תוכנית השלבים של בן-גוריון (1937)

תוכנית השלבים של דוד בן-גוריון, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו מ-1 ביולי 1937 ערב פרסום המלצות ועדת פיל, מהווה פרשנות אסטרטגית שנועדה להפוך את הוויתור הטריטוריאלי הצפוי לכלי למימוש הציונות. בן-גוריון התייחס לתוכנית החלוקה לא רק כאל סכנה שיש להימנע ממנה, אלא כאל הזדמנות היסטורית גדולה הטומנת בחובה את יצירתה של מדינה עברית, ולו קטנה, במטרה לגאול את ארץ ישראל השלמה כולה.

תפיסה זו הובילה להגדרה מחדש של המדינה היהודית המוצעת: היא אינה מטרה סופית, אלא אך ורק מכשיר שנועד לשרת את הציונות. בן-גוריון דחה את עמדתם של אלה שראו בעצם הקמת מדינה עברית, ללא קשר לשטחה או גבולותיה, ערך חיובי כשהוא לעצמו – כסילוף הרעיון הציוני. לדידו, מדינה קטנה אינה משנה את גורלו של העם היהודי מחוסר המולדת, כפי ששר יהודי בגולה אינו פותר את שאלת העם היהודי. המהות היא התרכזות האומה והתערותה במולדת ובין עמי העולם. לכן, הוא הגדיר את המדינה היהודית כמכשיר הקיבוצי המשוכלל ביותר להגשמת הציונות – כלי לקיבוץ גלויות בארץ־ישראל.

האסטרטגיה שלו התבססה על ההבחנה בין ארץ ישראל השלמה, המשתרעת בין ים סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, לבין המדינה היהודית שתקום בפועל. בן-גוריון הביע אמונה בלתי מעורערת כי הארץ השלמה כולה בסופו של דבר תהיה של התנועה הציונית, אמונה שאינה תלויה במנדט או באנגליה. מנקודת מבט זו, תוכנית השלבים מציגה את המדינה העברית הקטנה כשלב ראשוני וטקטי – הקמת מדינה יהודית בתוך ארץ־ישראל ללא הפיכת ארץ־ישראל כולה למדינה יהודית. הוא ראה בכל יחידה עצמאית שתקום, מועד מושבה ועד עיר או נמל עברי, כ"מדינה יהודית קטנה". כציוני מדיני, הוא ראה בהקמת מדינות יהודיות כיחידות עצמאיות את המכשיר להקמת מדינה גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ־ישראל כולה.

אסטרטגיית המדינה הקטנה

אסטרטגיית השלבים של בן-גוריון נשענה על תפיסה פרגמטית לפיה גאולת הארץ מתבצעת באופן מצטבר ומעשי, בניגוד לשאיפה ערטילאית או תפילה בלבד. הוא טען כי לדבר, לשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ ישראל כולה, אך לגאול אפשר רק שעל שעל. הוא הדגיש כי כל הניסיונות שנעשו במשך מאות שנים וגם בדור האחרון להתישב בתוך יישובים ערבים, כמו בעזה, שכם, רמלה וחברון, עלו בתוהו ונחרבו.

מתוך ניסיון היסטורי זה, זיהה בן-גוריון חוק מבצבץ ומיוחד בתולדות ההתיישבות: ההתחברות שבין ישראל ובין ארצו לא תיתכן בלי עצמאות וייחוד. הוא הגדיר את שלושת הסימנים של מדינה – ציבור, קרקע ועצמאות – וקבע כי בכל נקודה חדשה שהוקמה בארץ נוספה מדינה חדשה. לדוגמה, כאשר יואל משה סולומון ושותפיו ייסדו את פתח תקווה, הם ייסדו מדינה יהודית, אך כאשר היהודים התיישבו בחברון – הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות, לגולה בתוך ארץ ישראל, וגולה זו חרבה בעוד שהמדינה נתקיימה והתפתחה.

תפיסה זו הובילה אותו לראות ב"רשויות יהודיות חלקיות" את יסודות המדינה העתידית. כציוני מדיני השואף למדינה יהודית, הוא הבחין תמיד בין ארץ ישראל לבין המדינה היהודית בארץ ישראל. הוא ראה בכל תגבורת של עצמאות בנקודה כלשהי עלייה בשלב ההגשמה, כאשר עליית כל יהודי יחיד לארץ היא שלב בקיבוץ גלויות, רכישת כל דונם אדמה היא שלב בגאולת הקרקע, וייסוד כל רשות יהודית הוא שלב בדרך להקמת המדינה היהודית.

