התקרית במועדון השומר הצעיר התרחשה בליל 13 בפברואר 1944, כאשר ארבעה חברי מחתרת לח"י הגיעו למועדון ברחוב מצדה 21 בתל אביב כדי להפיץ חוברות הסברה לזכר יאיר, זליג ז'ק ואברהם אמפר שנפלו בקרבות, בקרב בני נוער של תנועת השומר הצעיר. באותה עת התקיימה במקום מסיבת ט"ו בשבט, וכמאה בני נוער נכחו בו. חברי הלח"י עמדו בכניסה למועדון וחילקו את החוברות לנוכחים. קבוצה של נערים מהשומר הצעיר יצאה לעברם וניסתה להשתלט על החומרים שחילקו. פרצה תגרה פיזית שבמהלכה ניסו כמה מהחניכים לקחת בכוח את אקדחיהם של אנשי לח"י, ונוצר עימות בין הצדדים. במהלך ההתגוששות נפלט כדור מאקדח של אחד מאנשי לח"י, אשר פגע בחזהו של יאיר גרונר, בן 16, ופצע אותו באורח קשה. נער נוסף, אמנון שרמן, הוכה בקת אקדח ונפגע אף הוא. אנשי לח"י ירו יריות נוספות באוויר, ונמלטו מהמקום לפני הגעת המשטרה.
התקרית עוררה תגובות חריפות ברחבי היישוב והובילה לדיונים פנימיים במוסדות ההגנה, לאור החשש מהסלמה ביחסים בין המחתרות לבין היישוב המאורגן. במקביל, הובעה דאגה גם במרכז לח"י מפני האפשרות לנקיטת צעדי תגמול. זמן קצר לאחר האירוע התקיימה פגישה חשאית בין ראש ההגנה אליהו גולומב לבין נציג מרכז לח"י, נתן ילין מור, ובה הושג הסכם בלתי־רשמי שנועד למנוע הישנות תקריות מסוג זה בעתיד.
רקע היסטורי
כבר מראשית דרכו עורר לח"י התנגדות עזה מצד הבריטים ומצד מוסדות היישוב. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" (The Stern Gang, ובערבית "יג'מעאת שטרן"), כדי להביע את תיעובם כלפיו ולהמעיט בערכו כארגון לוחם. הבולשת הבריטית השקיעה מאמצים ניכרים במצוד אחרי יאיר ואנשיו 1. גם הסוכנות היהודית והאצ"ל ראו בלח"י גורם מסכן: הסוכנות החשיבה אותו כארגון טרור הפוגע בדיפלומטיה הציונית מול בריטניה, וב־1941 נפתחה תקופה שכונתה לימים "הסזון הקטן". באותה עת שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי בין ההגנה והפלמ"ח לבין הצבא הבריטי הוביל לכך שהפלמ"ח ושירות הידיעות של ההגנה (ש"י) עסקו בלכידת אנשי לח"י. תנועות הנוער, ובמיוחד השומר הצעיר, צורפו אף הן למאמץ, וריגלו אחר צעירים שנחשדו בקשר עם המחתרת 1. אנשי האצ"ל, שהכירו מקרוב את חברי לח"י שפרשו מהם, מסרו גם הם מידע לבולשת. באמצע 1941 נעצרו עשרות מחברי הארגון, עונו ונאסרו במחנות מזרע, לטרון ועכו, וחלקם הוגלו לחוץ לארץ. מותם של יהודים בחילופי ירי עם המשטרה הבריטית וגיוס הכספים בכוח, שננקטו באותה תקופה, העמיקו את תחושת הבידוד סביב לח"י והעמידו אותו מול מציאות של נרדפות ממוסדת 1.
