שרפת הרייכסטאג, שהתרחשה בליל 27 בפברואר 1933, הייתה לאבן דרך קריטית בתהליך הפיכת גרמניה מדמוקרטיה חוקתית לדיקטטורה חד-מפלגתית בראשות אדולף היטלר. פחות מחודש לאחר מינויו לקנצלר, ובצל מערכת הבחירות שהייתה עתידה להתקיים שבוע לאחר מכן, הפכה השרפה לאירוע מכונן שאִפשר למפלגה הנאצית לפעול נגד יריביה באופן חוקי כביכול. בליל האירוע התקבלה הודעה בתחנת מכבי האש בברלין על כך שבניין הרייכסטאג עולה באש. האש התפשטה במהירות ממספר מוקדים שונים, ובמהלך זמן קצר נשמע פיצוץ עז שהביא להריסת אולם המליאה. בזירה נמצא מרינוס ואן דר לובה, קומוניסט הולנדי צעיר, מבולבל וחצי ערום, אשר הודה – תחילה בזירה ולאחר מכן תחת חקירה בעינויים – כי הצית את הבניין לבדו במטרה לעורר מרד פועלים. עם זאת, הוא הכחיש שפעל כחלק מקשר קומוניסטי.
בעוד החקירה הייתה בעיצומה, מיהר הרמן גרינג לקבוע שמדובר בקשר קומוניסטי נרחב, ודיווח על כך להיטלר ולראשי המדינה. עוד באותו לילה החלו מעצרים נרחבים של קומוניסטים, ובתוך 24 שעות כבר ניסח היטלר את "צו שרפת הרייכסטאג", שהוגש לנשיא הינדנבורג וחתימתו ניתנה ללא דיחוי. הצו ביטל שורת סעיפים מרכזיים בחוקת ויימאר, ואִפשר לממשלה לעקוף את עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, הזכות לפרטיות, חסינות פרלמנטרית והליך משפטי תקין. תוך ימים ספורים נעצרו כ־4,000 איש, בהם גם חברי פרלמנט מהשמאל, ועורך הדין הנס ליטן, אשר ייצג בעבר את קורבנות המפלגה הנאצית והיה שנוא נפשו של היטלר.
השרפה, שהציתה גל של פאניקה מכוונת בציבור, נוצלה מידית לביסוס שלטון הדיכוי. הבחירות שהתקיימו ב-5 במרץ נערכו באווירה של טרור פוליטי, כאשר יריבות הנאצים לא יכלו לגשת לתקשורת, ואילו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית כבר היו מאחורי סורג ובריח. חרף זאת, המפלגה הנאצית לא זכתה לרוב מוחלט, אלא רק ל־44% מהקולות. חוק ההסמכה, שעבר מאוחר יותר באותו חודש, השלים את הפיכת המשטר לדיקטטורי. ואן דר לובה, שנותר הנאשם היחיד שהורשע, הוצא להורג בעריפת ראשו ב־10 בינואר 1934. רק שנים רבות לאחר מכן החלו בתי המשפט הגרמניים לבחון מחדש את משפטו, וב-2008 בוטל גזר דינו לחלוטין מטעמים של צדק היסטורי תחת החוק לביטול עיוותי דין של המשטר הנאצי.
רקע היסטורי
קריסתה של רפובליקת ויימאר בסוף שנות ה־20 ובתחילת שנות ה־30 לוותה במשבר פוליטי חריף, חוסר יציבות שלטונית, ואקלים חברתי נפיץ. בעשור שחלף מאז תום מלחמת העולם הראשונה, גרמניה התמודדה עם תנודות חריפות במערכת הפרלמנטרית, שבר כלכלי עמוק, אבטלה גואה, ועימותים בין קבוצות אידיאולוגיות יריבות. בתווך ניצבה המערכת הדמוקרטית של ויימאר, שאיבדה בהדרגה את אחיזתה הציבורית ואת יכולתה לפשר בין הכוחות הלוחמים. האיבה הגוברת בין מפלגת המרכז השמרנית לבין הגושים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שיקפה את השסע ההולך ומתרחב בחברה הגרמנית.
