שבועות 1942 בזדונסקה וולה

במהלך שבועות 1942 בזדונסקה וולה היה אירוע של תלייה פומבית, שבו הוצאו להורג עשרה מיהודי הקהילה, כולם דתיים ובעלי מעמד. ההוצאה להורג התקיימה ביוזמת הגרמנים בסמוך לחג השבועות, לאחר מעצרם של שלמה ז'ליכובסקי ותשעה נוספים. הנימוק שנמסר לד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט, היה כי הם נידונים למוות על הברחות ועל "פשעים נוספים כנגד האומה הגרמנית", אך לאחר התייעצות עם כומר מקומי, הסיבה הרשמית השתנתה לאשמה של "פזיזות בקבלת עשרת הדיברות" ו"יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר". כך הפכו חג מתן תורה וזהותם הדתית של הנידונים לעילה המוצהרת לרציחתם, כהמשך לדפוס שבו הנאצים בחרו במועדי ישראל להפוך אותם לימי חורבן והשפלה.

האירוע נתפס כהמשך ישיר לתלייה הפומבית הראשונה בזדונסקה וולה, בפורים 1942, אז נבחרו עשרה יהודים להיתלות "כנקמה על תלייתו של המן". בשני המקרים אילצו הגרמנים את יהודי הגטו להתכנס בכיכר העיר, והפכו את ההוצאה להורג לטקס המוני שנועד להפחיד, להכאיב ולעצב את חיי הקהילה תחת שלטון הטרור. שבועות 1942 היה לא רק פעולה של ענישה קולקטיבית אלא גם אירוע בעל משמעות סמלית עמוקה: התלייה ביום חג מתן תורה, תוך שימוש במוטיבים דתיים כדי להצדיק את הרצח, הדגישה את הניסיון הנאצי לשבור את רוח היהודים. אולם דווקא כאן בלטה תגובת הנידונים בראשות שלמה ז'ליכובסקי, שבחרו להפוך את דרכם לגרדום למעשה של אמונה קולקטיבית ולביטוי של קידוש השם.

רקע היסטורי

הקהילה היהודית בזדונסקה וולה החלה להתגבש בסוף המאה ה־18, ובשנת 1828 נוסדה רשמית לאחר שניתנה לה הזכות להקים בית קברות עצמאי. עד אז נקברו יהודי העיירה בעיר לאסק הסמוכה. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר בית כנסת, בית מדרש ועשרה שטיבלך, ובתקופה זו פעל בעיר רבי אלימלך מנחם מנדל לנדא, הרבי הראשון מסטריקוב. ערב השואה מנתה הקהילה מוסדות דת פעילים, וכן חיי ציבור עשירים ומגוונים. היהודים הורשו לבחור נציג משלהם למועצת העירייה, והחזיקו בעיר כ־70 מפעלי טקסטיל ששימשו בסיס מרכזי לפרנסת הקהילה. לצד הפעילות הכלכלית פעלו סניפים של אגודת ישראל ושל מפלגות ציוניות. רבה האחרון של הקהילה היה הרב יששכר דב בר, בנו של הרב דוד בר, שנספה בשואה יחד עם בני קהילתו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בספטמבר 1939, החלו גזרות קשות על יהודי העיר. הגרמנים הרסו את בית הכנסת הגדול והפכו אותו לאורווה, סגרו את מוסדות הלימוד, החרימו רכוש ופינו יהודים מדירותיהם. כבר בימים הראשונים נרצחו יהודים, ובמהלך הזמן הלכה הקהילה ונחנקה תחת משטר הטרור. במאי 1940 הוקם בעיר גטו שאליו רוכזו כ־9,000 יהודים, ובספטמבר אותה שנה נסגר הגטו בגדר תיל. בראש ההנהגה היהודית עמד ד"ר יעקב למברג, אשר ניסה לנהל את ענייני הקהילה תחת מגבלות כבדות. בגטו פעל גם בית משפט יהודי, והיודנראט השתדל להשיג מזון ולדאוג לעבודה עבור תושביו. בהסכמת הגרמנים הופעלו מפעלים לייצור טקסטיל, פרוות ונעליים שסיפקו לצבא הגרמני, ותושבי הגטו העדיפו לעבוד בהם מתוך מחשבה כי הדבר יעניק להם הגנה מסוימת מפני גירוש. כן הותר לקיים חווה חקלאית ציונית, שבה הוכשרו צעירים בעבודת האדמה ותוצרתה שימשה את תושבי הגטו. אולם לצד ניסיונות אלה להמשיך שגרת חיים, הלך וגבר הפחד מהאקציות והגירושים למחנות.

