דוקטרינת נתניהו היא תפיסה מדינית־מוסרית וצבאית כוללת למאבק בטרור, שנוסחה בשנת 1986 במאמרו של בנימין נתניהו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". תפיסה זו רואה בטרור תופעה פוליטית ופסיכולוגית רחבת היקף, שמטרתה לערער את יסודותיה של החברה הדמוקרטית באמצעות הפחדה, שחיקה מוסרית וערעור האמון בין האזרח לשלטון. נתניהו מגדיר את הטרור כבחירה מודעת באלימות לשם השגת אפקט ציבורי, ולא כתוצאה של מצוקה חברתית או עוול פוליטי. בכך הוא מבקש לנתק את הדיון מהסברים סוציולוגיים ולהעמיד את הטרור כאתגר מוסרי בפני הציוויליזציה המערבית כולה.
הדוקטרינה מדגישה כי המאבק בטרור איננו יכול להתמצות באמצעים ביטחוניים בלבד, אלא מחייב עמידה ערכית ותגובה כוללת המשלבת כוח מדיני, כלכלי וצבאי. נתניהו טוען כי חולשתו של המערב איננה נעוצה בחוסר עוצמה, אלא בבלבול מוסרי ובהיסוס להפעיל את כוחו מתוך אי-אמונה בצדקת דרכו. משום כך, הוא קורא למערב להתעשת, לגלות נחישות מוסרית, ולהשיב לטרור במאבק עקבי ונטול פשרות – לא רק כדי להגן על ביטחונו, אלא כדי להבטיח את הישרדות עקרונות החירות והאומץ שעליהם בנוי העולם החופשי.
הרחבת השפעתה של דוקטרינת נתניהו על הזירה הבין־לאומית מיצבה את נתניהו עצמו כדמות מזוהה עם ההנהגה הערכית של "העולם החופשי". תפיסתו, שהציגה את הטרור כאתגר מוסרי גלובלי ולא כמאבק מקומי, אומצה בשיח המערבי לאחר פיגועי 11 בספטמבר והפכה לשפתם של מנהיגים, ממשלים וארגוני ביטחון ברחבי העולם. רעיון "המאבק בציר הרשע" וההצדקה לשימוש בכוח כתגובה מוסרית לאיום – עקרונות שהציג כבר בשנות ה-70 וה-80 – הפכו ליסודות המדיניות האמריקאית והאירופית בתחילת המאה ה־21. בכך, נתניהו הפך לדמות המזוהה עם תפיסת ה"מלחמה בטרור" לא רק כראש ממשלה ישראלי אלא כסמל רעיוני למאבק הציוויליזציה הדמוקרטית מול אויביה. לאורך השנים הוא תפס בעיני רבים את מקומו של "מגן המערב" – מנהיג המגלם את האמונה כי נחישות מוסרית, עמידה עיקשת על צדקת הדרך והיעדר פשרות עם ארגוני טרור הם תנאי הכרחי לשימור העולם החופשי כולו.
דוקטרינת נתניהו לא רק עיצבה את מדיניות הימין אלא גם ערערה את גבולות השמאל המדיני במערב. היא יצרה שפה מוסרית וכלי חשיבה שהפכו כה דומיננטיים עד שגם מנהיגים המזוהים עם מחנות ליברליים או סוציאל־דמוקרטיים אימצו אותם. לאחר מתקפות הטרור של תחילת המאה ה־21, מנהיגים מערביים רבים – בהם טוני בלייר, ז'וז'ה לואי סאפארו, ברק אובמה ואחרים – השתמשו באותו אוצר מילים רעיוני שנתניהו עיצב: הבחנה חדה בין "עולם חופשי" ל"ברבריות", דחיית ההסבר הסוציולוגי לטרור, והצדקה מוסרית לשימוש בכוח כתגובה צודקת. בכך, הדוקטרינה עיקרה את השמאל מהיסוד האידאולוגי שהיה מזוהה עמו – דיאלוג, רציונליזציה של סכסוך וחיפוש אחר פתרון פוליטי – והפכה את השפה הביטחונית למכנה משותף על־מפלגתי. גם מפלגות שהציבו את עצמן כביקורת על מדיניות הכוח מצאו את עצמן מקבלות את המסגרת הערכית שנתניהו ניסח: שאין הצדקה מוסרית לשיחות עם ארגוני טרור, וששלום אמיתי מותנה קודם כול בכניעתו של האויב. השמאל, שביקש בעבר לטעון כי הטרור הוא תוצר של תנאים חברתיים וכלכליים, אימץ בהדרגה את התפיסה שלפיה הוא תוצאה של בחירה באלימות טהורה, ובכך איבד את ייחודו הרעיוני מול הימין.
