המערכה על ירושלים נערכה בחזית הירדנית בין הלגיון הירדני לבין כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים. המערכה ארכה כשלושה ימים, 5–7 ביוני 1967 (כ"ו–כ"ח באייר תשכ"ז). במהלך המערכה הכוחות הישראליים ביצעו את שחרור הר הבית והשתלטו על מרחב ירושלים כולו.
המטרה העיקרית של הכוחות הישראלים במרחב ירושלים הייתה הגנתית. לפי התוכניות של פיקוד מרכז הישראלי, מטרתם הייתה למנוע מהצבא הירדני להשתלט על מובלעת הר הצופים הישראלית, או לבצע מחטפים ירדניים בשטח ירושלים המערבית.
ב-5 ביוני בשעה 9:40 החל צבא ירדן לתקוף את הכוחות הישראלים בגזרת ירושלים בירי מנשק קל, ולאחר מכן פתח בהפגזה כבדה על ירושלים המערבית שבריבונות ישראל. התגובה ישראלית הראשונית הייתה מתונה, ונערכו ניסיונות הידברות ישירים ועקיפים מצידה על מנת להימנע מהסלמה. בתיווך האו"ם הושג הסכם להפסקת אש, אך ירדן הפרה אותו תוך זמן קצר, והשתלטה על ארמון הנציב. ישראל הגיבה בהתקפת נגד מהירה וכבשה את ארמון הנציב.
מכאן ואילך עברה היוזמה לידי ישראל ונותרה בידה עד תום הלחימה. לאחר ההשתלטות על ארמון הנציב המשיכה מתקפת הנגד הישראלית בדרום ירושלים, וכוח של חטיבת ירושלים (חטיבה 16) מתוגבר בטנקים כבש את מוצב "הנקניק", צור באהר ומוצב "הפעמון" שנמצא בקרבתה. במקביל לכיבוש המוצבים הירדניים בדרום ירושלים, תקפה חטיבת הראל (חטיבה 10) בצפון פרוזדור ירושלים, ובמהלך ליל 6/5 ביוני כבשה את מוצבי הרדאר מצפון למעלה החמישה, הגיעה עד גב ההר, וניתקה את דרכי הגישה לירושלים מכיוון צפון. באותו לילה תקפה חטיבה 55 את מערך ההגנה הירדני בצפון ירושלים, כבשה את גבעת התחמושת ואת בית הספר לשוטרים, והבקיעה דרך שכונת שיח' ג'ראח ודרך שכם עד מוזאון רוקפלר, מצפון לעיר העתיקה.
במהלך היום השני למלחמה, 6 ביוני, נעה חטיבת הראל מאזור רמאללה דרומה, וכבשה את גבעת המבתר. חטיבת ירושלים כבשה בשעות אחר הצהריים את שכונת אבו טור הערבית. בליל 7/6 ביוני תקף חיל האוויר הישראלי תגבורות של צבא ירדן, שניסו להגיע לירושלים המזרחית מכיוון יריחו, גרם להם אבדות כבדות, ומנע את הגעתם ליעדם.
בבוקר 7 ביוני, כ"ח באייר תשכ"ז, כבשה חטיבה 55 בסיוע חטיבת הראל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים. בסביבות השעה 10:00 באותו בוקר נכנסו כוחות משתי חטיבות חי"ר ישראליות אל העיר העתיקה בירושלים: כוחות גדוד 163 מהחטיבה הירושלמית נכנסו למתחם הכותל דרך שער האשפות ושחררו את הר הבית, ומיד אחריהם הגיעו כוחות חטיבה 55 שנכנסו לעיר העתיקה דרך שער האריות.
המערכה על ירושלים הייתה אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם במלחמת ששת הימים. המערכה התנהלה בשטח מצומצם יחסית, ונהרגו בו 182 חיילים ישראליים (כרבע מכלל החללים שספגה ישראל במלחמת ששת הימים כולה), ובין 350 ל-400 חיילים ירדניים. כ"ח באייר, היום שבו השתלטו חיילי צה"ל על העיר העתיקה ובפרט על הר הבית והכותל המערבי, נקבע כחג לאומי, "יום ירושלים".
רקע גאוגרפי-מדיני
הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן בתום מלחמת העצמאות שנחתם באביב 1949 חילק את ירושלים בין ישראל ובין ממלכת ירדן. ירושלים המערבית הייתה בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים, מעין שלוחה באורך כ-25 קילומטר שבסיסה המערבי בשפלת החוף. רוחבו של הפרוזדור בחלקו הצר היה כעשרה קילומטרים בלבד. ירושלים עצמה נחצתה מצפון לדרום לאורך קו גבול שכונה "הקו העירוני". שני הצדדים הקימו עמדות מבוצרות לאורך הקו העירוני. העמדות הירדניות והישראליות ונקודות ציון בשטח כונו בשמות שונים על ידי הפיקוד בחטיבה 16 לצורך ארגון השטח. כך למשל נקראה העמדה הישראלית בשטח המפורז שבחוות הלימוד "הבית הבודד" ועמדה ירדנית מסוימת בשכונת אבו תור נקראה עמדת "התריסים הצהובים".
ב-17 ביולי 1948, יום לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, הגיעו המפקדים הצבאיים של ישראל וירדן בתיווך האו"ם להסכם על יצירת מובלעת הר הצופים ופירוזה. הסכם זה אושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק. בהסכם נקבע כי ישראל תחזיק בהר 85 שוטרים שיהיו חמושים בנשק קל בלבד ו-35 אנשי סגל אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46. עוד נקבע בהסכם כי בכל שבועיים תעלה להר שיירה, שתהיה בפיקוח האו"ם. השיירות להר יצאו ממעבר מנדלבאום ונשאו עמן אספקה וצוות שיחליף מחצית מאנשי ההר.
בפועל, שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי בלבד. ישראל העלתה להר חיילים במסווה של שוטרים ואנשי סגל, הבריחה להר נשק כבד, והצליחה לבצר את המתחם. הירדנים, מאידך, בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר והשתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. תנועת השיירה הדו שבועית לא הופסקה במשך הזמן, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים. תקריות אש אירעו לעיתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי בגלל הקרבה לשטח העירוני. בשנים 1957 ו-1958 אירעו גם שתי תקריות קשות יותר.