הגרמנים השתמשו בחגים היהודיים כעיתוי מכוון להוצאות להורג, במטרה לפגוע ברגשות הדתיים של הקהילה. התלייה הפומבית הראשונה התרחשה בפורים 1942, כאשר הגרמנים הורו לד"ר למברג לבחור עשרה יהודים שיוצאו להורג "כנקמה על תלייתו של המן". לאחר שניסה להתנגד ואף הציע כופר זהב, נאסר עליו לסרב ונאלץ להודיע לנידונים על גזר דינם. ביום חג הפורים, 3 במרץ 1942, רוכזו אלפי יהודים בכיכר העיר והובאו עשרת הנידונים, אשר קיבלו על עצמם את רוע הגזירה כמוות על קידוש השם. הם פנו לקהל בקריאה "אחים, קחו נקמה, נקמה!", ולאחר מכן קראו כולם "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ההוצאה להורג בפורים הייתה תקדים מצמרר, והפכה את חג הגאולה ליום של חורבן ואבל ¹. היא סימנה את דפוס הפעולה שבו הנאצים הפכו מועדים מרכזיים בלוח השנה היהודי לכלי של אימה ושליטה, והטביעה חותם עמוק על קהילת זדונסקה וולה לקראת המאורעות הקשים שיבואו לאחר מכן.

מעצר עשרת היהודים

לקראת חג השבועות בשנת 1942 נאסרו עשרה יהודים מבכירי ומכובדי הקהילה בזדונסקה וולה. בין העצורים היו שלמה ז'ליכובסקי, חסיד גור שנודע בקולו ובכוחו הרוחני, חותנו בנימין רודאל, מרדכי מורגנשטרן בעל היקב, דוד חזקילביץ', מענדל כהן, הערש לוזער סבורז'ינסקי, הערשל סטרז'ינסקי, שייע בר סנטור, אורי פשצ'יק ויהודה שמול. בניגוד לתלייה בפורים שבה הוצאו להורג מבריחים ויהודים שהואשמו בפשעים פליליים, עשרת הנאסרים בשבועות היו אנשי ציבור יראי שמיים ומעמד, והדבר יצר אווירת פחד חריפה במיוחד בגטו.

כאשר הוזמן ד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט, למשרדי הגרמנים ונשאל על תפקידו, נאמר לו כי עליו להיכנס לכלא ולבשר לנידונים את גזר דינם. למברג שאל: "מה עלי לומר להם היא הסיבה לתלייתם?" ונענה תחילה שעליו למסור כי הם נתלים עקב הברחה ופשעים נוספים כנגד האומה הגרמנית. למברג מחה ואמר: "אבל יהודים אלה הם מהדתיים ביותר בקהילה שלנו! הם אנשים ישרים ואף אחד מהם לא עבר על שום חוק". בתגובה פנה המפקד אל כומר שנכח במקום, ששמו היה רב החצר וילהלם וובר, ולאחר התייעצות השיב: "אז אמור להם שהם נידונים לתלייה באשמת פזיזות בקבלת עשרת הדיברות ובאשמת יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר. ובכן, היום אני בחרתי בהם בשם הפיהרר. הכומר יידע אותי שבשבועות חוגגים את עשרת הדיברות, ולכן זה יום ההולדת של העם היהודי. ביום הזה, ימות מניין זה של אנשים מרומים ויהירים. אתה משוחרר."

אותו ערב נכנס ד"ר למברג אל בית הסוהר ופגש את עשרת היהודים העצורים. הוא סיפר להם את החדשות ואת הנימוק הרשמי שנמסר לו. בדבריו הביע חרטה על כך שלא הצליח להגן עליהם, ואמר כי הוא מצטער שלא הצליח למלא את אחריותו כראוי. אז השיב לו שלמה ז'ליכובסקי: "אל תדאג, ידידי, עשית כל מה שאפשר לעשות".

תפילת האסירים בערב שבועות

לאחר שנודע לעשרה העצורים כי יוצאו להורג בחג השבועות, פנה שלמה ז'ליכובסקי לד"ר יעקב למברג בבקשה יוצאת דופן: להבריח עבורם לבית הסוהר את כל הדרוש לקיום תפילת חג השבועות, ואף את הציוד הנדרש לתפילת נעילה של יום הכיפורים. כששאל למברג בפליאה "יום כיפור? יש עוד הרבה זמן עד יום כיפור", ענה לו ז'ליכובסקי כי "אנו נקיים את תפילת נעילה של יום כיפור. זה אולי לא יום כיפור על פי לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. אנו נשאר ערים כל הלילה של ערב שבועות ונתפלל. מחר בלילה אנו נכריז בפני אלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי". למברג הבטיח לנסות, ולמחרת שב כשהוא נושא עמו את כל שנדרש, כולל שופר.