על רקע זה, בחודש שבט 1944, לקראת מלאת שנתיים להירצחם של יאיר, זליג ז'ק ואברהם אמפר, הפיק מרכז לח"י שתי חוברות שנועדו לשמש כלי תעמולה והסברה. האחת, שכותרתה "איך נפלו לוחמי חירות – הרצח בדיזינגוף 30", עסקה ברצח שניים מאנשי המחתרת בידי הבולשת ותיארה אותו כאירוע מכונן במאבק לשחרור מן השלטון הזר. בחוברת נאמר כי "חירותנו או כליוננו בגלות ממארת תלויים במלחמה זו. אין להימנע ממנה אם אין רוצים לחיות בגלות פלשתינה, ובה במידה שנקדים להכיר זאת, נספיק להתאזר לקראת המלחמה הקשה והאכזרית והבלתי נמנעת". החוברת השנייה, שנשאה את השם "יאיר", הוקדשה לדמותו של אברהם שטרן כמחולל תורת חירות ישראל, כאיש חזון ואמונה וכמשורר, וכללה קטעים ממאמריו, משיריו ומאמרותיו 2.
מרכז לח"י החליט להפיץ את החוברות ברחבי היישוב, ובמיוחד בקרב תנועות הנוער. המטרה הייתה להגיע אל בני הנוער העברי, ובפרט אל אנשי תנועות השמאל, שנחשבו בעיני לח"י חשופים להסתה מתמשכת שהציגה את המחתרת ככוח בורגני עוין. בכך ביקשו אנשי לח"י לערער על התפיסות הרווחות ולהציב נרטיב מהפכני חלופי 2. ההפצה נועדה לאתגר במיוחד את מועדוני השומר הצעיר, שבלטו בשותפותם למאבק בלח"י בתקופת "הסזון הקטן". אנשי המחתרת חשבו שיוכלו להתמודד עם התנגדות רעיונית באמצעות ויכוח ושכנוע, ולא ציפו להתפרצות אלימה. בעיניהם היה זה צעד חינוכי לגיטימי, גם אם כרוך בסיכון, והם הביעו נכונות "להיכנס עמם בוויכוח ולהעמידם על טעותם".
מהלך האירוע
ב־13 בפברואר 1944, בשעות הערב, הגיעו ארבעה חברי לח"י – נחמיה בן־תור (ארזיה), פנחס גינוסר (אמנון), יחזקאל אורינגל ואריה רוזנזון – אל קן תנועת השומר הצעיר ברחוב מצדה 21 בתל אביב, כדי להפיץ את חוברות ההסברה שהוציא מרכז לח"י. באותו ערב התקיימה במקום מסיבת ט"ו בשבט, שנסתיימה בסביבות השעה שמונה, וחלק מהמשתתפים כבר עזבו את המקום. לפי הדיווח של תנועת השומר הצעיר שפורסם בעיתון דבר, נותרו בקן כמאה בני נוער. בסביבות השעה 20:15 ניגשו אנשי לח"י לפתח הקן, כשהם מחזיקים חבילת חוברות, והחלו לחלקן. כעשרה נערים מתוך הקן יצאו לעברם וניסו "לתפוס את אנשי הכנופיה", כהגדרתם 3. לפי הדיווח, בשלב זה פרצה תגרה, במהלכה ניסה אחד החניכים לחטוף אקדח מידי אחד ממחלקי החוברות, ומשך אותו לעבר הקן. לפי העדות שנמסרה על ידי לח"י, כאשר עשרות בני נוער – חלקם מבוגרים – החלו להסתער על המפיצים עם מקלות, לא נותרה בידי אנשי לח"י ברירה אלא להגן על עצמם. הם שלפו את אקדחיהם וירו באוויר תוך אזהרה חוזרת "להרפות מהם" 4.
המהומה נמשכה גם לאחר מכן. לפי הדיווח בעיתון דבר, שלושה מאנשי לח"י נותרו בסמוך לקן, פגשו מדריך בשם ח' ליד הגדר, והודיעו לו כי אחד מאנשיהם "נשאר בקן", וכי עליו לצאת – אחרת "יאחזו באמצעים" 3. המדריך השיב כי אף אחד מהם לא נמצא בקן. קבוצה נוספת של צופים בוגרים ובוגרי השומר הצעיר, חלקם חמושים באלות, הגיעה למקום והצטרפה לעימות 3. בשלב זה התנפל אחד מבני הקן, יאיר גרונר, בן 16, על חבר לח"י שנשא אקדח, והכה בו בניסיון להפילו מידו 3. האקדח לא נפל, אך כדור נפלט ממנו ופצע את גרונר בחזה. לפי דיווחי התנועה, הכדור חדר מצד שמאל ויצא מצד ימין, סמוך ללב, וגרם לדימום רב. הפצוע הובא לקן כשהוא מתמוטט ומתעלף, והוענק לו טיפול ראשוני עד להגעת מגן דוד אדום. חניך נוסף, אמנון שרמן, מסר כי הצליח להכות אחד מהם ולהפילו, אך הוכה בקת אקדח בבטנו, ולאחר מכן התמוטט אף הוא. אנשי לח"י נמלטו מהמקום תוך כדי ירי נוסף, בזמן שאחד מחברי הקן שכב ליד הגדר ורגם אותם באבנים ולבנים 3. כוחות מגן דוד אדום הגיעו בתוך מספר דקות, חבשו את הפצועים ופינו את גרונר ושרמן לבית החולים הדסה. המשטרה הבריטית, לפי הדיווח, הופיעה באיחור לאחר שהוזמנה פעמיים.