רקע היסטורי
המאמר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" נכתב באמצע שנות ה־80, תקופה שבה התגברו פיגועי הטרור הבינלאומיים והפכו לתופעה יומיומית בזירה העולמית. זו הייתה תקופה של חטיפות מטוסים, תקיפות נגד שגרירויות ורציחות פוליטיות שבוצעו בידי ארגונים חמושים בעלי זיקה אידאולוגית, לאומית או דתית. באירופה פעלו באותן שנים קבוצות כמו "הבריגדות האדומות" באיטליה ו"סיעת באדר־מיינהוף" בגרמניה, בעוד במזרח התיכון התחזקו ארגוני טרור פלסטיניים ונתמכו בידי מדינות עוינות למערב. האיום הלך והתרחב, אך למרות היקפו, מדינות רבות במערב המשיכו להתייחס אליו כאל עניין פלילי מקומי ולא כאל מלחמה בעלת היגיון מדיני ומוסרי משלה.
בתוך מציאות זו כתב נתניהו את מאמרו מתוך שאיפה להתריע מפני האדישות המערבית ולנסח גישה חדשה שתגדיר את הטרור כאיום אסטרטגי על עצם קיומו של העולם החופשי. הוא פעל על רקע שורה של אירועים דרמטיים שהמחישו את כישלון המדיניות הרכה כלפי הטרור – ממשברים של בני ערובה בלבנון ובאירופה ועד להתקפות חוזרות נגד יעדים ישראליים. ישראל, שהייתה נתונה אז בעימותים מתמשכים עם ארגוני טרור פלסטיניים, שימשה מבחינתו מקרה מבחן להבנת תופעה רחבה בהרבה: מלחמה מודרנית המתנהלת מחוץ לכללים המקובלים של מדינות ריבוניות. המאמר נכתב אפוא בתקופה שבה הטרור הפך לשפה בינלאומית של לחץ פוליטי, והמערב נדרש להגדיר מחדש את יחסו לתופעה שלחצה עליו מבחוץ ואיימה לפרקו מבפנים.
הדוקטרינה
מהות הטרור ומטרתו
לפי נתניהו, הטרור הוא בראש ובראשונה פעולה פסיכולוגית — לא מאבק צבאי של כיבוש אלא ניסיון להרעיל את המרקם המוסרי־פוליטי של החברה המערבית באמצעות פחד ושיתוק האמון. מטרת הטרור איננה בהכרח להרוס כלי לחימה או להשיג שטחים, אלא לשדר מסר ציבורי ברור: ממשלות דמוקרטיות אינן מסוגלות להגן על אזרחיהן, וכך קומץ מפעילים יכול לערער אימפריות שלמות על ידי יצירת תחושת חוסר אונים מהממשל ועד לפרט.
השפעת הטרור, לדעתו, נמדדת בפרופורציה הבלתי־שוויונית בין מעשה לתוצאה: פיגוע בודד עלול לשנות סדרי עולם אם הציבור מאבד אמון והמדינה מתביישת או נכנעת. זו "הצגה" תיאטרלית שבה החשיפה התקשורתית, הדיון הציבורי והלחץ הפוליטי הם חלק מהנשק — ולכן הטרור הופך לתופעה חברתית שמנצלת חירויות דמוקרטיות (עיתונות חופשית, רגישות מוסרית) כדי להפוך אותן לנקודות תורפה, ולטרפד את יכולת המדינה לפעול ללא שיתוק ותפיסה של כישלון מוסרי.
הערעור המוסרי של החברה המערבית
נתניהו רואה בטרור ניסיון מכוון לשחוק את יסודות המוסר של הציוויליזציה המערבית, בכך שהוא מטשטש את הגבול בין טוב לרע ובין תוקפן לקורבן. עוצמתו של הטרור, לשיטתו, אינה טמונה בהרג אלא בהשפעה הפסיכולוגית – ביכולת להפוך את הזוועה לשגרה, ולגרום לחברה לאבד את תחושת הצדק והזעזוע. כשהמערב מנסה להבין את מניעי הטרור או להצדיקם, הוא מתחיל לשפוט את עצמו לפי ערכי אויביו ולמדוד את פעולותיו באמות מידה של חולשה, עד שהרג חפים מפשע נתפס כדבר "מובן בנסיבות".