באותו ערב הפך תא הכלא למעין בית כנסת מאולתר. על גבי רצפת האבן נערכה תפילת חג השבועות במלואה, בליווי פיוטים מיוחדים וקריאת ההפטרה. ז'ליכובסקי אף השמיע את הפיוט "יציב פתגם" המשבח את מתן התורה, וחתם את סדר התפילה בדברי חז"ל על חובת התשובה. לאחר מכן פתח בעצמו את תפילת הנעילה, כשהוא מציב בפני חבריו את סיפורו של רבי יהושע בן לוי שנשאל מתי יבוא המשיח, ונענה כי "היום, אם בקולו תשמעו" ². דרך סיפור זה ביקש להעניק משמעות עכשווית לשעתם הקרבה. התפילה התקדמה שלב אחר שלב, מתוך תחושת דחיפות של יום דין ממשי.

כאשר הגיעו לשלב בו אמורה להישמע אחת המנגינות המרגשות ביותר בתפילת הנעילה, נעצר ז'ליכובסקי לפתע. הוא פנה לתשעת חבריו ואמר: "בואו נפסיק לשיר ונשמור את המנגינה הזו למחר כאשר נצעד אל הגרדום." מדובר היה במילים "אל נורא עלילה. המציא לנו מחילה. בשעת הנעילה", שנחשבות לשיאו של המחזור הליטורגי של יום הכיפורים. חבריו הסכימו עמו, והם המשיכו בתפילה ללא אותו שיר, כשהם שומרים אותו לרגע האחרון של חייהם. בדיוק בחצות, השעה בה לפי המסורת נפתחים שערי השמים, נשמע קול השופר שתקע בו ז'ליכובסקי. הצליל הארוך והחזק בקע מבין כותלי הכלא, הדהד ברחבי זדונסקה וולה, העיר את מי שעדיין היו ערים והגיע גם לאוזני מי שישנו. היו שראו בו את קולה של הגאולה שהובטח, אף כי נשמע "שלא בעונתו". כך חתמו עשרת הנידונים את לילו של ערב שבועות.

ההוצאה להורג

בבוקר חג השבועות 1942 רוכזו כל יהודי זדונסקה וולה בכיכר העיר, כפי שנעשה גם בפורים אותה שנה. אלפי יהודים הובלו אל השוק, ובהם גם נשים וילדים, והגרמנים הקפידו שכולם יהיו עדים למתרחש. סביב הכיכר הצטופפו גם פולנים ופולקסדויטשים (אזרחים ממוצא גרמני שהיו תושבי השטחים הכבושים), וחלקם הגיעו בלוויית נשותיהם כדי לצפות במחזה. האווירה הייתה חגיגית מצד הגרמנים, שנראו מרוצים מהתפאורה ומהעיתוי, בעוד הקהל היהודי עמד קפוא מול הגרדום, ממתין לרגע הגורלי.

כאשר הובאו עשרת הנידונים על ידי משטרת הגטו, השתרר שקט עמוק. השקט התחלף במלמולים כאשר התברר כי פניהם של הנידונים היו שלוות, ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שחייך ופניו קרנו כאילו עמד בבימה של בית הכנסת. בדרכם לגרדום פתח ז'ליכובסקי בקולו המוכר בשירת "אל נורא עלילה. המציא לנו מחילה. בשעת הנעילה", ותשעת חבריו הצטרפו אליו במקהלה. בחזרה השנייה לפזמון נשמעו קולות מהקהל היהודי, ובחזרה השלישית פרצו כל אלפי היהודים בשירה אחידה. המעמד הפך להפגנה רוחנית המונית, חריגה בעוצמתה, והגרמנים נותרו נבוכים לנוכח ההתרחשות שלא תואמה עם תכניותיהם.

עשרה כיסאות הונחו מתחת לעשרה חבלים, מתוך כוונה להאריך את הטקס באמצעות תלייה נפרדת לכל אחד מהנידונים. אלא שברגע המכריע שינה ז'ליכובסקי את מהלך הדברים. הוא ניגש ראשון לכיסא, עלה עליו מיוזמתו, חייך אל החיילים הגרמנים ואל שוטרי הגטו ואמר: "נו?". הוא הראה בתנועת ראשו לעבר החבל שמעליו, מתח את צווארו ואמר שוב: "נו?". דממה השתררה, ואז פתח בקולו החזק בשירת "שמע ישראל". קריאתו הדהדה בכיכר, וכל הקהל היהודי הצטרף בקריאה אחת, בקול רם וברגש עז. עדויות מן המקום מתארות את היהודים כמי ש"היו במצב רוח מרומם, כולם בכו ללא דמעות".