הפצוע המרכזי, יאיר גרונר, נותח על ידי פרופ' מרכוס בבית החולים. לא מצאו בגופו רסיסים וכדורים, אבל כן מצאו חור יציאה, ומצבו הוגדר כקשה ומעורר דאגה. אמנון שרמן, שנפצע קל יותר, אושפז גם הוא אך השתחרר זמן קצר לאחר מכן. אנשי לח"י שתוארו בעיתונות כצעירים בני 20–25, תוארו כמי שדיברו "עברית במבטא גרמני", וחבשו כובעים מופשלים וצווארונים מורמים 3.
לאירוע קדמו מקרים קודמים של הפצת חומרי לח"י בקרב תנועות נוער המזוהות עם הפועלים, אשר לפי תנועת השומר הצעיר, היו מלווים גם הם בנשק חם, אך לא הסתיימו בפציעות. הפעם, האירוע הפך לתקרית אלימה עם פצועים, והצית תגובות חריפות מצד כלל גופי היישוב.
תגובות והידברות
לאחר התקרית, ולאור תחושת דחיפות שגברה בעקבות הפציעה הקשה של יאיר גרונר, פנה מרכז לח"י להפצת גילוי דעת שנועד להסביר את נסיבות המקרה לציבור הרחב ולבלום את ניסיונות ההסתה נגד המחתרת. בגילוי הדעת הוצגו העובדות לפי גרסת הארגון, והובעה תקווה כי הציבור "לא ילך הפעם שולל אחר הסתה העלולה רק לסייע לשלטון הבריטי בשעה זו בהגשמת תכניותיו הזדוניות נגד כולנו". בגוף ההודעה נמסר כי פעולת ההגנה העצמית התבצעה בעקבות ניסיון להסגרה לידי הבולשת, תוך אזכור מקרים דוגמת רמת הכובש ומשפטי הנשק. מרכז לח"י הדגיש: "אנו חוזרים ומדגישים, נשקנו מיועד אך ורק נגד האויב החיצוני; אולם נדע להתגונן בעוז ובהחלטיות בפני כל נסיון של חטיפה, ענויים והסגרה לידי הבולשת הבריטית" 4.
לצד הפנייה אל הציבור הרחב, התנהלה גם פעילות שקטה בקרב הנהגת היישוב. בקרב השומר הצעיר הופעל לחץ פנימי כלפי מוסדות "ההגנה" שיפעלו בחריפות נגד לח"י, מתוך תפיסה כי לא ניתן להשלים עם פעילות מזוינת עצמאית בשטח מוסדות נוער. עם זאת, בקרב הדרג הבכיר של ההגנה ניכרה התלבטות. הובהר כי אין יסוד להניח שלח"י תסתפק בגינויים או בקריאות מחאה אם תותקף, וכי יש להניח שהתגובה על כל ניסיון פעולה נגדם תהיה אלימה. הנהגת ההגנה בחנה האם יש דרך למנוע הסלמה מבלי לוותר על עקרונות הפיקוח שלה, והגיעה למסקנה כי לפני נקיטת כל פעולה, יש לנסות לדבר עם אנשי לח"י ולבחון את אופיים. את המשימה לקח על עצמו אליהו גולומב 4.