בנוסף למובלעת הר הצופים הוסכם על אזור מפורז נוסף סביב ארמון הנציב, שהיה שטח בחסות האו"ם. בארמון עצמו נמצא מטה משקיפי האו"ם, שפיקחו על הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בתום מלחמת העצמאות. לשני הצדדים לא הייתה נוכחות צבאית בשטח זה, אך הותרה כניסת שלושה שוטרים. היו אלה חיילים שלבשו מדי שוטרים, ושימשו כתצפיתנים במשך היום. ישראל שמרה על נוכחות אזרחית בחוות הלימוד (כיום בשטח קריית מוריה, בין תלפיות מזרח לתלפיות).
חשיבותו של ארמון הנציב לשני הצדדים הייתה רבה. כיבוש ארמון הנציב על ידי ישראל היה עלול לנתק את ירושלים הערבית מבית לחם, ובשל כך בנו הירדנים מדרום לארמון הנציב את מוצב הנקניק, ומדרום לו את מוצב הפעמון ליד צור באהר. מוצב הנקניק היה לאורך הרכס שעליו שוכנת כיום (2015) שכונת תלפיות מזרח. מאידך, כיבוש ארמון הנציב על ידי הירדנים היה מאפשר להם גישה קלה לכל דרומה של ירושלים. על פי הסכמי שביתת הנשק נאסר על ישראל להחזיק בירושלים שריון, אך למרות זאת סופחה לחטיבת המחוז, חטיבה 16, פלוגת טנקים מוגברת שהוסתרה במחנה שנלר ובמחנה סטף.
תוכניות מוקדמות
מצבה האסטרטגי של ירושלים המערבית היה גרוע: חלוקת העיר העמידה את עיר הבירה החצויה של ישראל במרחק קצר מאוד מצבא עוין, שיכול היה לפגוע בריכוז אוכלוסייה גדול וכן במוסדות השלטון של המדינה. מיקומה של העיר, בקצהו של פרוזדור יבשתי צר, יצר סיכון חמור לניתוק העיר על ידי כיבוש פרוזדור זה. נקודה בעייתית במיוחד היה הר הצופים: כמובלעת מנותקת היה סביר מאוד להניח שהירדנים ינסו לכבוש אותו, ולזכות בהישג מהיר ויוקרתי. פיקוד המרכז זיהה גם את ארמון הנציב כנקודה בעייתית, שכן גם בנקודה זו היו הירדנים יכולים לבצע מחטף מהיר וקל יחסית, ואז הייתה נפתחת לפניהם הדרך להסתערות לכיוון דרום ירושלים. ברמה הרחבה יותר, היה המשולש ירושלים–לטרון–רמאללה, בסיס שממנו היה הצבא הירדני יכול לתקוף את מותניה הצרים של מדינת ישראל באותו אזור, לפגוע בשדה התעופה לוד, ולהגיע למרכזי האוכלוסין של המדינה.
למרות המצב האסטרטגי הבעייתי, העריכה ישראל כי יש לה ולירדן זהות אינטרסים, ורצון משותף לשמור על הסטטוס קוו. עם זאת, במהלך השנים נערכה ישראל למלחמה בגזרת ירושלים, בכמה תרחישים אפשריים, כמו מצב שבו חוסיין, מלך ירדן, יאבד את כסאו, ניתוק הקשר עם הר הצופים, ועוד.
תוכניות מבצעיות אסטרטגיות של צה"ל למקרה של מלחמה בגזרת ירושלים כללו בראש ובראשונה התחברות להר הצופים. שתי דרכי הפעולה האפשריות היו הבקעה ישירה דרך השטח הבנוי בירושלים, או הבקעה עקיפה מצפון פרוזדור ירושלים לתל אל פול, מצפון לירושלים, ומשם הגעה להר הצופים. תכנונים אלה השפיעו על המערכה כפי שהתחוללה בפועל. ברמה הפיקודית תכנן פיקוד המרכז את כיבוש כל יהודה ושומרון בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום, דרך גב ההר ובקעת הירדן, תוכנית שנקראה "פרגול". תוכנית זו נועדה גם לשתק את הארטילריה הירדנית ולכתר את העיר העתיקה. בנוסף לתוכניות האסטרטגיות, היו תוכניות טקטיות מקומיות ל'מחטפים' של אזורים אסטרטגיים בגבולות כמו: בית ספר לשוטרים, הר ציון, אבו טור, מתחם ארמון הנציב, צור באהר ומוצב מר אליאס. משימות חולקו לגדודי החטיבה והתוכניות אושרו על ידי החטיבה והפיקוד.
התוכניות המבצעיות של הצבא הירדני כללו את תוכנית "טארק". במסגרת תוכנית זו היה הצבא הירדני אמור לכתר את ירושלים המערבית, על ידי תקיפה בארמון הנציב, בהר הצופים, בלטרון, וניתוק ירושלים באזור הקסטל. תוכניות נוספות כללו את תוכנית "אל חוסיין", שהייתה הגנתית בעיקרה, אך כללה גם פעולות מקומיות, "מחטפים", שנועדו להשתלט על יעדים מקומיים שביניהם הר הצופים, ארמון הנציב, ומבשרת ירושלים.
היערכות למלחמה
ב-14 במאי 1967 החל צבא מצרים להעביר כוחות ניכרים אל תוך חצי האי סיני, וזאת בעקבות התראות של ברית המועצות על ריכוז כוחות של ישראל, כביכול, בגבול הסורי. ההערכה בצמרת צה"ל ובממשלת ישראל הייתה כי המדובר בהפגנת כח מצידו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ואולם סגירת מצרי טיראן על ידי מצרים ב-22 במאי החריפה עוד את המצב. ב-25 במאי החליטה ממשלת ישראל על גיוס מלא של צבא המילואים.
עיקר תשומת הלב של צמרת צה"ל וממשלת ישראל הופנתה למצרים. הסברה הייתה כי לחוסיין, מלך ירדן, אין כוונות לתקוף את ישראל, וכל התוכניות המבצעיות של צה"ל היו מכוונות כנגד מצרים. ואולם ב-30 במאי הפתיע חוסיין את ישראל ואת העולם הערבי, כאשר טס למצרים וחתם עם נאצר על הסכם הגנה משותף. משמעות ההסכם הייתה העמדת צבא ירדן תחת פיקוד צבא מצרים, וכניסת כוחות של צבאות ערבים אחרים לירדן, כדי שיוכלו להילחם בישראל – צעד שירדן התנגדה לו בחריפות עד אז. צבא ירדן הועמד תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד, מן הקצינים המצריים המוערכים והנחשבים בעולם הערבי, וצבא עיראק החל להניע דיוויזיות משוריינות, בדרכן מעיראק דרך ירדן לשומרון. הקצינים הירדניים הבכירים היו חלוקים בשאלת פריסת הכוחות; בריגדיר גנרל עאטף אל מג'אלי, ראש אגף מבצעים של המטכ"ל הירדני, דרש לרכז את כל הכוחות הירדניים בירושלים, אך גנרל עבד אל-מונעם ריאד עמד על פריסת הכוחות הירדניים ברחבי יהודה ושומרון. חוסיין קיבל את הכרעתו של ריאד.
אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, העריך שהירדנים לא יצליחו לפרוץ את הקו העירוני, וינסו לפעול בשרון או בכיוון רמלה. תוכניות הפיקוד עסקו בהתמודדות עם מקרים אפשריים של תקיפת השיירה להר הצופים (שהייתה אמורה לעלות להר ב-7 ביוני, לאחר דחיות), ובתוכניות ל'מחטפים'. לפני המלחמה לא אושרו תוכניות החטיבה והפיקוד על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין או על ידי שר הביטחון משה דיין, שמונה לתפקיד זה ב-1 ביוני. דיין הבהיר לאלוף הפיקוד כי תוכניותיו חייבות להיות הגנתיות בלבד, וכי אסור לו ”לעשות דבר אשר יסבך את ישראל עם הירדנים.” לשאלתו של אלוף הפיקוד מה יקרה אם אכן יתקפו הירדנים ויכבשו את הר הצופים, ענה דיין:
”נשוך שפתיך והחזק מעמד. כשנגמור עם המצרים ונגיע לתעלה יחזור צה"ל הגדול כולו ויוציא אותך מהבוץ".
שאלת כיבוש העיר העתיקה
כבר עם תחילת הלחימה בירושלים במלחמת ששת הימים, החלו שרים בממשלת האחדות הלאומית (שנקראה אז "ממשלת ליכוד לאומי"), שזיהו הזדמנות היסטורית לכבוש את מזרח ירושלים ולאחד את העיר תחת שלטון ישראלי, לפעול בכיוון זה. הדוחף העיקרי לכך היה מנחם בגין, ששימש אז כשר בלי תיק, יחד עם יגאל אלון, שר העבודה וסגן ראש הממשלה. בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1967 התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת במרתף הכנסת (בשל ההפגזות על ירושלים), ובה התקבלה הסכמה כללית שיש לפעול לכיבוש העיר העתיקה ואיחוד ירושלים. במהלך הישיבה דנו השרים בשתי סוגיות מרכזיות: האחת הייתה ההבנה שכיבוש העיר העתיקה הוא מהלך בעל סיכון מדיני, שעלול לגרום ללחץ בינלאומי כבד ולהגביר את הביקורת על ישראל בשל כיבוש המקומות הקדושים לנצרות ולאסלאם. הסוגיה השנייה נגעה לאפשרות שתיכפה הפסקת אש בתוך ימים ספורים, מה שעלול למנוע מישראל להשלים את כיבוש ירושלים בזמן.
בישיבה זו הוסכם כי יש לכבוש את העיר העתיקה, אך ההחלטה נותרה תלויה באישורו של שר הביטחון, משה דיין, שטרם השתתף בדיונים. לוי אשכול, ראש הממשלה, נפגש עם דיין עוד באותו לילה, יחד עם שר החוץ אבא אבן ויועצו הצבאי יגאל ידין, כדי לגבש את ההחלטה הצבאית. דיין, שהיה מודאג מפגיעה במקומות הקדושים וממספר אבדות גבוה שעלול להיגרם במהלך קרב בתוך העיר העתיקה, הציע להימנע מהתקפה ישירה ולהסתפק בכתר העיר העתיקה כדי להוביל לכניעתה.
בעקבות זאת, דחה הפיקוד העליון את דרישתו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס להיכנס לעיר העתיקה בבוקר ה-6 ביוני. באותו יום, צפה דיין על העיר העתיקה מהר הצופים, אליו חברו כוחות חטיבת הצנחנים וחטיבת הראל לאחר קרבות קשים. למרות לחצים מצד נרקיס לכבוש את העיר העתיקה, דיין המשיך לעמוד על התנגדותו, והפיקוד העליון קיבל את עמדתו. הוחלט שהמשימה הבאה תהיה כיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה ורכס הר הזיתים, תוך דחיית הכניסה לעיר העתיקה.
למרות הוראות אלו, החלה הלחימה בירושלים על פי יוזמה מקומית שהובלה בשטח, ללא אישור הפיקוד העליון. הקרב בארמון הנציב החל בהוראה שניתנה על ידי קצין האג"ם של חטיבת ירושלים, ללא ידיעת הפיקוד, ובכך הוביל לפתיחת המלחמה בגזרה זו. כאשר הגיעו דרישות מטעם הפיקוד העליון לעצור את ההתקפה, נמסר כי לא ניתן ליצור קשר עם הכוחות בשטח. יוזמה זו היא שהובילה להתקדמות המהירה בגזרה הירושלמית, שהמשיכה בתנועה אל העיר העתיקה.
נראה כי הדחף של עוזי נרקיס להיכנס לעיר העתיקה נבע גם ממניעים אישיים. במלחמת העצמאות, נרקיס עמד בראש כוח פריצה לעיר דרך שער ציון, אך לאחר ההצלחה הראשונית הוא נאלץ לסגת בעקבות הוראה סותרת, מהלך שהוביל לנפילת הרובע היהודי. כעת, הייתה לו הזדמנות לתקן את מה שראה כאסון היסטורי, והוא פעל בכל דרך כדי להבטיח את כיבוש העיר העתיקה.
בעקבות ההתקפה המקומית שהחלה בארמון הנציב, וההתקדמות של כוחות צה"ל בדרום העיר, הפיקוד העליון קיבל החלטה להמשיך בהתקפה על מזרח ירושלים. ביום השלישי למלחמה, ה-7 ביוני, התקבלה ההחלטה הסופית להיכנס לעיר העתיקה.
