דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן (גְּרין; 16 באוקטובר 1886 – 1 בדצמבר 1973) היה מדינאי ישראלי, מראשי תנועת העבודה וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא נחשב לאחד האישים המרכזיים בתהליך הקמת המדינה ובבניית מוסדותיה, אך דרכו המדינית והפוליטית לוותה גם במהלכים שנויים במחלוקת.
בן־גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי השני של ההסתדרות ומייסדה של מפא"י. בתפקידיו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר ההנהלה הציונית, הוביל את היישוב היהודי בארץ ישראל, ניסח את מגילת העצמאות, הכריז על הקמת המדינה וחתם עליה ראשון. במקביל פעל למען ממלכתיות וריכוז הכוח בידי המדינה, צעד שכלל יצירת חינוך אחיד ואת פירוק המחתרות – מהלך שהגיע לשיאו בסזון נגד האצ"ל והלח"י ובפירוק הפלמ"ח והפגזת האונייה אלטלנה.
במלחמת העצמאות מילא תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הצבאית, לרבות תכנית ד', שנועדה להשתלט על שטחים חיוניים למדינה שבדרך, ואשר נקשרה גם לעזיבת וגירוש חלק מהאוכלוסייה הערבית. בתקופת הנהגתו הייתה פרשת ילדי תימן, שבמהלכה נלקחו ילדים ממשפחות עולים והועברו לאימוץ, במרבית המקרים בלי ידיעת המשפחות.
מבחינה רעיונית היה בן־גוריון מחובר עמוקות לזהות היהודית, אך דגל ביצירת "יהודי חדש" בארץ ישראל. מתוך כך ראה ביהדות הגלותית ובתרבות היידיש סמלים של חולשה שיש להתנער מהם, וקידם מדיניות שצמצמה את מעמד השפה והתרבות היידישאית לטובת חיזוק העברית והתרבות העברית.
כראש ממשלה וכשר ביטחון, היה מזוהה עם סגנון הנהגה ריכוזי ולעיתים נוקשה. במהלך כהונתו נעשה שימוש בשירותי הביטחון, בהם השב"כ, גם כדי לעקוב אחר יריבים פוליטיים מימין ומשמאל – צעד שנתפס כמתח בין ביטחון המדינה לבין שמירה על חופש פוליטי.
בכך נותרה דמותו של בן־גוריון מורכבת: מצד אחד – מייסד ומנהיג שנשא על כתפיו את עול הקמת המדינה וביסוסה; ומנגד – מנהיג ששיטותיו ודרכו עוררו ביקורת והשפיעו על דמותה המפולגת והמתלבטת של החברה הישראלית.
נְשִׂיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל הוא ראש המדינה של מדינת ישראל. מאחר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, בה סמכויות הרשות המבצעת נתונות בידי הממשלה, ובעקבות מאבקי הכוחות בין דוד בן גוריון לחיים ויצמן, ממלא נשיא המדינה תפקידים אשר בעיקרם הם ייצוגיים וטקסיים. מוסד הנשיאות נחשב למבטא את אחדות העם, והנשיא מכונה לעיתים "האזרח מספר 1". נשיא המדינה נבחר…
העלייה לתל חי בי״א באדר הייתה תופעה שנתית רבת משתתפים שהתפתחה במהלך תקופת המנדט הבריטי, ושימשה במה למאבק פוליטי, אידאולוגי וסימבולי בין מחנות הציונות השונים. ראשיתה בשנת 1928, ביוזמת תנועת בית״ר (ברית טרומפלדור), אשר ביקשה לעצב מסורת לאומית המתרכזת בקברו של יוסף טרומפלדור, וליצור טקס לאומי משותף של אחווה וזיכרון. המהלך נתקל בהתנגדות חריפה מצד…
התעת'מנות (בערבית עות'מאנית: תַּעַתֻּמּוּן) הייתה תהליך קבלת אזרחות עות'מאנית על ידי מי שלא נולד כנתין האימפריה. בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, ובמיוחד בשנות מלחמת העולם הראשונה, הפכה סוגיה זו לצומת דרכים פוליטית, קיומית ומוסרית עבור היישוב היהודי בארץ. השלטון העות'מאני, שביטל את הקפיטולציות עם כניסתו למלחמה לצד מעצמות המרכז, דרש מכל תושבי הארץ שאינם…
מאורעות תר"פ (1920) היו פרעות הגזע הראשונות שביצעו הערבים בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, במטרה לטרפד את יישום הצהרת בלפור. הפרעות, שהתפרצו באפריל 1920, הגיעו לשיאן בירושלים במהלך חגיגות נבי מוסא, כאשר המון ערבי מוסת תקף יהודים בעיר העתיקה וברחוב יפו, תוך קריאות "איטבח אל-יהוד" וביזת רכוש יהודי. המשטרה הערבית שיתפה פעולה עם הפורעים,…
"מרד הגנרלים" הוא כינוי שניתן לאירועי מאי 1948, במהלכם התפטרו ארבעה אלופים וראשי אגפים במטה הכללי במחאה על פיטוריו של ישראל גלילי, ששימש כראש המפקדה הארצית של ההגנה. ההתפטרות, שהתרחשה בעיצומה של מלחמת העצמאות, שיקפה את המתח בין התפיסות השונות על מבנה הצבא, תפקידו והשתייכותו הפוליטית במעבר מיישוב למדינה. דוד בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית…