במוקד הסכסוך עמדו שתי תנועות שמאל עיקריות – המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית – אשר התחרו על תמיכת הפועלים אך גם תקפו זו את זו במונחים חריפים. עם עליית המפלגה הנאצית והתחזקותה המהירה, הסכסוך בין שלושתם החריף. הנאצים, בהובלתו של אדולף היטלר, הציגו את עצמם ככוח חוץ־מערכתי מהפכני, כזה ששואף לחולל סדר חדש מתוך דחייה מוחלטת של הדמוקרטיה הבורגנית מחד ושל הבולשביזם מאידך. בד בבד, פעלו במכוון לעורר תעמולת פחד מתמשכת מפני מרד פועלים קומוניסטי. תעמולה זו לובתה במיוחד לאחר מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה ב־30 בינואר 1933, עת הייתה המפלגה הנאצית עדיין חסרת רוב מוחלט בפרלמנט, ונזקקה לעילה שתאחד את הציבור ולגיטימציה להרחבת סמכויות המשטר.
מעמדה הפרלמנטרי של הממשלה הנאצית החדשה היה שברירי. הבחירות הפדרליות הקרבות (מרץ 1933) נתפסו כהזדמנות לבסס רוב ברור שיאפשר שינויי עומק במבנה השלטון. ואולם, ההישענות על קואליציה עם שמרנים לא הספיקה להבטיח שליטה מוחלטת, והסכנה מפני כישלון בבחירות עוררה בקרב ההנהגה הנאצית חשש גובר. במקביל לרדיפת הקומוניסטים, ביקש היטלר לחזק את הלגיטימציה הציבורית של שלטונו גם באמצעות חיקוי חלק מהרטוריקה הסוציאלית של תנועות השמאל. ההנהגה הנאצית זיהתה כי הבסיס האלקטורלי הקומוניסטי, פועלים, חסרי רכוש, ואינטלקטואלים צעירים, הוא שדה פוטנציאלי לקולות.
הנאצים לא ביקשו רק להשמיד את הקומוניסטים, אלא גם לרשת אותם מבחינה אידיאולוגית ולשמש ככוח "שמאלי־לאומני" חדש. לא עוד שמרנות אריסטוקרטית, אלא תנועה מהפכנית הסוחפת אליה את הציבור תוך שהיא מבטלת את השמאל המסורתי ותופסת את מקומו ככוח יחיד המייצג שינוי, חירות מהשיטה הישנה, ושייכות לעתיד גרמני "טהור". הנאציזם ביקש לעצב את עצמו כשלב הבא בתולדות המהפכה האירופית, כזה שמשלב בין הלאומנות הקיצונית לתביעות חברתיות, ובכך מחלץ את גרמניה מהמבוי הסתום של הפוליטיקה המפלגתית.
על רקע זה, תעמולת הפחד מהקומוניזם הפכה לא רק לכלי דיכוי אלא גם לאמצעי ארגוני להחלפת איום קיומי אוניברסיאלי בסדר חדש לאומי. האירוע המכונן שאִפשר זאת בפועל היה שרפת הרייכסטאג, שהתרחשה ימים ספורים לפני הבחירות הגורליות – והפכה לאבן דרך בהידרדרות גרמניה מדמוקרטיה שברירית לדיקטטורה מוצהרת.
מהלך האירועים בליל השריפה
בליל ה־27 בפברואר 1933, בשעה 21:14, פרצה שריפה באולם המליאה של הרייכסטאג בברלין. האירוע התרחש ימים ספורים בלבד לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ובזמן שהמפלגה הנאצית עוד לא החזיקה ברוב בפרלמנט. הדיווח הראשוני על השריפה התקבל בתחנת כיבוי אש מקומית. צוותי ההצלה שהוזעקו למקום הגיעו במהרה, אך האש כבר השתוללה, ובשלב מוקדם נשמע פיצוץ עז מבפנים, שגרם להתמוטטות חלקית באולם המרכזי של הבניין.
זמן קצר לאחר תחילת השריפה, נמצאה בשטח הבניין דמות חשודה – גבר צעיר, רזה, חצי ערום. היה זה מרינוס ואן דר לובה, קומוניסט הולנדי בן 24 שהגיע לגרמניה בתחילת אותה שנה. ואן דר לובה, שהיה בעברו חבר ב"חזית האדומה" ההולנדית, נכנס לגרמניה בעקבות מינויו של היטלר מתוך כוונה למחות על עליית הפשיזם, והיה משוכנע כי פעולה ישירה תוכל לעורר את הפועלים נגד השלטון החדש.
לאחר מעצרו הועבר ואן דר לובה לחקירה בידי המשטרה ולאחר מכן הוגש לחוקרי הגסטפו. בחקירה הודה כי הצית את הרייכסטאג לבדו, מתוך מניע פוליטי. הוא חזר על גרסה זו גם בהמשך, ואף עמד בה לאורך כל תקופת מעצרו ובמהלך משפטו. ואן דר לובה טען כי לא היה חלק מכל קנוניה קומוניסטית, לא שיתף פעולה עם אף אדם נוסף, ושהאחריות למעשה מוטלת עליו בלבד.