כדוגמאות מובהקות לאסטרטגיית זו, הציג בן-גוריון שתי הקבלות היסטוריות:

1. ועד המושבה: הוא ראה במוסד ועד המושבה, שהוקם בימי הטורקים, ערך ממלכתי יקר. זה היה בעיניו הניצן הראשון של שלטון יהודי עצמאי בארץ, שיעמוד בתולדות התקומה כשלב ראשון בסולם המדינה העברית. הוא האמין כי ממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ כולה.
2. הפרדת תל אביב מיפו: הוא הזכיר את הוויכוח לאחר מלחמת העולם הראשונה על עצמאותו של הפרבר היהודי הצעיר ביפו. "אנשי המעשה והפטריוטים קצרי הראות", לטענתו, התנגדו להפרדת תל אביב לעירייה נפרדת, וטענו כי בהפרדה יש ויתור על חלקם ועל שלטונם ביפו, העיר הגדולה והעיקרית בארץ. אולם, לטענתו, העצמאות והעבריות הגמורה של השכונה הקטנה והצעירה הפכו למקור יצירה ואבן שואבת שריכזה אלפים ורבבות של יהודים, ויצרה את "העיר העברית הראשונה" – העיר הגדולה והראשית בארץ. הוא הדגיש כי יוצרי תל אביב ובוניה לא הסתלקו בכך מארץ ישראל אשר מחוץ לתל אביב, אלא הקימו מנוף כביר אונים לכיבוש הארץ כולה, ומנוף זה נוצר בכוח ההתייחדות והעצמאות העברית.

במקום לראות בחלוקה המוניציפלית ויתור, ראה בה בן-גוריון מנוף; כמו בגאולת הקרקע ועליית היהודים, כך גם בהקמת המדינה: הציונות עולה בשלבים. הוא סיכם את עקרון הצמיחה באומרו כי בניין בארץ קודם לבניין הארץ, והקמת מדינה בארץ קודמת להפיכה הארץ כולה לאותה מדינה.

תכנית הפעולה האופרטיבית

התכלית המעשית של תוכנית השלבים הייתה להשיג ריבונות יהודית מיידית על חלק מהארץ, גם אם קטן, כבסיס לקידום היעדים הציוניים. הוא ראה בהצעה זו את הסיכוי הגדול ביותר שהתגלה לתנועה מאז הופעת הציונות המדינית של הרצל, אשר ניסה בעבר להשיג צ'רטרים במקומות כמו חיפה, עמק יזרעאל, ואל־עריש – ניסיונות שהוגדרו על ידי בן-גוריון כניסיונות הראשוניים ליסוד מדינה יהודית קטנה, מדינת־זרת, בארץ־ישראל.

לטענתו, הריבונות העצמית מעניקה כוח שלא ניתן להשיג תחת משטר זר ואדיש, שעלול להיות עוין ומתנגד. בן-גוריון קבע כי עדיף שלטון יהודי – על אף כל הצרות והפגעים הצפויים – על פני שלטון אנגלי. לטענתו, האפשרויות הניתנות למדינה, גם מבחינת השטח, הגבולות והסמכות, אינן בנות השוואה כלל לאלה של עירייה, והשאלה היחידה שעומדת בפניהם היא האם הם בשלים לריבונות או לא – הדבר הקובע את יחסו של היישוב להצעת החלוקה הוא השטח וגבולות הסמכות המוצעים. בן-גוריון קבע כי המטרה הציונית האולטימטיבית נבחנת אך ורק ביכולתה של המדינה להוות בסיס לאפשרות של גידול וריבוי מהיר של יהודים בארץ. הוא הדגיש את חשיבות גורם הזמן כערך קובע, מכריע וגורלי, וטען כי בלי יהודים רבים לא יעמוד ליישוב שום מנדט. המדינה, מעצם קיומה כשלטון עצמאי, תאפשר את יצירת הכוח היהודי הדרוש להאצת הגידול:

