המהפך הכלכלי בישראל הוא השינוי העמוק במדיניות הכלכלית של המדינה משלהי שנות השבעים ועד לתוכנית הייצוב של 1985. תהליך זה סימן מעבר מכלכלה ריכוזית ומפוקחת לכלכלה ליברלית ותחרותית, והתרחש על רקע משבר כלכלי חריף שהתבטא באינפלציה גבוהה, קריסת שוק ההון וגירעונות תקציביים מתמשכים. מצב החירום יצר אווירה של הלם ציבורי שאִפשר לממשלה ליישם צעדים דרסטיים שבעיתוי רגיל לא היו מתקבלים 1.
מדיניות ההלם שננקטה הביאה בטווח הקצר לקריסה כלכלית זמנית: הקפאת שכר, קיצוצי תקציב נרחבים ופגיעה חדה ברמת החיים של חלקים רחבים בציבור. עם זאת, צעדים אלו ייצבו את המשק, בלמו את האינפלציה ופתחו פתח לרפורמות נוספות שנועדו לשחרר את השוק מכבלי הפיקוח הממשלתי ולעודד יוזמה פרטית. שינוי זה לא היה טכני בלבד אלא סימן תפנית רעיונית – מעבר לתפיסת עולם כלכלית חדשה בהשפעת גישות נאו־ליברליות עולמיות 2.
בטווח הארוך יצר המהפך תנאים לצמיחה מואצת ולעיצוב מחדש של החברה הישראלית. בפרדוקס, דווקא החרפת הפערים החברתיים פתחה אפשרויות חדשות לקבוצות שבעבר הודרו מהמרחב הכלכלי, ובמיוחד למזרחים ותושבי פריפריה שהחלו להשתלב במעגלי צריכה, דיור והשכלה. כך נוצר מעמד ביניים רחב שהפך לחלק בלתי נפרד מהמארג החברתי והפוליטי בישראל 3. המהפך הכלכלי עיצב את דמותה של הכלכלה הישראלית בעשורים הבאים, והפך את הליברליזציה והפתיחות לשוק החופשי לאבן יסוד בזהותה של המדינה.
רקע היסטורי
מפלגת הליכוד שהוקמה בשנות השישים לא הייתה מפלגה אחידה אלא מסגרת פוליטית רחבה שאיגדה בתוכה מספר זרמים, ובראשם תנועת החרות והמפלגה הליברלית. שני הגופים ייצגו עולמות חברתיים וכלכליים שונים מאוד זה מזה. המפלגה הליברלית נשענה על המעמד הבינוני העירוני – סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים – שחשו כי ההסתדרות ומנגנוני המדינה פוגעים ביוזמה הפרטית ובשוק החופשי. קהל זה ביקש לצמצם את המשק הציבורי, להפחית מיסים ולחזק את הכלכלה הפרטית, מתוך תפיסה כי עקרון השוויון הסוציאליסטי מקפח את בעלי ההשכלה והיזמות.
תנועת החרות, לעומתה, התבססה בראשיתה על יוצאי האצ"ל והקבוצה שנדחקה לשולי המערכת הפוליטית עוד מימי היישוב. עם השנים הצטרפו אליה גם שכבות רחבות מקרב עדות המזרח ותושבי שיכוני הפיתוח, שהרגישו כי אינם זוכים לייצוג במוקדי הכוח של המדינה. לצד אלה עמדו אנשי בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית, שראו בשלמות הארץ יעד מחייב, וחוגים מסורתיים שחשו ניכור מהסטטוס קוו הדתי־חילוני שאפיין את שלטון מפא"י. שילוב זה יצר בסיס רחב מבחינה חברתית ועממית, אך גם תדמית של קיצוניות אידיאולוגית שהתבטאה בסירוב להתפשר על נושאים כגון יחס לגרמניה או מדיניות טריטוריאלית.
למרות הפערים, שתי המפלגות הבינו כי בכוחות עצמן לא יצליחו לערער את ההגמוניה של תנועת העבודה. לאחר מגעים שנמשכו שנים, נחתם בשנת 1965 ההסכם להקמת גח"ל – גוש חרות־ליברלים. חתימתו של מנחם בגין לצדו של יוסף ספיר סימלה חיבור בין עולמות שונים: מצד אחד מנהיג מחתרת לשעבר, ומן הצד השני נציג הבורגנות המבוססת. האיחוד הביא לפילוג במפלגה הליברלית, אך סימן תפנית פוליטית משמעותית והוכר על ידי עיתונות התקופה כצעד היסטורי בעל פוטנציאל לשינוי מאזן הכוחות במדינה.
האיחוד אפשר לראשונה לימין הישראלי להופיע כאלטרנטיבה שלטונית מגובשת. המשאבים הארגוניים והכלכליים של הליברלים שולבו עם הכריזמה של בגין והקהל הנאמן של תנועת החרות. בכך הופסקה השחיקה ההדדית בין שתי המפלגות, והמאבק הופנה כולו נגד מפא"י. בשנים שלאחר מכן הצטרפו למסגרת החדשה כוחות נוספים שהתנגדו להנהגת השמאל, ובהם פורשי רפ"י ואישים מן המרכז. בהדרגה התבסס הליכוד כגוש רחב שהצליח לאחד קהלים חברתיים שונים סביב מטרה משותפת – יצירת חלופה לשלטון מפלגות הפועלים ששלטו במדינה מראשית דרכה.