על אף גרסתו, כבר באותו לילה הציג הרמן גרינג את האירוע כהוכחה לקשר חתרני רחב־היקף מצד הקומוניסטים. גרינג, שכיהן כנשיא הרייכסטאג, הוציא הוראה לעצור את כל הנהגת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. היטלר עצמו הגיע לרייכסטאג במהלך הלילה והתרשם מהיקף ההרס. עד הבוקר כבר התגבשה התגובה הפוליטית: גרינג והיטלר הציגו את השריפה לא כאירוע נקודתי אלא כשלב ראשון בהפיכה קומוניסטית. הם השתמשו בוואן דר לובה – למרות הודאתו הברורה כי פעל לבדו – כאמצעי להצדיק פעולה חקיקתית רחבת היקף. הצהרות רשמיות שפורסמו באותו הלילה הציגו את האירוע כמתקפה על גרמניה כולה, והובילו לקריאה דחופה להגביל חירויות אזרח ולהחיל צעדים חריגים נגד האויב הפנימי.
צו שריפת הרייכסטאג
בלילה שלאחר השריפה, בשעות הבוקר המוקדמות של 28 בפברואר 1933, ניסח משרד הפנים של פרוסיה טיוטה לצו חירום בשם הנשיא פאול פון הינדנבורג, שנועד לייצר תגובה משפטית מידית לאירוע. ההחלטה לצאת בצו התבססה על תקנות סעיף 48 לחוקת ויימאר, שאיפשרו לנשיא לשלול זכויות יסוד במקרה של סכנה חמורה לשלום הציבור או לביטחונו. אדולף היטלר, שזה עתה מונה לקנצלר, ביקש לנצל את הסעיף כדי למוטט את שרידי המשטר הדמוקרטי. הטיוטה שהוגשה לנשיא התקבלה במלואה, ונחתמה על ידי הינדנבורג ללא עריכת שינויים.
"צו שריפת הרייכסטאג" (Reichstagsbrandverordnung), שנשא את השם הרשמי "צו של נשיא הרייך להגנת העם והמדינה", ביסס בפועל את חורבנה של הדמוקרטיה הגרמנית. הוא ביטל את חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הביטוי והזכות לפרטיות של תקשורת ודואר, וכן התיר מעצרים ללא הליך משפטי. על פי לשון הצו, הופקעו "הזכויות של האדם הבודד" לטובת שמירה על "הסדר הציבורי", והורחבה סמכות המשטרה עד לרמה של מעצרים מנהליים בלתי מוגבלים בזמן.
בעקבות אישור הצו, פשטו כוחות משטרה גרמניים על משרדי המפלגה הקומוניסטית והסוציאל-דמוקרטית, החרימו עיתונים והחזיקו עשרות אלפי פעילים, ובהם חברי פרלמנט נבחרים, במעצר. גל המעצרים כלל גם אזרחים מן השורה שנחשדו בזיקה אידיאולוגית או בהבעת ביקורת פומבית כלפי המשטר. המעצרים התבצעו ללא צווים שיפוטיים, והעצורים הוחזקו במתקנים ארעיים שאינם תחת פיקוח חוקתי.
השלכות הצו היו מיידיות ורחבות היקף. תוך שעות מרגע פרסומו, הפכה גרמניה ממדינה רפובליקנית הנתונה במשבר פוליטי – למדינה שבה רשות מבצעת מרכזת בידיה סמכויות בלתי מוגבלות. הצו העניק בידי שר הפנים הפרוסי והרמן גרינג, ששימש כמפקד המשטרה הפרוסית, כלים לפעול ללא מגבלות חוקתיות. החוקה עצמה לא בוטלה, אך הסעיפים שהבטיחו חירויות אזרח ואיזונים בין הרשויות הפכו לאות מתה. הפרלמנט הגרמני המשיך להתקיים פורמלית, אך סמכויותיו צומצמו בפועל למינימום.
מאותו רגע, לא נדרש עוד שימוש חוזר בצו – שכן עצם קיומו שימש כבסיס חוקי לקיומו של שלטון דיקטטורי. הרפובליקה של ויימאר לא בוטלה בהכרזה רשמית, אך בפועל חדלה להתקיים כמשטר חוקתי. המפלגה הנאצית הפכה לגורם היחיד שיכול לפעול באופן חופשי, בעוד יריביה הוצאו אל מחוץ לחוק, נרדפו או הושתקו. הצו שנחקק בתגובה לשריפת הרייכסטאג סימן את ראשיתו של משטר טוטליטרי שנשען על חקיקה חריגה אך חוקית, והציג בפני הציבור הגרמני תשתית משפטית לכינון שלטון בלתי מוגבל בשם הדמוקרטיה עצמה.
