משואת ירושלים של מסדר המכבים הקדמונים

משואת ירושלים הייתה ארגון ציוני שפעל בירושלים בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה, כחלק מרשת של "משואות" (סניפים) שהשתייכו למסדר "המכבים הקדמונים" שמרכזו בבריטניה. הארגון, שנוסד בירושלים ביוזמת מרדכי זילברמן-כספי, שילב בין מטרות לאומיות מובהקות לבין אופי של חברת עזרה הדדית, תוך אימוץ גינונים טקסיים וסימני היכר סודיים בעלי אופי מסוני. חברי המשואה, שהגיעו מרקע תרבותי ועדתי מגוון וכונו בשם "אחים", נדרשו להוכיח את נאמנותם לתנועה הציונית באמצעות רכישת השקל הציוני ודיבור בשפה העברית. סיסמת המסדר, שליוותה את פעילותם ונשמרה בסודיות תחת איום בעונשים, הייתה "בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

הארגון שימש כצומת מרכזי בחיי האינטליגנציה הירושלמית ושימש כגשר חי בין יהדות אנגליה לבין היישוב בארץ ישראל. מעבר לפעילותו כגוף פילנתרופי המפעיל את קופת המלווה "הר מוריה" ומוסדות סיוע קהילתיים כמו בתי לחם ותה בתקופות משבר, הייתה למשואה השפעה מכרעת על המרחב הציבורי בעיר. היא לקחה חלק פעיל במלחמת השפות, קידמה יוזמות רפואיות למניעת מגפות, והייתה שותפה לניסיונות מוקדמים לגאולת קרקעות והקמת שכונות גנים סביב ירושלים ובאזור מודיעין. חשיבותה ההיסטורית הייתה טמונה ביכולתה לאחד כוחות מן היישוב הישן והחדש סביב עשייה ציונית מעשית, חינוך עברי ותרבות לאומית, תוך קיום קשר מתמיד עם מוסדות התנועה הציונית העולמית ובעיקר בבריטניה.

רקע היסטורי

מסדר המכבים הקדמונים נוסד בלונדון בשנת 1896 על ידי הסופר העברי אפרים איש-כישור, שהיה מחובבי-ציון ושימש כ"מצביא העליון" הראשון של הארגון. הקמת המסדר נבעה מתוך צורך בארגון ציוני ותיק ושורשי, ומטרותיו עוצבו בדומה לאלה של חברות עזרה הדדית בריטיות; המסדר ביקש להושיט עזרה לחברים הנתונים בצרה, להציע הלוואות, וכן להעניק מענקי בריאות ופטירה. לצד פעילות רווחה זו, כללו המכבים הקדמונים בין מטרותיהם נאמנות מוחלטת לתנועה הציונית, תמיכה בעבודה מעשית בארץ-ישראל וסיוע לקרנות הציוניות.

בשל הכללת המילה "מכבים" בשמם של שני ארגונים שפעלו באנגליה באותה תקופה, נוצר בלבול רשום והיסטורי ביניהם. הארגון האחר היה אגודת המכבים, שנוסד בשנת 1891 על ידי יהודים מקרב העילית התרבותית באנגליה. בעוד שאגודת המכבים התמקדה בקיום יחסים חברתיים בין חבריה, קידום עניינים יהודיים ופעילות פילנתרופית ללא זיקה רשמית לתנועה הציונית, הרי שמסדר המכבים הקדמונים היה ציוני באופיו באופן מוצהר. למרות הסתייגותה של אגודת המכבים האליטיסטית מתוכניתו של בנימין זאב הרצל להקמת מדינה יהודית – תוכנית שהציג בפניהם בנאומיו בנובמבר 1895 וביולי 1896 – היא נודעה בהיסטוריה הציונית בזכות מסע המכבים לארץ-ישראל שאורגן בשנת 1897 ביוזמת הרברט בנטוויץ.

מסדר המכבים הקדמונים נבדל גם באופיו הטקסי, שכלל אלמנטים מסוניים של לבישת בגדי שרד מיוחדים ושימוש בסימני היכר סודיים. בראשית דרכה נועדה אגודת המכבים הקדמונים להיות חלק מהפדרציה הציונית הבריטית, אך תוך זמן קצר הפכה למתחרה בה. כתוצאה מכך, התנועה הציונית העולמית הכירה במסדר כהתאחדות עצמאית, מעמד שהעניק לו את הזכות לשלוח צירים מטעמו לקונגרסים הציוניים.