המהפך של 1977
במערכת הבחירות של 1977 ניצב מול הליכוד גוש המערך – חיבור בין מפלגת העבודה לבין מפ"ם, שראה עצמו יורש התנועות המייסדות של המדינה ונשא דגל סוציאליסטי מובהק. מאז שנות היישוב עוצבה הזיקה בין מפלגות הפועלים, מוסדות המדינה וההסתדרות, עד שטושטשו הגבולות ביניהם. ההסתדרות שימשה לא רק ארגון עובדים אלא גם מסגרת כלכלית־חברתית רחבת היקף שסיפקה שירותי תעשייה, מסחר, בריאות וחינוך, ואחד במאי צוין כחג לאומי כמעט. הזיהוי של המדינה עם הציונות הסוציאליסטית היה חזק, והצבע האדום והאינטרנציונל היו לסמלים מרכזיים בתרבות הפוליטית של המערך.
מנגד, בליכוד נדחתה ההנחה שניתן לשלב סוציאליזם וציונות. אנשי חרות ראו באידיאולוגיה המעמדית איום על אחדות האומה, וליברלים כלכליים טענו כי רק שוק חופשי ויוזמה פרטית יבטיחו משק בריא וקליטת עלייה. המשק הציבורי, שהלך והסתבך בשנות השבעים, תויג כלא יעיל, בזבזני ומושחת, והפך מיתרון אידיאולוגי לנטל ציבורי. קמפיין הליכוד בבחירות להסתדרות סימל את המפנה: דוד לוי הבטיח להוריד את הדגל האדום מבניין ההסתדרות ולהניף במקומו את דגל הלאום, ואריאל שרון הדגיש את הסיסמה "מדינה אחת, צבא אחד, דגל אחד". מנחם בגין קישר את הסוציאליזם לברית המועצות, יריבתה של ישראל ותומכת אויביה, ובכך עיגן את המאבק הפוליטי במאבק אידיאולוגי רחב יותר בין ישראל לבין אויבי המדינה.
לאחר המהפך הפוליטי במאי 1977 ביקש הליכוד לתרגם את ניצחונו לשינוי כלכלי עמוק. ראש הממשלה מנחם בגין הקנה את ניהול המדיניות הכלכלית בלעדית לידי השרים מהסיעה הליברלית – שמחה ארליך במשרד האוצר, גדעון פת בבינוי והשיכון ויצחק מודעי במשרד האנרגיה והתשתית – כולם בעלי רקע בשוק הפרטי ובהשכלה כלכלית מערבית. הצעד המרכזי שגובש בישיבות חשאיות היה ביטול הפיקוח על מטבע החוץ. עד אז שמרה הממשלה על הלירה חלשה כדי להגן על היצואנים ולמנוע יבוא מתחרה, אך בעיני השרים החדשים פיקוח זה מנע התייעלות והסתיר את מצבו האמיתי של המשק. ההכנות למהלך נעשו בסודיות רבה, בליווי חוות דעת משפטיות וכלכליות ובתיאום עם קרן המטבע הבינלאומית, שהבטיחה לישראל רשת ביטחון של מאות מיליוני דולרים.
בישיבת הממשלה באוקטובר 1977 תיאר בגין את המהלך כצעד שיהפוך את ישראל ל"חופשית על פי הדגם של שווייץ או ארצות הברית". שר האוצר ארליך הוסיף כי מדובר ב"מדיניות כלכלית חדשה" המהווה "מהפכה". מרבית השרים תמכו, אך דוד לוי ואהרון אבוחצירא הסתייגו מחשש לפגיעה בשכבות החלשות. במסיבת עיתונאים חגיגית הוצגה התוכנית לציבור: הפיקוח על המטבע בוטל וכל אזרח הורשה להחזיק דולרים ולסחור בהם. בגין הדגיש כי לא מדובר בצעד טכני בלבד אלא בהצטרפות ישראל ל"קהילת העמים החופשיים".
האופוזיציה תקפה בחריפות. שמעון פרס כינה את ההון הפרטי "חסר סנטימנטים", ויהושע רבינוביץ' טען כי הממשלה מהמרת "על כל הבנק". ההסתדרות הכריזה על מאבק ציבורי רחב, והוקם מטה מיוחד לארגון שביתות והפגנות. גם במערכת הפוליטית נשמעו קולות שהזהירו כי מדובר בשינוי משטרי הפוגע במהות החזון הציוני. ירוחם משל, שחוץ מהיותו ח"כ היה במקביל גם מזכ"ל ההסתדרות, טען בדיון בכנסת 4:
"בפעם הראשונה, במדינת מצוקה, במדינה שבה יש שעת חירום, מציעים מדיניות כלכלית של חופש לפרט, יוזמה פרטית, יזמים פרטיים".