משפט לייפציג
יחד עם מרינוס ואן דר לובה נעצרו שלושה קומוניסטים מבולגריה, ובהם גאורגי דימיטרוב, שלימים יכהן כראש ממשלת בולגריה, וכן ארנסט טורגלר, שהיה באותה תקופה מנהיג הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג. כל החמישה הואשמו בקשירת קשר להצית את בניין הפרלמנט הגרמני ולנסות לערער את יציבות המדינה. המשטר הנאצי, שזה עתה קיבל לידיו את רסן השלטון, ראה במעצריהם הזדמנות לייצר הד ציבורי ומשפטי, ולהציג בפני גרמניה והעולם כולו את הסכנה הקומוניסטית.
המשפט נפתח בלייפציג והפך לאירוע ציבורי רב משמעות. הנאשמים הועמדו לדין אחד אחד, אך הדיונים נוהלו כולם תחת אותה מסגרת. היה זה משפט ראווה שבו ביקש השלטון הנאצי להוכיח כי מאחורי השריפה עמד מנגנון קומוניסטי מאורגן היטב, שפעל להפיל את השלטון החוקתי באמצעים אלימים. למרות המאמץ להשיג הרשעה כוללת של כלל המעורבים, ניכר כבר בשלב מוקדם כי הראיות כנגד ארבעת הנאשמים מלבד ואן דר לובה היו קלושות. במיוחד בלט דימיטרוב, שהחליט לוותר על סיוע משפטי ולייצג את עצמו. לאורך הדיונים הוא התעמת עם ראשי המשטר והציג את עמדתו באומץ רב.
בסיום המשפט, זוכו כל הנאשמים מחוסר ראיות, פרט למרינוס ואן דר לובה, אשר נמצא אשם. גזר דינו היה מוות, וב־10 בינואר 1934 הוצא להורג בעריפת ראשו, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה־25. בכך היה ואן דר לובה הקורבן היחיד למשפט כולו, למרות שמעמדו כמי שנמצא בזירת ההצתה היה שונה ממעמדם של שאר הנאשמים.
פרשנויות היסטוריות והשפעתן
בעשרות השנים שחלפו מאז שרפת הרייכסטאג התגבשה ספרות מחקרית עשירה המנסה לבחון את האחריות לאירוע ואת אופיו ההיסטורי, הפוליטי והמשפטי. אף כי מרינוס ואן דר לובה הודה מספר פעמים בהצתה, גם בחקירתו הראשונית וגם במהלך המשפט, הרי שעדות זו נמסרה תחת עינויים והוטלו ספקות רבים באמינותה. לא נמצאה ראיה מוצקה לקשר רחב יותר מאחורי מעשהו, והוא עצמו הכחיש שפעל כחלק מקנוניה קומוניסטית. חרף זאת, גרינג מיהר להציג את ההצתה כקשר מתואם מצד הקומוניסטים, והורה עוד באותו הלילה על מעצרים נרחבים של בכירי המפלגה. תגובתו המיידית והמתוזמרת מראש של המשטר העלתה חשד שמדובר במניפולציה שלטונית תוך שימוש באירוע בודד כדי להוביל לפירוק הסדר הדמוקרטי.
סברות שונות שעלו בקרב היסטוריונים ופרשנים במהלך השנים מקשרות את ההצתה לפעולה יזומה של המפלגה הנאצית עצמה. גרסה רווחת טוענת שאנשי SA, בראשות קארל ארנסט, הטמינו חומרי תבערה ברייכסטאג באמצעות מנהרה שחיברה את הבניין למשרדו של הרמן גרינג. מספר עדים שתמכו בגרסה זו נרצחו זמן קצר לאחר מכן בליל הסכינים הארוכות, לרבות ארנסט עצמו. תזות אלה מקבלות חיזוק בעדותו של הגנרל פרנץ הלדר במשפטי נירנברג, שהעיד כי ב-1942, במהלך ארוחה חגיגית, התפרץ גרינג ואמר: "האדם היחידי שבאמת מבין ברייכסטאג זה אני, כי אני הצתתי אותו". אף שגרינג הכחיש את הדברים מאוחר יותר וטען שהשרפה דווקא הפריעה לו, הציטוט נותר כאחת העדויות הבודדות מבפנים לקשר ישיר אפשרי של הנהגת הרייך למעשה ההצתה.