חשיבותו המעשית של המסדר באה לידי ביטוי גם בהקמת "חברת הקרקע המכבית בע"מ", יוזמה שנועדה לאפשר לחברים לרכוש אחוזות קרקע בארץ ישראל ולהקים בה את היישוב האנגלו-יהודי הראשון. שאיפה זו התממשה בשנת 1922, כאשר רכשה החברה את חוות גזר באזור מודיעין, אתר שנבחר בשל זיקתו ההיסטורית לקברי המכבים. פעילות זו בבריטניה היוותה את התשתית האידיאולוגית והארגונית להקמת המשואות בארץ ישראל, ובראשן משואת ירושלים.

הקמת משואת ירושלים

ייסודה של משואת ירושלים קשור קשר הדוק בדמותו של מרדכי זילברמן-כספי, יליד העיר העתיקה, שנסע בצעירותו למנצ'סטר כדי להשתלם במסחר. בתקופת שהותו באנגליה הכיר כספי את חיים וייצמן, אז מרצה באוניברסיטה המקומית, ושימש כמזכירו לתכתובות בעברית ובהכנת תעמולה ציונית. במהלך שנים אלו הצטרף כספי למסדר המכבים הקדמונים שמרכזו היה אז במנצ'סטר, ועם שובו לירושלים פעל נמרצות להקמת סניף מקומי של הארגון. בכינוס הראשון שערך, הדגיש כספי כי קשר אמיץ עם האגודה האנגלית, הכוללת אוהבי ציון בעלי השפעה, יתרום להחייאת הארץ ולשיפור התנאים בירושלים. הוא קיווה כי הסניף הירושלמי יספק מידע עדכני למטה באנגליה וידרוש ביצוע של פרויקטים מעשיים, אך בתחילה נחל אכזבה כאשר גילה כי רבים מהמשתתפים היססו לתמוך בארגון ציוני בשל השפעת תוכנית אוגנדה.

למרות הקשיים, המשיך כספי במאמציו ובסופו של דבר כינס אסיפה בבית הוריו בשכונת נחלת שבעה. במעמד זה נשבעו שמונה אנשים אמונים למסדר בטקס שתאם את הנהלים הטקסיים שהונהגו באנגליה. תחת אור מנורה עשויה מעץ זית, הוסברו למצטרפים התחייבויותיהם והאחריות החלה על מי שביקשו ללכת בעקבות לוחמי החירות המכבים. עם המייסדים נמנו ארבעה מבני משפחת כספי: האב אברהם חיים ובניו מרדכי, מאיר ויעקב. חברים נוספים שהיוו את גרעין ההנהגה המוקדמת היו שמואל רפאלי (רפאלובזון), מומחה לנומיסמטיקה יהודית שנבחר למצביא הראשון של המשואה לאחר שובו מאנגליה; דוד שוב, ממייסדי ראש פינה שכיהן אף הוא כמצביא; וזאב ליבוביץ, ציוני פעיל מווילנה ששימש כמזכיר הראשון של המשואה.

פעילות המשואה בירושלים שיקפה את הדאגות של משכילי העיר בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה. מעבר למטרות הלאומיות, הדגישו התקנות את חובת העזרה ההדדית. חברי המשואה לא ביקשו תמיכה כספית מחו"ל, אלא להפך – הם קיבלו על עצמם את החובות הכספיות שהטיל המרכז הבריטי והעבירו דמי חבר קבועים למסדר האם באנגליה, תופעה שנחשבה נדירה ביותר באותה תקופה בירושלים.

עקרונות וניהול פנימי

בשנת 1912 פרסמה משואת ירושלים חוברת בת 11 דפים שפירטה את תקנות האגודה ועיצבה את מסגרתה הארגונית. על פי התקנות, האגודה נוהלה על ידי ועד שנבחר מקרב החברים ומנה שבעה אנשים, אשר היו אמונים על הגשמת המטרה הציונית הכללית ועל קיום עזרה הדדית בין חברי המשואה. סדרי הניהול והאסיפות הוגדרו בקפידה, והארגון שאף להרחיב את שורותיו ולהתאחד עם מפלגות יהודיות לאומיות בארץ שקיבלו את עקרונותיו, תוך התמקדות בהחייאת השפה העברית ובטיפול בענייניה הציבוריים של ירושלים.

