פורים 1942 בזדונסקה וולה

פורים 1942 בגטו זדונסקה וולה היה ביום שלישי, 3 במרץ, ובמהלכו עשרה יהודים נתלו בכיכר השוק לעיני קהל של אלפי יהודים ותושבים מקומיים. האירוע התרחש ביוזמת הגרמנים, שראו בו נקמה סמלית על תלייתו של המן במגילת אסתר, והפכו את חג הפורים מיום של הצלה ושמחה ליום של אימה והשפלה. כמה ימים קודם לכן נעצרו יהודים שהואשמו בהברחות ובעבירות שונות, וד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט בעיר, נצטווה לבחור מתוכם עשרה שיוצאו להורג. למברג סירב, הוכה, ואף הוזהר כי משפחתו כולה תוצא להורג אם לא יציית. לאחר מכן הוכרח ליידע את הנידונים על גזר דינם ולהסביר כי חייהם נדרשים כתחליף לחיי כל הקהילה. תגובתם של עשרת הנאסרים הייתה לקבל את הגזרה מתוך תחושת שליחות, כאשר נחום אליה זילברברג קיבל את הבשורה "בשמחה" ואמר כי מותם כעת מקבל משמעות, ונחום יוכימוביץ' הוסיף כי מדובר במוות על קידוש השם. בתא המעצר שרו האסירים בקול גדול, ולא חדלו גם כאשר מפקד המשטרה היהודית צעק עליהם לשתוק.

ביום הפורים עצמו ריכזו הגרמנים את כלל יהודי הגטו, בהם ילדים, בכיכר העיר. בשעה אחת־עשרה בבוקר הובאו עשרת הנידונים בליווי עשרת השוטרים היהודים שנבחרו בהגרלה לשמש כתליינים. ד"ר למברג הועלה על הגרדום ונאלץ לשאת נאום בפני הקהל כשהוא חוזר שוב ושוב על המילים "הגרמנים צוו אותי לומר לכם ש…". למרות שהתעלף פעמיים, הוקם והמשיך לדבר, וביקש מן היהודים "להיות חזקים ולא לבכות". הנידונים עצמם עודדו את הקהל במילים: "יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד. עוד תזכו לראות במפלתם! אחים, קחו נקמה, נקמה!". לייב רוגוז'ינסקי קרא בקול רם "יהודים, נקמו את דמנו. קחו נקמה על אותם רוצחים בזויים", רגע לפני שנחנק למוות לצד נחום אליה זילברברג ושאר חבריו. עשרת הגברים עמדו זקופים, קשרו חבלי התלייה לצווארם וקראו "שמע ישראל" בקול, כאשר הקהל כולו השיב אחריהם. הגופות הושארו תלויות עד רדת הלילה, ולא הותר לקבורם בקבורת ישראל. עבור הקהילה היהודית בזדונסקה וולה, ההתלייה בפורים סימלה את עיוות משמעותו של החג על ידי הנאצים, אך גם נתפסה כעדות לגבורה רוחנית ולנכונות למות על קידוש השם.

רקע היסטורי

לקראת מלחמת העולם השנייה הייתה זדונסקה וולה מרכז יהודי תוסס בן כ־9,000 נפש, שחיי הכלכלה, הדת והפוליטיקה היהודית בה שיקפו את הרבגוניות של יהודי פולין. הקהילה הוקמה רשמית כבר במאה ה־19 והחזיקה מוסדות דת וחינוך, בתי כנסת ושטיבלאך, ואף נציגות במועצת העיר. רבים מיהודי המקום עבדו בתעשיית הטקסטיל ובמסחר, והחזיקו עשרות מפעלי טקסטיל. בעיר פעלו אגודת ישראל לצד מפלגות ציוניות, ותחת הנהגתו של הרב יששכר דב בר, הרב האחרון של העיר, התקיימה קהילה מסודרת שהייתה מעורה הן במסורת החסידית והן בזרמים מודרניים. עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 הרסו הגרמנים את בית הכנסת הגדול, החרימו רכוש, סגרו את מוסדות התורה, והחלו ברצח יהודים ובהשפלות פומביות. במאי 1940 רוכזו היהודים בגטו שהוקם בעיר, ובספטמבר אותה שנה נסגר הגטו בגדר תיל. בראש היודנראט עמד ד"ר יעקב למברג, רופא מוערך ומנהיג שניסה ככל יכולתו להקל על חיי היהודים, לארגן תעסוקה בבתי מלאכה ומפעלים שסיפקו סחורות לצבא הגרמני, ולהשיג מזון ותרופות לקהילה. בתוך הגטו פעל גם בית משפט יהודי, והגרמנים אפשרו הקמת חווה חקלאית ציונית ששימשה להכשרת צעירים וצעירות בעבודת אדמה.