בקרב ההיסטוריונים קיימת מגמה לראות באירוע השרפה לאו דווקא פרובוקציה יזומה אלא ניצול מהיר של מצב לטובת העמקת אחיזת השלטון. גם אם ואן דר לובה פעל לבד, מתוך ייאוש או אי-שפיות, הרי שהתגובה המיידית והרחבה – הכוללת את ביטול זכויות היסוד, מעצרי ההמונים, והכשרת הקרקע לחוק ההסמכה – מצביעה על כך שהנאצים המתינו לאירוע שכזה, וידעו כיצד לתעלו למטרותיהם. גם המשפט שהתנהל בלייפציג וניסה להציג קשר קומוניסטי רחב, הסתיים בכישלון מבחינת המשטר. רק ואן דר לובה הורשע, בעוד שאר הנאשמים זוכו. גרינג עצמו הושפל במהלך המשפט כאשר גאורגי דימיטרוב, אחד הנאשמים, חקר אותו ישירות וגרם לו להתפרץ בזעם באולם המשפט. הרגע בו קרא לעברו: "האם אתה מפחד משאלתי?" נותר כאירוע סמלי לכישלון הניסיון להצדיק את ההאשמות.
פרסום נוסף שתרם לערעור הגרסה הרשמית של גרמניה הנאצית היה תצהיר מ-1955 שפורסם בעיתון הגרמני RND ביולי 2019, שמטיל ספק נוסף בהיותו של ואן דר לובה האחראי הבלעדי לשרפה. מכלול העדויות, הסתירות, העדויות שהועלמו, והתגובה המיידית והאלימה של המשטר, תורמים כולם לביסוס התזה שלפיה לפחות חלק מבכירי הרייך היו שותפים או ניצלו ביודעין את האירוע לצרכיהם. בין כך ובין כך, ברור שהשרפה שימשה כנקודת מפנה, שהובילה באופן כמעט מיידי לדיכוי פוליטי רחב, לביטול החירויות הדמוקרטיות, ולכינונה של הדיקטטורה הנאצית. השאלה אם ואן דר לובה היה אחראי יחיד, שותף לתוכנית או קורבן תמים – נותרה ללא הכרעה נחרצת, אך השפעת האירוע והאופן שבו נוצל ברורה ובלתי ניתנת להכחשה.
החנינה למרינוס ואן דר לובה
לאחר מלחמת העולם השנייה ועל רקע חשיפת הפשעים שביצע המשטר הנאצי, החלה המערכת המשפטית בגרמניה המערבית לעסוק מחדש בשורה של תיקים שהובילו לעיוותי דין חמורים, ובכללם גם פרשת מרינוס ואן דר לובה. אף שואן דר לובה הוצא להורג כבר בשנת 1934, שאלת חוקיות ההליך, כשירותו הנפשית והנסיבות הפוליטיות של המשפט נותרו פתוחות.
בשנת 1967, קבע בית משפט בברלין כי יש להמיר את עונש המוות שנגזר עליו לשמונה שנות מאסר בלבד. היה זה תיקון חלקי שנבע, ככל הנראה, מהכרה בכך שהמשפט לא התנהל בתנאים רגילים וכי ייתכן שנעשו בו עיוותים. ואולם, לא חלפו שנים רבות ובשנת 1980 ביטל אותו בית משפט את העונש לחלוטין. נראה כי באותה עת הוכרה האפשרות שמלכתחילה לא היה מקום להרשעה חמורה כל כך, אם בכלל. אלא שהחלטה זו לא החזיקה מעמד: הערכאה הגבוהה יותר, בית המשפט הפדרלי, הפך את פסק הדין וביטל את ההחלטה על ביטול גזר הדין. היה בכך ביטוי לגישת הסתייגות מצד הממסד המשפטי כלפי פסילה כוללת של החלטות מתקופת הרייך השלישי.
ואולם, בשנת 1981 חל מפנה נוסף כאשר בית משפט במערב גרמניה שב ודן בפרשה, הפעם תוך הסתמכות על טיעון הנוגע למצבו הנפשי של ואן דר לובה. בפסק הדין נקבע כי יש לבטל את גזר הדין שהוטל עליו בשנת 1934, וזאת בטענה שהיה "לא שפוי בדעתו". הייתה זו, למעשה, הפעם הראשונה שבה מוסד שיפוטי גרמני העניק הצדקה מלאה לביטול ההרשעה, אף אם הדבר נעשה בדרך של קביעה רפואית-משפטית בדבר אי-כשירות.