ח"כ נפתלי פדר טען שב־17 במאי התחלף השלטון והשקת התוכנית הכלכלית הביאה לכך שב־28 באוקטובר התחלף המשטר.
מנגד, תמיכת התעשיינים, הבנקאים ונציגי המגזר העסקי הייתה גורפת. נשיא התאחדות התעשיינים הגדיר את ההחלטה כצעד אל "דרך המלך", ונשיא בורסת היהלומים הדגיש את תרומתה למשק.
סובסידיה לנצרך ולא למצרך
התוכנית הכלכלית שהוביל הליכוד לא הסתפקה בביטול הפיקוח על המטבע, אלא ביקשה לעצב מחדש גם את מדיניות המיסים והרווחה. בתחום הרווחה נעשתה פנייה כפולה: מצד אחד צומצם הסבסוד למוצרי יסוד – לחם, חלב, שמן, אורז וסוכר – ומנגד הוגדלו קצבאות הסעד בשיעור של 12%. המהלך התבסס על התפיסה החדשה שגובשה בימין תחת הסיסמה "סובסידיה לנצרך ולא למצרך". בעוד שממשלות העבודה השקיעו סכומים ניכרים בהוזלת מוצרים לכלל הציבור, הליכוד ראה בכך עיוות שפעל לטובת בעלי הכנסות גבוהות וגרם לחוסר יעילות במשק. התמיכה הופנתה כעת ישירות לנזקקים, והדגש הועבר ממדיניות רווחה אוניברסלית למדיניות סלקטיבית המכוונת לקבוצות חלשות.
במקביל ננקטו צעדים משמעותיים בתחום המיסוי. ממשלות מפא"י ראו במס כלי להתערבות במשק ולחלוקת משאבים, והשיתו מיסי מותרות והיטלים כגון "מס השעשועים". הליכוד דחה את התפיסה הזו ככפייה בלתי לגיטימית על פרי עמלו של הפרט. מס הנסיעות, שהכביד שנים על מי שיצאו לחו"ל ונועד לסמן נסיעות כחטא כלכלי ולאומי, בוטל והוצג כסמל לשינוי בגישה הממשלתית לחירות הפרט. גם מס העיזבון צומצם משמעותית עד שיותר מ־90% מהציבור הוחרגו ממנו, ובכך הונח היסוד לביטולו המוחלט בהמשך. ההיגיון היה חיזוק המוטיבציה לחסוך ולהוריש, ולמשוך לישראל יהודים אמידים מחו"ל שלא רצו לשלם מס דומה בארצות מוצאם.
לצד צעדים אלו הופחתו מכסים ומסי קנייה על מוצרים רבים, אך המע"מ הועלה מ־8% ל־12%. בכך התהפכה המגמה: המסים הישירים, שפגעו בעיקר בבעלי ההון, צומצמו, בעוד המסים העקיפים, שחלו על כלל הציבור, הועלו. הממשלה הציגה זאת כהשקעה עתידית שצפויה להביא לצמיחה, להגדלת התעסוקה ולזרימת הון והשקעות חוץ. שר האוצר שמחה ארליך תיאר זאת בכנסת כבסיס להפיכת ישראל ל"מרכז פיננסי בחלקו זה של העולם ובעיקר לעם היהודי".
הרחבת זכות הקניין הפרטי
בניגוד לעשורים הקודמים, שבהם רוב המשק נשלט בידי הממשלה וההסתדרות, ביקשו מנהיגי הליכוד להעמיד את זכות הקניין הפרטי במרכז ולצמצם את מעורבות המדינה. כבר בדיונים הראשונים בכנסת הובהר כי כל חברה ממשלתית שאינה עוסקת בביטחון או בתשתיות חיוניות עשויה לעבור לידיים פרטיות. בפועל נתקלה מגמת ההפרטה בהתנגדות חריפה של ההסתדרות ובחוסר עניין מצד משקיעים נוכח חולשת החברות הממשלתיות, אך בתחום הבנקאי נרשמו צעדים בולטים: בנק טפחות נמכר לבנק המזרחי, והבנק למלאכה נמכר לבנק הבינלאומי.
יוזמות נוספות נגעו לתחום התקשורת. כבר ב־1978 הוקמה ועדה לבחינת הקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי, והומלץ על פתיחתו, צעד שהתממש רק שנים מאוחר יותר עם הקמת הערוץ השני. מדיניות "המחיקון", שחייבה את רשות השידור למחוק צבע משידורי הטלוויזיה כדי למנוע פערים חברתיים ולעכב ייבוא מכשירים יקרים, בוטלה אף היא. שר התקשורת יורם ארידור הכריז כי מעתה כל אזרח יוכל לצפות בשידורי צבע, תוך הפחתת המכס על מכשירי טלוויזיה. ההחלטות הללו נתפסו כמהפכה צרכנית, שסימלה את המעבר מחברה שוויונית על פי תפיסה סוציאליסטית לכלכלה חופשית המבוססת על בחירה אישית.