מעבר לסבל היומיומי של הרעב, ההשפלות והגזירות, סימנו הנאצים את מועדי ישראל כיעד לאכזריות מיוחדת. ההיסטוריון מרטין גילברט ציין כי הנאצים היו מודעים היטב לחגים היהודיים, ובחרו בהם לביצוע זוועות, עד שכונו בפי היהודים "יומן גבלס". החג האהוב על הנאצים לביצוע זוועות היה פורים. העיסוק הנאצי דווקא בפורים לא היה מקרי: יוליוס שטרייכר הקדיש ב־1934 מאמר מפורט ב"דר שטירמר" תחת הכותרת "ליל הרצח: סוד חג הפורים נחשף", ולאחר ליל הבדולח נאם בפני קהל של יותר מ־100,000 איש וטען כי היהודים הרגו 75,000 פרסים בלילה אחד וכי הגרמנים היו צפויים לאותו גורל אלמלא סוכלה "התכנית לפורים חדש". גם סרט התעמולה "היהודי הנצחי" (1940) שילב את המוטיב הזה, והיטלר עצמו הכריז בנאום רדיו ב־30 בינואר 1944 שאם יובסו הנאצים, היהודים "יחגגו את חורבן אירופה בפורים מנצח שני". במקביל, יהודים עצמם קשרו בין פורים לימי הנאצים, זיהו את היטלר כהמן החדש, והביעו זאת בקריאת המגילה, במחזות פורים ובכתבים רבניים שהגדירו אותו כ"המן הידוע" של העידן הנוכחי. לא במקרה, גם לאחר המלחמה, בתיאורים של משפטי נירנברג, הופיעו הנאצים בעיתונות העברית כ"בני המן" ¹.

המעצר והבחירה בקורבנות

בראשית 1942 פשטה בהלה בקרב תושבי גטו זדונסקה וולה. הגרמנים פתחו בגל מעצרים שבו נאסרו יהודים שונים, חלקם מבריחים ואנשים שנחשדו בעבירות פליליות, וחלקם נאשמו בהפרת הוראות השלטון. בין העצורים היו גם דמויות מוכרות בקהילה, ובהם נחום אליה זילברברג ולייב רוגוז'ינסקי. לאחר מכן נעצרו יהודים נוספים באשמת אי ענידת סרט הזרוע עם מגן הדוד, או בשל כך שלא השתחוו כראוי בפני הגרמנים. בהדרגה נאספו עשרות עצורים, והחשש בגטו הלך וגבר, כאשר היה ברור שמדובר במהלך חריג שהכין את הקרקע לאירוע חמור.

ימים אחדים לפני חג הפורים נקרא ד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט, אל אנשי הגסטפו. שם נאמר לו שעליו לבחור עשרה יהודים מבין העצורים שיוצאו להורג כתלייה פומבית "כנקמה על המן". כאשר שאל למברג מהו פשעם של האנשים, נענה כי אין זה משנה, שכן מדובר בפעולת נקם סמלית. למברג סירב בתוקף לשתף פעולה, והוכה במקום. הגרמנים הזהירו אותו שאם יסרב, יוצאו בני משפחתו להורג במקומם. דילמה זו המחישה את הלחץ הבלתי אפשרי שהופעל על הנהגת הגטו ואת מצבו הקשה של ראש היודנראט, שנאלץ לעמוד בין גזירת הנאצים לבין אחריותו כלפי בני עמו ².