מבחינה כלכלית, המשואה השיתה על חבריה נטל כספי משמעותי שנועד לתמוך בתנועה הציונית ובפעילות המקומית. כל מצטרף נדרש לשלם 10 פרנקים כדמי כניסה, ובנוסף סכום של 20 פרנק ששולם בתשלומים בין שנה לשנתיים ישירות לקופת הקרן הקיימת לישראל של המשואה. מעבר לכך, הוטל על כל חבר תשלום חודשי של 5 גרוש שנועד לכיסוי השקל הציוני ושקל נוסף עבור 'ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית'.

המשואה שמרה על אופי מסוני מובהק שבא לידי ביטוי בטקסים חשאיים ובסממנים חיצוניים ייחודיים. החברים נהגו ללבוש בגדי שרד מיוחדים במהלך הטקסים והשתמשו בסימני היכר סודיים כדי לזהות זה את זה. גם הכניסה לאסיפות שנערכו בבית משפחת כספי לוותה בנוהל סודי, שכלל שלוש נקישות קצרות על הדלת ולאחריהן, לאחר הפסקה קצרה, נקישה נוספת. הסודיות הושמה בראש סדר העדיפויות, והתקנות קבעו עונשים מפורשים למי שימסור את סיסמת הארגון לאדם שאינו חבר או לחבר אחר שלא במסגרת המקובלת.

מרכיב מרכזי בזהות הארגון היה השימוש בשפה העברית, לא רק כערך אידיאולוגי אלא גם ככלי טקסי. סיסמתו הרשמית של המסדר, שנאמרה ונכתבה בעברית, הייתה "בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו". סממנים אלו, יחד עם השימוש במנורת עץ זית בטקסי הקבלה, נועדו להעניק לחברים תחושת שייכות למסורות עתיקות של לוחמי חירות ולחזק את מחויבותם האישית למטרות הלאומיות והחברתיות של המכבים הקדמונים.

פעילות ציבורית ולאומית

משואת ירושלים החלה למלא תפקיד פעיל בעשייה הציונית עוד בטרם התבססה סופית. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני השמיני בהאג בשנת 1907, תמכו המכבים במועמדותו של פרופ' בוריס שץ, מייסד בית הספר "בצלאל", לתפקיד ציר. החלטה זו עוררה סערת מחאה ואסיפה פתוחה בהשתתפות למעלה מ-200 איש, שכן דמותו של שץ הייתה שנויה במחלוקת. למרות היותם מיעוט מול מתנגדים שהלהיטו את הוויכוח, הצליחו חברי המשואה להטות את הכף ושץ נבחר כציר והיה הנציג היחיד מירושלים באותו קונגרס. בקונגרסים העשירי והאחד-עשר בלטה פעילותו של יהודה הלבץ, שנפגש עם הצירים מהמסדר האנגלי ודרבן אותם לפעול לגאולת קרקע בארץ ולתמיכה בגימנסיה הירושלמית.

מעורבותה של המשואה בחיים הציבוריים בלטה במיוחד במהלך "מלחמת השפות". כאשר החליטה חברת "עזרה" כי השפה הגרמנית עדיפה על העברית כשפת הוראה בטכניון, היו המכבים הקדמונים הראשונים בירושלים שנזעקו נגד ההחלטה. ב-8 בנובמבר 1913 כונסה בבית יבנה אסיפה בראשות אליעזר בן-יהודה, שבה הוקעו מגמותיה של חברת "עזרה" ועודדו הקמת בתי ספר על טהרת העברית. הפופולריות של המקום הייתה כה רבה, שכאשר הוזמן נחום סוקולוב להרצות בבית יבנה על מלחמת השפות, נאלץ הקהל הגדול שנאסף לשמוע את נאומו ברחוב מחוץ לבניין.

הקשר של הארגון עם ההנהגה הדתית הגבוהה קיבל משנה תוקף בעת ביקורו בירושלים של החכם באשי, הרב חיים נחום, בשנת 1908. הרב נפגש עם ראשי המסדר והביע את הפתעתו הנעימה למצוא בירושלים ארגון המקיים "קיבוץ גלויות בזעיר-אנפין", שבו יושבים יחד אשכנזים מכל הסוגים, "מחובשי זנבות (שטריימל) וכיפות עד היושבים בגלוי-ראש, יחד עם בני כל העדות כמעט". הרב הילל את דרך פעולתה הציבורית של המשואה וביקש מחבריה לפעול בגדר של "מגלה טפח ומכסה טפח" כדי שלא לעורר את חשש השלטון העות'מאני מהלאומיות הציונית.

