הפגנת ה־1 במאי 1980 בתל אביב נחשבת לאחת ההפגנות הגדולות בתולדות ההסתדרות ומדינת ישראל. היא התקיימה על רקע אינפלציה חריגה ויוקר מחיה שהכבידו על הציבור, והביאה לעיר עשרות ואף מאות אלפי מפגינים מכל רחבי הארץ – מהעיר ומהכפר, מתנועות הנוער, מהקיבוצים, מהמושבים ומהכפרים הערביים והדרוזיים. ההערכות לגודל ההשתתפות נעו בין 100 ל־200 אלף איש. עצם היכולת לארגן מפגן רחב היקף שכזה נתפסה כהפגנת כוח מרשימה של מחנה תנועת העבודה, והוצגה כהזדמנות לחידוש מקומה של ההסתדרות כגורם מרכזי בזירה החברתית והפוליטית.
מעבר לביטוי של מחאה ציבורית נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת הליכוד, נשאה ההפגנה גם מסר חברתי מובהק של התנגדות להתייקרויות, לאבטלה ולהעמקת הפערים. יחד עם זאת, עמד מאחורי המפגן רצון להבטיח תוספות שכר ולהגן על מקומה של ההסתדרות ככוח כלכלי מאורגן, גם במחיר עיכוב יוזמות של שינוי במדיניות המשק. כך הפכה ההפגנה לא רק למחאה נגד יוקר המחיה, אלא גם לעימות עקיף על כיוונה של הכלכלה הישראלית – בין שמירה על הדגם ההסתדרותי המסורתי לבין המהלכים שהובילה הממשלה לצמצום מעורבותה.
רקע היסטורי
מפלגת הליכוד, שקמה מאיחוד בין תנועת החרות והמפלגה הליברלית, ייצגה מראשית דרכה שילוב בין קהלים חברתיים וכלכליים שונים. המפלגה הליברלית נשענה על המעמד הבינוני העירוני וביקשה לחזק את היוזמה הפרטית, לצמצם מיסים ולהפחית את המשק הציבורי. לעומתה, תנועת החרות נשענה על יוצאי האצ"ל, עדות המזרח ותושבי עיירות הפיתוח, שחשו מודרים מהמרכז הפוליטי והחברתי. איחודן של שתי המפלגות יצר בסיס אלקטורלי רחב והוביל להקמת גח"ל בשנת 1965, ובהמשך לעליית הליכוד כאלטרנטיבה שלטונית ממשית.
בבחירות 1977 חולל "המהפך" את העברת השלטון ממפלגות הפועלים לליכוד. עם כינון הממשלה החדשה מסר מנחם בגין את ניהול המדיניות הכלכלית לידי נציגי הסיעה הליברלית, ובהם שר האוצר שמחה ארליך. מהלכיו סימנו תפנית רעיונית וכלכלית חדה: ביטול הפיקוח על מטבע החוץ, צמצום הסובסידיות למוצרים בסיסיים, הפחתת מיסים ישירים והגברת המע"מ. תפיסת "סובסידיה לנצרך ולא למצרך" ביטאה את המעבר ממדיניות אוניברסלית של מפלגות הפועלים למדיניות סלקטיבית המתמקדת בחלשים בלבד. צעדים אלה עוררו התנגדות חריפה מצד ההסתדרות והמערך, אך זכו לתמיכת מגזרי התעשייה והעסקים.
הקשיים הפוליטיים והחברתיים שהצמיחו הרפורמות הכלכליות הובילו להתפטרותו של ארליך ולכניסתו של יגאל הורביץ למשרד האוצר ב־1979. הורביץ נקט קו מרוסן יותר שהתמקד בצמצום הוצאות הממשלה, בהקפאת שכר ובניסיון לבלום את האינפלציה. ביטול "ביטוח ההצמדה", שהיטיב עד אז עם מפעלי ההסתדרות, פגע בכוחו הכלכלי של המשק ההסתדרותי והחריף את המתח מול ארגוני העובדים.