1. חקיקה כלכלית וטריטוריאלית: ממשלה יהודית תוכל לקבוע בעצמה חוקי קרקע ולתקן תעריפי מכס, כצעדים חיוניים לאימוץ ההתיישבות והתעשייה היהודית.
2. שליטה בעלייה ודמוגרפיה: הריבונות תפתח את המפתח לעלייה יהודית רחבה, שבן-גוריון ראה בה תנאי ראשון במעלה לגאולה. הקמת מדינה בחלק מהארץ תביא לעלייה גדולה שתגביר את ריבוי היהודים בארץ ותהיה תנאי קודם למדינה הארץ-ישראלית היהודית.
3. כוח ביטחוני וכלכלי: הריבונות תאפשר רכישת נשק וגיוס מלווה ממלכתי, ותעניק ליהודים את ההתחלה הראשונה של כוח מזוין יהודי לגאלי (צבא).
4. עמדת משא ומתן: ניהול המשא ומתן עם השכנים הערבים יוכל להתנהל באופן שונה לחלוטין, שכן הוא יתבצע על־ידי ממשלה יהודית שמאחוריה עומד העם היהודי בכל התפוצות עם כל יכולתו המדעית, הפיננסית והפוליטית. הוא האמין כי ברית יהודית-ערבית תקום לא באמצעות הסברה בלבד, אלא על־ידי יצירת כוח יהודי בארץ, ואין מכשיר טוב להקמת כוח זה ממדינה יהודית.

על אף הסכנות והסיבוכים הכרוכים בביטול המנדט ובחלוקת הארץ – כלומר, ביטול זכויות היישוב שהובטחו במנדט לגבי כל הארץ והפיכת רוב החלק שמחוץ למדינה העברית למדינה ערבית – בן-גוריון התעקש כי יש לשקול את הרווח לעומת ההפסד, וכי אין להחמיץ את ההזדמנות הגדולה של הקמת מדינה יהודית, שמהווה שלב בעל ערך מכריע.

ההתפשטות העתידית

הבסיס לתוכנית השלבים של בן-גוריון היה האמונה כי המדינה היהודית הקטנה, אף על פי גבולותיה המצומצמים, נושאת בתוכה פוטנציאל בלתי מוגבל להתפתחות והתרחבות. הוא ניתח את התהליך ההיסטורי באמצעות מטאפורת הגידול: בטבע ובהיסטוריה קיים חוק גידול, ולפיו הזרע של העץ הגדול ביותר הוא קטן, אך בגרעין הזעיר הזה גלום עץ ענקי עם שורשים מעמיקים וסדן רחב ידיים, אם רק הוא נופל לתוך אדמה פורייה ופנויה. על פי אנלוגיה זו, הקמת מדינות יהודיות כיחידות עצמאיות – מרשות מוניציפלית ועד מדינה בחלק מהארץ – היא המכשיר להקמת מדינה יהודית גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ ישראל כולה.

מנקודת מבט זו, הגבולות שייקבעו בהצעת החלוקה אינם סוף פסוק אלא עניין זמני ודינמי. בן-גוריון שלל את הרעיון שיש נצח בגבולות, והביע ספק אם אפשר להראות גבול אחד בכל כדור הארץ שלא נשתנה. הוא טען כי עד שיסתיים יישוב המדינה המוצעת במלוא הצפיפות, יקרו עוד הרבה דברים שאין איש יכול לראותם מראש. עמדתו הייתה כי לא רק שלא יהיה ויכוח קל בנושא, אלא כי עתידה של הארץ תלוי לא רק בנו אלא גם בנסיבות הזמן והמקום, ואם לא נחיש ונאיץ את התרבות היהודים בארץ – נסיבות אלה עלולות להיות נגדנו.

על אף שהוא כיבד את השלטון האנגלי, אפילו כשאינו אידיאלי, סיכם בן-גוריון כי הוא מעדיף שלטון יהודי, משום שגורל היישוב אינו בטוח בידי האנגלים, שכן מכאובו לא מכאובם, אסונו לא אסונם וגאולתו לא גאולתם. לכן, נקבעה עמדה ברורה: ויתור על הארץ – לא; אך ויתור על שלטון אנגלי – כן.

תכנית השלבים של אש"ף

קיימת הקבלה לשונית ורעיונית בין תפיסתו של בן-גוריון לבין תוכנית השלבים של אש"ף (תוכנית עשר הנקודות), שאומצה ביוני 1974. שתי התוכניות משקפות אסטרטגיה הדרגתית של שימוש בשלב ביניים קטן, כדי להגיע למטרה הסופית הרחבה יותר, ושתיהן נתפסות כמעבר לגמישות טקטית באמצעים שננקטו.