גולומב נפגש עם נציג מרכז לח"י, נתן ילין מור (גרא), בפגישה שתואמה על ידי ד"ר שמשון יוניצ'מן והתקיימה בביתו של ד"ר יעקב וינשל ברחוב אלנבי. בתחילת הפגישה הבהיר גולומב כי אנשי ההגנה אינם יכולים להסכים לכך שאנשי לח"י מזוינים ייכנסו לרשות היחיד של מועדוני נוער ויפעלו בהם "כבשלם", וכי הם אינם מוכנים להפקיר את הרחוב להשתוללות. ילין מור מצידו עמד על כך שאנשי לח"י לא פתחו באש, אלא ירו יריות אזהרה באוויר כאשר איימו להסגירם לשלטון הזר, וכי לא נותרה להם ברירה אלא להשתמש בנשק להגנתם. הוא הבהיר כי "גם לנו יש דברים שלא נוותר עליהם", ובראשם הזכות להפיץ את דברי הארגון גם באזורים שאינם מזוהים עמו, בייחוד נוכח היעדר נגישות לעיתונות ממוסדת ואולמות כינוס 4.
במהלך הפגישה הסכימו שני הצדדים על עקרונות פעולה שיאפשרו למנוע עימותים דומים בעתיד. הוסכם כי אנשי לח"י לא ייכנסו עוד כשהם מזוינים למועדוני נוער של היישוב המאורגן, אך לא יפריעו להם להפיץ את חומרי ההסברה בכל מקום אחר. הפגישה הסתיימה ללא התחייבות כתובה, אך שני הצדדים ראו בה אמצעי לייצוב היחסים. במרכז לח"י תוארה הפגישה כהישג, לא רק מבחינת חופש הפעולה שהובטח, אלא גם משום שגולומב התרשם כי מדובר בארגון אחראי המונע משיקול דעת, ולא מ"חבורה של בחורים חסרי־אחריות". ילין מור עצמו ציין כי "נדמה לי שבאותה שיחה נקבע סגנון הדבור לשיחותינו הבאות. ללא איומים. מוטב להגביל במקצת את ההכרזות מאשר להפריז בהן: להסביר היטב לצד השני מה הוא העיקר שממנו לא תזוז". הפגישה, וההסכם שהושג בה, הפכו לאבן דרך בהידברות בין ההגנה לבין לח"י, ושימשו רקע להבנות נוספות שהתגבשו בהמשך השנה סביב נושאים רגישים נוספים.
עיוותים בתיעוד המאוחר
יומיים לאחר התקרית פרסם עיתון על המשמר מאמר מערכת שחרג מגבולות הדיווח העובדתי ונקט לשון תעמולתית חריפה. במקום לפרט את השתלשלות האירועים, בחר המאמר להציג את המקרה כפעולה מכוונת מצד "בריונים יהודים" ש"ירו לתוך מועדון נוער של השומר הצעיר", מבלי לציין כלל כי אנשי הקן יצאו לעבר המפיצים וניסו להשתלט עליהם 5. בניגוד לכתבה שפורסמה בעיתון דבר, אשר תיארה את השתלשלות העימות באופן מדורג, כולל יציאה של חניכים, תגרה, חטיפת אקדחים, ומכות הדדיות, הרי שבעל המשמר נטו להשמיט את כל המרכיבים שהצביעו על מורכבות האירוע או על יוזמה פיזית מצד בני הקן. הירי הוצג כמעשה חד-צדדי ומתוזמר של "כנופיה בריונית", שנבע משנאה ל"ציבור הפועלים" וניסיון לתקוף את ה"יישוב היוצר". המאמר כלל ניסוחים כלליים כגון "הטירור הבריוני", "הגיחה ממחבואה", ו"פורעים פאשיסטיים", שנועדו לקטלג את אנשי לח"י לא רק כעבריינים אלא ככוח אידיאולוגי אנטי-חברתי, תוך שימוש באסוציאציות של אויבי החברה מבית ומחוץ. השיא הרטורי הופיע בסיום המאמר, כאשר נכתב: "ואם אומנם יתברר, כי השפה היחידה המובנת למתנפלים היא השפה שהם משתמשים בה – יוסבר להם העניין כהלכה", משפט שהשתמע ממנו איום מפורש באלימות נגדית, בשם הגנה עצמית רעיונית או מוסרית מצד תנועות הפועלים. במאמר נוסף באותו עמוד, מוזכר רק שחניכי הקן יצאו לעבר אנשי הלח"י ו"ניסו לעצור אותם", בלי לציין את הפרטים החשובים שהופיעו בהודעת השומר הצעיר עצמו 6.