התלבטות במטה הכללי של צבא ירדן על נסיגה מהגדה המערבית
בצהרי 6 ביוני הייתה כל ירושלים המזרחית שמחוץ לחומות בשליטת צה"ל, למעט שכונת אבו טור שנכבשה אחר הצהריים, ורכס הר הזיתים שנכבש למחרת (ראו להלן). בגזרות אחרות בחזית הירדנית הצליחה חטיבת קרייתי לכבוש את לטרון ולטפס לבמת ההר (החטיבה חברה לחטיבת הראל בשעות הצהריים ושתי החטיבות נעו צפונה לכיבוש רמאללה), ואילו בצפון השומרון הסתיים קרב עמק דותן בכיבוש ג'נין והאזור שסביבה על ידי צה"ל. שתי חטיבות השריון הירדניות נפגעו קשות; חטיבה 60 הופצצה על ידי חיל האוויר הישראלי, כאמור לעיל, וחטיבה 40 ספגה אבדות קשות בקרב בעמק דותן. נוכח השליטה האווירית המוחלטת של ישראל ועקב האבדות הקשות סבר גנרל עבד אל-מונעם ריאד שיש חשש אמיתי לגורלו של צבא ירדן, ולשלטונו של המלך חוסיין בכלל. ריאד האיץ במלך להגיע לאחד משני פתרונות: הפסקת אש מיידית, או נסיגה מהירה מהגדה המערבית.
חוסיין היה בין הפטיש לסדן: הוא חשש שנסיגה משטחי יהודה ושומרון עלולה לתת לגמאל עבד אל נאצר תירוץ להסיג את הצבא המצרי תוך כדי הטלת האשמה על ירדן; ואילו קבלת הפסקת אש עלולה להביא להתפרעויות של הפלסטינים בירדן ואף למרד בצבאו. מסיבה זו, חוסיין ניסה, בערוצים חשאיים, להביא להפסקת אש דה-פקטו, כלומר הפסקת הלחימה ללא הכרזה רשמית, אך ניסיונות אלה לא הצליחו.
הלחץ שבו היו נתונים חוסיין וריאד לא היה מחויב המציאות; הצבא הירדני לא התמוטט, ועדיין החזיק ברוב שטחי יהודה ושומרון. ייתכן שלו הייתה הצמרת הירדנית מחליטה להחזיק בעמדותיה היה הצבא הירדני מצליח להחזיק מעמד עד להפסקת האש. ואולם תחושת המשבר החריפה שהייתה בצמרת הצבא המצרי (והביאה גם שם לנסיגה חפוזה ולא מסודרת) עברה גם למטכ"ל הירדני. באחר הצוהריים של 6 ביוני הורה ריאד על נסיגה מן הגדה המערבית. קצינים ירדניים בכירים חלקו על ריאד, ולאחר ויכוח הוחלט להסיג את הכוחות הירדניים למערך עורפי, אך לא לסגת לגמרי מהגדה המערבית. חלק מן הכוחות הירדניים לא נסוגו מיד; גדוד 31 של חטיבת החי"ר ה-27 הירדנית, חטיבת האימאם עלי, לא ביצע מיד את פקודת הנסיגה ונותר במשך הלילה בעמדותיו ברכס אבו דיס. בשל כך, למרות פקודת הנסיגה עדיין היו בירושלים וסביבתה כוחות ירדניים משמעותיים.
הקרבות שקדמו לשחרור מתחם הר הבית
בצהרי ה-5 ביוני 1967, קיבל המטכ"ל הירדני הוראה לכבוש את מתחם ארמון הנציב, שנחשב לנקודת מפתח בשל יכולתו לשלוט על השכונות הדרומיות של ירושלים. כוח ירדני מוגבר נכנס למתחם, וחטיבה 16 של צה"ל נערכה למתקפת נגד כדי להחזיר את השליטה. בשעה 15:10 החלה מתקפת הנגד הישראלית, שהובלה על ידי טנקים וזחל"מים. בתוך זמן קצר פרצו הכוחות הישראליים למתחם, והכוח הירדני נסוג מזרחה. הסיירת הירושלמית בראשות יוסי לנגוצקי כבשה את הארמון והתחברה לכוחות האו"ם שהיו בו.
בהמשך, הכוחות הישראלים כבשו את מוצבי "הנקניק" ו"הפעמון", ששלטו על האזור מדרום לארמון, ובכך השלימו את ניתוק ירושלים המזרחית מדרום. בקרבות נפגעו חיילים משני הצדדים, וחלק מהלוחמים הישראלים עוטרו על אומץ ליבם.
ב-5 ביוני 1967, חטיבת הראל החלה במבצע להבקעת פרוזדור ירושלים, שהיה קריטי להשגת שליטה על הגבעות מצפון לעיר. הירדנים והישראלים הבינו כי המפתח לשליטה על ירושלים נמצא באזור תל אל פול. בעוד חטיבה 60 הירדנית נעה לכיוון תל אל פול מיריחו, הורה אלוף עוזי נרקיס לחטיבת הראל לפרוץ צפונה.
חטיבת הראל נתקלה בהפגזות ירדניות ותנועה אזרחית עמוסה, אך הצליחה לחלק את כוחותיה לשני צירים מרכזיים. גדוד 104 השתלט על מוצבי רדאר 1 ו-2, וגדוד 163 מחטיבת ירושלים הצטרף לכיבוש מוצב רדאר 3. בציר השני, גדוד 106 כבש את מוצבי שייח' עבד אל עזיז וחרבת לאוזה, ובמקביל כבשה הסיירת החטיבתית את בית איכסא וצומת בית חנינא, ובכך השלימה את ניתוק ירושלים מצפון.
ב-6 ביוני, חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מוטה גור החלה את ההבקעה בצפון הקו העירוני בירושלים, עם משימה לחבור למובלעת הר הצופים ולהכין את הקרקע לפריצה לעיר העתיקה. ההבקעה התמקדה בכיבוש המוצבים הירדניים המבוצרים – בית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת וגבעת המבתר. הקרב היה מורכב והתקדם לאט, אך לאחר קרבות קשים הצליחו הצנחנים לחדור דרך קו ההגנה הירדני וליצור קשר עם הר הצופים.
ב-6 ביוני 1967, החל צה"ל בריכוך ארטילרי וירי טנקים על בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. פלוגות הצנחנים פרצו למתחם, נלחמו בקרבות קשים בתעלות המבוצרות, והצליחו לאחר לחימה עזה להשתלט על הגבעה בשעה 5:15 בבוקר. הכוח הירדני כמעט הושמד לחלוטין, ובקרב נהרגו 36 צנחנים. עם כיבוש הגבעה, נוצר קשר עם הר הצופים, והדרך לפריצה לעיר העתיקה נפתחה.
במקביל לקרב על גבעת התחמושת, גדוד 71 הבקיע בגזרת שכונות ואדי אל-ג'וז והמושבה האמריקאית. לאחר קרב קשה, הצליח הגדוד להשתלט על השכונות עד לשעות הבוקר, ובכך ניתק את החיבור בין ירושלים המזרחית לשטחים הירדניים מצפון.