במקביל הופנתה דרישה גם אל משטרת הגטו: עליה לספק עשרה שוטרים יהודים שישמשו כתליינים. תחילה סירבו אנשי המשטרה היהודית להשתתף בביצוע, מחשש שייחשבו לעיני ילדיהם ונכדיהם כמי שפשעו נגד עמם. אחדים מהם אמרו במפורש כי "איננו רוצים להכתים את שם ילדינו, שיצביעו שאבותיהם הרגו ותלו יהודים". אלא שהגרמנים לא הותירו להם ברירה, והבהירו כי אם לא יעמדו בדרישה, יוצאו הם עצמם להורג. לבסוף הוחלט להטיל גורל בין השוטרים הרווקים, מתוך מחשבה שהדבר יקל מעט על תחושת האשמה כלפי המשפחות. ההגרלה קבעה מי יהיו עשרת הגברים הצעירים שנאלצו לשמש בתפקיד, וכך נסגר המעגל: הקורבנות נבחרו בידי השלטון הנאצי, אך גם שותפים מהקהילה עצמה אולצו להשתתף בהוצאה להורג.

ההכנות לתלייה

ביום צום אסתר, ימים ספורים לפני חג הפורים, הוזעקו נגרים יהודים מן הגטו לעבודת כפייה יוצאת דופן. הם נלקחו אל כיכר השוק המרכזית ושם נצטוו להקים גרדום גדול שיתנוסס לעיני כל. במשך שעות ארוכות עלו מהכיכר קולות נקישות הפטישים והמסורים, ויהודי העיר הבינו כי מתרחש אירוע בעל משמעות קשה. ההקמה הפומבית של עמודי התלייה לא הותירה מקום לספק כי מדובר בהכנה לעונש מוות, והחרדה בגטו התעצמה מרגע לרגע. הידיעה התפשטה במהרה בבתים, והקולות שנשמעו בלילה ההוא תוארו כ"בכיות ויללות מכל בית בגטו".

במקביל ניסו ראשי היודנראט בכל דרך אפשרית להציל את חיי הנידונים. ד"ר יעקב למברג פנה לגרמנים בהצעה רשמית לפדות את חיי עשרת האנשים. הוא הציע למסור קילוגרם זהב בעבור כל אחד מהנידונים, בסך הכול עשרה קילוגרם זהב, נוסף על סכום של עשרים אלף מארק, ואף התחייבות לכך שכל עובדי הגטו יועסקו שלושה חודשים נוספים ללא שכר כלל. ההצעה נועדה להוכיח את רצונה של הקהילה להקריב את כל אשר יש לה כדי להציל את חיי אחיה. אולם המפקד הגרמני סירב בעקשנות והגיב בכעס רב על עצם ההתעקשות. הוא הבהיר כי אם ראשי היודנראט ימשיכו לנסות ולערער על הגזירה, "כל יהודי העיר יישלחו למוות". האיום היה חד וברור: אין מדובר רק בעשרה אנשים אלא בהרתעה כלפי קהילה שלמה.

לאחר שהכישלון במשא ומתן התברר, הצטווה ד"ר למברג לגשת לתא המעצר ולמסור לאסירים את הבשורה. כשנכנס אליהם אמר להם כי בידיהם הבחירה – חייהם או חיי כל הקהילה. הדברים התקבלו באצילות ובשלווה נדירה. נחום אליה זילברברג קיבל את הדברים "בשמחה" וטען כי מותם כעת יקבל משמעות, ונחום יוכימוביץ' השיב בהסכמה ואמר כי מדובר ב"מות קדושים, על קידוש השם".

עם תום השיחה, פרצו עשרת הנידונים בשירה אדירה מתוך תא הכלא. שירתם נשמעה למרחוק, ונמשכה גם כאשר ראש משטרת הגטו, פיק, צעק לעברם כי ישתתקו. הם לא חדלו, אלא המשיכו לשיר יחד בקול גדול, משלבים בין צער לגאווה, ובכך ביטאו את תחושת השליחות שבה הקריבו את חייהם. שירתם לוותה בקריאות לעבר ההנהגה: להודיע לכלל הקהילה כי הם רואים במותם מעשה של קדושה וכי על היהודים להחזיק מעמד ולצפות לנקמה עתידית ולגאולה.