ההליכים המשפטיים סביב הפרשה המשיכו לעורר עניין גם בתחילת המאה ה־21. בשנת 2008 החליטה התביעה הפדרלית בגרמניה להעניק לואן דר לובה חנינה סמלית. לא היה מדובר במהלך שיפוטי, אלא בהחלטה מטעם התביעה שנשענה על חוק מ-1998, אשר נועד לאפשר ביטול רטרואקטיבי של פסקי דין שהתקבלו על ידי בתי משפט שפעלו תחת מערכת המשפט הנאצית. עורך דין אלמוני הוא ששם לב לכך שניתן להפעיל את החוק במקרה זה, ופנה לתובעת הכללית מוניקה הארמס. התוצאה הייתה החלטה תקדימית שהכירה בכך שגזר הדין שניתן ב־1934 נחשב לעיוות דין. יחד עם זאת, יודגש כי מדובר היה במחווה מוסרית ומשפטית בלבד: החנינה שניתנה לא כללה הכרה בזכויות כלשהן ליורשיו של ואן דר לובה ולא הביאה לתשלום פיצויים.
יחסה של גרמניה המאוחדת לפרשה מבטא שילוב של מבוכה היסטורית, תיקון חלקי של עוול, אך גם היסוס ועמימות. אף שמהלכים משפטיים שונים נקטו צעדים לביטול פסק הדין או להמתקתו, הרי שבמשך עשרות שנים נותרה ההרשעה בעינה. רק כעבור יותר מ-70 שנה, במסגרת חוק ייחודי שנועד לבטל עיוותי דין מן העבר, נמצא הנתיב לסגירת המעגל – ולו באופן סמלי – על הפרשה. העובדה שדרוש היה עורך דין אנונימי כדי לעורר את המערכת לפעולה, מעידה על כך שהעניין לא עמד בראש סדר העדיפויות הציבורי או המשפטי. התוצאה, אפוא, היא סוג של הכרה בדיעבד, שאין עמה לא הצדקה מלאה ולא תיקון שלם לעוול ההיסטורי.
"State of exception" על פי קרל שמידט
שריפת הרייכסטאג בפברואר 1933 הפכה לדוגמה קלאסית למימוש רעיונו של קרל שמיט על שעת חירום (Ausnahmezustand) – מצב שבו הריבון משעה את הסדר החוקתי בשם הישרדות המדינה. שמיט, משפטן ופילוסוף פוליטי שהצטרף בעצמו למפלגה הנאצית, טען כי "הריבון הוא זה שמכריע על שעת החירום". משמעות הדבר היא כי דווקא ברגע של סכנה – ממשית או מדומיינת – נחשפת סמכותו האמיתית של השלטון: היכולת להשהות את החוק הקיים, להכריז על מצב חריג, ולפעול בלא מגבלות נורמטיביות.
כאמור, "צו שריפת הרייכסטאג" השעה ללא הגבלת זמן את מרבית זכויות היסוד של חוקת ויימאר – חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, חסינות הדואר והטלפון, חופש התנועה, ואף את הזכות להליך משפטי הוגן. למעשה, כל הערובות שהבדילו עד אז בין דמוקרטיה חוקתית לבין שלטון סמכותני הושעו בחתימה אחת. הצו נותר בתוקף לאורך כל תקופת הרייך השלישי, עד 1945, ובכך הפך את החריג לשגרה.
השלכות שעת החירום היו דרמטיות. בתוך ימים נעצרו עשרות אלפי פעילים קומוניסטים וסוציאל־דמוקרטים, עיתונים נסגרו, נכסים הוחרמו, והוקמו מחנות ריכוז ראשונים. בכך הפכה שעת החירום לכלי שהכשיר דה־פקטו את חיסול האופוזיציה. חודש לאחר מכן, במרץ 1933, עבר "חוק ההסמכה" (Ermächtigungsgesetz) אשר העניק לממשלה סמכות לחוקק ללא אישור הרייכסטאג. התוצאה הייתה שזכויות היסוד הושעו באמצעות הצו הנשיאותי, והריבונות החקיקתית הועברה לממשלה באמצעות חוק ההסמכה – שילוב שהותיר את המשטר ללא מגבלות חוקתיות אפקטיביות.