גדוד 28 של חטיבה 55 נכנס לשכונת שייח' ג'ראח ונלחם מבית לבית מול הכוחות הירדניים. למרות התנגדות קשה, הצליחו הצנחנים להשתלט על דרך שכם, להתקרב לחומות העיר העתיקה ולהתבסס באזור מוזאון רוקפלר.
חטיבת הראל, בסיוע חיל האוויר, הצליחה לעצור את הכוחות הירדניים בתל אל פול ולהשתלט על גבעת המבתר והגבעה הצרפתית. בכך ניתקה החטיבה את ירושלים מצפון, ויצרה חיבור ישיר להר הצופים.
בבוקר ה-6 ביוני 1967 החלו הכנות לכיבוש שכונת אבו תור בדרום ירושלים. המשימה הוטלה על גדוד 163 של החטיבה הירושלמית, בפיקוד סא"ל מיכאל פייקס, במטרה להדק את כיתור העיר העתיקה. ההתקפה החלה בשעה 15:00, לאחר שהגדוד נאלץ להגיע רגלית לאזור.
בקו הגבול באבו תור היו ארבע עמדות ירדניות עיקריות: "לולב", "אריה", "בית המחלקה" ו"בית התריסים הצהובים". פלוגה ג' כבשה את עמדת "לולב", אך נתקלה בהתנגדות של צלפים שהרגו חמישה חיילים. פלוגה ה' תקפה את עמדת "בית המחלקה", והצליחה לפרוץ את הגדרות תחת אש. פלוגות ד' ו-ב' כבשו את עמדות "אריה" ו"בית התריסים הצהובים", בסיוע טנקים שירו על העמדות הירדניות מהר ציון.
הקרב הסתיים בשעה 18:00, עם כיבוש מלא של השכונה. במהלך הקרב נהרגו 17 חיילים ישראלים, והירדנים איבדו כ-50 חיילים.
ב-6 ביוני בערב, חטיבת הצנחנים 55 קיבלה פקודה לכבוש את רכס הר הזיתים, בדגש על מתחם אוגוסטה ויקטוריה. ההשתלטות נועדה להדק את כיתור העיר העתיקה ממזרח. ההתקפה, שכללה פלוגת טנקים וסיירת חטיבה 80, נתקלה בקשיים כאשר כוח הטנקים טעה בניווט והגיע לגשר גת שמנים, שם נחשף לאש כבדה מחומת העיר העתיקה. בקרב נהרגו חמישה חיילים, וההתקפה נדחתה ליום המחרת.
בבוקר 7 ביוני, לאחר הפצצה של חיל האוויר, החלה התקפה מחודשת על הרכס. שני גדודים, 66 ו-71, הסתערו על המתחם בליווי טנקים. גדוד 66, שהגיע מהר הצופים, השלים את כיבוש המתחם עד 9:05 בבוקר. הכוחות המשיכו להשתלט על הכפרים א-טור, אל עזרייה ואבו דיס.
הכניסה לעיר העתיקה
ביום רביעי, 7 ביוני בשעה 6:15 בבוקר, הורה שר הביטחון משה דיין רשמית לרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, להיכנס לעיר העתיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון הורו לסגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר-לב, להגיע לירושלים ולפקח מקרוב על ביצוע הפקודה. אלוף פיקוד המרכז הנחה את מח"ט 55, מוטה גור, לבצע את הכניסה, אך זו לא הייתה יכולה להתבצע לפני כיבוש רכס הר הזיתים. בשעה 9:30, עם השלמת ההשתלטות על הרכס, ניתן האישור הסופי לכניסה – והצנחנים התקיפו את העיר העתיקה יחד עם "הפלוגה הכמוסה", שהייתה פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים.
באותו זמן, חטיבה 16 הירושלמית בפיקודו של אלוף-משנה אליעזר אמיתי, החלה את תנועתה לכיבוש העיר העתיקה של ירושלים, במטרה להשתלט על הכותל המערבי והר הבית. החטיבה, שכללה את גדוד 163 בפיקוד סא"ל יוסף ברוש, קיבלה הוראה להיכנס דרך שער האשפות ולעבור דרך שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל. גדוד 163, שפעל במהירות, הגיע ראשון אל הכותל והר הבית. לפני השעה 10:00 נכנסו פלוגות א' וד' של הגדוד דרך שער האשפות והגיעו לאזור הכותל המערבי. חיילי פלוגה א', בפיקוד יקי שרף, נעצרו על פי פקודת מפקד הגדוד כדי להימנע מהתנגשות עם כוחות הצנחנים שעמדו להגיע מצפון דרך שער האריות. לאחר שנים, שרף שחזר את הרגע:
“כשראשוני חיילי הפלוגה הגיעו לשכונת המוגרבים, במרחק של חצי דקה מהכותל, נפתחה אש חזקה לעברנו. שמענו את שריקות הכדורים. הפלוגה תפסה מחסות משני צדי הדרך והשיבה אש חזקה ומדויקת לעבר מקורות הירי. במקום הייתה מהומה גדולה. חילופי אש עזים שנמשכו כעשר דקות. לאחר שהכל נרגע, התברר למזלנו שרק חייל אחד מהפלוגה נפצע בינוני והוא טופל במקום. מיד ארגנתי את הכוח לתנועה מהירה לעבר הכותל דרך שכונת המוגרבים. אמרתי בהתרגשות לפקודי שהם נמצאים דקה מהכותל והוטל עליהם לבצע משימה היסטורית – לשחרר את האתר היהודי הקדוש מכיבוש זר. כשהיינו במרחק של כמאה מטר מהכותל, קיבלתי פתאום בקשר הוראה חד–משמעית מהמג"ד: ‘יקי, אתה עוצר מיד במקום!'. הוא חזר מספר פעמים בתוקף על הפקודה: ‘אתה עוצר במקום!… הייתי בהלם. הוא בולם אותי כשאני נגיעה מהכותל. היה רגע מביך. חלפו 51 שנים, ועד היום אני זוכר את הרעד שעבר בי. אמרתי לעצמי שאני לא מחמיץ את ההזדמנות – ורץ לכותל. קיבלתי מהמג"ד הוראה נוספת, שבה הוא אמר לי כי ייתכן שהצנחנים נמצאים באזור הכותל ואנחנו עלולים לירות אחד בשני. עצרתי במקום ובסופו של דבר אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי לחילופי אש, ועלולים להיות נפגעים, אני עובר שתי עבירות – גם מפר פקודה וגם מייצר סיכוי לפגוע בחיילים. ואכן עצרתי, אבל וחפוי ראש. ראשוני הצנחנים (כוח דן זיו – א"מ) חברו אלינו רק לאחר כשעה. יכולנו להגיע לכותל ולבלות שם שעה שלמה. זאת הייתה ההחמצה הגדולה של הפלוגה, של הגדוד ושל החטיבה. יכולנו לזכות בכל התהילה שכל כך מגיעה לחיילי החטיבה, שתמיד ראו את הכותל מרחוק ולא יכלו בסוף להגיע אליו ראשונים. רבים מהלוחמים היו ירושלמים ששירתו בחטיבה מאז מלחמת העצמאות, ואחדים היו ילידי העיר העתיקה. הגיע להם להיות הראשונים בכותל, לא לצנחנים".