התלייה

ביום שלישי, 3 במרץ 1942, נכנסו הגרמנים אל הגטו בשעות הבוקר המוקדמות והורו לכל התושבים להתכנס בכיכר השוק. לא נעשתה הבחנה, ואלפי יהודים נדחפו למקום, בהם גברים, נשים וילדים. הנוכחות ההמונית לא הייתה מקרית: לגרמנים היה חשוב שכלל הקהילה תהיה עדה לאירוע, כדי להפוך אותו למופע הפחדה והשפלה. לצד היהודים עמדו גם גרמנים ופולקסדויטשים (אזרחים ממוצא גרמני שהיו תושבי השטחים הכבושים) מן הסביבה, רבים מהם הגיעו מיוזמתם, חלקם עם בני משפחותיהם, כדי לצפות במחזה באווירה שהייתה דומה לחגיגה. חיילי הגסטפו הסתובבו בכיכר כשהם צוחקים וצוהלים, מחכים לרגע ההוצאה להורג.

בשעה אחת־עשרה בבוקר הובאו עשרת הנידונים בליווי מכוניות משוריינות ואנשי גסטפו. לצידם צעדו עשרת השוטרים היהודים שנבחרו לשמש כתליינים. הם הועלו בזה אחר זה אל הגרדום שהוקם בכיכר. הקהל היהודי עמד דומם, מביט במתרחש בחרדה ובעיניים דומעות. הנידונים עצמם שמרו על עמידה זקופה והפגינו רוח איתנה. הם פנו אל אחיהם שבקהל וקראו: "יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד. עוד תזכו לראות במפלתם! אחים, קחו נקמה, נקמה!". דבריהם נשמעו כקריאה אחרונה לנחמה ולתקווה גם ברגעי האימה.

בשלב זה נקרא ד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט, לעלות על דוכן התלייה עצמו. כשרעד כולו, נאלץ לשאת נאום בפני קהל היהודים. הוא דיבר ביידיש והקדים כל משפט במילים: "הגרמנים צוו אותי לומר לכם ש…". כך נאלץ למסור את ההסבר הרשמי של השלטונות: שהנידונים נתלים בעוון פשעים נגד גרמניה, וכי מדובר בנקמה על המן. הוא התעלף פעמיים במהלך דבריו, אך הוקם בכוח והוכרח להמשיך. לצד המילים שנאמרו מתוך אונס, ביקש מן הקהל "להיות חזקים ולא לבכות". רבים מן הנוכחים הבינו את אומץ ליבו ואת הניסיון לשמור על כבודם גם בשעתם הקשה ³.

כאשר הועלו הנידונים לגרדום, השמיע לייב רוגוז'ינסקי קריאת קרב אדירה שהדהדה בכל הכיכר: "יהודים, נקמו את דמנו. קחו נקמה על אותם רוצחים בזויים". קולו העז הדהים גם את המפקד הגרמני, שלא הבין את היידיש אך חש בעוצמת הקריאה ובחוסר הפחד שבה. לאחר מכן קרא כל אחד מן הנידונים את פסוקי ה"שמע ישראל", והקהל כולו ענה אחריהם בקול אחד. התלייה התבצעה בצהרי היום, סמוך לשעה שתים־עשרה. לאחר שהכיסאות הוסרו מתחת לרגליהם, נשמותיהם עזבו את גופם והם נותרו תלויים מול עיני כל.

הגופות לא הורדו לאחר ביצוע גזר הדין. על פי הוראת הגרמנים נותרו עשרת היהודים תלויים על הגרדום במשך כל שעות היום, בעוד חיילים שומרים על המקום. במשך שעות רבות הובאו עוברי אורח, תלמידי בתי ספר ותושבים מקומיים לצפות במחזה. רק עם רדת הלילה הורדו הגופות ונקברו בקבר אחים. בקשת היודנראט לקבור את הנידונים לפי ההלכה נדחתה. המעמד הותיר חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה, שהבינה כי חג הפורים, סמל לגאולה ולנצחון בעבר, הפך בעידן הנאצי ליום של חורבן.