במבט היסטוריוגרפי, שריפת הרייכסטאג והצו שהגיע בעקבותיה לא היו רק "נקודת מפנה", אלא גם דגם מוקדם של מה שמכונה כיום "דמוקרטיה מתגוננת". במודלים מודרניים שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה, נטען כי מדינות דמוקרטיות רשאיות לשלול זכויות מאויבים פנימיים המאיימים על עצם קיומן. אולם בגרמניה של 1933 הכלי שימש לא להגנה על הדמוקרטיה אלא לפירוקה. ההבדל נעוץ במגבלות: בדמוקרטיות מאוחרות יותר סמכויות החירום נתונות לביקורת שיפוטית, מוגבלות בזמן ומוגדרות באופן צר; בגרמניה הנאצית הן הוצגו כהשעיה זמנית אך הפכו למצב קבוע, נטול ביקורת ומגבלות.
הפרדוקס טמון בכך שהנאצים לא תפסו את מעשיהם כמעבר לחוק, אלא כפעולה חוקית במסגרת צו חריג שאושר על ידי הנשיא. במילים אחרות, לא הייתה זו שבירת הכללים אלא יצירת מסגרת חוקית חדשה – חוקה של חריגות. בכך סיפקה תורת שעת החירום בסיס לדה־לגיטימציה של מתנגדים, להתרת דמם של יריבים פוליטיים, ולהקמת משטר טוטליטרי תוך שימוש בטיעון של הגנה על הסדר הציבורי.
חוקרים עכשוויים – ביניהם ג’ורג’יו אגמבאן – רואים בגרמניה הנאצית מקרה מובהק שבו שעת החירום הפכה מתגובה זמנית לסכנה למצב קבע ששינה את כללי המשחק. אחרים מצביעים על כך שגם מדינות אחרות אימצו לאורך המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21 שעת חירום מתמשכת (למשל במלחמה בטרור, או בצעדי החירום שנלקחו בתקופת מגיפת הקורונה), אך המקרה הגרמני בולט בכך שהחריג הפך ליסוד מגדיר של המשטר. בכך ניתן לראות את 1933 כמעבדה מוקדמת להבנת הסכנה שטמונה במדינה מתגוננת או דמוקרטיה מתגוננת שאינן יודעות להציב לעצמן גבולות.
דפוס פעולה חוזר
התנקשותו של הרשל גרינשפן בארנסט פום ראט בשנת 1938, שריפת הרייכסטאג בשנת 1933 ורציחתו של קורט פון שלייכר בשנת 1934 הם שלושה מקרים שונים אך דומים בדפוסם, בהם השלטון הנאצי ניצל מעשה של יחיד כדי להצדיק דיכוי פוליטי, טיהור וטרור אתני. ואן דר לובה, מצית הרייכסטאג, הוצג כשליח קשר קומוניסטי חובק עולם, מה שאיפשר להוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ולחסל במהירות את מוסדות הדמוקרטיה. גרינשפן, שהתנקש בפום ראט בעקבות גירוש משפחתו מזבונשין, הוצג כ"נציג היהדות כולה", ודבריו של גבלס – "יהיה זה מפתיע מאוד אם העם הגרמני לא יתרגז על כך שמדינאי גרמני נרצח בידי יהודי… ברור שאסור שהמפלגה הנאצית תארגן פרצי אלימות ספונטנית מסוג כזה, אך לא נוכל לגנות אותם אם הם יקרו" – שימשו כבסיס להצדקת ליל הבדולח. שלייכר, לעומת זאת, היה גנרל בכיר וקנצלר לשעבר, שנחשד בהתנגדות למשטר ובקשירת קשר עם הנהגת האס אה; הוא נרצח בביתו יחד עם אשתו בליל הסכינים הארוכות כדי לסלק יריב פוליטי עתידי ובכך לחסל את האליטה הצבאית הימנית הישנה (והוא לא היה היחיד, רבים מהימין השמרני נרצחו בליל הסכינים הארוכות, כמו אדגר יונג).
בכל אחד מהמקרים בלט מוטיב "האירוע המתוזמן": התגובה הנאצית לא הייתה ספונטנית אלא מתוכננת, בנויה על ניצול מעשה של אדם בודד או עלילה בדויה. במקרה של ואן דר לובה נערך משפט ראווה שבו כל יתר הנאשמים זוכו, אך הוא עצמו הוצא להורג כדי לאשש את הנרטיב הרשמי. גרינשפן הוחזק שנים בידי הנאצים כדי לשמש במשפט ראווה שתוכנן לפרטי פרטים אך לא התקיים מחשש שייחשף כי פעל ממניעים אישיים ולא כחלק מקונספירציה. שלייכר, מנגד, כלל לא זכה להליך משפטי – אלא נרצח ישירות כחלק מטיהור פוליטי. שלושת המקרים מראים כי השלטון הנאצי לא המתין לאירועים אמיתיים שיערערו אותו, אלא יצר בעצמו נרטיבים ופרובוקציות ששימשו אותו לצרכיו.
