ביקור צ'ה גווארה בעזה נערך ב-18 ביוני 1959, עם הגעתה של משלחת קובנית בראשות הקומאנדנטה ארנסטו צ'ה גווארה לטריטוריה, אשר הייתה נתונה אותה עת תחת שליטה וניהול של שלטון צבאי מצרי. המשלחת, שכללה בין היתר את קפטן צבא המורדים וסגן ראש המשלחת עומאר פרננדס קניסארס ואת הגנרל קפררה, מומחה ללוחמת גרילה, ביקרה ברצועה במסגרת מסע רשמי במדינות אסיה ואפריקה. אירוע זה שימש למעשה כהכרזת המלחמה הסימבולית של מדינות העולם השלישי כנגד ישראל. הגעתו של גווארה – כשהוא לבוש במדי קרב ירוקים-זית וכומתה שחורה – הייתה המפגש הראשון בין מהפכנים מאמריקה הלטינית לבין תנאי המחיה במחנות הפליטים הפלסטינים, שנוצרו בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל.
מסע זה החל בעקבות הכרזתו הפומבית של פידל קסטרו בערב ה-18 באפריל 1959 מאולפני ערוץ 2 של הטלוויזיה בהוואנה, בה הודיע כי משלחת ממשלתית בראשות צ'ה גווארה תצא למדינות שונות במטרה לחזק את הקשרים עם עמי וממשלות העולם השלישי, לגייס תמיכה בינלאומית למהפכה הקובנית הצעירה, ובאופן לא מוצהר אף להשיג אמצעי לחימה. המשלחת יצאה לדרכה ב-12 ביוני דרך איי ברמודה, מדריד ורומא, ועצרה תחילה בקהיר אצל נשיא מצרים ומנהיג הפאן-ערביזם גמאל עבד אל-נאצר. למרות הסתייגותם וניסיונותיהם של בכירי המשטר המצרי למנוע את המפגש מחשש להשפעת הגותו של גווארה, דרש המנהיג הקובני לבקר ברצועת עזה, ביקור שהותיר בו רושם עמוק והעצים את תפיסתו האנטי-אימפריאליסטית.
רקע לביקור
לאחר המהפכה הקובנית, מילא גווארה תפקיד של שגריר נודד של קובה במספר ארצות, כחלק ממסע נרחב שנמשך בין יוני לספטמבר 1959. במסגרת מטלותיו כדיפלומט המייצג את המהפכה, יעדי המשלחת מעבר למזרח התיכון כללו גם את יוגוסלביה והודו. ביוגוסלביה רכש גווארה ידע על פיתוח ותיעוש במדינה אשר נתונה במצור, ואילו בהודו הוא בחן את הקשרים האפשריים שבין חקלאות לבין תיעוש. יציאתו למסע התרחשה זמן קצר לאחר שנישא לאליידה ב-2 ביוני בטקס צנוע. חרף בקשותיה של אשתו הטרייה ואף של קסטרו עצמו, סירב גווארה לצרפה לנסיעה מטעמים של "צניעות מהפכנית".
בין ה-15 ל-30 ביוני סייר צ'ה לאורכה ולרוחבה של מצרים, אליה הוזמנו הקובנים על ידי אבי הפאן-ערביזם ואחד המנהיגים הבולטים של מדינות העולם השלישי, גמאל עבד אל-נאצר. בחירתה של מצרים כתחנה פוליטית ראשונה לא הייתה מקרית. עבור גווארה, נאצר ייצג דמות של מנהיג אנטי-אימפריאליסטי בעל פרויקט חוצה יבשות, אדם שזכה לכבוד ולהערכה, שהתבססה, בין היתר, על ניצחונו הפוליטי-צבאי של נאצר נגד המעצמות הקולוניאליות צרפת ואנגליה, שחברו לישראל, בעקבות החלטתו של הנשיא המצרי להלאים את תעלת סואץ. ההכרזה על הלאמת התעלה ב-26 ביולי 1956 נשאה משמעות סמלית עמוקה עבור המהפכה הקובנית, שכן היא חפפה ליום השנה להתקפה על מחנה מונקאדה 1. עוד בהיותו במקסיקו, בעודו מתכונן למסע ביאכטה "גראנמה", הקדיש צ'ה שיר לנהר הנילוס ולנושא סואץ.
