטיים. בשנת 1779, למשל, פרסם עיתון בליברפול מודעה על מכירת ילד שחור, וקטע הגזירה נרכש על ידי גרנוויל שארפ. בשנת 1788, רכשו פעילים לביטול העבדות – ובהם תומאס קלארקסון וג'יימס רמזי – עבד באנגליה כדי להוכיח שהעבדות עדיין קיימת במדינה. בשנת 1792 פרסם עיתון מבריסטול דיווח על מכירת שפחה אפריקאית בנמל.

רק בשנת 1807 קיבל הפרלמנט החלטה לדכא את סחר העבדים, כשאסר על נתיני בריטניה לעסוק בו וניסה לדכאו גם בקרב זרים בעזרת עוצמת הצי המלכותי. עם זאת, העבדות עצמה נמשכה בחלקים שונים של האימפריה הבריטית עד אשר בוטלה בחוק ביטול העבדות משנת 1833.

הסוחרים שמימנו את הגנתו של סטיוארט לא היו מודאגים מג'יימס סומרסט או ממספרם המצומצם של העבדים על אדמת בריטניה – אלא מההשפעה האפשרית של ביטול מוסד העבדות על האינטרסים הכלכליים שמעבר לים. בפועל, המשיכו הסוחרים לסחור בעבדים במשך 61 שנה נוספות לאחר פסק הדין של מנספילד.

יש שטענו כי חשיבותו של פסק הדין לא נבעה מתוכנו המשפטי בלבד, אלא מהאופן שבו תואר בתקשורת ובזכות עבודתה המאורגנת היטב של תנועת מבקשי הביטול.

האבוליציוניסטים טענו כי חוקי אנגליה צריכים לחול גם על אוניות אנגליות, גם אם אינן פועלות בתחומי הממלכה. לעומתם, פרקליטיו של סטיוארט – שנהנו ממימון ותמיכה מצד סוחרי עבדים – הזהירו כי פסק דין לטובת סומרסט עלול להוביל לשחרורם של כ־14,000 עבדים באנגליה. מנספילד עצמו כתב בפסק הדין:
"שחרורם של 14,000 או 15,000 איש בבת אחת, בפסק דעה חגיגי – תוצאותיו מרחיקות לכת ומדאיגות."
בשל כך, ניסה מנספילד לשכנע את סטיוארט לוותר על המשפט ולשחרר את סומרסט מרצונו, כפי שנהג לעשות בתיקים אחרים.

בשנת 1780, ביתו של מנספילד הוצת על ידי המון פרוטסטנטי, בשל פסיקותיו שנחשבו תומכות בזכויות קתולים. בפרשת ת'יימס דיטון נראה שהוא ניסה לצמצם את השפעת פסק הדין בסומרסט.

מנספילד שחרר את סומרסט על אף שעמדתם של היועץ המשפטי לממשלה וסגנו מ־1729 (שאותם כינה "שניים מהגדולים ביותר בזמנם או בכל זמן אחר") קבעה את ההפך. הפומביות הרבה של פסק הדין הבליטה את הסוגיה בעיני הציבור, וגרמה לרבים לחשוב – בטעות – כי העבדות באנגליה הסתיימה. גם מנספילד עצמו האמין כי העבדות עדיין חוקית בבריטניה: בצוואתו משנת 1782, העניק את חירותה לאחייניתו המעורבת, דיידו אליזבת בל, מה שמעיד על כך שלדעתו, היא לא הייתה חופשייה קודם לכן.

בתנועת הביטול ראו בפסק הדין את המורשת הגדולה ביותר של לורד מנספילד ונקודת מפנה היסטורית. זהו מקרה מובהק שבו מומשה האימרה המשפטית אותה ציטט מנספילד כ"אזהרה לצדדים" לפני שהתבודד חודשים למען ההכרעה:

"ייעשה צדק – גם אם השמיים ייפלו."

השפעה בבריטניה ובמושבות

פסק הדין סומרסט נגד סטיוארט הפך לחלק משמעותי מהמשפט המקובל בנושא עבדות בעולם דובר האנגלית, וסייע להשקת גל חדש של מאבק לביטול העבדות. פסיקתו של לורד מנספילד תרמה לגיבוש הרעיון שלפיו העבדות מנוגדת "גם לחוק הטבע וגם לעקרונות חוקת אנגליה" – עמדה שאומצה על ידי תנועות ביטול רבות.