ברקע צעדים אלו החריפה המצוקה הכלכלית: האינפלציה הדוהרת הגיעה לשיעורים של 120–130%, יוקר המחיה הפך בלתי נסבל, שיעור האבטלה עלה בחדות וקצב הגידול בחקלאות נעצר לחלוטין. בציבור התבססה תחושה של חוסר תכנון והיעדר מדיניות כלכלית יציבה. מצב זה שימש בסיס ישיר ליישום "דוקטרינת ההלם": ניצול המשבר החריף כדי להטמיע במהירות סדרת רפורמות כלכליות עמוקות, שבמצב רגיל לא היו זוכות להסכמה פוליטית וציבורית.
על רקע זה התגבשו מטרות ההסתדרות: השגת תוספות יוקר לעובדים, חלוקה צודקת יותר של הנטל ובלימת הפער החברתי. תפיסתה הייתה כי מדיניות הממשלה ערערה את יסודות המשק והחברה, אך טרם הרסה אותם, ועל כן נדרשה מחאה רחבת היקף שתסמן כיוון כלכלי וחברתי חלופי. התנאים הללו הובילו להפגנת ה־1 במאי 1980, שבה התפרצה מחאה הסתדרותית גדולה נגד המדיניות הכלכלית של הליכוד.
ההערכות להפגנה
ההיערכות להפגנת ה־1 במאי 1980 נבנתה בהדרגה כחלק מתהליך ארגוני מקיף שנועד להפוך את המפגן לאירוע חסר תקדים בהיקפו. את האות לפתיחת ההכנות נתן מכתבו של נחום פסה, יו"ר המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות, שנשלח לירוחם משל ב־4 במרץ אותה שנה. במכתב פורטו הסיסמאות המרכזיות שיובילו את התהלוכה: "נגד התייקרות דוהרת, נגד אבטלה, נגד הון שחור, נגד התעשרות קלה, בעד חלוקה צודקת של הנטל וחידוש הצמיחה הכלכלית, בעד פתרון מצוקת הדיור, ובעד האחדות והסולידריות של העובדים". תוכן הדברים שיקף את כוונת ההסתדרות להבליט את ממד המחאה הכלכלית־חברתית ולהעמיד במרכז את הדרישה לאיזון מחודש בין העובדים, היצרנים והממשלה.
השטחים שיועדו להפגנה הוכנו בקפידה בדרום תל אביב, סמוך לירקון וגשר בר יהודה. כבר משעות הבוקר המוקדמות של ה־1 במאי נפרסו שם סדרנים ומארגנים, והשטח עמד דרוך לקליטת ההמונים. הסדרנים, בפיקודו של פסה, פעלו בתיאום עם המשטרה כדי להכווין את הצועדים לנקודות המפגש שנקבעו מראש. ניצב משה טיומקין, מפקד מחוז תל אביב, קיבל לאורך שעות הבוקר דיווחים שוטפים על זרימת ההמונים, והמשטרה הציבה כוחות מתוגברים ברחובות הראשיים כדי לאפשר לתהלוכה להתנהל באופן סדור.
לקראת שעת היציאה הרשמית של המצעד בשעה 11 בבוקר, התמלא האזור במאות אוטובוסים וכלי רכב פרטיים שהביאו משתתפים מכל רחבי הארץ – מן הצפון והדרום, מן העיר והכפר, מהמושבים, מהקיבוצים וגם מהכפרים הערביים והדרוזיים. כלי הרכב חנו בשטחי חניה רחבים מצפון לשדרות אבן גבירול, ומשם החלו ההמונים להתארגן לצעדה. במקביל הותקנה לאורך המסלול מערכת רמקולים שנועדה להשמיע הוראות לצועדים ושירי עם ברצף, כדי לשמור על אווירה חגיגית ועל סדר. במקביל, נחסמו משעות הבוקר הרחובות המובילים לאבן גבירול, והמשטרה פעלה למנוע עומסי תנועה.
בשלב זה התהוותה המסגרת הלוגיסטית של התהלוכה: עיצוב הכרזות, חלוקת הגושים וצירוף קבוצות מכל מגזרי הציבור. על פי הדיווחים, ההכנות נעשו מתוך הבנה שמדובר בהזדמנות להפגנת כוח לאומית. עצם קיומו של מערך תחבורה כה נרחב ויכולת הארגון של ההסתדרות – החל משיבוץ סדרנים וכלה בתיאום עם רשויות העיר והמשטרה – נחשבו לחלק בלתי נפרד מהצלחת המפגן.