פלוגה ד', בפיקוד סרן אלי קידר, שהייתה מורכבת מחיילים שנלחמו לשחרור הרובע היהודי במלחמת העצמאות, נעה אל תוך הרובע היהודי. לאחר שפלוגות קידר ורשף נכנסו דרך שער האשפות, פלוגת ב' בפיקודו של עוזי ילובסקי התמקמה מחוץ לחומות וציפתה לפקודה להיכנס. בשלב זה, שמעו הלוחמים יריות מעבר לחומות, וילובסקי הבין כי פלוגה א' מתעכבת בדרכה לכותל המערבי. בלא שקיבל פקודה ישירה לעצור, החליט ילובסקי להמשיך להתקדם. הוא סימן ללוחמיו והוביל אותם במהירות לעבר היעד, כשהם עוקפים את פלוגת רשף שהייתה עסוקה בתקרית הירי ברובע המוגרבים. תוך דקות ספורות, פלוגה ב' בהנהגת ילובסקי הגיעה ראשונה לכותל.
במקביל, הסייר יצחק שמעון, ששירת ביחידת המודיעין של הגדוד, התקדם דרך שער המוגרבים ועלה להר הבית, שם לא מצא נפש חיה. הוא נכנס למבנה כיפת הסלע והגיע עד לאבן השתייה. לאחר מכן ירד לרחבת הכותל והצטרף לפלוגה ב'. עם ההגעה לכותל, פקד ילובסקי על מפקד המחלקה יעקב גת לעלות להר הבית ולבצע סריקה. גת עלה עם מחלקתו ולא נתקל בכוחות ערבים או בכוחות צה"ל אחרים, ואף מצא רובה קרבין במבנה עליית גג בהר הבית. לאחר הסריקה, חזר גת לכותל ודיווח על הממצאים.
בזמן זה, חיילי הפלוגה תיעדו את עצמם עומדים למרגלות השלט "דרך אל-בוראק", שהיה קבוע על קיר הכותל. שלט זה נקרא על שמו של הסוס הפלאי שעליו, על פי המסורת המוסלמית, רכב הנביא מוחמד במהלך "ליל המסע והעלייה לשמיים".
בזמן שכוחות החטיבה הירושלמית כבר השתלטו על הכותל והר הבית, נכנסה גם חטיבת הצנחנים 55 דרך שער האריות. לאחר עיכוב קל שנגרם בשל זחל"ם שנתקע וחסם את הכניסה, לבסוף הגיע זחל"ם המח"ט מוטה גור לשער האריות, ואחריו נעו פלוגות מגדוד 71 וגדוד 66. כאשר גור הכריז ברשת הקשר את המשפט המפורסם: "הר הבית בידינו", הכוחות הירושלמיים כבר שלטו בשטח. עם זאת, בעקבות הכרזה זו, ההקלטות שצולמו ונשמעו בכלי התקשורת והעובדה שכ-15 דקות לאחר כניסת הצנחנים הצלם דוד רובינגר צילם את תמונת הצנחנים המפורסמת, נרשמו הצנחנים בתודעה הציבורית כמשחררי הר הבית.
במשך שנים, התבסס הנרטיב הלאומי סביב המשפט המפורסם של מוטה גור והצנחנים. אך לוחמי החטיבה הירושלמית מספרים סיפור שונה. ישראל אלישקביץ, קצין בפלוגה ב' בגדוד 163, מספר: "אנחנו היינו משחררי הכותל, אבל לא היינו מצוידים בתקשורת וביחסי ציבור, ולכן נמחקנו מתולדות המלחמה". לדבריו, החיילים הירושלמים הגיעו ראשונים והצטלמו ליד השלט "דרך אל-בוראק", שדקות ספורות לאחר מכן, כשכוחות הצנחנים הגיעו, נופץ.
במהלך השנים הועלו גרסאות שונות לגבי זהות הכוח שניפץ את השלט. לפי עדות אחת, היה זה דוד קוליץ שהכה בשלט באמצעות פטיש במסגרת שירות מילואים בעיתון "מחניים". גרסה אחרת מספרת על לוחם שניפץ את השלט בגרזן. עם זאת, התמונות שצולמו מיד לאחר כיבוש העיר מראות בבירור כי לוחמי גדוד 163 מצולמים כשהשלט עדיין שלם.
לאחר השלמת כיבוש העיר העתיקה והשתלטות על הר הבית והכותל, המשיכה החטיבה הירושלמית לדרום ירושלים, לכבוש עמדות ירדניות במרחב. כוחות גדוד 62 המשיכו לבית לחם, ובמקביל פלוגות נוספות השתלטו על אזורים בגוש עציון ובית סחור. חטיבת הצנחנים המשיכה לפעול בעיר העתיקה ולאחר מכן חזרה לתפקידי סיוע.
הפלוגה הכמוסה
פלוגת הטנקים הסודית בירושלים הייתה יחידה שצה"ל החזיק בעיר בחשאי בשנות ה-50 וה-60, בניגוד להסכמי שביתת הנשק שנחתמו עם ירדן לאחר מלחמת העצמאות. פלוגה זו הוקמה ב-1955 עם העלאת טנקים לירושלים במסווה, כאשר צה"ל שאף להחזיק בעיר כוח התערבות מהיר, המורכב מתושבי העיר, במקרה של תקרית עם הירדנים. דבר קיומה של הפלוגה נשמר בסוד עד למלחמת ששת הימים, אז נחשף כוחה והיה לה תפקיד מכריע בקרבות לשחרור ירושלים.
עם תחילת הלחימה במלחמת ששת הימים, הייתה פלוגת הטנקים הסודית הכוח המשוריין היחיד בירושלים. הפלוגה, שכללה 18 טנקים, פעלה תחת פיקוד חטיבת ירושלים וחטיבת הצנחנים 55, וסייעה בשורה של קרבות על ירושלים, ביניהם הקרב על ארמון הנציב, מוצבי "הנקניק" ו"הפעמון", ושייח' ג'ראח.