התיק Knight v Wedderburn שנפתח בסקוטלנד בשנת 1774 והסתיים ב־1778, הביא לפסיקת Court of Session שלפיה העבדות מנוגדת לחוק הסקוטי. משפטנים מסוימים סברו כי ייתכנו פסיקות דומות גם במושבות הבריטיות, שכן באמנות המלכותיות של חלק מהמושבות נכתב שחוקי המושבה לא יהיו בסתירה לחוקי אנגליה – אם כי בדרך כלל נוספה הסתייגות בנוסח "ככל שניתן לעשות כן בנוחות". פעילים אבוליציוניסטים העלו השערות שלפיהן העקרונות שבבסיס פסק הדין של מנספילד עלולים לדרוש פרשנות קפדנית למונח "בנוחות", לו הייתה מוגשת תביעה משפטית עד תומה. אך פסק דין כזה מעולם לא ניתן, שכן שלוש-עשרה המושבות קיבלו עצמאות עד 1783, וקבעו חוקים עצמאיים בנוגע לעבדות – כאשר מדינות הצפון ביטלו אותה בהדרגה.

הצי המלכותי הבריטי החל לפעול באופן חד-צדדי נגד סחר העבדים האטלנטי בשנת 1807, עם הקמתה של יחידת West Africa Squadron. בשיא פעילותה, יירוט ספינות עבדים תפס שישית מכוח הצי המלכותי, וכלל גם התערבות בסחר העבדים שבין אפריקה למזרח התיכון.

העבדות בשאר חלקי האימפריה הבריטית נמשכה עד שבוטלה על ידי Slavery Abolition Act 1833. תת-היבשת ההודית הוחרגה מהחוק, שכן העבדות נחשבה שם לחלק מהתרבות המקומית ולא בוצעה התערבות.

שלוש-עשרה המושבות וארצות הברית

פסק הדין סומרסט נגד סטיוארט דווח בפירוט בעיתונות הקולוניאלית האמריקאית. במסצ'וסטס, מספר עבדים הגישו תביעות חירות בשנים 1773–1774 בהתבסס על פסק דינו של מנספילד; תביעות אלו זכו לתמיכת האספה הכללית של המושבה, אך נדחו על ידי נציבים מלכותיים בריטיים בזה אחר זה. כתוצאה מכך, גם תומכי העבדות וגם מתנגדיה – מסיבות הפוכות – רצו להתרחק מהמשפט הבריטי, על מנת לקדם את מטרותיהם ביחס לעבדות.

החל מתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית, החלו מדינות הצפון לבטל או להגביל את מוסד העבדות. וורמונט הייתה הראשונה (1777), ואחריה פנסילבניה (1780), מסצ'וסטס (1783) וקונטיקט (1784). במסצ'וסטס, תביעות חירות שהוגשו בתיקים Brom and Bett v Ashley (1781) ו־Quock Walker (1783), בבתי משפט מחוזיים ומדינתיים בהתאמה, הובילו לקביעה כי העבדות אינה מתיישבת עם החוקה החדשה של המדינה – וכך בוטלה העבדות במסצ'וסטס. במובן זה, תיק Walker נחשב למקביל האמריקאי של פרשת סומרסט.

במקרה של Quock Walker, נשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס, ויליאם קושינג, הנחה את חבר המושבעים כך:

אשר לעקרון העבדות ולזכותם של נוצרים להחזיק באפריקאים לעבדות נצחית, למוכרם ולנהוג בהם כפי שאנו נוהגים בסוסים ובבקר שלנו – הרי שזה, אמנם, זכה בעבר לעידוד עקיף בחוקי המושבה, אך לא נעשה בו מעולם עיגון מפורש או מוצהר. מדובר במנהג – מנהג שמקורו בפרקטיקות של כמה אומות אירופאיות, ובתקנות השלטון הבריטי ביחס למושבות, למען רווחת המסחר והעושר. אך יהיו אשר יהיו התחושות ששררו בעבר, או שזלגו אלינו דרך חיקוי אחרים – רעיון אחר תפס את מקומו בקרב אנשי אמריקה: רעיון שמעדיף את זכויות האדם הטבעיות, ואת אותה תשוקה מולדת לחירות שהשמיים נטעו בלב כל בני האדם, ללא קשר לצבע, צורה או תווי פנים. ועל יסוד זה, החוקה של ממשלותינו – שאותה אימץ העם של חבר העמים הזה – פותחת בהכרזה כי כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, וכי לכל אזרח יש זכות לחירות, ולשמירה עליה בחוק כשם ששומרים על חייו ורכושו. בקיצור – החוקה סותרת לחלוטין את הרעיון של אדם הנולד כעבד. לאור זאת, דעתי היא שאין עבדות תואמת את אורח חיינו ואת חוקתנו, ואין דבר כזה "עבדות נצחית" של יצור תבוני – אלא אם חירותו נשללה ממנו עקב פשע או נמסרה מרצון או בהסכם.