הסכנה האמיתית, לדבריו, היא שהמערב יאמץ את נקודת המבט של התוקפן ויאבד את ביטחונו המוסרי. כאשר תקשורת וממשלות מצדיקות מעשי טרור או מציבות סימטריה מוסרית בין רוצח למתגונן, הן מחליפות שיפוט מוסרי בספקנות אינטלקטואלית. בכך נוצרת אדישות ציבורית, שבה חמלה הופכת לחולשה והגנה עצמית מוצגת כעוול. ברגע שבו החברה הדמוקרטית מאבדת את אמונתה בצדקתה, היא נכנעת לאויביה לא בכוח הנשק, אלא בהיסוס הערכי שמפרק מבפנים את יסודות החירות.
דחיית תפיסת "מחזור האלימות"
נתניהו דוחה את הרעיון שהטרור נובע מסיבות חברתיות או פוליטיות, כמו עוני או דיכוי, ורואה בו בחירה מוסרית מודעת באלימות. הוא מבחין בין התנגדות מזוינת לגיטימית – המכוונת נגד מטרות צבאיות – לבין טרור הפוגע באזרחים בשם אידיאולוגיות ריקות. כדוגמה, הוא מזכיר את תנועות המחתרת באירופה שלא תקפו אזרחים גרמנים, ומדגיש שהטרור הערבי החל עוד לפני קום המדינה ולכן אינו תולדה של עוולות מאוחרות אלא של אידיאולוגיה אלימה. בעיניו, ניסיון להסביר את הטרור באמצעות "סיבות יסוד" הוא עיוות מוסרי והיסטורי שמעניק לגיטימציה לפשע ומעניש את הקורבן.
הוא תוקף גם את המושג "מחזור האלימות", וטוען כי ההשוואה בין פיגוע טרור לבין תגובת נגד צבאית היא שקרית ומחלישה את המערב. לדבריו, תגובה נחושה נגד טרוריסטים איננה הסלמה אלא הגנה על הסדר החוקי ועל חפים מפשע. נתניהו מזהיר כי טשטוש הגבול המוסרי בין תוקפן למתגונן מאפשר לטרור להשתלט על השיח ולכנות את מגיניו "טרוריסטים". הוא מסכם כי רק הבחנה ברורה בין מעשה רצח לבין פעולה מוסרית למניעתו תאפשר למערב להילחם בטרור מבלי לאבד את הצדקת קיומו.
עקרון אי-הכניעה וההרתעה
בלב דוקטרינת נתניהו עומד עקרון אי־הכניעה, שלפיו כל ויתור לטרור הוא כישלון מוסרי ומדיני המדרבן אלימות נוספת. לדבריו, עצם המשא ומתן עם טרוריסטים מוכיח שהאלימות משתלמת, פוגע באמון הציבור ומערער את יסודות הביטחון. הוא סבור שממשלה חייבת לעמוד איתנה גם במחיר קורבנות, שכן עמידה תקיפה מחזקת את אמון האזרחים ואת הרתעת האויב. הפחד הוא נשקם של הטרוריסטים, והאומץ להגיב בעוצמה הוא התרופה היחידה נגדו. נתניהו מדגיש כי הרתעה נבנית רק במעשים – בהבהרה מתמדת שהאלימות לא תשתלם ושכל מתקפה תיענה בפעולת תגמול נחושה.
בעיניו, מדיניות ישראל של סירוב עקרוני להיכנע לטרור, לצד פעולות צבאיות ממוקדות כמו אנטבה ומעלות, מוכיחה כי נחישות מצמצמת חטיפות ופיגועים. אי־כניעה היא לא רק אסטרטגיה ביטחונית אלא חובה מוסרית: ממשלה שאינה פועלת נחושות מאבדת את זכותה להנהיג ופותחת פתח לקיצוניים. לכן יש להכות בטרור בעקביות, גם אם יש מחיר אזרחי, כדי למנוע ממנו את יתרונו הפסיכולוגי.
מצב בני ערובה
לפי נתניהו, חטיפת בני הערובה היא הצורה הקלאסית של הטרור—מנגנון סחיטה מוסרי־פסיכולוגי שבו העשייה האלימים מקושרת לדרמטיזציה תקשורתית שמטרתה לשתק החלטות מדיניות ולחשוף את חוסר האונים של המדינה; הפשע אינו רק פגיעה בגוף אלא מופע פומבי שמכריח דמוקרטיות לבחור בין ויתור מוסרי או נטישת אזרחיהן, ובכך קורע את המרקם הערכי שלהן.