ב-6 ביוני 1967, כחלק מהמאמץ לשחרור העיר העתיקה, נשלח כוח הסמ"פ (סגן מפקד הפלוגה), רפי ישעיה, לסייע לחטיבת הצנחנים 55. הטנקים של הפלוגה שימשו כחיפוי לכוחות הצנחנים בקרב הקשה על גבעת התחמושת ובשכונות הירדניות הצפופות. באחת הסמטאות ליד שער שכם, סייע טנק הסמ"פ בכיבוש עמדה ירדנית מבוצרת שכונתה לאחר המלחמה "סמטת המוות". פעולה זו הובילה לשינוי במאזן הכוחות בשטח ואפשרה לצנחנים להתקדם.
בבוקר 7 ביוני, כחלק מההכנות לפריצת שער האריות, אחד הטנקים של הפלוגה פרץ את השער וירה לכיוון עמדות הירדנים, מה שאיפשר לצנחנים להיכנס לעיר העתיקה ולהשלים את כיבוש ירושלים. למרות תרומתה הרבה של הפלוגה, סיפור חלקם בקרב על ירושלים נשאר מוצנע במשך השנים. סגן אלוף אהרון קמארה, שהיה מפקד היחידה, סיפר:
"כשמשה נתן כתב ספר ראשון על הקרב בירושלים, הוא חשב שרק הצנחנים לחמו. אחרי שהוא גילה אותנו הוא גנז את הספר הראשון, וכתב ספר שני שכלל גם את השריון. מוטה גור כעס עליו, וכתב ספר משלו. אני זוכר שאחרי המלחמה שאלתי את מוטה 'תגיד, לא הזכרת אף פעם את הטנקים, מה, הם לא היו במלחמה? אנחנו לחמנו כמו אריות, בלעדינו הייתם נהרגים. אבל אני לא רצתי לעיתונות, והם כועסים עליי עד היום".
הטנקים של הפלוגה שינו את מאזן הכוחות בקרב על ירושלים, והפתיעו את הירדנים שהיו בטוחים שאין כלי נשק כבדים בעיר, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק. על פי עדויות קצינים ירדניים לאחר הסכם השלום עם ישראל, הופעת הטנקים הייתה גורם מכריע שגרם לנסיגת הכוחות הירדניים, במיוחד בקרב על גבעת התחמושת.
זוהר ברעם, אחד ממפקדי הטנקים בחטיבה הכמוסה סיפר כי:
"לפני עשר שנים עשו פגישה של המפקדים הירדנים והישראלים שנלחמו אז בקרב, וכמובן שאותנו לא הזמינו. אז שאלו את המפקד הירדני מה לדעתו הכריע את הקרב. 'כולם נלחמו כמו אריות', אמר המפקד, אבל מה שהכריע אותנו זה הטנק, הוא זה ששבר אותנו… נוח לנו, כישראלים, שלצנחנים יש תהילת הנצח הזאת. מה, נצא לריב על ההיסטוריה? אנחנו היינו מילואימניקים, עם אוברדראפט, עם ילדים. חזרנו לחיים ולא יצאנו לספר".
למרות ההצלחות בשדה הקרב, הפלוגה איבדה שניים מלוחמיה במהלך המלחמה. סגן מפקד הפלוגה, סרן רפי ישעיה, קיבל את עיטור המופת על גבורתו והובלתו את הכוח בלחימה הקשה בירושלים.
סיכום
הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים מדגיש את המורכבות סביב זהות הכוחות שהיו הראשונים לשחרר את הר הבית והכותל המערבי. לאורך שנים רבות, הנרטיב הרשמי שם את חטיבה 55 של הצנחנים במרכז, בעיקר בזכות הכרזתו ההיסטורית של מח"ט 55, מוטה גור, "הר הבית בידינו" לאחר שפרץ עם כוחותיו דרך שער האריות והשתלט על הר הבית. כוח הצנחנים התקדם במהירות לאורך רחובות העיר העתיקה, וההנפה הסמלית של דגל ישראל על ידי כוחות הצנחנים מעל הר הבית הייתה לרגע שנכנס לפנתיאון של מדינת ישראל.
עם זאת, עדויות ועדכונים היסטוריים מאוחרים יותר, במיוחד מצד לוחמי החטיבה הירושלמית, מעלים תמונה חלופית, שלפיה חיילי גדוד 163 של החטיבה הירושלמית, שהגיעו דרך שער האשפות, היו הראשונים להגיע לכותל המערבי. התמונות שצולמו באותו היום מראות את לוחמי גדוד 163 כשהם עומדים ליד שלט ערבי שמוצב על הקיר בכותל, המראה כי הם הגיעו לשם לפני שכוחות הצנחנים הגיעו וניפצו את השלט. בכך, החטיבה הירושלמית טוענת כי היא שהייתה למעשה הראשונה להגיע לכותל.
הסיפור המורכב סביב זהות משחררי הכותל והר הבית ממחיש את הנטייה של הנרטיב ההיסטורי להתמקד בסמלים ובאירועים שנחקקו בתודעה הציבורית, כמו ההכרזה של מוטה גור והצילומים המפורסמים, תוך הזנחת תפקידם של כוחות נוספים "פחות נוצצים" שפעלו בזירה. לוחמי החטיבה הירושלמית, שהשתתפו בלחימה העיקשת לכיבוש השכונות הדרומיות והעיר העתיקה, לא היו מצוידים באותה רמת תקשורת ויחסי ציבור, ולכן נותרו במידה רבה מחוץ לתודעה ההיסטורית הרשמית. אחד המצולמים בתמונה הפלוגתית, ישראל אלישקביץ סיפר:
“מתברר שבחטיבה שלנו לא ייחסו כל חשיבות לנושא היח"צ. דעתנו שלנו, המפקדים הזוטרים, הייתה נתונה אך ורק למשימה, לשלומנו ולשלום פקודינו, ובכלל לא למקום שלנו במיתוס ההיסטורי והלאומי. בגדוד שלנו נפלו בקרב אבו תור ביום שקדם לשחרור הכותל 15 לוחמים, כולל המג"ד. לאחר מלחמת יום הכיפורים נכנסתי לנושא עם יענקל'ה גת ויורם רונן ועוד חברים מהגדוד שלחמו איתנו וחוו ממש את בכורת גדוד 163 בכניסה משער האשפות וההגעה לכותל. זה קרה לאחר שחלק מהמשפחות השכולות דרשו לדעת במדויק את מורשת הקרב שלנו".
