קולוניית דוס פאטוס

קולוניית דוס פאטוס הייתה מיזם כושל להקמת מושבה אנגלו-יהודית באזור הדרומי של ברזיל. הוגי התוכנית היו שני אחים, סוחרים מקהילת היהודים הספרדים והפורטוגזים בלונדון: אנטוניו (משה) דה קוסטה וז'ואאו (בנימין) דה קוסטה, אשר החזיקו בנוסף במניות בבנק של אנגליה. חזונם היה לייסד התיישבות עבור יהודים ולא-יהודים תחת חסות הרשויות הבריטיות, וליצור מסגרת חוקתית שבה האחים עצמם ישמשו כמושלי המושבה, תובטח חירות דתית לתושבים, ותיווצר הכנסה כלכלית משמעותית עבור הממלכה.

האזור שבו תוכנן לקום המיזם היה מוכר באותה תקופה כארץ הפקר. בתחילת המאה ה-18, מפת ברזיל טרם הייתה מוגדרת במלואה, והשטח המדובר היה טריטוריה רחבת ידיים ולא מיושבת, בעלת קו חוף ימי באורך של 1,148 קילומטרים. טריטוריה זו הייתה נתונה במחלוקת, כאשר הרשויות הספרדיות בבואנוס איירס החשיבו את האזור כשייך להן, בעוד הכתר הפורטוגזי והספרדי טרם הפגינו בו עניין מעשי שהוביל ליישובו. כיום האזור מוכר כמדינת ריו גראנדה דו סול.

המיקום המדויק שנבחר לייסוד הקולוניה היה מפרץ המכונה "לגונת דוס פאטוס" (לגונת הברווזים). זהו המיקום שבו פועל עד היום נמל האוקיינוס היחיד של המדינה, בעיר ריו גראנדה ¹.

רקע היסטורי

שורשיה של משפחת דה קוסטה נעוצים בקהילת היהודים הפורטוגזים, אשר נוכחותם בחצי האי האיברי הייתה קיימת עוד מהתקופה הרומית. לאחר גירוש ספרד בשנת 1492, אוכלוסיית היהודים בפורטוגל הוכפלה לכמאתיים אלף איש, אך בסוף שנת 1496 חתם מלך פורטוגל מנואל הראשון על צו גירוש משלו. כיוון שהמלך רצה שהיהודים יישארו ויתנצרו, הוא סירב לספק להם ספינות לעזיבה, ורובם אולצו להמיר את דתם בניגוד לרצונם והפכו ל"נוצרים חדשים", האנוסים. בשנת 1536 הוקם בפורטוגל בית הדין של האינקוויזיציה, שהחל לפעול באופן מעשי ב-1540 ורדף את הנוצרים החדשים שהואשמו בגיור סתר, במסגרת רדיפות שנמשכו עד למאה ה-19.

על רקע מציאות היסטורית זו, משפחת דה קוסטה נאלצה להימלט מפורטוגל ללונדון. הבריחה התרחשה לאחר שקרוב משפחתם, הסוחר העשיר פרנאו מנדס דה קוסטה, הועלה על המוקד בליסבון בשנת 1666. בנו, אלבארו (יעקב) דה קוסטה, החליט לברוח מפורטוגל יחד עם משפחתו באותה השנה. הם הגיעו תחילה לעיר רואן שבצרפת, ומשם עשו את דרכם לבריטניה. באותן שנים, וביתר שאת החל משנת 1667, איפשרה הממשלה הבריטית ליהודים לקיים את דתם בחופשיות. אלבארו, שהפך לסוחר עשיר, נישא לבת דודתו קתרין מנדס (אחותו של רופא מלך אנגליה צ'ארלס השני ²), ובניו אנטוניו וז'ואאו גדלו אל תוך סביבתה של קהילת היהודים הספרדים והפורטוגזים המשגשגת בלונדון, אשר בשנת 1701 הקימה את בית הכנסת המפורסם בוויס מארקס ³.