מכאן עקרונות הפעולה של הדוקטרינה: איסור מוחלט על כניעה לדרישות טרוריסטיות—ויתור יוצר תקדים ומעודד חטיפות; חובת פעולה צבאית נמרצת גם במחיר סיכון כדי לשבור את אמון הטרוריסט ביכולתו להשיג "ניצחון" פסיכולוגי; ואנטבה מוצגת כדוגמה ליישום מוצלח שמרתיע עתידית. לטענתו, רק עמידה ברורה ובעקביות באי־הכניעה, משולבת בפעולה מוכחת, מנתקת את כוח המשיכה הפסיכולוגי של החטיפות.
המדיניות הרצויה כנגד מדינות תומכות טרור
על פי דוקטרינת נתניהו, אין להפריד בין ארגוני טרור ובין המדינות המספקות להם מקלט או סיוע: הרעיון של "טרור עצמאי" הוא אשליה, ומדינה שמאפשרת טרור — ברשלנות או בכוונה — מוותרת על חסינותה. לפיכך מנסח נתניהו עיקרון ריבונות מותנית באחריות: מדינות שאינן מונעות טרור אינן רשאיות ליהנות מזכויות הנורמליות של קהילה בין-לאומית, ויש לשבור את ההבחנה בין "מדינה" ל"ארגון" ולחייב בחירה ברורה בין שיתוף פעולה עם העולם החופשי לבין סיוע לכוחות ההרס.
כתגובה הוא קובע שלושה מישורים מחייבים: פוליטי — גינוי חד, ניתוק קשרים דיפלומטיים וסגירת בסיסים חתרניים; כלכלי — סנקציות חריפות, חרמות והגבלות תעופה וסחר כדי לייבש מקורות מימון ולכנות את המשטרים התומכים; וצבאי — כאשר האמצעים האחרים נכשלים חלה חובה לפעול צבאית נגד מוקדי טרור ומוסדות שלטון התומכים בו, לא כנקמה אלא כאכיפת אחריות ריבונית. המסר המוסרי של הדוקטרינה ברור: אין נייטרליות מול הטרור — מי שאינו נלחם בו עומד לצדו, והעולם החופשי חייב להבהיר שאי־תגובה היא הכשרה למעשה הפלילי.
אחריותן של המדינות הנייטרליות
נתניהו טוען שאין נייטרליות אמיתית במאבק בין חופש לאלימות: מדינה שאינה פועלת נגד טרור – משתפת פעולה עמו. בעיניו, סירוב להסגיר טרוריסטים, הענקת מקלט או מתן מעבר בטוח אינם ביטויי זהירות מדינית אלא מעשי סיוע ישיר. הנייטרליות היא בעיניו אשליה מוסרית וצביעות, שכן מי שאינו מתנגד לרוע – תומך בו בפועל.
הוא מדגיש שעקרון האחריות הבין־לאומית מחייב פעולה ולא שתיקה. מדינות המסרבות לשתף פעולה עם מאבק בטרור הופכות לשותפות בקנוניה המאיימת על כל הדמוקרטיות. נתניהו רואה בסובלנות בשם "זכויות אדם" או "עצמאות שיפוטית" שימוש ציני שמחליש את החירות, ומזהיר כי הימנעות ממעורבות אינה ניטרליות אלא עידוד לאויב. לשיטתו, טרור שאינו נענה בכוח יחצה גבולות ויפגע לבסוף גם במי שבחר לעמוד מנגד.
תפקיד כלי התקשורת
נתניהו מציב את התקשורת בלב המאבק נגד הטרור, וטוען כי חירותה הפכה לכלי בידי אויבי החירות. הטרור, לדבריו, אינו יכול להתקיים ללא תשומת הלב התקשורתית שמספקת לו תהודה, משמעות ולגיטימציה. כל פיגוע מתוכנן במחשבה כיצד ייתפס בציבור וכיצד יוצג בכותרות, והעיתונות – מתוך תאוות סנסציה או חיפוש איזון מדומה – מעניקה לו את הבמה הדרושה. בכך היא מפיצה את תעמולתו ומעמעמת את ההבדל בין דיווח לבין שיתוף פעולה עם מניפולציה פסיכולוגית.
לפי הדוקטרינה, עיתונות חופשית מחויבת לאחריות מוסרית: לחשוף מידע מדויק ולמנוע מהטרור את החמצן הציבורי שעליו הוא נשען. נתניהו קורא להבחין בין חופש ביטוי לבין חופש לחזק את אויבי החירות, ומזהיר כי אימוץ שפת ההצדקות או נרטיב ה"מחזוריות" הוא כניעה מוסרית. תפקידה של התקשורת, לדבריו, הוא להגן על הדמוקרטיה – לחשוף את הזוועה בלי להעניק לה צידוק – ורק כך לשמור על מקומה כחלק ממערך ההגנה של החברה החופשית במאבקה בטרור.