במקביל ניסתה הממשלה לצמצם את המנגנון הממשלתי שנתפס בעיניה כמכשול לצמיחה. כבר מראשית כהונתה דרשו חברי הכנסת של הליכוד להפחית את מספר העובדים במשרדי הממשלה ולייעל את השירות הציבורי. ניסיון להעביר חוק בוררות חובה, שנועד להגביל את כוח ההסתדרות והשביתות התכופות, נכשל לנוכח חשש לשיתוק המשק. במקום זאת ננקטה מדיניות עידוד להשקעות פרטיות באמצעות תיקונים לחוק עידוד השקעות הון, שכללו מענקים מוגדלים, הפחתת מס החברות והקלות במס הכנסה.
הצעדים הללו לא עברו ללא מחיר. האינפלציה האיצה, והמאבקים עם ההסתדרות והציבור יצרו קשיים פוליטיים. שמחה ארליך התפטר מתפקיד שר האוצר והוחלף ביגאל הורביץ, שניסה לבלום את כוח משק העובדים באמצעות ביטול "ביטוח ההצמדה" שהיטיב עם מפעלי ההסתדרות. צעד זה פגע באיתנותם של גופי המשק ההסתדרותי ותרם להיחלשותם. יורשו של הורביץ, יורם ארידור, המשיך בקו הליברלי וביטל מיסים נוספים, בהם מס הרכוש, אך הרחבת ההוצאות החברתיות לצד קיצוץ במיסים גרמה לגירעון כבד ולהחרפת האינפלציה.
למרות הקשיים, חל שינוי מהותי בשיח הציבורי: מושגים כ"שוק חופשי", "השקעות הון" ו"הפרטה" חדלו להיתפס כמאיימים, והביקורת על שליטת המדינה במשק הפכה לקונצנזוס רחב. המהפך הכלכלי הישראלי נתפס כחלק מתהליך עולמי שהוביל להעלאת תאצ'ר לשלטון בבריטניה ולבחירת רייגן בארצות הברית, שניהם נושאי דגל המדיניות הליברלית. שיח זה חלחל גם אל המערך, שחלק מנציגיו התחילו לדבר על "קפיטליזם מתוכנן". עם תוכנית הייצוב של 1985, שהוכרזה על ידי שמעון פרס ויצחק מודעי, נשלם במידה רבה המהפך והמשק הישראלי פנה סופית אל מודל של שוק חופשי.
הויכוח בין הליברלים-הכלכליים לאגף החברתי
הליכוד, שביסודו איחד את אנשי המפלגה הליברלית מהמעמד הבינוני לצד תנועת החרות שייצגה את השכבות המוחלשות והמודרות, נשא על כתפיו הבטחה כפולה – ליברליזציה כלכלית מחד, ותיקון חברתי מאידך. עבור בני עדות המזרח בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה, שנשאו את הליכוד לשלטון, הייתה הציפייה כי המהפך הפוליטי יתורגם למענה ישיר למצוקות היומיום. ברקע עמדה זהות היסטורית שנוצרה כבר במחתרות: צעירים מזרחים מצאו באצ"ל בית, לאחר שנידחו מההגנה ומהפלמ"ח. הזיקה הזאת, שצמחה במאבק הלאומי, התפתחה בהמשך לברית פוליטית רחבה, והיא זו שהעניקה לבגין יתרון אלקטורלי מכריע.
עם הקמת הממשלה מינה בגין לראשונה שר חרות מקרב תושבי עיירות הפיתוח – דוד לוי – צעד שסימל את פריצת ההגמוניה הקיבוצית סביב שולחן הממשלה. ח"כים נוספים שהגיעו מסיעת הליכוד בהסתדרות, כמו מאיר כהן ויורם ארידור, ייצגו אגף חברתי שדרש להיטיב עם העובדים ולפעול לתיקון אי־השוויון. בגין עצמו, שראה במצוקה החברתית חטא מוסרי, אימץ את רעיונות ז’בוטינסקי בדבר חמש המ"מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא – והכריז כי יקדמם באמצעות חקיקה חברתית רחבה.
הפרויקט המרכזי שהוביל היה "שיקום השכונות", אשר נועד לחסל את מצוקת הדיור בתוך חמש שנים, וכלל תוכניות לשיקום 160 שכונות מצוקה. ההבטחה לחוק בריאות ממלכתי, חוק שכר מינימום וחוק פנסיה כללית לוותה בצעדים מעשיים, אך נתקלה בהתנגדות חריפה מצד שר האוצר שמחה ארליך והסיעה הליברלית, שראו בהם פגיעה בעקרונות השוק החופשי ובתקציב המדינה. האגף החברתי בחרות, שחש מנותק מהמדיניות הכלכלית החדשה, תקף את הממשלה על זניחת בוחריה המסורתיים. זעקותיהם של פעילים ממצודת זאב ושל נציגים מעיירות הפיתוח ביטאו את המתח הגובר בין החזון החברתי לבין הכלכלה הליברלית.