מהלך המצעד
בשעה 11 בדיוק יצא המצעד לדרכו מגשר בר יהודה שבקצה שדרות אבן גבירול. בראש התהלוכה צעדו ארבעה ג'יפים מקושטים בכרזות לכבוד יום הפועלים, אחריהם קבוצת רוכבי אופניים של "הפועל" שנשאו עליהם קישוטים ודגלים, ובהמשך הופיעו מאות בני נוער מן "הפלוגה הימית" של הפועל שנשאו בידיהם דגלים. לאורך השדרה ליוו את הצועדים שירי לכת ומנגינות שהושמעו במערכת רמקולים שהותקנה מראש. מאחורי בני הנוער התקדמו חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ומנהלי חברת העובדים, ובהמשך גוש נרחב של סיעת המערך בהסתדרות. בגוש זה צעדו שורה ארוכה של מנהיגי תנועת העבודה – ירוחם משל, שמעון פרס, יצחק רבין, חיים בר־לב, יצחק בן־אהרן, אהרן בקר, מאיר יערי, יעקב חזן, מאיר תלמי, ויקטור שם־טוב ואחרים – כולם נכחו כדי להפגין את אחדותם ואת כובד המשקל הפוליטי של האירוע.
מאחורי ההנהגה הרשמית זרמו המוני הצועדים שהורכבו מגושי ההסתדרות השונים: נעמ"ת נשאו כרזות עם מסרים על קידום האישה ונגד "מדיניות כלכלית עקרה"; מועצות הפועלים מכל רחבי הארץ צעדו עם מזכירי המועצות והנהגות מקומיות; פועלי חרושת הניפו שלטים נגד כרסום בשכר והתריעו על מעלימי מס; עובדי התיישבות ועובדי חקלאות נשאו סיסמאות כמו "חלב גבינה ולחם – מוצרי מותרות" ו"הורביץ, הקרדיט מת". בין הגושים הופיעו גם צועדים לבושי תלבושות ססגוניות: להקת מחול של מועצת פועלי תל אביב–יפו, להקה תימנית, להקה ערבית מהכפר פרדיס ולהקת הרוקדים של העבריים מדימונה. תזמורת על גבי פלטפורמה ניידת הוסיפה צלילים חגיגיים למצעד.
המסרים שנשאו הצועדים היו מגוונים, אך כוונו ישירות נגד מדיניות הממשלה ושריה. ברחובות נשמעו קריאות בלתי פוסקות "בגין הביתה", "הממשלה יורדת לחיינו – שתרד", "הורביץ הביתה", לצד כרזות חריפות נגד ההתנחלויות שהובאו על ידי סיעות השמאל בהסתדרות ותנועות נוער המזוהות עמן. בני הנוער של השומר הצעיר צעדו תחת כרזות כמו "בגין, קח דוגמא מוואנס" ו"יצירה ושלום ולא השתלטות ודיכוי". בתוך הגוש של בנק"י הוצגו סיסמאות "ישראל, פלסטין, מדינה לשני העמים" ו"התנחלויות – מעלה עלוקות". גם קבוצת הפנתרים השתתפה במפגן ונשאה כרזה שעליה נכתב: "התנחלויות – עונש לשכונות". לצד ההתרסה הפוליטית התקיימו גם רגעים של סאטירה: עגלת עגבנייה ענקית הוצגה כסמל להתנפחות יוקר המחיה, ועורך הדין אליקים העצני צעד יחיד עם שלט שעליו נכתב: "פקידים – תשתו פחות תה ועבדו יותר".
במהלך המצעד ניכרה התלהבות רבה מצד קבוצות אוהדים שצעדו מול בימת הכבוד בכיכר מלכי ישראל. כאשר המפגינים חלפו מול מנהיגי תנועת העבודה, שנעמדו על הבמה המרכזית, נשמעו קריאות סותרות של תמיכה: חלק מן ההמונים קראו "פרס לשלטון", בעוד קבוצות אחרות קראו "רבין לשלטון". קבוצה מאורגנת של אנשי התנועה הקיבוצית ואחדות העבודה חיזקה את הקריאות למען רבין, בעוד שתומכי פרס לא נותרו אדישים והשיבו בקריאות נגדיות. אף על פי שהעימות הפוליטי הפנימי בין מחנות רבין ופרס נחשף לעין כל, האווירה הכללית של המצעד שידרה תחושת אחדות מחודשת במחנה העבודה כולו.