תוכנית השלבים של בן-גוריון נועדה להשתמש בריבונות קטנה כ"מנוף" להגדלת הכוח הממלכתי הפנימי של היישוב – כולל יכולת רכישת נשק והקמת צבא חוקי – שישמש להמשך השחרור המצטבר של הארץ. באופן דומה, גם תוכנית אש"ף הדגישה את השימוש בשטחים משוחררים כבסיסים צבאיים ופוליטיים למאבק כולל להשגת המטרה הקיצונית.

ההתיישבות ביהודה ושומרון בראי תכנית השלבים

הפילוסופיה של תוכנית השלבים של בן-גוריון, שקבעה כי גאולת הארץ מתבצעת באופן מצטבר של "שעל שעל", וכי הדרך היחידה לבסס יישוב יהודי היא באמצעות הקמת "מדינה יהודית" – כלומר אוטונומיה יישובית בעלת כוח גדל והולך – הפכה לעקרון יסוד אידיאולוגי ומעשי עבור גורמים מרכזיים בתנועות ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים (1967). השליטה בשטחי מזרח ירושלים, יהודה, שומרון ועזה, נתפסה על ידי זרמים רבים כהזדמנות להשלמת השלב הטריטוריאלי שנותר לא גמור בהקמת מדינת ישראל ב-1948. אם בן-גוריון ראה במדינת הזרת ב-1937 את המכשיר הראשוני שהכרחי ליצירת מנוף, אזי לאחר 1967, נתפסו השטחים החדשים כהרחבה ישירה של אותה ארץ ישראל שעליה הצהיר בן-גוריון כי לנו תהיה.

הרעיון של בן-גוריון, לפיו יישוב אינו יכול להתקיים בלי שהוא מהווה סוג של "מדינה יהודית" עצמאית, השפיע ישירות על המתודולוגיה של מפעל ההתנחלות. כל יישוב חדש שהוקם – בין אם על ידי חלוצים חילוניים או על ידי תנועות אידיאולוגיות דתיות – נתפס כשלב נוסף בסולם ההגשמה, וכפעולה של כיבוש הקרקע שקודמת לכיבוש המדיני המלא. הקמת יישובים מבודלים ובעלי עצמאות מרבית, כגון קיבוצים, מושבים או יישובים קהילתיים, שימשה כיישום של עקרון "ועד המושבה" של בן-גוריון; כל נקודת התיישבות חדשה נתפסה כהוספת "מדינה יהודית" נוספת – יחידה עצמאית שיוצרת מנוף כוחני ודמוגרפי, ומקשה על כל ויתור מדיני עתידי.

מעבר לכך, ההתנחלות יישמה את קנה המידה המרכזי של תוכנית השלבים: אפשרות של גידול וריבוי מהיר של יהודים בארץ. בן-גוריון קבע כי המדינה הקטנה ב-1937 הייתה חשובה משום שנתנה את המפתח לשליטה בעלייה. באופן דומה, הצמיחה המאסיבית של מפעל ההתנחלות – הגידול הדמוגרפי של מאות אלפי מתיישבים – שיקפה את יישום המטרה המרכזית הזו. גורמים אלה הפכו את ההתנחלויות לכוח דמוגרפי, שמאחוריו עומדת מדינה בעלת משאבים (כסף, נשק ותמיכה פוליטית) – כפי שחזה בן-גוריון כי המדינה הקטנה תאפשר. הקמת התשתית הממלכתית (מועצות אזוריות, כבישים, תשתיות מים וחשמל) למען המתיישבים ביהודה ושומרון נתפסה כהמשך ישיר לשימוש במכשיר המדינה היהודית להגברת הריבוי והכוח. אף על פי שתוכנית השלבים של בן-גוריון כוונה במקור לחלוקת ארץ ישראל על ידי הבריטים, עקרונותיה – הדרגתיות, יצירת עובדות בשטח, שימוש בכל יישוב כבסיס כוח וראיית הריבונות כ"מכשיר" לגידול דמוגרפי – הפכו לאבן יסוד בתפיסת ההתנחלות במטרה להשלים את הגאולה השלמה של ארץ ישראל כולה.

שכתוב התפיסה של בן גוריון

בתאריך ה-17 בנובמבר 2025, המכון למורשת בן-גוריון העלה פוסט לעמוד הפייסבוק שלו בו הוא הציג תזה לפיה המאבק המרכזי של בן-גוריון ב-1937 היה שמירה על אחדות התנועה הציונית והעברת מרכז הכובד של הוויכוח כלפי חוץ – אל הממשלה הבריטית שצמצמה עלייה והתיישבות. תזה זו החמיצה את לב העניין של תוכנית השלבים המקורית, שהייתה אסטרטגיה כוחנית וטקטית.