המאבק הפנימי לא פסח גם על תחום החינוך. ההצעה להפוך את החינוך התיכוני לחינם נתקלה בהתנגדות משרד האוצר, שדרש מבחני זכאות. אנשי חרות טענו כי פטור סלקטיבי מדביק אות קלון על תלמידי השכונות, ועמדו על זכות שווה לכולם. לבסוף, בסיועו של בגין ותמיכת שרי חרות, עבר החוק בכנסת באפריל 1978, למרות התנגדות האוצר והתעשיינים. צעד זה סימן הישג חשוב למחנה החברתי בתוך הליכוד והוכיח כי לצד המהפך הכלכלי הליברלי התקיים מאבק מתמיד על חיסול הקיפוח והבטחת צדק חברתי.
המדיניות הכלכלית הליברלית שהוביל שר האוצר שמחה ארליך עוררה מורת רוח גוברת בקרב מצביעי הליכוד מהשכבות החלשות, שהרגישו כי הצעדים הכלכליים פוגעים בהם ישירות. הלחץ הציבורי והפוליטי אילץ את ראש הממשלה מנחם בגין להרחיב את סמכויותיו של דוד לוי במשרד השיכון ולהעמיד לרשותו תקציבים רחבי היקף לפרויקט "שיקום שכונות". תוכנית זו הפכה לפרויקט הדגל החברתי של הממשלה והשקיעה משאבים חסרי תקדים בשיפור התשתיות, מבני הציבור והשירותים החברתיים בעשרות שכונות מצוקה ועיירות פיתוח. מעבר להשקעות הפיזיות כללה התוכנית גם הכשרות מקצועיות, שיקום קהילתי ותוכניות למלחמה בסמים, והיא סימלה את רצון בגין להיטיב עם ישראל השנייה.
העימות בין אנשי חרות החברתיים לבין הסיעה הליברלית בליכוד החריף. לוי, שנשא את קול הפריפריה, תקף את שר האוצר בטענה כי "הציבור שהעלה את הליכוד לשלטון מלא מרירות". למרות הצלחת המדיניות בצמיחת התוצר וירידה באבטלה, התפרצות האינפלציה לערכים תלת ספרתיים ערערה את אמון הציבור ופגעה בעיקר בשכבות החלשות. כשארליך ניסה לקדם קיצוצים נרחבים בסובסידיות ובתקציבי הרווחה, התנגדו לכך לוי ושותפיו, וגם בגין לא העניק הפעם גיבוי מלא. ביטול הקיצוצים סימן את שחיקת מעמדו של שר האוצר, שהלך ונאלץ לוותר עד שהתפטר.
על רקע המשבר, קודמה יוזמתו של שר הרווחה ישראל כ"ץ לחקיקת חוק הבטחת הכנסה. החוק, שאושר באוקטובר 1979, הבטיח קיום בסיסי לכל מי שאינו מסוגל לפרנס עצמו, והעביר את האחריות למדיניות זו לביטוח הלאומי. החוק סימל מעבר מתפיסה של סעד כמחווה שלטונית לזכות חברתית המעוגנת באזרחות, והוא נחשב לאחת הרפורמות החברתיות המרכזיות מאז קום המדינה.
החלפתו של ארליך ביגאל הורביץ סימנה חזרה למדיניות כלכלית מרסנת, שהתמקדה בצמצום הוצאות הממשלה ובהתמודדות עם האינפלציה. הורביץ ביקש לקצץ בתקציבים, לבטל סובסידיות, להקפיא שכר ולרסן את האשראי, אך נתקל בהתנגדות עזה מצד חרות, שראתה בצעדים איום על קצבאות הילדים ועל מקומות העבודה. עימותים אלה חשפו את הפער בין עקרונות הליברליזם הכלכלי לבין המחויבות לבוחריה של חרות בפריפריה.
בסופו של דבר, כניסתו של יורם ארידור לתפקיד שר האוצר ב־1981 סימנה תפנית חדה: הממשלה אימצה מדיניות חברתית מרחיבה, הגדילה את התקציבים, העמיקה סובסידיות וקיצצה במיסים. ארידור התבסס על ההנחה כי העלאת רמת החיים תחזק את המשק, גם במחיר גירעון ואינפלציה. תוכניתו, שכונתה "הכלכלה הנכונה", אפשרה גם לשכבות הנמוכות ליהנות ממוצרי צריכה שבעבר היו מותרות, והגדילה את הפופולריות של הליכוד ערב הבחירות. מדיניות קיצוץ המיסים פגעה בהכנסות המדינה, אך לא לוותה בצמצום מקביל בהוצאות הממשלה. למעשה, ההוצאות הממשלתיות גדלו, במיוחד בתחומי הרווחה. כתוצאה מכך נוצר גירעון ממשלתי רחב־היקף, שעלה על 25 מיליארד שקלים. כדי לממן את הגירעון המתרחב, הממשלה הגבירה את הדפסת הכסף, מה שהוביל להחרפת האינפלציה.
השינוי במדיניות קיבל ביטוי אידיאולוגי במצע הליכוד לכנסת העשירית, שבו הומרו העקרונות הנוקשים של השוק החופשי בהגדרה חדשה של "ליברליזם סוציאלי מודרני". אף שהמדיניות הכלכלית התקרבה לתפיסות סוציאליות, המשיך הליכוד להדגיש את התנגדותו לסוציאליזם, שאותו זיהה עם כישלון ההסתדרות והדרת "ישראל השנייה". כך נבנה שילוב בין שיח אנטי־סוציאליסטי תקיף לבין מהלכים חברתיים מרחיבים, ששיקפו את האיזון שביקש בגין ליצור בין השוק החופשי לבין המחויבות למעמדות המוחלשים.