המכשולים במערב
נתניהו מזהה שלושה כשלים מרכזיים המחלישים את העולם המערבי במאבקו בטרור: תאוות הבצע, הפחדנות הפוליטית והמבוכה המוסרית. תאוות הבצע, לדבריו, גורמת לממשלות ולתאגידים להעדיף רווח כלכלי על פני עקרונות, ולהעלים עין ממדינות תומכות טרור כל עוד יש להן אינטרסים משותפים. בכך הופכת הכלכלה למכתיבה את הערכים, והצדק מתחלף בנוחות – מצב שבו משטרים אלימים נהנים מחסינות בינלאומית משום שהם רווחיים למערב.
הכשל השני הוא פחדנות פוליטית – הנטייה של מנהיגים להימנע מעימותים בשם זהירות או איזון, שהיא בעיני נתניהו לא תבונה אלא סירוס מוסרי. הפחד להרגיז אויבים או דעת קהל מעניק לטרור עליונות פסיכולוגית. הכשל השלישי הוא המבוכה המוסרית, שבה ערכי ההומניזם מתערבבים עם חולשה, והמערב מאבד את היכולת להבחין בין חמלה לבין ויתור. שלושת כשלים אלה, המזינים זה את זה, יוצרים מעגל של שיתוק שבו המערב מאבד את אמונתו בצדקת דרכו ומעניק לטרור את ניצחונו הגדול ביותר – ניצחון מבפנים.
עקרון האומץ
בלב דוקטרינת נתניהו עומד עקרון האומץ, המוגדר כיסוד העליון במאבק בטרור וכניגוד הישיר לפחד שהוא מקור כוחו של האויב. רק אומץ מוסרי, מדיני ועקבי מסוגל לשבור את מעגל הפחד ולהחזיר למערב את ביטחונו העצמי ואת אמונתו בצדקת דרכו. בעיניו, אומץ איננו רגש אלא בחירה מודעת – העדפת עיקרון על פני נוחות. ממנו נובעים כל יסודות הדוקטרינה: הרתעה, אי־כניעה, אחריות ונכונות לשלם מחיר למען החירות.
נתניהו מבחין בין שלושה סוגים של אומץ הדרושים למערב: אומץ פוליטי – היכולת של מנהיגים לעמוד על עקרונותיהם גם מול לחץ, ביקורת או סכנה; אומץ צבאי – נכונות הלוחמים לפעול בנחישות גם במחיר חיים, כביטוי למחויבות מוסרית עמוקה; ואומץ אזרחי – עמידת הציבור מול הטרור בלי להיבהל ובלי לדרוש כניעה. שלושת הממדים הללו מאחדים את הפרט, המנהיג והעם סביב אמונה בצדקת הדרך. אומץ זה הוא המבחן העליון של הציוויליזציה החופשית: רק חברה שמחזיקה באומץ פנימי מסוגלת להגן על חירותה ולנצח לא רק בקרב הפיזי אלא במאבק הרעיוני על דמות האדם החופשי.
הביקורת על הדוקטרינה
הביקורת על הדוקטרינה עוסקת בראש ובראשונה בהשלכותיה המעשיות והמוסריות על המדיניות הבין־לאומית מאז שנות ה־80. מבקריה טוענים כי היא הפכה למסד הרעיוני של המאבק הגלובלי בטרור לאחר 11 בספטמבר, אך במקום להביא לביטחון וליציבות, הניבה סדר עולמי אלים ומפוחד יותר. תפיסת העולם שמעמידה את הטרור כמהות בפני עצמה – תופעה שאין להבין או להקשר, אלא רק להשמיד – נתפסת כגורם שהכשיר מדיניות של שימוש בלתי־מובחן בכוח, פגיעה באוכלוסיות אזרחיות והצדקת מלחמות מנע בשם המאבק ברוע. גישה זו, המבוססת על ההנחה ש"הגורם לטרור הוא הטרוריסט", מבטלת כל דיון היסטורי או פוליטי, ומאפשרת להציג קבוצות שונות – מתנועות לאומיות ועד ארגוני ג'יהאד – כישות אחת המאיימת על "העולם החופשי".