הפוסט הציג תיאור חלקי ומרוכך של עמדתו של בן-גוריון ביחס לתוכנית החלוקה. בעוד שהפוסט הדגיש את חשיבות האחדות הפנימית והצורך בבנייה משותפת, הוא טשטש את כוונתו המפורשת של בן-גוריון להשתמש במדינה הקטנה כמכשיר אגרסיבי להשלמת הכיבוש הטריטוריאלי.

הפוסט הציג את תמיכתו של בן-גוריון במדינה הקטנה כבחירה ערכית המדגישה כי "אני מבכר שלטון יהודי קטן על פני שלטון אנגלי גדול". ניסוח זה משמיט את הסיבה האמיתית לבחירה. במכתבו המקורי, בן-גוריון ראה במדינה הקטנה הזדמנות היסטורית לנצל את כישלון המנדט, שכן הוא סבר כי ויתור על הארץ אינו בא בחשבון, אך ויתור על שלטון אנגלי – כן. הפוסט התעלם מכך שבן-גוריון הגדיר את המדינה הקטנה כמכשיר הריבוני שיאפשר לשלוט על חוקי הקרקע, המכס והעלייה, וכמובן הנשק.

בנוסף, הפוסט המעיט בחשיבות המטרה הסופית. הציטוט "גם לאחר שתיבנה המדינה – אין היא התחנה האחרונה שלנו, אלא אחד השלבים בהגשמת הציונות", אינו מלווה בהקשר המלא שבו המדינה הקטנה מוגדרת כמנוף, שתכליתה היא להתפתח למדינה גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ ישראל כולה. בכך, הפוסט הופך את התמיכה בחלוקה להחלטה עקרונית על דמות המדינה, במקום להכיר בה כצעד טקטי חיוני בתוכנית כיבוש מצטברת, שבה הגבולות הם עניין זמני.

התהליך שעובר על דמותו ועל תפיסותיו של דוד בן-גוריון בשיח הציבורי, הוא תהליך של רידוד והטיה פוליטית . תהליך זה כרוך בהשמטת המורכבות, הקונפליקטים הפנימיים והאופי הכוחני של עמדותיו, וצמצומם לצורך קידום מסרים עדכניים ונוחים.

במסגרת הרידוד, מושם דגש מוגזם על ערכים עכשוויים המצויים בקונצנזוס, כמו אחדות לאומית והצורך בבנייה משותפת, על חשבון האסטרטגיה הממלכתית החריפה והכוחנית. לדוגמה, במקום להדגיש את החלטתו הפרגמטית-אגרסיבית של בן-גוריון לנצל את החלוקה לשם בניית כוח צבאי ודמוגרפי ריבוני שיאפשר את השלמת הכיבוש הטריטוריאלי, מוצגת דמות שמטרתה העיקרית היא הכלה של המחנות הניצים ודחיקת המאבק אל מול גורם זר משותף.

תהליך זה משרת שתי מטרות פוליטיות עכשוויות: ראשית, הוא משמש ככלי לגיוס לגיטימציה; כאשר מקדמים מדיניות מסוימת, נטען כי היא "רוח בן-גוריון" או "הדרך הציונית האמיתית", גם אם המדיניות אינה תואמת את האמצעים ואת היעדים המפורטים בתוכניות המקוריות. שנית, הרידוד מאפשר טשטוש ויכוחים אידיאולוגיים קשים על עתיד הארץ; על ידי הצגת בן-גוריון כדמות שדגלה בראש ובראשונה באחדות, ניתן להפעיל לחץ על יריבים פוליטיים לוותר על עמדות קצה אידיאולוגיות בשם אותה "אחדות" שנתפסת כצו עליון, בעוד שהוויכוח האמיתי במכתב נשכח. כך, הזיכרון ההיסטורי של בן-גוריון נהפך מתיעוד של אסטרטגיה חדה וחסרת פשרות, לדימוי חלקי ומרודד של מנהיגות מאחדת.

לקריאה נוספת

• דוד בן גוריון, "אגרת למועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל", 1937, פרויקט בן יהודה.
• דוד בן גוריון, בַּמַּעֲרָכָה: כרך ראשון, מהדורה שניה; תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"י 1950.
• גל לירן, "אגרת למועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל / דוד בן גוריון", אתר עלילונה.
• המכון למורשת בן גוריון, פוסט בפייסבוק, 18 בנובמבר 2025.