לאחר המהפכה האמריקאית, פסק הדין של סומרסט קיבל חיים משלו ונכנס ללב השיח החוקתי בארצות הברית, והיה בעל חשיבות רבה בהתפתחות החוקתיות האנטי-עבדותית.

במדינות הדרום, לעומת זאת, הייתה העבדות חלק מרכזי מהכלכלה, והתרחבה לאחר המהפכה – בעיקר בעקבות פיתוח מכונת הג'ין להפרדת כותנה, שהפכה את גידול כותנת־הסיב־הקצר לרווחי בכל רחבי הדרום העמוק, בראשית ובאמצע המאה ה־19.

צרפת והעבדות

פסק הדין סומרסט נגד סטיוארט הושווה לפסק הדין הצרפתי המרכזי באותה סוגיה, Jean Boucaux v Verdelin משנת 1738. בוקו נולד כעבד במושבה הצרפתית סן-דומנג (כיום האיטי). בשנת 1728 הובא לצרפת על ידי אדונו ורדלין, סמל בצבא, ושירת אצלו כטבח. לאחר מספר שנים, החל ורדלין להתעלל בבוקו באופן חמור. בוקו התחתן עם אישה צרפתייה מבלי לקבל את רשות אדונו, וורדלין כלא אותו מחשש שינסה להימלט. בוקו הגיש תביעת חירות מהכלא, בבקשה לאשר את מעמדו החופשי בצרפת. בהתאם לנוהג הצרפתי, דברי עורכי הדין נרשמו, אך לא נימוקי השופטים. טיעוני הצדדים סקרו את כל ההיסטוריה של מוסד העבדות בצרפת גופה.

בוקו זכה בתביעתו ונפסק לו תשלום שכר רטרואקטיבי עבור תקופת עבודתו בצרפת. מאוחר יותר באותה שנה, העבירה הרשות המחוקקת הלאומית חוק שמטרתו להבהיר חלק מהסוגיות שעלו מהתיק – אך החוק לא ביטל את מוסד העבדות בצרפת. החוק יושם עם תקנות שחייבו את רישום העבדים. הוא קבע כי אדונים יוכלו להביא עימם עבדים ממושבות צרפת לצורך מגורים ולימוד מלאכה "מועילה" בצרפת לתקופה של עד שלוש שנים – מבלי לאבד את הזכות להחזירם למצב של עבדות עם שובם למושבות. פסקי דין נוספים באותו נושא באו לאחר מכן.

השפעה מאוחרת

בהמשך לחשיבותו ההיסטורית והמשפטית של פסק הדין סומרסט נגד סטיוארט, ניתן לראות כיצד תפיסות העבדות, החירות וההיסטוריה עברו טרנספורמציה אידיאולוגית עמוקה במאה ה־21, במסגרת מאבק מחודש על הזיכרון ההיסטורי של ארצות הברית. ניסיון לשנות את מוקד הסיפור האמריקני ממאבק לחירות — כפי שבא לידי ביטוי בהכרזת העצמאות ובמוסדות החוקתיים של 1776 — אל תיאור של אומה שהוקמה מראשיתה כחברת דיכוי משעבדת, התבטא בצורה מובהקת בפרויקט תקשורתי רחב היקף שניסה לעצב מחדש את תודעת הציבור, בשנת 2019.