מבקרים מצביעים על כך שתפיסה זו שימשה בסיס למדיניות האמריקאית לאחר 2001, עם אימוץ מלא של שפת "המלחמה בטרור". התוצאה, לטענתם, הייתה כישלון אסטרטגי מתמשך: מלחמות באפגניסטן ובעיראק, עלייה חסרת תקדים בכוחם של ארגוני טרור חדשים והעמקת משברי המזרח התיכון. הדוקטרינה, שנועדה להביס את הטרור באמצעות נחישות צבאית, הפכה למנגנון שמייצר אותו מחדש. במקום חיזוק הערכים הדמוקרטיים, התקבלו חוקים מגבילים, פגיעה בזכויות אדם, והיחלשות המשפט הבין־לאומי. במישור הישראלי, הביקורת רואה את אותה גישה חוזרת על עצמה במדיניות הסגר על עזה, בהסתמכות מוחלטת על הרתעה טכנולוגית ובהתעלמות מהיבטים מדיניים. האירועים של 7 באוקטובר מוצגים בהקשר זה לא רק ככישלון ביטחוני, אלא כקריסה אינטלקטואלית של רעיון שהאמין כי כוח לבדו יוכל להבטיח ביטחון.
מבקרי הדוקטרינה טוענים גם כי עצם האופן שבו היא מגדירה את הטרור יוצר דה־הומניזציה של עמים שלמים. הגדרת קבוצות ערביות ומוסלמיות כ"מגלמות את מהות הטרור" מאפשרת, לדעתם, פעולות צבאיות גורפות כלפיהן מבלי להצדיק או להידרש לבחינה מוסרית. גישה זו, שמקורה עוד בניסוחי שנות ה־80, נתפסת כהמשגה אידאולוגית שמעניקה לגיטימציה לשימוש בלתי מוגבל בכוח ומוחקת את ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. היא גם מחזקת את הדיכוטומיה התרבותית שבין "העולם החופשי" ל"ברברים", ומנציחה את מעגל האלימות שאותו ביקשה לנתק.
במישור העקרוני, הביקורת גורסת כי הדוקטרינה יצרה תלות פסיכולוגית באיום הטרור, שהפך למוקד זהות מדינית במערב. מדינות דמוקרטיות אימצו שיח של "מלחמת תרבויות" והפנימו את ההיגיון הביטחוני כמסגרת פעולה יחידה. תפיסת נתניהו – שלפיה ניצחון מושג רק באמצעות כוח מתמיד וללא פשרות – נותרה ללא הגדרה של מטרה סופית, ובכך הפכה למעגל סגור שבו כל כישלון מהווה הוכחה שיש להפעיל עוד כוח. לפי הביקורת, ההיגיון הזה הוביל למצב שבו "המלחמה בטרור" חדלה להיות אמצעי והפכה למצב קבע.
לטענת המבקרים, תפיסתו של נתניהו התפתחה במהלך העשורים האחרונים למעמד חסר תקדים: ממדיניות ביטחונית ישראלית מוגבלת היא הפכה לשפה אידאולוגית גלובלית, שבאמצעותה המערב מפרש את המציאות המדינית והביטחונית שלו עצמו. אחרי פיגועי 11 בספטמבר, הדוקטרינה שהציג כבר בשנות ה־80 התקבלה כמעט כלשונה בממשלים מערביים – בראשם ממשל ג’ורג’ בוש – וקבעה מחדש את גבולות השיח: מאבק מתמיד בין "העולם החופשי" לבין "כוחות הרוע", ביטול ההבחנה בין עימותים מקומיים למלחמה כוללת, ושימוש מתמשך במונחי מוסר כדי להצדיק הפעלת כוח בלתי מוגבל. לפי ביקורת זו, נתניהו לא רק אימץ את המלחמה בטרור – הוא יצר את המסגרת הרעיונית שבתוכה היא התגבשה.
הביקורת מגדירה את תהליך זה כמהלך שבו נתניהו הפך, הלכה למעשה, למנהיג הסמלי של העולם המערבי החדש. מאז תחילת שנות ה־2000 הוא מגלם את דמותו של "המגן האחרון של הציוויליזציה", דמות הנותנת לגיטימציה מוסרית לשימוש בכוח בשם ערכי החירות והביטחון. מנהיגים מערביים, גם מקרב הזרמים הליברליים, אימצו את עמדתו והפנימו את שפתו – עולם שבו כל התקפה על מדינה מערבית היא התקפה על עצם התרבות המערבית, וכל תגובה צבאית מקבלת ממד של שליחות היסטורית. כך הפך נתניהו, על אף בידודו המדיני המתרחב בזירות אחרות, למייצג של "העולם החופשי" במאבקו ההולך ונמשך נגד אויבים המוגדרים כבלתי רציונליים ובלתי ניתנים לדיאלוג.