הצגה זו של האירוע חרגה לא רק מהאמת העובדתית אלא גם ממה שהעידו גורמים מתוך תנועת השומר הצעיר עצמה, כפי שפורסם בעיתון דבר. שם צוין כי "כעשרה נערים יצאו החוצה וניסו לתפוס את אנשי הכנופיה", וכי במהלך התגרה נעשה ניסיון לחטוף אקדחים בידיים, מה שהוביל לירי 3. בהשמטת הפרטים הללו, יצר עיתון על המשמר מסגור חדש, בו אנשי לח"י לא נתפסו כמי שבאו להפיץ חומר הסברה ונתקלו בהתנגדות, אלא ככוח זר, פולש ואלים שהגיע מראש במטרה להפעיל טרור נגד מוסד חינוכי. היעדר ההבחנה בין פעולת תעמולה לבין מעשה תקיפה מכוון, יחד עם הזנחת הקונטקסט, יצרו תיאור מעוות אשר שירת מטרות פוליטיות רחבות יותר — בראשן הדה-לגיטימציה של כל פעילות עצמאית שלא הייתה כפופה להנהגת היישוב המאורגן ולמוסדותיו הפוליטיים.
תיאור דומה הופיע שנים מאוחר יותר גם בביוגרפיה של משה סנה, מן הדמויות המרכזיות בהנהגת ההגנה. בסקירת האירועים הפוליטיים של שנת 1944 תואר האירוע כ"תקרית ירי שבה תקפו אנשי הלח"י ב־ 12 בפברואר
את קן השומר הצעיר בתל־אביב ואחד החניכים נפצע עוררה זעם ציבורי נרחב" 7, ניסוח קצרצר שמסיר כל מורכבות מהשתלשלות העניינים. בניגוד לעדויות שנמסרו על ידי שני הצדדים המעורבים, ובפרט לעובדה שגם לפי גרסת השומר הצעיר ההתגרות הראשונה כללה יציאה פיזית של בני הנוער לעבר מחלקי החוברות והתקפתם באלימות, הביוגרפיה מציגה את האירוע כמעשה תקיפה ישיר מצד לח"י. בהעדר כל התייחסות לרקע, לתגרה, לניסיון חטיפת האקדחים או לירי באוויר, נוצר רושם חד-משמעי של פעולה יזומה ובלתי מוצדקת מצד המחתרת. ניסוח זה, ככל הנראה, ביקש לתמוך במסגרת הפרשנות ההיסטורית שהציג את לח"י ככוח שלילי ביישוב וכאיום פנימי על הסדר הקיים, והוא שירת את תפיסת עולמה של הנהגת ההגנה לאורך שנות הארבעים.
אלימות פיזית ככלי לדיכוי חופש הביטוי הפוליטי
התקרית במועדון השומר הצעיר הייתה ביטוי מוחשי למתח הגובר בין קבוצות מחוץ לממסד הפוליטי לבין גופי הנוער והמפלגות של היישוב המאורגן, שהיו מזוהים עם מנגנוני שליטה רעיוניים וארגוניים. במישור המעשי, האירוע המחיש כיצד מחלוקת רעיונית יכולה לגלוש למאבק פיזי כאשר צד אחד מנסה לכפות את שליטתו על גבולות השיח הציבורי. קבוצת אנשי לח"י שהגיעה למקום לא ניסתה להפעיל כוח, אלא הפיצה חומר כתוב בלבד, אך נתקלה בניסיון מידי של חניכים מתנועת השומר הצעיר לתפוס אותם באלימות. במהלך העימות שהתפתח, ניסו הנערים לחטוף אקדחים, היכו, ונכנסו לעימות פיזי גלוי. עצם קיומו של מאבק אלים סביב הפצת חוברת הסברה מראה שלא מדובר היה בהתנגשות מקרית, אלא בתגובה קולקטיבית נגד עצם נוכחותם של נציגי רעיון חוץ־ממסדי במרחב התודעתי של הנוער המאורגן.