יצירת מעמד הביניים המזרחי
כאמור, עליית הליכוד לשלטון סימנה בין היתר תפנית כלכלית וחברתית עמוקה, שבמרכזה עמדו המזרחים שהודרו עד אז מהמרכז הכלכלי והפוליטי. בעוד שהסוציאליזם ההסתדרותי היטיב בעיקר עם עובדים מאורגנים וקבוצות מבוססות, הליברליזציה שיצרו ממשלות הליכוד פתחה פתח לניידות כלכלית וחברתית רחבה יותר. המהלך שאפשר הפחתת מיסים, צמצום פיקוח ופתיחת אפשרויות צריכה ויזמות, יצר לראשונה מסלול ברור לעלייה במעמד החברתי. משפחות מהשכונות ומהעיירות זכו לשדרוג דרמטי ברמת החיים, ועם השנים התגבשה מתוכן שכבה רחבה של מעמד ביניים חדש.
מרכיב מרכזי בתהליך זה היו דווקא הרפורמות של יורם ארידור כשר האוצר. מדיניותו, שכונתה "הכלכלה הנכונה", פגעה בטווח הקצר ביציבות המשק, הגדילה את הגירעון והציתה ביקורת כלכלית חריפה – אך היא היא שסייעה לפתוח בפני המזרחים אופקים חדשים. הורדת המיסים על מוצרי צריכה והוזלת מוצרים שנתפסו קודם כמותרות – מקררים, מכונות כביסה, טלוויזיות צבעוניות – יצרה חוויה ראשונה של נגישות ל"מנעמי החיים". עצם האפשרות לרכוש מוצרים שבעבר הופיעו רק בעיתונים או בבתים של המעמד המבוסס עוררה רצון לשפר את החיים ולהשיג עוד. בכך התעוררה שאיפה כלכלית חדשה, שהניעה את הציבור לצאת ממעגל העוני ולבנות לעצמו עתיד מבוסס יותר.
החיבור הזה בין רפורמות כלכליות ליברליות לבין פרויקטים חברתיים – דוגמת שיקום שכונות, חוק תיכון חינם וחוק הבטחת הכנסה – יצר מציאות חדשה. המזרחים לא נותרו עוד בשולי המערכת אלא הפכו לכוח משפיע בכל תחומי החיים, ובייחוד במפלגת הליכוד. ביטול הוועדה המסדרת בליכוד ופתיחתו לתחרות פנימית הפכו אותם לבעלי הבית של המפלגה, ובכך הועברה נקודת הכובד הפוליטית לידי מעמד ביניים מזרחי מתעצם.
כך, גם אם המדיניות של ארידור ערערה בטווח הקצר את היציבות הכלכלית, היא תרמה בטווח הארוך לצמיחה ולשינוי חברתי: היא פתחה בפני אוכלוסיות מודרות פתח להתנסות בחיים מודרניים, עוררה בהן שאיפות לרכוש והשכלה, ואפשרה להן להתבסס כמעמד ביניים מרכזי. בכך הוכח כי דווקא כלכלה ליברלית, ולא מסגרות סוציאליסטיות נוקשות, הייתה המנוע שאיפשר למזרחים לפרוח ולשנות את מיקומם במבנה החברתי־פוליטי של ישראל.
השפעת יורם ארידור על תכנית הייצוב הכלכלי של 1985
כניסתו של יורם ארידור לתפקיד שר האוצר בינואר 1981 סימנה תפנית ברטוריקה הכלכלית של הליכוד. מאחורי הצעדים הפופולריים הסתתרה תפיסה רעיונית עמוקה בהרבה. ארידור זיהה כי מנגנון הפיחות הזוחל – שנולד בשנות השבעים ביוזמת פרופ’ מיכאל ברונו לעידוד יצוא – הפך למלכודת. כל פיחות גרר עליית מחירים, שהובילה לדרישות תוספות שכר, שהקטינו את רווחי היצואנים ויצרו לחץ לפיחות נוסף. התוצאה הייתה "מעגל שוטים סגור", כהגדרתו. כדי לשבור אותו, גיבש יחד עם מנכ"ל האוצר עזרא סדן והיועץ יקיר פלסנר מהלך דרמטי: הצמדת השקל לדולר. תוכנית "הדולריזציה" כללה הקפאת שכר ומחירים והבטחת שער חליפין יציב באמצעות גיבוי אמריקני בסך 1.5–2 מיליארד דולר. במקביל נוהלו מגעים עם בכירי ממשל רייגן, ובהם שר החוץ ג'ורג' שולץ והכלכלנים הרברט סטיין ומילטון פרידמן, שראו במהלך ניסיון מקורי לבלום אינפלציה דוהרת.