מטרתו המרכזית של גווארה בביקור זה הייתה ללמוד מקרוב על אפשרויות הרפורמה האגררית במצרים. הוא ביקש לחקור כיצד מתמודדת מדינה אשר נשענת על גידול חקלאי משמעותי אחד, הכותנה, עם רפורמות שקידם נאצר. במהלך שהותו, הוענק לגווארה עיטור הרפובליקה על ידי השלטונות המצריים. במכתב שכתב לאשתו מקהיר בליל ה-22 ביוני, הוא שיתף את רשמיו ממצרים, שבאותה עת יצרה יחד עם סוריה את הרפובליקה הערבית המאוחדת, וציין לגבי העיטור כי קיבל: "מדליון גדול מאוד שיושב עלי יפה מאוד, לא בגלל שאני אומר זאת". באותו מכתב גם סיפר שניסה לרכוש עבורה צמיד בשוק הכסף ללא הצלחה, אך הבטיח להביא לה דברים קטנים אחרים.
השיחות שניהל גווארה עם נאצר גלשו גם לניתוח של תנועות פוליטיות ברחבי אמריקה הלטינית. במהלך דיוניהם על תפקידה של קובה ביבשת, הסביר צ'ה לנשיא המצרי כי: "…התנועה היחידה שהייתה ראויה לתשומת לב לפני המהפכה הקובנית הייתה זו של פרון בארגנטינה, שהוציאה לפועל דברים חשובים בתיעוש אך הייתה בלתי מסוגלת להבין את תפקיד הפרולטריון ונכשלה משום שחסרה את יסוד המאבק העממי". גווארה המשיך וביקר את חוסר האומץ של פרון להתייצב מול הסכנה כשהגיע הרגע להפגין תעוזה, וברח, באומרו לנאצר: "הרגע המכריע בחייו של כל אדם הוא זה שבו הוא מחליט להתייצב מול המוות. אם הוא מחליט להתמודד איתו אז הוא הופך לגיבור, תהיה אשר תהיה הצלחתו או כישלונו. הוא יכול להיות פוליטיקאי טוב או לא, אבל אם הוא לא יודע להתייצב מול המוות הוא לעולם לא יהיה כלום, יותר מפוליטיקאי" 1.
במהלך סיוריו במצרים, הפתיע גווארה את המארחים כאשר העלה דרישה יוצאת דופן לסטות ממסלול המסע המתוכנן. הוא דרש בתוקף לאפשר לו להרחיק מאזורי הסיור המקוריים שלו, ולצאת לביקור במחנות הפליטים הפלסטינים הממוקמים ברצועת עזה.
באותן השנים, רצועת עזה נוהלה תחת שלטון צבאי מצרי אשר שלט באופן מוחלט בחיי התושבים, ושום פעילות פוליטית לא הותרה לאוכלוסייה הפלסטינית במקום. בכירי המשטר המצרי נרתעו מאוד מהדרישה של גווארה ואף ניסו למנוע את הביקור כליל. רתיעתם של המארחים נבעה מהחשש שמפגש ישיר בין מנהיג המהפכה הקובנית לבין פעילים פלסטינים, ובעיקר עם הפליטים עצמם, עלול להיות בעייתי עבורם, שכן הם דאגו שמא הגותו ורעיונותיו המהפכניים של האורח ישפיעו עליהם. עם זאת, חרף ההתנגדות המצרית, גווארה עמד על שלו ולא ויתר על כוונתו לקיים את המפגש.
ההגעה לרצועת עזה
בבוקר ה-18 ביוני 1959 עשתה המשלחת את דרכה בטיסה צבאית מקהיר לנמל התעופה ברפיח. אל הנסיעה התלוו גם סגנו של גווארה, סרן עומאר פרננדס קניסארס, והגנרל קפררה. עם נחיתתם, המתינו להם קצינים וחלק מתושבי האזור אשר הריעו וקיבלו את פניהם בקריאות: "יחי נאצר! יחי קסטרו!". בנמל התעופה הציעו למבקרים קוקה-קולה, ועומס החום במקום היה כה כבד, עד שחברי המשלחת כלל לא שמו לב לכך שהמשקה המוגז שהוגש להם היה חם.