לאחר ההוצאה להורג נותרו יהודי הכיכר לעמוד דוממים ולא התפזרו, חרף הסכנה, כמחווה של כבוד לנרצחים וכביטוי של אי־ציות סמוי לגרמנים. לבסוף השתמשו החיילים ברובים, בכלבים ובשוטרי הגטו כדי לפזר את ההמון. בניגוד למתרחש בפורים, הפעם אישרו הגרמנים להוריד את הגופות מן הגרדום כבר באותו יום, והם נקברו בקבורת ישראל כהלכה.

שמות הנספים

כאמור, באירוע התלייה נרצחו 10 יהודים ³:

• שלמה ז'ליכובסקי
• דוד חזקילביץ'
• מענדל כהן
• מרדכי מורגנשטרן
• הערש לוזער סבורז'ינסקי
• הערשל סטרז'ינסקי
• שייע בר סנטור
• אורי פשצ'יק
• בנימין רודאל
• יהודה שמול

זיכרון והנצחה

זיכרון תליית עשרת היהודים בחג השבועות 1942 לא נותר רק בזדונסקה וולה עצמה אלא התפשט אל גטאות אחרים בפולין. בעיתונות המחתרתית שהופצה בגטאות שונים פורסמו תיאורים של המאורע, והם הדגישו את עמידתם הרוחנית של הנידונים ואת ההנהגה שהפגין שלמה ז'ליכובסקי. הדיווחים ראו בו דמות יוצאת דופן ושאלו "כיצד נוצר גיבור רוחני כזה, מה ינק מביתו ואיך הכין את עצמו ואת חבריו לקראת מותם". עצם ההפצה המחתרתית של סיפור התלייה העניקה לו ממד סמלי רחב, והפכה את המעשה לא רק לאירוע מקומי אלא לדימוי של קידוש השם בימי החורבן.

עדות מוחשית נוספת להנצחתו נמצאה לאחר המלחמה בארכיון מחתרתי שנחשף בוורשה, שבו נמצא שיר שכתב יצחק קצנלסון בשם "השיר על שלמה ז'ליכובסקי". קצנלסון, מן המשוררים היהודים הבולטים שחוו את השואה, תיאר בשירו את דמותו של ז'ליכובסקי ואת שירתו האחרונה ⁴.

בישראל מצאה קהילת יוצאי זדונסקה וולה דרך להנציח את בני עירם שנספו. בשנת 1954 הקים ועד הארגון גל־עד בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, לזכרם של חללי העיירה. באתר זה הוטמן אפר ממחנה ההשמדה חלמנו, לשם גורשו יהודי זדונסקה וולה באוגוסט 1942, אפר שהובא ארצה בידי זליג פרנקל, יליד העיר.

כיום עומד בראש ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל צבי שטרן, והארגון מקיים מדי שנה שני טקסי זיכרון מרכזיים: האחד בבית העלמין טרומפלדור למרגלות הגל־עד, והשני ביד ושם בירושלים. בטקסים אלה מציינים את זכר עשרת היהודים שהוצאו להורג בחג השבועות, לצד זכר כל בני הקהילה שנספו בשואה. כך נשמר זכרם של הנידונים ושל הקהילה כולה, והאירוע הפך לחלק בלתי נפרד מהמורשת ההיסטורית של יוצאי זדונסקה וולה ושל זיכרון השואה בכלל.

לקריאה נוספת

• יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000.
• גל לירן, "פורים 1942 בזדונסקה וולה", אתר עלילונה.

קישורים חיצוניים

•  אתר האינטרנט הרשמי של זדונסקה וולה
• ספר יזכור לקהילת זדונסקה וולה, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 2020-12-15)
• זדונסקה וולה באתר מורשת יהדות פולין
• זדונסקה וולה (Zduńska Wola), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• דף על צבי גיל, ניצול שואה מזדונסקה וולה, בתערוכה "בחרנו בחיים" באתר יד ושם
• ארגון יוצאי זדונסקה וולה (ע״ר)
• ד"ר יעקב למברג – מנהיג בשעת מבחן באתר "ההתנגדות היהודית בשואה"
• אוולין צגנהאגן, זדונסקה וולה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 121–124), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• השיר על שלמה ז'ליכובסקי, יצחק קצנלסון
• זדונסקה-וולה (פולין), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. גל לירן, "פורים 1942 בזדונסקה וולה", אתר עלילונה.
2. ((יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 90.
3. יצחק ניומן עם מיכאל פאלנסיה־רות, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust, הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2000. עמ' 92.
4. "השיר על שלמה ז'ליכובסקי" / יצחק כצנלסון", ארגון יוצאי זדנוסקה וולה.