היקפו ועוצמתו של המצעד, שהמשיך לזרום במשך שעות אל כיכר מלכי ישראל שהוסבה ליום זה ל"כיכר פועלי ישראל", הדגישו את כוח הארגון של ההסתדרות ואת מעמדה כגוף היחיד המסוגל לרכז המונים בהיקף כזה. החיבור בין ההסתדרות, תנועות הנוער, עובדי החרושת והחקלאות, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, לצד נוכחות ההנהגה הפוליטית הבכירה, הפך את המפגן לאירוע רב־שכבתי: לא רק הפגנת מחאה כלכלית אלא גם הצהרה פוליטית רחבת היקף שנכחה בה כל קשת מחנה תנועת העבודה, לצדם של מסרים סוציאליסטיים, תרבותיים וחברתיים.
נאומו של ירוחם משל
בשעה 12:30, כאשר כיכר מלכי ישראל הייתה מלאה עד אפס מקום, עלה מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל אל הבמה ונשא את נאומו בפני ההמונים. דבריו הוצגו כהכרזה חגיגית של "הפגנת המחאה והתקווה של העם בישראל", והוא הדגיש כי מטרתה אינה רק להביע זעם אלא גם לשרטט כיוון חיובי של בנייה מחודשת. משל פתח בקריאה נרגשת: "חברות וחברים, התכנסנו כאן היום, להפגנת המחאה והתקווה של העם בישראל. אנו צועדים היום בלב כבד אבל ברוח איתנה ובוטחת, למען המדינה, תוך הזדהות עם יעדיה וצרכיה".
במרכז נאומו עמד רעיון האחדות. משל הדגיש כי "סוד כוחנו טמון באחדותנו" והסביר כי מדובר ב"עובדת חיים מכרעת". הוא ביקש להדגים את עוצמת השילוב "שבין עובדי הכפיים לאנשי הרוח, בין בוני החרושת ליוצרי החקלאות, בין מחנכים לבין חניכיהם". בעיניו, זהו השילוב שהקים את המדינה, פיתח אותה והפך אותה למשאת נפש העם. מתוך אותה תפיסה הרחיב את הקריאה לשותפות גם עם אזרחי המדינה הערבים והדרוזים, אותם ביקש לשלב באופן מלא במערכות ההסתדרות כחלק בלתי נפרד מן המאמץ הלאומי.
במקביל לעקרון האחדות, הנאום נשען על חזון חברתי מובהק. משל תיאר את ההסתדרות ככוח המחויב ל"מדינת ישראל עובדת, שוויונית, חלוצית ומשגשגת" וקרא לחיזוק החברה על בסיס "צדק חברתי, סוציאליזם דמוקרטי, והגשמת החזון הלאומי". הוא הדגיש את הצורך בהעמקת השוויון החברתי, בהתחדשות תנופת העלייה והקליטה ובהחייאת הצמיחה הכלכלית. הדברים שיקפו את מחויבותו להמשכיות החזון ההיסטורי של תנועת העבודה ולשימורו ככוח חי בפוליטיקה הישראלית.
חלק גדול מנאומו הוקדש לביקורת חריפה על מדיניות ממשלת הליכוד. משל טען כי הממשלה הנוכחית היא ש"ערערה את יסודות המשק והחברה", והזהיר מפני "שיבוש הדרכים ונטישת הערכים וזניחת המשימות שאליהן דרדרה אותנו ממשלת הליכוד". הוא פרט את פגיעות המדיניות: אבטלה גוברת, התעשרות קלה בידי מעטים, ירידה ברמת החיים של הציבור הרחב, פגיעה בייצור ובחקלאות והעמקת הפערים החברתיים. לדבריו, "הימים ימי מצוקה ומשבר. רוח עצבות מהלכת בארץ ובעם. העינים, התוהות אך גם המצפות, נשואות אלינו לשינוי ולתמורה". הוא הדגיש כי "עוד ניתן לחדש, עוד ניתן להתנער, עוד אפשר לזרוע תקווה ורוח חדשה בעם ובארץ".