התוכנית נרקמה בסודיות, אך באוקטובר 1983 דלפה לעיתונות. כתבי "ידיעות אחרונות" למדו על קיומה באמצעות פליטת פה של פקיד זוטר, והמונח "דולריזציה" הפך בן לילה לכותרת ראשית. הפרסום חולל סערה ציבורית: מפלגות דתיות איימו לפרוש מהקואליציה אם "סמל ריבונות ישראלי יוצמד למטבע זר", והעיתונות האשימה את ארידור במכירת עצמאות המדינה "בנזיד דולרים". ראש הממשלה יצחק שמיר, שזה מקרוב ירש את מקומו של בגין, נסוג מתמיכתו והותיר את שר האוצר ללא גיבוי. ארידור, שהבין כי בלעדי התוכנית אין לו מה לחפש באוצר, התפטר באוקטובר 1983. בכך הפך מדמות זוהרת של "ימי ארידור העליזים" למוקד לעג ציבורי שכונה "ארידולר".
באותה שנה התפוצצה גם פרשת ויסות מניות הבנקים, שהעמיקה את המשבר הכלכלי. ועדת בייסקי אמנם קבעה כי הוויסות היה ירושה משרים קודמים ואף ניקתה את ארידור מהשתתפות בו, אך ציינה שנכשל בתפקידו כ"שוטר" שהיה עליו לעצור את התהליך. הציבור והתקשורת לא הבחינו בניואנסים: דמותו של ארידור נקשרה הן לקריסת הבנקים והן ל"דולריזציה" הכושלת, והוא נדחק לשולי החיים הפוליטיים.
אולם במבט לאחור, רעיונותיו של ארידור היוו את הבסיס לתוכנית הייצוב של ממשלת האחדות ביולי 1985. התוכנית, שהובלה על ידי שמעון פרס ויצחק מודעי, כללה הקפאת מחירים ושכר, עצירת הפיחותים והצמדת השקל לסל מטבעות – אותם עקרונות שהציע ארידור שנתיים קודם לכן. ההבדל היה בעיקר פוליטי: ב־1985 התוכנית גובתה בהסכמות עם ההסתדרות והמעסיקים, ולוותה במהלך פסיכולוגי של החלפת השקל הישן בשקל חדש. אלו העניקו לה תוקף ציבורי רחב והבטיחו את הצלחתה. גם מבקריו המרים של ארידור, בהם העיתונאים שחשפו את הדולריזציה, הודו בדיעבד כי "ארידור צדק" וכי יישום תוכניתו ב־1983 היה עשוי לחסוך למשק שנים של כאוס אינפלציוני.
כך הפך ארידור, בניגוד לרושם הציבורי שדבק בו ככישלון, לאב הרעיוני של אחד המהלכים הכלכליים החשובים בתולדות המדינה. כישלונו לא היה נעוץ בתוכן הכלכלי אלא בעיתוי, בהיעדר גיבוי פוליטי ובחוסר יכולת לשרוד את העליהום התקשורתי. תוכנית הייצוב של 1985, שבמידה רבה הייתה מימוש מאוחר של רעיונותיו, נותרה עד היום כאבן דרך בכלכלה הישראלית.
דוקטורינת ההלם
היישום הישראלי של מה שניתן לכנות "דוקטרינת ההלם" בלט באופן חד בשנות השמונים, כאשר ממשלת הליכוד, ואחריה ממשלת האחדות הלאומית של שמעון פרס ויצחק שמיר, השתמשו במשבר האינפלציוני והפיננסי החריף כקרקע להצדקת מהפך כלכלי כולל 1. ההיגיון שניצב מאחורי המהלך היה דומה לתפיסה שתיאר מילטון פרידמן: רק מצב של הלם ציבורי, שבו השגרה הכלכלית קורסת והציבור מאבד אמון במבנה הקיים, מאפשר להנהגה פוליטית להטמיע במהירות סט של צעדים רדיקליים שנחשבו עד אז לבלתי אפשריים מבחינה פוליטית. בישראל, האינפלציה הדוהרת שהגיעה לשיעורים של מאות אחוזים, הקריסה של שוק ההון בעקבות ויסות מניות הבנקים, והתחושה שהמדינה מאבדת שליטה על הכלכלה – יצרו תנאים מדויקים ליישום המדיניות הזו. קח טען מילטון פרידמן בספרו 5:
"שנית, ובאופן יסודי יותר, [צריך] לשמור על אפשרויות פתוחות עד אשר הנסיבות יעשו את השינוי להכרחי. קיימת אינרציה עצומה – עריצות של הסטטוס קוו – [בשוק] הפרטי ובמיוחד במוסדות ממשלתיים. רק משבר – ממשי או נתפס – מוליד שינוי אמיתי. כאשר מתרחש משבר כזה, הפעולות שננקטות תלויות ברעיונות המצויים בסביבה. זה, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, לשמור אותן בחיים וזמינות עד שהבלתי־אפשרי מבחינה פוליטית יהפוך לבלתי־נמנע מבחינה פוליטית".