לפי גישה זו, האירועים של 7 באוקטובר חיזקו עוד יותר את הדימוי הזה. המבקרים מציינים כי התגובה המערבית התאפיינה בהזדהות כמעט אוטומטית עם הנרטיב שהציג נתניהו – מאבק מוסרי מוחלט נגד "הרוע", ללא דיון בתוצאות או באחריות. העולם, כך הם טוענים, אימץ שוב את אותה תפיסת עולם שהובילה בעבר לכישלונות של עיראק ואפגניסטן, אך כעת היא מופעלת תחת הנהגתו הסמלית של נתניהו. המושג "מנהיג העולם החופשי" מתפרש כאן לא כהצהרה רשמית אלא כמצב אידאולוגי: המערב נושא את עיניו אליו כמי שמגלם את נחישות הכוח ואת ההצדקה המוסרית למלחמה מתמשכת.
הביקורת רואה בתופעה זו את שיאו של תהליך בן ארבעה עשורים שבו דוקטרינת נתניהו עיצבה לא רק את מדיניות ישראל אלא גם את דמותה של הציוויליזציה המערבית בעיני עצמה. היא טוענת כי ההפנמה הזו הפכה את המאבק בטרור ליסוד זהותי, שבו נתניהו משמש סמל של עידן – עידן שבו הפחד מגדיר את החירות, והאומץ מתורגם להפעלת כוח חסרת גבולות.
מלחמת חרבות ברזל בראי הדוקטרינה
מלחמת חרבות ברזל היא נקודת השיא המוחשית ביותר של דוקטרינת נתניהו. המלחמה שנפתחה במתקפת ה־7 באוקטובר 2023 הובילה לאימוץ יסודותיה של הדוקטרינה באופן חסר תקדים: הגישה שאין להבין את הטרור אלא להכריעו, תפיסת מאבק מוסרי בין עולם חופשי לרשע מוחלט, והנחה כי עצם הקיום של גורמי טרור הוא איום על עצם קיומה של הציוויליזציה. דוברי הימין הציגו את המערכה בעזה כ"מלחמת האור בחושך", ביטוי שמגלם את הנרטיב המרכזי של הדוקטרינה — טרור איננו תוצאה של מצוקה, אלא בחירה מוסרית ברוע, שמולה אין מקום לפשרה.
במהלך הלחימה ברצועת עזה ניכרו כל עקרונות היסוד של דוקטרינת נתניהו. ישראל דחתה כל הצעה להפסקת אש שנראתה כוויתור, הציבה את עקרון ההרתעה מעל לכל שיקול מדיני, והגדירה את מטרת העל של המערכה כ"חיסול חמאס" — לא כמטרה טקטית אלא כמבחן מוסרי. עמדות אלו נשענו ישירות על התפיסה שנתניהו הציג כבר בספרו "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח": אין משא ומתן עם הטרוריסטים, אין נייטרליות ביחס אליהם, ואין לגיטימציה בינלאומית למדינה שאינה מונעת טרור משטחה. בהתאם לכך, ישראל הרחיבה את פעולותיה הצבאיות למרחב אזורי רחב בהרבה: תקיפות חוזרות נגד מטרות איראניות בסוריה, עימות יומיומי מול חזבאללה בלבנון, ותקיפות חשאיות בתימן ובאיראן שנועדו לשבש את צירי האספקה של "הציר השיעי". בעיני מבקריו, זהו בדיוק מימושו המעשי של "המאבק העולמי בטרור" שנתניהו הטיף לו מאז שנות ה־80 — מאבק שבו הגבולות הגיאוגרפיים מיטשטשים והאויב הופך למושג מופשט המאחד תחתיו מדינות, תנועות וגורמים שונים כ"רשת אחת של רשע".
במקביל למערכה הצבאית ניהלה ישראל מערכה תודעתית חסרת תקדים. נתניהו הציג את ישראל לא רק כצד מותקף אלא כמוצב הקדמי של העולם החופשי במלחמתו בברבריות. בנאומיו הדגיש כי התגובה הישראלית נועדה לא רק להגן על יהודים, אלא להגן על האנושות. שפה זו – שפה של שליחות עולמית – הייתה המשך ישיר לדוקטרינה שראתה בטרור מתקפה נגד התרבות המערבית כולה. התקשורת הישראלית התגייסה ברובה לנרטיב זה, תוך הדגשת האכזריות של חמאס והצגת המערכה כמבחן מוסרי של עמידה ולא רק של הישרדות. במרחב הבין־לאומי, לעומת זאת, נוצר עימות חריף בין תדמית "ישראל הלוחמת בטרור" לבין הביקורת על ממדי ההרס בעזה. לפי הדוקטרינה, הממד המוסרי הוא מוחלט — אין השוואה בין תוקפן לקורבנו — אך בשיח הגלובלי, שבו התמונות מהשטח עיצבו את דעת הקהל, נוצרה שחיקה גוברת ביכולת של ישראל להחזיק במעמד של "הצד הצודק".