את נאומו סיים משל בקריאה רבת רושם שנועדה להותיר חותם על ההמונים: "ביום האחד במאי 1980, מעל במה זאת חברות וחברים, אנו קוראים לצמיחה כלכלית והתאספות משקים, ושילובם המלא של חברינו הערבים והדרוזים במערכות ההסתדרות, והעמקת השוויון החברתי, והיחדשות תנופת העלייה והקליטה, וחיזוק החברה במדינה על בסיס של צדק חברתי, סוציאליזם דמוקרטי, והגשמת החזון הלאומי. יחי מדינת ישראל! יחי ההסתדרות! יחי ה־1 במאי!". הקריאה הזו, שהתקבלה בתשואות, הייתה נקודת השיא של ההפגנה והדגישה את השילוב בין מחאה חריפה לבין תקווה לעתיד אחר.
סיום ההפגנה
לאחר סיום הנאומים והמצעד, ערך ירוחם משל קבלת פנים בלשכתו שבה השתתפו חברי הוועדה המרכזת, ראשי התנועות ההתיישבותיות ומוזמנים נוספים. בין הנוכחים בלטו גם שמעון פרס ויצחק רבין, שישבו זמן קצר קודם לכן על בימת הכבוד בכיכר. משל אמר באותה מסגרת כי "בכוח ה'יחד' הצלחנו במפגן ה־1 במאי ורק בכוח ה'יחד' נצליח גם בעתיד", והדגיש את הצורך לשמר את האחדות הפנימית של תנועת העבודה. פרס מצדו בירך את ההסתדרות על ההצלחה והגדיר את ההפגנה כ"ספונטנית באווירה עממית", תוך שהוא מציין כי איש לא חויב להגיע והמונים באו משום שרצו לבטא את רצונם לשינוי.
במקביל לנאומים נערכו על הבמה הופעות אמנותיות שהוסיפו ממד חגיגי לאירוע. בין המשתתפים היה אריק לביא, אחת הדמויות הבולטות בזמר העברי, ולהקות מחול שונות – חלקן של מועצות הפועלים, חלקן ייצגו עדות וקהילות שונות ובהן גם קבוצות ערביות ותימניות. ההופעות שימשו גשר תרבותי שסימל את ריבוי הפנים של ההסתדרות ושל הציבור הרחב שנטל חלק במפגן.
לצד ההמונים שזרמו אל הכיכר נרשמו גם אירועים רפואיים: ממגן דוד אדום בתל אביב נמסר כי במהלך ההפגנה היו כעשרה מקרי התעלפות שאירעו לאורך המסלול ובכיכר עצמה. כל המקרים טופלו על ידי צוות מתוגבר של מתנדבים, ורק באחד מהם אובחן חשש להתקף לב והנפגע הועבר לבית חולים. בסיום המצעד סגרו את השדרה ניידות משטרה, ג'יפים של משמר הגבול ואף "זנזנה" מסורגת, אך כפי שציין אחד מקציני המשטרה, "לשמחתי לא נעשה בה שימוש", והאירוע כולו עבר בשלום.
תחושת שביעות הרצון הייתה בולטת הן בקרב פעילי ההסתדרות והן בקרב הנהגת המערך. עוזריו של משל ציינו כי "רק הוא מסוגל לרכז המונים כאלה ב־1 במאי" והדגישו כי הצלחתו תעניק תועלת גם למנהיגי המערך. משל עצמו סיכם את יומו באומרו: "היום קיבלתי תוקף מוסרי למדיניות הכלכלית שאני מייצג אותה מטעם ההסתדרות נגד המדיניות הכלכלית הכושלת של הממשלה. קיבלנו אישור על מלוא התביעות שלנו. הם דרשו מעצמם ומאתנו להמשיך במאבקנו נגד המדיניות של הממשלה". דבריו נתפסו כעדות לכך שההסתדרות ראתה בהפגנה לא רק אירוע מחאתי אלא גם אבן דרך במאבק רחב היקף על עתידו הכלכלי והחברתי של המשק.