שמות הנספים

כאמור, באירוע התלייה נרצחו 10 יהודים ⁴:

• יעקב ביאליק
• נחום אלי זילברברג
• וואלף טוך
• יחזקאל טרוסקלסקי
• נחום יוכימוביץ'
• שמעון יעקובוביץ'
• משה מייזלר
• שמואל הערש מייזלר
• לייב רוגוז'ינסקי
• יעקב מנדל שלזינגר

משמעות וזיכרון

התלייה בפורים 1942 תפסה בעיני בני הקהילה משמעות דתית עמוקה. דברי האסירים עצמם בתא הכלא – כי מותם הוא "על קידוש השם" – חיברו אותם למסורת עתיקה של מסירות נפש יהודית. החכמים והמנהיגים הדתיים השוו את המאורע לדמותו של רבי עקיבא, אשר לפי התלמוד הוצא להורג בידי הרומאים לאחר שהתעקש להמשיך בלימוד התורה ובשמירת השבת. כמו רבי עקיבא, שסיפר לתלמידיו כי תמיד תהה האם יוכל למלא את הציווי "בכל נפשך" ולהמשיך לאהוב את האל גם ברגעי הייסורים, כך גם עשרת הנידונים בגטו זדונסקה וולה בחרו לעמוד בשלווה, לקרוא "שמע ישראל" ולראות במותם חלק ממסורת מתמשכת של נאמנות לאמונה גם במחיר החיים ⁵.

הבחירה של הנאצים לבצע את ההוצאה להורג דווקא בפורים חיברה את המאורע ישירות לסיפור מגילת אסתר. בדבריהם אמרו במפורש כי מדובר בנקמה על "תלייתו של המן", וכך הפכו את חג ההצלה והשמחה היהודי ליום של זוועה והשפלה. בעיני יהודי המקום, המעבר החד הזה נתפס לא רק כאירוניה אכזרית אלא גם כקריאה לזכור שההיסטוריה מחזורית, וכי כשם שהמן נפל לבסוף, כך גם אויביהם הנוכחיים עתידים ליפול. קריאותיהם האחרונות של הנידונים – "עוד תזכו לראות במפלתם!" – ביטאו תקווה זו. בכך הפך האירוע לא רק לטרגדיה אלא גם למסר של עמידה רוחנית וציפייה לנקמה וגאולה.

ההלם שפקד את הקהילה היה עצום. יהודים שעמדו בצפיפות בכיכר השוק, כולל ילדים, חזו במו עיניהם באחיהם מוצאים להורג לנגד כל העיר. התחושה הייתה כי הפורים עצמו הומר מיום הצלה ליום של חורבן, אך גם לרגע של התעלות מוסרית. השירה, הקריאות לנקמה והעמידה האיתנה נחרתו בזיכרון כאות לכך שהנאצים הצליחו ליטול חיים אך לא את רוח הקהילה.

לאחר השואה קיבלה התלייה מקום מרכזי בהנצחת יהדות זדונסקה וולה. בשנת 1954 הוקם בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב גל־עד לזכר חללי העיירה, שבו הוטמן אפר קורבנות מחנה חלמנו אליו נשלחו יהודי העיר באקציה של אוגוסט 1942. יוצאי זדונסקה וולה בישראל הקימו ארגון ששמר על זיכרון הקהילה, ובראשו עמד צבי שטרן. הארגון מקיים מאז טקסי זיכרון קבועים פעמיים בשנה: ליד האנדרטה בתל אביב וביד ושם בירושלים. כך נשמר סיפור התלייה כחלק בלתי נפרד מן הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה כולה.

לקריאה נוספת

• יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000.
• עמנואל בלוך וצבי רון, Purimfest 1946: The Nuremberg Trials and the Ten Sons of Haman, אתר TheTorah.com.
• גל לירן, "שבועות 1942 בזדונסקה וולה", אתר עלילונה.

קישורים חיצוניים

•  אתר האינטרנט הרשמי של זדונסקה וולה
• ספר יזכור לקהילת זדונסקה וולה, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 2020-12-15)
• זדונסקה וולה באתר מורשת יהדות פולין
• זדונסקה וולה (Zduńska Wola), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• דף על צבי גיל, ניצול שואה מזדונסקה וולה, בתערוכה "בחרנו בחיים" באתר יד ושם
• ארגון יוצאי זדונסקה וולה (ע״ר)
• ד"ר יעקב למברג – מנהיג בשעת מבחן באתר "ההתנגדות היהודית בשואה"
• אוולין צגנהאגן, זדונסקה וולה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 121–124), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• השיר על שלמה ז'ליכובסקי, יצחק קצנלסון
• זדונסקה-וולה (פולין), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. עמנואל בלוך וצבי רון, Purimfest 1946: The Nuremberg Trials and the Ten Sons of Haman, אתר TheTorah.com.
2. ((יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 78.
3. יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 81.
4. יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 82.
5. יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 79-80.