הלחימה בחזיתות הצפון והדרום יצרה בפועל את מימוש חזון "האחדת הזירות" שעליה דיברו ראשי ארגוני הטרור במשך שנים. ישראל נלחמה בו־זמנית מול שלוחות של איראן — חמאס, חזבאללה, הג’יהאד האיסלאמי והחות'ים – כאשר כל פעולה נתפסה כחלק ממלחמה כוללת על הסדר האזורי. בהתאם לדוקטרינה, ישראל ראתה באיראן "מדינה תומכת טרור" שיש להטיל עליה אחריות ישירה, ובמקביל הפעילה לחץ על מדינות שנחשדו במימון עקיף, ובראשן קטאר, בדרכים שונות – מאיומים לסגירת רשת אל-ג'זירה בישראל, ועד הפצצה בשטחה הריבוני של קטאר עצמה. נתניהו הדגיש במעשיו כי אין הבדל בין מי שמבצע את הטרור לבין מי שמאפשר אותו, ובכך שיקף את עקרון "הריבונות המותנית" שנוסח כבר בשנות ה־80: מדינה שאינה מונעת טרור משטחה מאבדת את חסינותה.
המערכה הפכה גם לזירת מבחן פנימית לדוקטרינה. נתניהו נאלץ להתמודד עם לחץ ציבורי כבד מצד משפחות החטופים, שדרשו משא ומתן עם חמאס, בעוד ראשי הימין העמוק – ובעיקר השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר – אימצו בגלוי את הפרשנות הקיצונית של הדוקטרינה, שלפיה אין לנהל שום מו״מ ואין לבצע עסקאות עם ארגוני טרור בכל תנאי. גישתם ביטאה את עקרון "אי־הכניעה" במובנו המוחלט – תפיסה הרואה בכל ויתור ביטוי לחולשה מוסרית המאיימת על עצם קיומה של ההרתעה. נתניהו עצמו שמר על עמימות גדולה יותר, כנובע מתפקידו כראש ממשלה המבקש לשמור על קונצנזוס רחב, אך הדגיש כי כל צעד מדיני חייב לעמוד במבחן ההרתעה. ההבדל בין חיי אדם לבין עקרון ההרתעה נתפס בידי מבקריו כצומת מוסרית שבה נבחנת יכולתה של הדוקטרינה לעמוד במבחן המציאות. התמיכה הציבורית הראשונית במהלכים הצבאיים נשחקה בהדרגה, אך נתניהו המשיך להציג את עמדתו כשמירה על "גבולות המוסר" מול הפיתוי לחולשה.
בזירה הבין־לאומית, נתניהו הציג עצמו שוב כמנהיג של "העולם החופשי", וזכה לתמיכה פומבית ממנהיגים שמרניים כמו דונלד טראמפ, ויקטור אורבן, חירט וילדרס, ואחרים, אך גם להסתייגות גוברת. לטענת חוקרים, עצם ההיענות המהירה של המערב לשפתו – "מלחמת הטובים ברעים", "מאבק על הציוויליזציה" – מעידה עד כמה הדוקטרינה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהמחשבה הביטחונית המערבית מאז 2001.
כך, במלחמת חרבות ברזל, הדוקטרינה ניצבת הן כמסגרת פעולה והן כאבן בוחן. מצד אחד, היא העניקה לישראל בסיס מוסרי ברור ונחישות חסרת תקדים; מצד שני, היא חשפה את מגבלותיה של תפיסה המבוססת על כוח בלבד. המלחמה בלבנון, התקיפות בסוריה ובתימן, העימותים מול איראן והמערכה התודעתית בזירה הבין־לאומית מצביעים כולם על כך שדוקטרינת נתניהו עברה מהיותה אסטרטגיה לאומית לתפיסת עולם טוטאלית – כזו שמגדירה את המציאות דרך עקרונות מוחלטים של מוסר, פחד ואומץ, אך מותירה פחות מקום למדיניות גמישה או לפתרון מדיני בר־קיימא.
לקריאה נוספת
- בנימין נתניהו (עורך), "הטרור – איך יוכל המערב לנצח", ספרית מעריב, שנת 1987.
- הדי עטיה, "‘The war on terror’ and continued Western failure", אתר IPS, 4 במרץ 2024.
- ז'אן פייר פיליו, "How Benjamin Netanyahu became the self-proclaimed leader of the 'civilized world'", אתר לה מונד, 30 באוקטובר 2023.