בתוך עדותו של נחמיה בן־תור הודגש במפורש כי הופעת אנשי לח"י בקן נבעה מהצורך להעביר את דבריהם לקהלים שמהם הם נחסמו. לדבריו, "למוסדות הרשמיים, למפלגות השונות, יש דרכים חוקיות. עומדת לרשותם עתונות ענפה, אולמות לאספות־עם. אנו מוגבלים לספרות המחתרת בלבד. אמצעינו פרימיטיביים ודלים". עוד נאמר כי "לא נרשה שיסתמו לנו את הפה", והאירוע הוצג לא כפרובוקציה אלא כניסיון לפעול בזירה היחידה שנותרה פתוחה בפני המחתרת – הרחוב 4.
המאמר שפורסם לאחר מכן בעיתון על המשמר חידד עוד יותר את השימוש באיום באלימות כאמצעי לגיטימי נגד דוברים מחוץ לקונצנזוס. מלבד ההגדרה החוזרת של אנשי לח"י כ"בריונים" וכ"פורעים פאשיסטיים", הושמעה בו במפורש העמדה שלפיה "ואם אומנם יתברר, כי השפה היחידה המובנת למתנפלים היא השפה שהם משתמשים בה – יוסבר להם העניין כהלכה" 5. בכך נשלם המעגל שבו אלימות הופכת משלב תגובתי למנגנון של דיכוי אידיאולוגי. המנגנון הזה, על פי כלל המקורות, לא צמח בתוך לח"י – אלא הופעל נגדם. ההתקוממות הפיזית נגד הפצת כרוזים, הדיווחים על חטיפות נשק והפעלת כוח, הקריאה הציבורית להפעיל אמצעים חריפים, ולבסוף הצדקת כל זה בשם "הגנה על הציבור" – כל אלה מלמדים שהתקרית לא הייתה רק נקודת חיכוך מקומית, אלא רגע בו נחשפה מערכת עמוקה של שליטה, הסתה והצדקת כוח כלפי מתנגדים פוליטיים בתוך היישוב העברי של שנות הארבעים.
לקריאה נוספת
- נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010.
- ניר מן, משה סנה: מנהיג המרי העברי, מודן הוצאה לאור, 2024.
- "ספר תולדות ההגנה", בעריכת שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי, ישראל גלילי, יהודה סלוצקי. העורך הראשי: פרופ' בנציון דינור. מוציא לאור: צבא ההגנה לישראל – הוצאת "מערכות", "הספריה הציונית", תל אביב.
- נתן ילין-מור. "לוחמי חירות ישראל", שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, ירושלים 1975.
קישורים חיצוניים
- "כיצד בוצעה התנפלות הבריונים על קן השומר הצעיר?", דבר, 18 פברואר 1944.
- "ידיעה כוזבת של דבר", המשקיף, 14 פברואר 1944.
- "2 חברים מהשומר הצעיר נפצעו ביריות", הגה, 13 פברואר 1944.
- "מחלק כרוזים שנתפס ירה בתופסו", הארץ, 13 פברואר 1944.
- "אין סכנה לחייו", "הודעת נציבות בית"ר", הצפה, 14 פברואר 1944.
- "ההתנפלות המזויינת על קן השומר הצעיר", דבר, 14 פברואר 1944.
- "הכנופייה הבריונית", על המשמר, 14 פברואר 1944.
- "הבריונות שוב מרימה ראש", על המשמר, 14 פברואר 1944.
הערות שוליים
- נתן ילין-מור. "לוחמי חירות ישראל", שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, ירושלים 1975. עמ' 147-148.
- נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010. עמ' 22-25.
- "ההתנפלות המזויינת על קן השומר הצעיר", דבר, 14 פברואר 1944.
- נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010. עמ' 22-25.
- "הכנופייה הבריונית", על המשמר, 14 פברואר 1944.
- "הבריונות שוב מרימה ראש", על המשמר, 14 פברואר 1944.
- ניר מן, משה סנה: מנהיג המרי העברי, מודן הוצאה לאור, 2024. עמ' 215.