בתוך מסגרת זו גובשה תוכנית הייצוב של 1985, שהייתה למעשה שימוש קלאסי ב"מדיניות הלם". הקפאת השכר והמחירים, עצירת הפיחותים הרצופים, קיצוץ חד בתקציבי הממשלה והצמדת השקל למטבע חוץ יציב – כל אלה התקבלו באווירה של אין־ברירה. הדוקטרינה פעלה בדיוק כפי שנועד לה: ההלם הציבורי לא הוביל להתנגדות עיקשת, אלא להפך – יצר נכונות לוותר על הישגים שהיו מקודשים בעבר, כמו ההגנה על שכר העובדים או על סובסידיות בסיסיות. בטווח המיידי, המחיר היה כבד: האבטלה טיפסה, מפעלים נסגרו, ושכבות חלשות נדרשו להסתגל לצנע חברתי וכלכלי. זו הייתה קריסה זמנית שנחוותה ככאב קשה, אך היא נחשבה חיונית ליצירת סדר חדש.
המשמעות העמוקה של המהלך הייתה כפולה. מצד אחד, הוא שבר את עמודי התווך של הכלכלה הסוציאליסטית־ריכוזית שהתקיימה עד אז – משק שבו ההסתדרות, הקיבוצים והממשלה החזיקו ברוב נכסי הייצור והשירות. מצד שני, הוא פתח בפני החברה הישראלית מסלול חדש של מוביליות כלכלית. ברגע שהוסרו מנגנוני הפיקוח, ההגבלות והשוויון הכפוי, התאפשרה כניסה של יוזמה פרטית, הון זר וצרכנות המונית, תהליכים שבלעדיהם לא הייתה יכולה להתגבש כלכלה תחרותית מודרנית.
במובן זה, הקריסה הזמנית הייתה מחיר הכרחי שנשא פרי בטווח הארוך. המדיניות הליברלית שאומצה בעקבות תוכנית הייצוב לא רק ייצבה את המשק ומיגרה את האינפלציה, אלא גם עודדה תרבות של הצלחה חומרית, שדרוג מעמדי ושאיפה להשכלה גבוהה. אלה היו היסודות שהכשירו את הקרקע לפריחת הכלכלה הישראלית בשנות התשעים והאלפיים. כלומר, השימוש בדוקטרינת ההלם לא נועד רק להציל את הכלכלה מקריסה מיידית, אלא גם לשנות את מבנה החברה: ממבנה ריכוזי שמרסן את שילובם של המעמדות החלשים בחברה, למבנה פתוח ותחרותי שבו יכלו להתקדם ולהשתלב.
בכך, הדוקטרינה יצרה פרדוקס מובהק: צעדי חירום שנתפסו באותה שעה כהרסניים וכפוגעניים, היוו את נקודת המפנה שהביאה לעלייה חדה ברמת החיים, לצמיחה מהירה ולהרחבת מעמד הביניים. הקריסה הפכה לחוליה הכרחית בתהליך הצמיחה, וההלם – על אף המחיר האנושי והחברתי – היה הכלי שבאמצעותו נבנה מחדש בסיס הכלכלה הישראלית המודרנית.
לקריאה נוספת
- משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977–1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021.
- נעמי קליין, דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון, אדלסון, 2009.
- אורי כהן, נסים ליאון, מעמד הביניים המזרחי בישראל: מאמץ לניעות למאבק, מאגנס, 2024.
- מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות (Capitalism and Freedom), הוצאת אוניברסיטת שיקגו, מהדורת 1982.
- דברי הכנסת, ישיבה שלושים-וארבע של הכנסת התשיעית, 31 באוקטובר 1977, ירושלים: הכנסת.
קישורים חיצוניים
- ארי ליבסקר, "מי משתמש במי?", כלכליסט, תאריך 5 בדצמבר 2019.
- מרדכי חיימוביץ, "נתפס בכלכלתו: יורם ארידור מדבר לראשונה", NRG, תאריך 29 בדצמבר 2019.
- צבי לביא, "ארידור והדולריזציה: התוכנית שהפילה שר אוצר", YNET, תאריך 29 בספטמבר 2009.
- יניב כרמל, "את ההיסטוריה הכלכלית של שמעון פרס כתבו המרוויחים ממהפכת ההפרטה", דבר, תאריך 5 באוקטובר 2019.
- דני גוטווין, "נעמי קליין והכשל של דוקטרינת ההלם", פיגומים, תאריך 15 בפברואר 2022.
- "לוי: אם נזכה – נחליף הדגל האדום בדגל הלאום", דבר, גיליון מתאריך 19 יוני 1977.
הערות שוליים
- דני גוטווין, "נעמי קליין והכשל של דוקטרינת ההלם", פיגומים, תאריך 15 בפברואר 2022.
- משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977–1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021. עמ' 51.
- ארי ליבסקר, "מי משתמש במי?", כלכליסט, תאריך 5 בדצמבר 2019.
- דברי הכנסת, ישיבה שלושים-וארבע של הכנסת התשיעית, 31 באוקטובר 1977, ירושלים: הכנסת.
- מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות (Capitalism and Freedom), הוצאת אוניברסיטת שיקגו, מהדורת 1982. עמ' 7.