פרויקט 1619 של ה"ניו יורק טיימס" הוצג כהצעה למסגור מחדש של ההיסטוריה האמריקנית, אשר במרכזו עמדה קביעה מהפכנית: ששנת 1619, ולא 1776, היא שנת הייסוד האמיתית של ארצות הברית. הסיבה לבחירה דווקא בשנת 1619 היא היסטורית. באוגוסט של אותה שנה, הגיעה ספינה ובה כעשרים עבדים אפריקאים לנמל פוינט קומפורט במושבת וירג'יניה הבריטית, שם הם נמסרו למתיישבים האנגלים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה תועדה הבאתם של עבדים מאפריקה אל אדמת צפון אמריקה שבשליטת אנגליה. מעמד זה, שבו הובאו בני אדם בכפייה כדי לשמש כרכוש במערכת כלכלית קולוניאלית, סומן בפרויקט כנקודת ההתחלה האמיתית של האומה, שכן כל מה שבא לאחר מכן — מהחוקה והדמוקרטיה ועד הקפיטליזם — נתפס כתוצר של אותו "חטא קדמון".

במאמר הפתיחה של הפרויקט נכתב במפורש: "פרויקט 1619 הוא יוזמה מרכזית של הניו יורק טיימס לציון ארבע מאות שנים לתחילת העבדות האמריקנית. מטרתו למסגר מחדש את ההיסטוריה של המדינה, מתוך ההבנה ששנת 1619 היא שנת הייסוד האמיתית שלנו, ותוך כדי הצבת השלכות העבדות ותרומתם של האמריקנים השחורים במרכז הנרטיב הלאומי שלנו". מאוחר יותר שוכתבו הטקסטים באתר העיתון והוסרו המילים שהציתו את המחלוקת, אך בנוסחים המקוריים הופיעה טענה ישירה ולפיה שנת 1776 היא לא באמת תאריך לידת האומה. נטען כי שינוי נקודת המבט ל־1619 משנה את כל התמונה, שכן הוא מציב את מוסד העבדות ואת תרומתם של האפריקאים-אמריקנים בלב הנרטיב הלאומי.

בהמשך נכתבו ופורסמו טקסטים נוספים שקידמו את ההנחה כי העבדות איננה רק חטא אקראי באמריקה (ואחד מחטאים רבים), אלא יסוד מארגן של כל מוסדותיה, כולל הכלכלה והדמוקרטיה. טענות אלו לא התבססו על מחקר היסטורי מדוקדק אלא על מסגור אידיאולוגי מוצהר. כך לדוגמה נכתב כי "כדי להבין את הברוטליות של הקפיטליזם האמריקני, חייבים להתחיל במושבות", ונטענו טענות שתאגידים מודרניים משתמשים במבנים ארגוניים שנוצרו במטעי עבדים "כל דבר מאוכן, מתועד ומנותח במערכות דיווח אנכיות, הנהלת חשבונות כפולה וכימות מדויק […] רבות מהטכניקות הללו שאנו רואים כיום כמובנות מאליהן פותחו במטעים גדולים ובעבורם".

מאמרים נוספים בפרויקט טענו כי אחת הסיבות המרכזיות למרד האמריקאי נגד בריטניה היה רצונם של המתיישבים להגן על מוסד העבדות, וביססו טענה זו על ציטוטים חלקיים משני מקורות — האחד מהם היה פסק הדין סומרסט נגד סטיוארט. אלא שטענה זו התבססה על הנחת יסוד רעועה: שמקרה משפטי שנגע אך ורק לתחולת החוק האנגלי בתוך אנגליה, ללא כל סמכות בשטחי המושבות האמריקאיות, היה זרז ישיר למרד מדיני כולל. הנחת יסוד זו התעלמה מן המסמכים הרשמיים של המהפכה האמריקאית ומהנימוקים שנכתבו במפורש במגילת העצמאות. הפרויקט, בשאיפתו לאשר מראש נרטיב היסטורי, ניתק עצמו ממקורות היסטוריים ראשוניים ויצא למסע של חיפוש סלקטיבי אחר אישוש לרעיון מוגדר מראש.

פסק הדין סומרסט, שהיווה נקודת מפתח משפטית במאבק נגד העבדות בתחומי הממלכה הבריטית, הוצג לפתע כמעין "זרז טראומטי" שחייב את המתיישבים להקים מדינה חדשה כדי להגן על מוסד העבדות — טענה חסרת בסיס עובדתי, אך נוחה כשמנסים למסגר מחדש את ההיסטוריה כולה סביב קו שבר מוסרי אחד.