בתחום בריאות הציבור, הפגינה המשואה ערנות לבעיות הקהילה כאשר פרצה בשנת 1909 מגפת דלקת קרום המוח. הארגון הזמין את ד"ר אהרן מאיר מזיא להרצות על המחלה בספרייה הלאומית וקיבל על עצמו להדפיס ולהפיץ ברבים את הרצאתו כחוברת בשם "מחלת השבתא או דלקת קרום המוח: מהותה, תנאי התהוותה והתפשטותה, תרופתה ודרכי השמירה מפניה, ואופני הסרתה מקרבנו". בהקדמה לחוברת הוסבר כי תכליתה היא שהקהל ידע להכיר את המחלה ולהעניק עזרה ראשונה נחוצה. החוברת אף שימשה מאוחר יותר כמקור עבור ש"י עגנון בתיאוריו בספר "תמול שלשום".

מעבר לאירועים אלו, יזמה המשואה קיום הרצאות קבועות בשבתות בנושאי עם ישראל והארץ, בהן הרצו מלומדי ירושלים וסופריה, דוגמת אברהם משה לונץ. הרצאות אלו משכו משתתפים מרקע תרבותי, כלכלי ופוליטי מגוון, והמודעות להן פורסמו בטפסים מודפסים מראש שבהם שולבו פרטי המרצה ופרשת השבוע.

מוסדות המשואה

החל משנת 1910 הפעילה המשואה את "בית יבנה", ששכן במבנה באזור משכנות ישראל והיה שייך לסנדלר מקומי. המקום שימש כבית כנסת וכאולם התכנסות מרכזי לחברי המשואה, ושיקף את אופיו הייחודי של המסדר: התפללו בו אשכנזים וספרדים יחדיו, כאשר החזן עבר לפני התיבה בהברה ספרדית. בבית יבנה בוטל המנהג המסורתי שבו נכבדי הקהילה יושבים בקיר המזרח, ובנוסף לתפילה שמעו בו המשתתפים דרשות בנימה ציונית. המקום הפך למוקד משיכה לאינטליגנציה הירושלמית ושימש כבית ועד לפעילות ציונית ענפה. בין המבקרים במקום היה נורמן בנטוויץ', מראשי המכבים בבריטניה, שהצטרף לתפילת אחיו למסדר בעת ביקוריו בעיר.

לצד המרכז התרבותי, הקימו חברי המשואה בשנת 1912 את "קופת מלווה הר מוריה", לאחר שוועד חובבי-ציון באודסה העביר 50,000 פרנק לחברת אנגלו-פלשתינה. הקופה כללה בתחילה 52 חברים – ביניהם בעלי מלאכה, פקידים, מורים ואנשי כספים – וכעבור שנה צמח מספר חבריה ל-70. מטרת הקופה הייתה להעניק הלוואות לכל נזקק, גם למי שלא נמנה עם חברי המסדר, כאשר ההלוואות הובטחו על ידי ערבים. הנהלת הקופה פעלה בהתנדבות מלאה, והבקשות אושרו באופן מיידי בכל מועד שהיה נוח ללווים.

ניהולה הפיננסי של קופת "הר מוריה" היה ייחודי; כספי הקרן הופקדו בחברת אנגלו-פלשתינה, שגבתה ריבית של 9 אחוזים על ההלוואות. בשל עמידת הלווים במועדי התשלום והתבססות הקרן, החזיר הבנק 2 אחוזים מהריבית למשואה. חברי הארגון החליטו שלא להשתתף ברווחים אלו אלא להשקיע אותם חזרה בקרן, וכן להשתמש בהחזרים מהבנק לצורך החזקתו השוטפת של "בית יבנה". נתוני הבנק מסוף שנת 1918 מלמדים כי סכום ההלוואות הגיע ליותר מ-124,000 גרוש מצרי, שחולקו בין עשרות לווים, כאשר ההלוואה הממוצעת עמדה על סכום השווה לכ-274 פרנק.

מוסדות אלו אפשרו למשואה להעניק מענה רחב לצורכי הקהילה: בעוד "בית יבנה" סיפק את התשתית הרוחנית והפוליטית ושימש במה לאירועים מכוננים כמו האסיפות נגד חברת "עזרה", קופת "הר מוריה" העניקה רשת ביטחון כלכלית יציבה. השילוב בין המרכז התרבותי למוסד הפיננסי אפשר למשואה לתפקד כגוף עצמאי ומשפיע בתוך המרקם החברתי המורכב של ירושלים בתקופה העות'מאנית.