המכנה המשותף הבולט הוא מניפולציית הפחד: בכל אחד מהמקרים הצליחו הנאצים לעורר זעם ציבורי מכוון, ליצור דימוי של אויב פנימי – קומוניסטים, יהודים או ימין שמרני – ולהצדיק חקיקה, פוגרומים או חיסולים פוליטיים. אם הרייכסטאג הוצג כסמל המדינה המותקף בידי הקומוניזם, ואם התנקשות בפקיד שגרירות הוצגה כהכרזת מלחמה מצד היהדות, הרי שהאשמת שלייכר בקשר מדומיין שימשה עילה לטיהור של הימין. בכל המקרים המעבר מהאירוע למדיניות היה מהיר: מיד לאחר השריפה בוטלו זכויות יסוד, לאחר ההתנקשות אירע ליל הבדולח, ולאחר "הפיכה מדומיינת" חוסלה הנהגת האס אה ויריבים אישיים. כך הפכו מעשי יחיד או עלילות מומצאות לכלי עזר בידי מכונת שלטון אדירה, שביססה את כוחה באמצעות הפחדה, טרור ממוסד והתרת דם של יריבים וציבורים שלמים.
לקריאה נוספת
- אוונס, ריצ'רד ג'. (2004). בואו של הרייך השלישי. ניו יורק: פינגווין.
- הט, בנג'מין קרטר (2014). שריפת הרייכסטאג: חקירה על אודות אחת התעלומות המתמשכות של הרייך השלישי. אוקספורד: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
- הט, בנג'מין קרטר (2015). "הסיפור הזה עוסק במשהו יסודי: פושעים נאצים, היסטוריה, זיכרון ושריפת הרייכסטאג". היסטוריה מרכז-אירופית, 48 (2): 199–224.
- קירשאו, איאן (1998). היטלר, 1889–1936: היבריס. לונדון: אלן ליין.
- קונץ, קלודיה (2003). המצפון הנאצי. הוצאת בלקנאפ. עמ' 33.
- מומזן, הנס (1972). "שריפת הרייכסטאג והשלכותיה הפוליטיות". בתוך: הולבורן, האיו (עורך). מהרפובליקה לרייך: עיצוב המהפכה הנאצית. ניו יורק: פנתיאון בוקס. עמ' 129–222.
- סניידר, לואיס (1976). אנציקלופדיה של הרייך השלישי. ניו יורק: מקגרו-היל.
- טוביאס, פריץ (1964). שריפת הרייכסטאג. ניו יורק: פוטנם.
- ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, א-ו, ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ן 1990.
- שאול שאשא וחב': ירי חודר לבטן בגבר צעיר – מה גרם למותו של ארנסט פון ראט?; הרפואה כרך 52 חוברת,11 עמ' 667 – 670, נובמבר 2013.
- טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה, עם עובד, 2023, עמ' 23.
- קרל שמיט, הדיקטטורה: מראשית הרעיון המודרני של ריבונות ועד למאבק המעמדי הפרולטרי, 1921.
קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית: ארבעה פרקים בתורת הריבונות, 1922.
קישורים חיצוניים
- קטעים מתוך "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" (באנגלית)
- מרינוס לובה מתוך אתר "Spartacus Educational" (באנגלית)
- ידיעה על גילוי עדויות חדשות על הצתת הרייכסטאג באתר ה"טלגראף" (באנגלית)
- פרופ' ש. י. בלוך, הפשע הנאצי הראשון והנסיונות לחפות עליו: הפולמוס סביב שריפת ה"רייכסטאג", דבר, 1 בדצמבר 1972
- השטן על המפתן: תעלומת שרפת הרייכסטאג הבלוג של דני אורבך
- שרפת הרייכסטאג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שרפת הרייכסטאג, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- אודות החנינה שקיבל, באתר ההגרדיאן (באנגלית)
- ביוגרפיה של מרינוס ואן דר לובה, באתר libcom.org
- אסף אוני, לאחר 75 שנה, בוטלה הרשעתו של מצית בניין הפרלמנט הגרמני, באתר הארץ, 12 בינואר 2008
- מרינוס ואן דר לובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מרינוס ואן דר לובה, ברשת החברתית Goodreads
- מרינוס ואן דר לובה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