גווארה הגיע לרצועה כשהוא לבוש במדי הקרב שלו, בצבע ירוק-זית, יחד עם כומתתו השחורה. כאשר קניסארס שאל אותו האם זה ראוי לנסוע במדי קרב, השיב לו צ'ה: "עם אותם מדים ירוק-זית שיש לנו עכשיו; אנחנו הולכים להציג אותם בעולם וזו הגאווה שלנו, בנוסף, עם המדים האלה ניצחנו במלחמה את הרודן ואת הגרינגוס". לנוכח ספקותיו החוזרים של הסרן, חתם גווארה את הדיון בתשובה נחרצת: "תקשיב, עומאר, אנחנו נשתמש במדים ירוק-זית, יאהב את זה מי שיאהב ולעזאזל עם העניין הזה". החום הצורב של המדבר גרם למדים להידבק לעורם כמו מלקחיים. גווארה הזיע טיפות ענק תחת שמש קופחת, בעוד החול השתלט על קו הראייה. משם הם עשו את דרכם בשיירה של ארבעה כלי רכב לעבר העיר, כאשר מכוניתו של גווארה ועוזרו האישי של נאצר הובילו.
במהלך הנסיעה עברה השיירה דרך כביש שלאורכו היו ממוקמים מספר מחנות פליטים פלסטינים. כאשר שאלו הקובנים כיצד חיים הפליטים, הוסבר להם שמשפחה בת חמש נפשות מתגוררת בחדר העשוי מאדמה, בוץ ועשב, ישנה על הרצפה, וכי המזון שלהם מורכב מחצי שק קמח שאמור להספיק לחמישה עשר ימים. כשחלפו על פני שני כפרים קטנים שבהם חיו למעלה מ-120,000 פליטים, אמר גווארה לקניסארס: "אתה רואה, זוהי יצירתם של הגרינגוס. יש לראות עוד הרבה דברים בעולם, עומאר!". לאורך שאר המסלול, בכל פעם שראו פליטים, חברי המשלחת ירדו מהרכבים והתקבלו בקריאות תמיכה. קניסארס תיאר מאוחר יותר כיצד המראות הקשים השפיעו על גווארה, שכרך את זרועו מעליו ואמר: "אבל אתה רואה את זה! אין לזה השוואה בעולם כולו! הישראלים והאימפריאליסטים הם האשמים בפליטים האלה. כי להם יש את אדמתם ויש להם את ארצם איפה שהם יכולים לחיות בשקט. בגלל זה כשאני כאן ורואה את הפליטים הפלסטינים אני הופך ליותר אנטי-אימפריאליסט, [אפילו] אחרי כל מה שאני ראיתי באמריקה הלטינית" 1.
כשהם הגיעו לרפיח, פליט נסער פנה אל הקומאנדנטה ואל שאר חברי המשלחת וביקש מהם שיספרו באמריקה את האמת על מה שמתרחש שם. גווארה חיבק אותו והבטיח לו שקובה תגנה בפני האנושות כולה את מה שעיניהם ראו. בהמשך, גווארה התעקש להיפגש עם עוד אנשים וכך הגיע למחנה הפליטים אל-שאטי. במחנה זה הוא נשא דברים, וקרא לפליטים להמשיך ולהיאבק בנחישות למען זכויותיהם. עם זאת, בדבריו הוא סייג וציין כי מדובר במצב מורכב, משום שבישראל חיים מתיישבים בני עם אחר.