יוזמות התיישבות וקרקעות

המעורבות של מסדר המכבים הקדמונים בגאולת קרקע באה לידי ביטוי מובהק באמצעות "חברת הקרקע המכבית בע"מ", ארגון שהוקם במטרה לאפשר לחברי המסדר לרכוש שטחים בארץ ישראל ולייסד את היישוב האנגלו-יהודי הראשון. בשנת 1911 הוחלט בבריטניה לנקוט צעדים לרכישת אדמות באזור מודיעין, האזור ההיסטורי בו התגוררו המכבים. המשא ומתן נוהל על ידי נציגי המסדר בסיוע פעיל של חברי משואת ירושלים, שהיוו גוף חזק ושותף לעשייה. בשנת 1922 רכשה החברה את חוות גזר, שכללה כ-5,000 דונם ומספר מבנים. למרות היוזמה המבטיחה, בעלי המניות האנגלים לא התיישבו במקום וניסיונות ההתיישבות לא עלו יפה, מה שהוביל בסופו של דבר להעברת האדמות לידי הקרן הקיימת לישראל.

בירושלים גופא, דרבנו אנשי המכבים את המשרד הארצישראלי בניהולו של ארתור רופין ליישב את סביבות העיר. בשנת 1913 החלו החיפושים אחר אתר מתאים להקמת שכונת גנים עבור חברי משואת ירושלים. הלבץ, שעמד בראש היוזמה, איתר שטח של אלף דונם בקלנדיה והצליח לגייס למעלה מ-10,000 פרנק לקניית האדמה. מחשש שהקנייה תגרום להאמרת מחירי הקרקע באזור ותמנע הקמת יישובים עבריים נוספים, מסרו המכבים את פקדונותיהם וייפוי הכוח לידי רופין, בתקווה שהמשרד הארצישראלי ירכוש שטחים נרחבים. ואכן, חברת הכשרת היישוב רכשה 3,000 דונם בקלנדיה עבור גורמים שונים, וב-1914 עלתה לקרקע קבוצת כיבוש. עם זאת, במהלך מלחמת העולם הראשונה אבדו המסמכים המעידים על העסקה והחברים הפסידו את כספם.

גם בצפון הארץ גילו המשואות פעילות התיישבותית נמרצת. משואת מצפה בצפת ניהלה בשנת 1913 משא ומתן עם פקידי יק"א בראש פינה לרכישת 2,000 דונם בהר כנען. חברי המשואה הפקידו את הסכום הנדרש בבנק אנגלו-פלשתינה, ששימש כערב לעסקה. למרות חתימת החוזה, המשא ומתן התמשך, וב-10 ביוני 1914 פנו אנשי המשואה הצפתית אל חיים מרגלית קלווריסקי, מנהל יק"א בגליל העליון, בבקשה לסיים את העסקה במהירות. בסופו של דבר נרכשה האדמה, וחברי המשואה תכננו להקים עליה שכונת גנים משלהם.

הפעילות הזו של המכבים הקדמונים לא הצטמצמה רק לרכישות המקומיות אלא הובאה לסדר היום של הקונגרסים הציוניים. יהודה הלבץ, כנציג משואת ירושלים בקונגרס העשירי בבאזל ובקונגרס האחד-עשר בווינה, הציג בפני הצירים הבריטים הצעות מפורשות לפעולה. הוא הדגיש את הדחיפות בגאולת הקרקע, תוך דרישה כי הקרן הקיימת תקדיש את כל מאמציה אך ורק לקניית קרקעות בארץ ישראל.