פרויקט 1619 הפך במהירות מסדרה של מאמרים למוקד מאבק ציבורי. סמליו הופיעו על קירות, גרפיטי, שלטים וספרי לימוד. אחד הרגעים הסמליים התרחש כאשר, במהלך מהומות 2020, הושחתו פסלים של ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, ועליהם רוססה השנה "1619". העורכת ניקול האנה-ג'ונס כתבה ברשתות החברתיות כי תתכבד בכך שיכנו את המהומות בשם "מהומות 1619". כך הפך פסק דין אנגלי עתיק, שמעולם לא נגע ישירות לארה"ב, לסמל אידיאולוגי במסגרת מאבק כולל על משמעותה של אמריקה.

ההשפעה של פרויקט 1619 על המרחב הציבורי לא נעצרה בתאוריה. פסלים הופלו, שמות נמחקו, וסמלים היסטוריים מכל הקשת – כולל של מתנגדי עבדות – סומנו להשמדה. הכוח ההרסני של הפרויקט לא נבע מעוד טעות בפרשנות היסטורית, אלא מהעובדה שנעשה בו ניסיון לעקוף את ההיסטוריה עצמה ולהחליפה בנרטיב תעמולתי. במקום לספר את סיפור ההתפתחות האמריקנית כתהליך מתמשך של תיקון, מאבק וחירות, הפכה אמריקה לגרסה מחודשת של עצמה — אומה שיסודה, מהותה וכל מוסדותיה נגועים בשיעבוד, וכך גם זיכרונה. בשיאה של מגמה זו, לא נותר דבר קדוש — לא החוקה, לא מייסדיה, לא הדמוקרטיה שיצרה — אלא רק האשמה.

לקריאה נוספת

• בלומרוזן, אלפרד וו.; בלומרוזן, רות ג'. (2005). "אומת העבדים: כיצד העבדות איחדה את המושבות והציתה את המהפכה האמריקנית". נייפרוויל: סורסבוקס.
• ביונר, הנרי ניקולס. "מנספילדיזם: משפט ופוליטיקה באנגלו-אמריקה, 1700–1865" (עבודת דוקטורט, אוניברסיטת טמפל, 2014).
• דז'יובון, שילה. "שופט, פסיקה ועבדות באנגליה 1729–1807", בתוך: קולוניאליזם, עבדות, פיצויים וסחר (2012): עמ' 185–210.
• גרצ'ן הולברוק גרזינה. "לונדון השחורה: חיים לפני האמנציפציה" (הוצאת אוניברסיטת ראטגרס, 1997).
  הולסבוש, דניאל ג'. "שום דבר מלבד חירות: פרשת סומרסט והאימפריה הבריטית", סקירת משפט והיסטוריה 24 (2006): עמ' 547–557.
• נדלהפט, ג'רום (1966). "פרשת סומרסט והעבדות: מיתוס, מציאות והשלכות", כתב העת להיסטוריה של השחורים 51 (3): עמ' 193–208.
• פאלי, רות (2006). "פוליטיקה אימפריאלית ומשפט אנגלי: ההקשרים הרבים של 'סומרסט'", סקירת משפט והיסטוריה 24 (3): עמ' 659–664.
• ווטסון, אלן (2006). "לורד מנספילד: יושרה שיפוטית או היעדרה; פרשת סומרסט", כתב העת למשפט השוואתי 1 (2): עמ' 225–234.
• ווב, דרק א. "אפקט סומרסט: פענוח דבריו של לורד מנספילד על העבדות באמריקה של המאה ה־19", סקירת משפט והיסטוריה 32 (2014): עמ' 455 ואילך.
• וייצ'ק, ויליאם מ'. "סומרסט: לורד מנספילד ולגיטימציה של העבדות בעולם האנגלו-אמריקני", סקירת המשפט של אוניברסיטת שיקגו 42, מס' 1 (1974): עמ' 86–146.
• ויינר, מארק ס. (2002). "הערות ומסמכים – ראיות ביוגרפיות חדשות על פרשת סומרסט", עבדות וביטולה 23 (1): עמ' 121–136.
• ווייז, סטיבן מ. (2005). "גם אם השמיים ייפלו: המשפט ההיסטורי שהוביל לסיום העבדות האנושית". הוצאת דה קאפו.

קישורים חיצוניים

• דאגלס מאריי, "הקרב על המערב | המלחמה על ההיסטוריה האמריקאית", אתר מידה, 21 לפברואר 2025.