בהמשך סיוריו הגיע צ'ה למחנה אל-בוריג', שם פגש את מנהיג המחנה ומי שהיה מנהיג פוליטי בולט של הפליטים, מוסטפא אבו-מדין. גווארה פנה אליו בשאלה מדוע אין התארגנות מהפכנית של המוני הפליטים הפלסטינים, ואף הציב בפניו אתגר ישיר לעתיד: "לנו יש מקרים חמורים יותר של עוני. אתה צריך להראות לי מה שעשיתם כדי לשחרר את ארצכם. איפה מחנות האימון? איפה המפעלים לייצור כלי נשק? איפה מרכזי ההתגייסות העממית?" גווארה לא זכה לתשובות מספקות.
מפגשו עם פעילי הפדאיון
התכנסות מרכזית נערכה באחוזתו של המושל הצבאי המצרי, לוטננט-גנרל אחמד סלים פאשה. שם המתינה לקובנים קבלת פנים נרגשת שמנתה 25 אישי ציבור מקומיים. על פי עדותו של המהנדס וההיסטוריון הפלסטיני סלמאן אבו-סיטה, נכחו במפגש אישים בולטים ממועצת המחוקקים הפלסטינית, ובהם מנהיגי הפדאיון קאסם אל-פרא ועבדאללה אבו-סיטה. אל-פרא שימש כמזכיר עיריית ח'אן יונס – עיר שבה התרחשו קרבות עזים בין צה"ל לפלסטינים, בנובמבר 1956. מתוקף תפקידו, אל-פרא היה אחראי על ניהול רישום בכתב של פעילויות הפדאיון ולוחמי הגרילה. עבדאללה אבו-סיטה היה מנהיג פדאיון שפיקד על החזית הדרומית במהלך המרד הערבי של 1936 נגד הבריטים והציונים. בתצלום הרשמי מאותו אירוע, בניגוד למארחיו המקומיים שהופיעו מחויכים ברובם, בלט גווארה בהבעת פנים רצינית, קודרת וכמעט מודאגת 2.
במהלך השיחות שניהל צ'ה עם כמה ממנהיגי הפדאיון, הוא הבהיר להם כי עליהם להמשיך במאבק לשחרור אדמתם וכי הדרך האפשרית היחידה לכך היא התנגדות מזוינת. אף על פי שהכיר במורכבות המצב, לאור העובדה שמתיישבים יהודים תפסו את בתיהם ואדמותיהם, הוא פסק כי בסופו של דבר יש להשיב להם את זכויותיהם. לדברי סלמאן אבו-סיטה, גווארה אף הציע לספק להם נשק ואימונים צבאיים, אם כי פידל קסטרו סבר שיש לתאם מהלכים מסוג זה דרך נאצר ולא ישירות מול לוחמי הגרילה. במהלך דיונים ארוכים אלה על המאבק מול ישראל, התברר כי גווארה היה מעודכן היטב בפרטים. כאשר אחד הנוכחים שאל: "כיצד אתה רואה את עתיד המאבק הפלסטיני, קומאנדנטה?", השיב צ'ה נחרצות: "ההתנגדות היא המוצא היחיד, אך היא אינה מועילה ללא אחדות…". באנגלית הרצוצה שלו, ובעזרת המתרגמים שעמדו לרשותו, הוא חזר והדגיש בפניהם: "עליכם להיות מסוגלים להתאחד ביניכם לפני שתתמודדו עם אויב כה חזק" 1.
דרישתו של גווארה לאחדות פנימית כתנאי הכרחי להצלחה נתקלה במציאות הפוליטית המורכבת של המזרח התיכון. המשתתפים ששמעו את עצתו קיבלו אותה מבחינה רעיונית, אך הסבירו לקומאנדנטה כי יישומה בפועל הוא בלתי אפשרי. הם תיארו כיצד מדיניות הפנים של המדינות השונות שהעניקו להם מקלט מונעת התארגנות משותפת. לצד קריאתו לאחדות, השמיע גווארה גם ביקורת נוקבת ומאתגרת כלפי ההנהגה על חוסר מוכנותה המעשית. מול מציאות העוני והמחסור, ציין גווארה כי בקובה התמודדו המהפכנים עם מצבי עוני חמורים אף יותר, ובכל זאת השכילו להתארגן לפעולה.