תוצאות ההפגנה
הפגנת ה־1 במאי 1980 נתפסה בשעתה כהפגנת כוח עצומה של ההסתדרות ושל מחנה תנועת העבודה. ההיקף המרשים של המשתתפים, הססמאות החריפות והנאומים התקיפים יצרו רושם של התלכדות ציבורית מול ממשלת הליכוד. אולם במבט לאחור התברר כי למפגן לא הייתה השפעה ממשית על הכיוון הכלכלי של המדינה. למרות ההתרסה, התהלוכה והקריאות נגד המדיניות, ממשלת בגין לא סטתה מן הדרך הליברלית החדשה שסומנה כבר בידי שמחה ארליך ונמשכה אחר כך בידי יגאל הורביץ ויורשיהם. ההסתדרות הצליחה להשיג הסכמות נקודתיות בדמות "עסקאות חבילה" על תוספות יוקר והקפאת מחירים, אך מגמת השינוי המבני של המשק נמשכה ללא עיכוב.
העשור שלאחר ההפגנה סימן את קריסת המודל ההסתדרותי ואת עלייתה של כלכלה חופשית. כבר ב־1985 אומצה תוכנית הייצוב הכלכלי בהובלת שמעון פרס ויצחק מודעי, שנשענה על צעדים דרסטיים של הקפאת שכר ומחירים, קיצוץ חד בתקציבי הממשלה והצמדת השקל למטבע זר (בדומה להצעותיו המוקדמות של יורם ארידור). בכך מומשה במלואה "דוקטרינת ההלם", ששברה את עמודי התווך של הכלכלה הריכוזית. ההסתדרות, שהציגה עצמה כחלופה ביום האחד במאי 1980, נאלצה להסתגל למציאות חדשה שבה כוח השוק גבר על מנגנוני הפיקוח.
במהלך שנות השמונים והתשעים נחלשה ההסתדרות והפכה מגוף דומיננטי בכל תחומי המשק לארגון עובדים בעל השפעה מוגבלת. ניסיונותיה לשחזר את עוצמתה באמצעות הפגנות ושביתות נתקלו בסביבה ציבורית ופוליטית שלא עודדה חזרה לאתוס הסוציאליסטי. השיח הכלכלי בישראל הוסט באופן חד־משמעי לעבר עקרונות השוק החופשי, והסמלים שעמדו במרכז הפגנת 1980 – דגלים אדומים, קריאות סוציאליסטיות והדגשת "החברה העובדת" – הלכו ודעכו מהמרחב הציבורי.
נקודת השיא של המגמה נרשמה בשנת 2003, עם כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר. מדיניותו כללה קיצוץ נרחב בקצבאות, הפרטות והעמקת מדיניות ההפרדה בין אחריות המדינה לבין האחריות האישית של האזרח. בכך נסללה הדרך להטמעת תפיסה קפיטליסטית מובהקת בחברה הישראלית. אל מול שינויים אלה, ההפגנה של ה־1 במאי 1980 נראית כיום כאפיזודה חולפת. היא לא הצליחה לעצור את מגמת הליברליזציה, לא שינתה את כיוון הכלכלה, ובסופו של דבר נשכחה כמעט לחלוטין מהזיכרון הציבורי. הדגל האדום, שהונף אז בהמוניו ברחובות תל אביב, הלך ונעלם מנוף המדינה, וישראל הפכה בהדרגה, ולעיתים בכאב, למדינה קפיטליסטית מודרנית.
לקריאה נוספת
- לב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים: זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית – 1967–1994.
- משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977–1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021.
- נעמי קליין, דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון, אדלסון, 2009.
קישורים חיצוניים
- גל לירן, "המהפך הכלכלי בישראל", אתר עלילונה.
- יוסף גולן, "ההפגנה הגדולה ביותר בארץ", דבר, 2 במאי 1980.
- ישעיהו אביעם, "1 במאי – יומו הגדול של מזכ"ל ההסתדרות", מעריב, 2 במאי 1980.
- ישעיהו אביעם, "הסתננו לבית ז'בוטינסקי", מעריב, 2 במאי 1980.
- אורן דורי, "מה עומד מאחורי הקמפיין האגרסיבי של ההסתדרות נגד יוקר המחיה", גלובס, ה-1 לאוגוסט 2022.
- אוסף סרטי ההסתדרות ותנועת העבודה, ההפגנה הגדולה, 1 במאי 1980, סרט תיעודי בבימוי גבי ברזל, הפקה: משה גולן, צילום: שמואל קלדרון ורוני ליפץ.