לקריאה נוספת
- המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת ששת הימים, אתר צה"ל
- אילון אברהם, אל"ם, ואייגר דוד, ממ"ק – המערכה על ירושלים 1967 – מערכות
- אל"ם אברהם אילון, סא"ל דוב גפני, רעיה טראוב, סא"ל דוד בית און, ממ"ק דוד איגר (1972); בעז זלמנוביץ' (עורך, 2017): לכבוש את ההר – המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים. אג"ם – מה"ד היסטוריה, יוני 1972; אמ"ץ – תוה"ד – המחלקה להיסטוריה, 2017. מודן הוצאה לאור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2017.
- מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. הוצאת דביר, 2004.
- נחום ברוכי, חטיבת הראל שריון (10) במלחמת ששת הימים. הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, ועמותת גבעת התחמושת. ירושלים, 2010.
- מרדכי (מוטה) גור, "הר הבית בידינו!". הוצאת מערכות, צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד, 1986.
- ישראל הראל (עורך), מרדכי (מוטה) גור (סגן עורך): שער האריות – הקרב על ירושלים בחוויית לוחמי חטיבת הצנחנים. הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 1972.
- יהודה ואלך, משה ליסק, שמעון שמיר (עורכים): אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל – עשור שני. הוצאת כרטא, החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור. ירושלים, 1980.
- נחמיה זרחוביץ, יוסי לנגוצקי, בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים. הוצאת כרמל, 2020.
- אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 44–45, אייר תשמ"ו, מאי 1986.
- אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים, כרך ג' – איחוד ירושלים, הוצאת שלגי 1985.
- עוזי נרקיס, אחת ירושלים. הוצאת עם עובד, תל אביב, 1975.
- משה נתן, המלחמה על ירושלים. הוצאת אותפז בע"מ, תל אביב, אייר תשכ"ח, מאי 1968.
- א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה: מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. הוצאת מערכות, 1974.
- גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017.
- "גלגולו של דימוי בתודעה הציבורית: בין צילום הצנחנים ליד הכותל של דוד רובינגר לתצלום פרשת קו 300 של אלכס ליבק", מאמר מאת רונה סלע, 2008
קישורים חיצוניים
- אתר ההנצחה בגבעת התחמושת
- לוח זמנים משולב של הקרב, באתר ההנצחה בגבעת התחמושת
- כיבוש ארמון הנציב – 5.6.67 באתר תלפ"ז-נט
- חטיבה 55 בקרב לשחרור ירושלים, באתר להנחלת מורשתו של מוטה גור
- אריה יצחקי, הגורם האנושי במערכה לשחרור ירושלים – איך שוחררה העיר למרות הנחיות שר הביטחון והמטכ"ל, ב-אתר הבית של אריה יצחקי
- יוסי לנגוצקי, "הירושלמים משחררי ירושלים". סדרת כתבות באתר ynet: חלק א', חלק ב', חלק ג'.
- אנשיל פפר, הקרב על הקרב על ירושלים, באתר הארץ, 30 במאי 2007
- ד&;ר אורי מילשטיין, ירושלים שלו: ההחלטה הגורלית שקיבלו מוטה גור ומשה דיין ב-67, באתר מעריב אונליין, 25 ביולי 2015
- אורי מילשטיין, "לא ייחסנו חשיבות ליח"צ": סימן השאלה של אחד המיתוסים החשובים בתולדות ישראל, באתר מעריב אונליין, 12 במאי 2018
- תחקירי הקרבות על שחרור ירושלים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- עמית נאור, "הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.05.2019
- עמית נאור, רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27.05.2019
- יוסי לנגוצקי, המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. באתר "יד לשריון"
- מנחם מיכלסון, השריון בשחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, שריון 32, מאי 2009, עמ' 49, באתר "יד לשריון"
- עמית גולדנברג, המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה, באתר nrg, באתר מעריב nrg, 27 באפריל 2009.
- חשיפת ערוץ 10: מי כבש את הכותל ב-1967? פלוגת טנקיסטים סודית, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 14:52)
- עדותו של אלוף פיקוד המרכז, אלוף עוזי נרקיס, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
- תחקירי הקרבות של חטיבה 55, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
- מידע על הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים בקטלוג הספרייה הלאומית
- אחרי הכלות הכל והתמונה: התצלום של גדוד 163 שמספר את שחרור הכותל מחדש, כרמית ספיר ויץ, מעריב, 15 ביוני 2024.
- אורי מילשטיין: 'דיין עיכב את כניסת החטיבה הירושלמית לכותל', מעריב אונליין, מעריב, 6 ביוני 2018.
- לוחמי חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים: 'אנחנו כבשנו את הכותל', אהוד חמו, N12, 2 ביוני 2013.
- סיפורה הלא ידוע של החטיבה הירושלמית וכיבוש ירושלים, כתבה מתוך אתר All About Jerusalem.
- הצנחנים בכותל המערבי: התמונות שלא נכנסו לאלבומי הניצחון, כתבה באתר Xnet, 6 ליוני 2017.
- דמעות בכותל, טנקים בעיר העתיקה: תמונות ועדויות חדשות משחרור ירושלים, ירון דרוקמן, Ynet, 25 במאי 2017.
- "לא ייחסנו חשיבות לי"חצ: סימן השאלה של אחד המיתוסים החשובים בתולדות ישראל", מאת ד"ר אורי מילשטיין, מעריב, 12 במאי 2018.
- שאול נגר, פלוגת טנקים סודית בירושלים, שריון 52, יוני 2018, עמ' 54–58
- סרן (במיל') אהרן קמארה, לוחמת טנקים בירושלים, מערכות 325, 1992
- סא"ל דוד ארגמן, סיפורה של פלוגת טנקי אם-10 בחטיבת ירושלים, אתר יד לשריון, 12 ביוני 2017
- אפרים גנור, הפלוגה הסודית שלי: הטנקים החשאיים במערכה על ירושלים, באתר מעריב אונליין, 17 במאי 2015
- עמית גולדנברג, המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה, באתר nrg, 27 באפריל 2009
- שי ניר, משחררי ירושלים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 30 באפריל 2017
- צביקה וינשטוק, פלוגת הטנקים הסודית של "המקשר", באתר אגד
- שחזור שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, סרטון באתר יוטיוב
- רן לוי, פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "עושים היסטוריה"
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