נטען שרשמיו של קאסם אל-פרא מאותו מפגש היסטורי תועדו בכתב, אך המסמכים המקוריים הושמדו בשנת 2000 על ידי כוחות צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה. בנו, דוקטור מנאר אל-פרא, שקרא אותם פעמים רבות, סיפר כי אביו חזר מאותה פגישה כשהוא מונע מרגשות מעורבים. מחד גיסא, הוא חש קנאה כפלסטיני בהישגיהם של הקובנים והבין עד כמה הם רחוקים מהישג דומה; מאידך גיסא, הוא רחש הערצה עמוקה לצ'ה ולקסטרו. קאסם נהג להגיד: "בני, הייתי עם לוחם אמיתי למען החירות". הוא הוסיף ושיתף את תחושותיו של המנהיג הקובני באומרו: "הלכנו למחנות הפליטים והאיש הזה התרשם מאוד, אך מעל לכל עצוב מאוד מהמצב שראה".
השפעה היסטורית
למחרת סיורו ברצועה, עזב גווארה את עזה ושב לקהיר. על אף אופיו הדרמטי והחריג של המפגש, העיתונות המצרית המקומית בחרה להתעלם לחלוטין מנוכחותו של המנהיג הקובני באזור. גם גווארה עצמו הקדיש לאירוע מילים ספורות בלבד בכתובים; במכתב ששיגר לאשתו אליידה, הוא ציין בקיצור נמרץ כי עזה הייתה מקום מעניין מאוד, אך בעיקר בשל העוני והעזובה שבהם חיו הפליטים הפלסטינים. באותו מכתב הוא הוסיף כי ביקר קצינים ברזילאים שהופקדו על שמירת האזורים הללו, וציין בהומור כי ייסד נורמות חדשות של אחווה בין עמים כאשר נרדם על כתפו של הגנרל המצרי שליווה אותו. לאחר מכן המשיך בסיוריו לדמשק ולאלכסנדריה, שאותה כינה "עירה של קלאופטרה", ועם שובו לקהיר ביקר במפעל נשק וחומרי נפץ, שם הוענקו לו במתנה רובה ומקלע מתוצרת מצרית.
האירוע היה הכרזת מלחמה סימבולית של מדינות העולם השלישי המהפכניות על ישראל. בשנות החמישים והשישים החל העולם השלישי להתגבש לגוש פוליטי מוצק 3, וארגונים בינלאומיים של מדינות אלו – דוגמת תנועת המדינות הבלתי-מזדהות, ארגון הסולידריות של עמי אפריקה ואסיה וארגון הטריקונטיננטל (ארגון שלוש היבשות) – אימצו קו עוין ונוקשה כלפי ישראל. מגמה זו נתנה את אותותיה כבר בועידת בנדונג ב-1955, שאליה ישראל כלל לא הוזמנה, ואשר הנפיקה הצהרה משותפת התומכת חד-משמעית בזכויות הערבים בפלסטין 4, אוניברסיטת תל אביב, דף מחקר מספר 5, אוקטובר 2008.)). בתוך כך, חל מהפך עמוק בתפיסת העולם השלישי: הדימוי של ישראל כאומה קטנה הנאבקת על קיומה מול אימפריאליזם התחלף בהזדהות הולכת וגוברת עם העניין הפלסטיני. מנהיגים רבים, לרבות באפריקה, החלו לראות במאבק הערבי-פלסטיני מטרה מוסרית וצודקת, וישראל נתפסה יותר ויותר כמעצמה הדורסנית במשוואה. הסולידריות שהפגינה המשלחת הקובנית בעזה ייצגה את חוד החנית של מגמה זו, שבמסגרתה משטרים מהפכניים בדרום הגלובלי הפכו את הציונות ליעד מרכזי למאבק.