מלחמת העולם הראשונה

שנות מלחמת העולם הראשונה הביאו עמן ניתוק מוחלט מהמרכז הבריטי ומחסור חמור במצרכי מזון בסיסיים בירושלים. אל מול המצוקה, התגייסו המכבים הירושלמים והפכו את מרכזם ב"בית יבנה" למוסד סיוע שנודע בשם "בתי לחם ותה", לצד הקמת בית תמחוי נוסף בבית העם. המוסדות נתמכו בכספים שנאספו מחברי המסדר ומהתושבים תחת הסיסמה העירונית: "כל תושב ירושלים – תן או קח". בערבים התכנסו בבית יבנה נציגי ציבור ורופאים כדי לדון במצב, בעוד שנשותיהם ובנותיהם של חברי המשואה עסקו בהכנת האוכל והגשתו. לנצרכים הוגשו לחם, תבשיל ומשקה חם ממותק, ובשבתות חולק גם בשר. המכבים אף נהגו לקצר בתפילות השבת ולבטל את הדרשות כדי להפוך במהירות את אולם התפילה לחדר אוכל. כאשר ביקר במקום מוריס וורטהיים, חתנו של השגריר האמריקני הנרי מורגנטאו, הוא נדהם לגלות כי למעלה מ-800 ירושלמים זכו לסיוע מכספים שנאספו בתוך העיר עצמה.

לצד המאמץ ההומניטרי, עמדה המשואה תחת איום מתמיד מצד השלטון העות'מאני. המושל הצבאי ג'מאל פאשא רגז במיוחד על הזיקה שבין משואת ירושלים לארגון ציוני בריטי – מדינת אויב. הוא גזר דין מוות על כל מי שברשותו נמצאו המחאות של בנק אנגלו-פלשתינה או בולים של הקרן הקיימת, מה שאילץ יהודים רבים להחביא או להשמיד פרסומים ציוניים. המשואה נאלצה להפסיק את פעולותיה הציבוריות הגלויות, וחבריה ניצלו רק בקושי ממשפטים צבאיים חמורים. למרות המאסרים, ההגליות והרעב, הצליחו אנשי המסדר להמשיך ולקיים באופן חלקי את פעילות הסיוע ואת קרן "הר מוריה", עד להגעת כוחותיו של אלנבי בדצמבר 1917.

לאחר המלחמה דעכה פעילותה של משואת ירושלים ושל המשואות הארצישראליות האחרות, ולא נמצאו עדויות להמשך קיומן כגוף מאורגן, אף שקרן המלווה הוסיפה לפעול עד שנת 1918. חברי המשואה, שצברו ניסיון ציבורי רב, פנו לפעילות בארגונים אחרים ונטלו חלק מרכזי בבניין ירושלים החדשה. מרדכי כספי, שיזם את הקמת המסדר בארץ, היה בין מייסדי שכונת תלפיות ושימש כמוכתר השכונה, בעוד חברים אחרים השתלבו בניהול מחלקות העלייה של הסוכנות היהודית ובתפקידי ייעוץ משפטי וציבורי בממשל המנדטורי.

חברי המשואה הידועים

מייסדי המשואה

• מרדכי זילברמן-כספי: יוזם הקמת המיסדר בארץ ישראל, מזכירו לשעבר של חיים וייצמן ולימים מוכתר שכונת תלפיות.
• אברהם חיים כספי: אביו של מרדכי, מנהל בית הדפוס של לונץ ומי ששימש תקופה מסוימת כ"מצביא" המשואה.
• מאיר כספי: בנו של אברהם חיים, מראשוני תנועת הספורט "מכבי" ולימים מנהל בנק אנגלו-פלשתינה בחדרה.
• יעקב כספי: בנו של אברהם חיים, לימים איש ציבור וסוכן מסחרי בחיפה.
• שמואל רפאלי (רפאלובזון): המצביא הראשון של המשואה ומומחה לנומיסמטיקה.

חברים בולטים נוספים

• דוד שוב: ממייסדי ראש פינה, כיהן כ"מצביא" המשואה.
• יעקב חיים מרגובסקי: סוחר יינות שכיהן אף הוא כ"מצביא" (לימים יו"ר ועד שכונת "בית וגן").
• זאב ליבוביץ: המזכיר הראשון של המשואה (ניהל לימים את מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית).
• יהודה הלבץ: נציג המשואה בקונגרסים הציוניים ומי שהוביל את ניסיונות רכישת הקרקעות בקלנדיה ובהר כנען.
• דוד ילין: סופר, חוקר ומייסד הסמינר למורים.
• מרדכי צבי אילן (בינר): מנהל בית הספר "תחכמוני".
• אברהם משה לונץ (א"מ לונץ): חוקר ארץ ישראל ומרצה במסגרת פעילויות המשואה.
• זבולון כספי: אחיו של מרדכי, שהשתתף באסיפות בבית הוריו.

לקריאה נוספת

• אבי גודמן, פיליפ גודמן, 'משואת ירושלים' של מיסדר 'המכבים הקדמונים' (1907 – 1917), מתוך קתדרה גיליון 65.