עבור ההתנגדות המקומית, שהייתה באותה התקופה בלתי מאורגנת, הגעתו של המנהיג הקובני ייצרה אפקט מעורר השראה ומכפיל כוח שהדהד עמוקות לדורות הבאים. כאות הערצה, פלסטינים רבים – גברים ונשים כאחד – החלו לשאת את השם "ג'יווארה", עיוות פונטי של השם גווארה שנוצר מהמפגש בין השפות הספרדית והערבית. הדוגמה המובהקת לכך הייתה מוחמד אל-אסווד, ממנהיגי החזית העממית לשחרור פלסטין (FPLP), שנודע בכינוי המחתרתי "ג'יווארה של עזה". אל-אסווד הפך לסמל של מאבק חמוש, עד שנהרג במארב שטמנו לו כוחות ישראליים באזור החוף של הרצועה ב-9 במרץ 1973. מותו הותיר חותם כה עז על פלגי הפדאיון השונים, עד שתנועת פת"ח העמידה את תחנת הרדיו שלה בקהיר לרשותו של ג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית, כדי שיישא משם נאום נלהב בשם אש"ף כולו, הקורא להמשך פעולות ההתנגדות ברחבי הרצועה.
עם השנים, הייצוג החזותי של צ'ה הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף הפלסטיני. ציורי קיר וכרזות נושאי דמותו עיטרו דרך קבע את רחובות וסמטאות הערים ומחנות הפליטים, והפכו את דיוקנו – לצד ציור הילד הפליט "חנדלה" – לאחד משני הסמלים העוצמתיים והמוכרים ביותר של ההתנגדות. מעבר למימד הסמלי והתרבותי, מסע זה הניח את אבן הפינה לקשרים המעשיים והענפים שהתפתחו בעשורים שלאחר מכן בין המהפכנים מאמריקה הלטינית לבין ארגוני החזית הפלסטיניים. הקשר נרקם הלכה למעשה עם פתיחתם של מחנות אימון בקובה במהלך שנות השישים, אשר נועדו להכשיר דרגים פוליטיים-צבאיים של תנועות שחרור ומפלגות מהפכניות מהעולם השלישי. בהמשך הדרך, התרחבו שיתופי הפעולה הללו להסכמים נרחבים בתחומי המימון, הפוליטיקה, הצבא והמודיעין – רשת תמיכה גלובלית שנמתחה ממנגואה ועד ביירות, מדמשק לסנטיאגו, מבואנוס איירס לאלג'יר, ומדאר א-סלאם לסן סלוודור. שיתופי פעולה אלו הידקו את הברית הבין-יבשתית כחזית אחת מאוחדת נגד מה שנתפס בעיניהם כאימפריאליזם, ציונות ומשטרי הדיקטטורה.
לקריאה נוספת
- פבלו רובלדו, מונטונרוס ופלסטין: מהמהפכה לדיקטטורה (בספרדית: Montoneros y Palestina: De la Revolución a la dictadura), הוצאת פלנטה (Planeta), בואנוס איירס, 2018.
- ד"ר סלמן אבו סיטה, צ'ה גווארה בעזה: פלשתין נעשית מטרה גלובלית. Middle east monitor. שנת 2015.
- צ'ה בפלסטין: לזכרו של לוחם הגרילה במלאות 50 שנה למותו, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
- יואב די-קפואה, צ'ה בעזה: חיפוש אחר הסיפור שמאחורי התמונה, אתר Not even past.
- בנימין ניוברגר, יחסי ישראל עם העולם השלישי (1948-2008), (באנגלית: Israel’s Relations with the Third World (1948–2008)), אוניברסיטת תל אביב, דף מחקר מספר 5, אוקטובר 2008.
- פבלו רובלדו, מונטונרוס ופלסטין: מהמהפכה לדיקטטורה (בספרדית: Montoneros y Palestina: De la Revolución a la dictadura), הוצאת פלנטה (Planeta), בואנוס איירס, 2018. פרק 1.
- יואב די-קפואה, צ'ה בעזה: חיפוש אחר הסיפור שמאחורי התמונה, אתר Not even past.
- ד"ר סלמן אבו סיטה, צ'ה גווארה בעזה: פלשתין נעשית מטרה גלובלית. Middle east monitor. שנת 2015.
- בנימין ניוברגר, יחסי ישראל עם העולם השלישי (1948-2008), (באנגלית: Israel’s Relations with the Third World (1948–2008