מבחינה גאוגרפית, בתחילת המאה ה-18, אזור דרום ברזיל היה שטח עצום וריק מאדם. מצפון לנהר לה פלטה, היישוב היחיד היה מבצר קולוניה דו סקרמנטו, אשר הוקם בשנת 1680 על ידי דון מנואל לובו, מושל ריו דה ז'ניירו. בין קולוניה דו סקרמנטו לבין העיר לגונה, השתרע מרחק של כ-1,350 קילומטרים של טריטוריה בלתי מיושבת לחלוטין. מצפון-מערב לשטח זה שכנו "שבעת כפרי המיסיונים", אשר נשלטו על ידי ספרד ואוכלסו על ידי ילידי הגווארני ונזירים ישועים.

חלק ניכר מהטריטוריה העצומה הזו שימש באותה עת רק כדרך מעבר למבריחים, בוקרים ועריקים. רק בשנת 1725, קבוצה של כ-30 גברים שכונו "לגוניסטים" (תושבי העיר לגונה, שהייתה אז העיר הדרומית ביותר בברזיל) הגיעה לחלקו הצפון-מזרחי של האזור במסגרת משלחת שנודעה כ"צי של ז'ואאו דה מגליאש", והם התבססו שם כחקלאים. השטח לא עורר עניין מצד הכתר של ספרד או פורטוגל, מה שהוביל לכך שזכה לכינוי "ארץ הפקר". העובדה שחבל ארץ בעל ממדים כה אדירים היה למעשה נטוש וללא נוכחות אירופאית ממוסדת, היא שמשכה את תשומת לבו של אנטוניו דה קוסטה ופתחה את הפתח לחזון יישובה של הקולוניה.

הגיית המיזם

בשנת 1726 עשה אנטוניו דה קוסטה את דרכו חזרה לאנגליה מאזור נהר לה פלטה. אנטוניו, שפעל גם כסוחר עבדים והיה בעל ספינה שסחרה באפריקה ובדרום אמריקה מאז שנת 1716, עסק באותה נסיעה ככל הנראה בהחלפת עבדים בבואנוס איירס תמורת עורות ומתכות יקרות מסן לואיס דה פוטוסי. במהלך ההפלגה הוא הותקף ונשדד על ידי פיראט צרפתי, שייתכן כי היה חלק משארית פליטיו של הפיראט הצרפתי המפורסם אטיין מורו. הפיראטים אילצו את אנטוניו וצוותו לעגון במפרץ הממוקם על חופה של "ארץ הברווזים" (Terra dos Patos), הידוע גם כ"מפרץ הברווזים". על אנטוניו נכפתה פקודה להישאר במקום זה במשך 16 ימים בטרם יורשה להרים עוגן ולהפליג שוב.

במהלך ימים אלו, חקר אנטוניו את השטח והתרשם עמוקות מהארץ, במיוחד לאחר שגילה כי היא ריקה לחלוטין מבני אדם. עובדה זו הציתה בו את הרעיון לכבוש את האדמה וליישב אותה. הוא חזר לאנגליה כשהוא נלהב ביותר מהארץ שמצא בימים הדרומיים. אנטוניו, שהיה בעל ניסיון של כשתים-עשרה שנים באוקיינוס האטלנטי הדרומי, שיתף מיד את אחיו, ז'ואאו דה קוסטה, בתגליותיו. ז'ואאו, שהיה סוחר פעיל בעיר לונדון, קיבל את המשימה לכתוב תוכנית התיישבות מסודרת כדי להציגה בפני ההנהגה הבריטית ¹.

האחים החלו לנסח מסמך שדמה באופיו לחוקה, ובו הציעו להקים באותו מפרץ מושבה אנגלו-יהודית עבור יהודים ולא-יהודים גם יחד. על פי התוכנית, הקולוניה תנוהל על ידי האחים עצמם שישמשו כמושלי האזור, וכל זאת תחת חסותן המלאה של הרשויות הבריטיות.

המסגרת החוקתית של המושבה המתוכננת כללה מספר עקרונות מרכזיים שניסח ז'ואאו. בראש ובראשונה, היא הבטיחה חופש דת מוחלט לכלל התושבים. מבחינה כלכלית, התוכנית הבטיחה פטור מלא ממכסי יבוא, וקבעה כי המושבה תשלם מסים לממלכה המאוחדת על בסיס תפוקה בלבד, מה שהיה אמור להבטיח הכנסה חשובה ומשמעותית לכתר הבריטי. בתמורה, התוכנית דרשה מאנגליה לשלוח ספינות צי כדי להקים כוח ימי שיגן על המקום ועל המתיישבים.

כדי להפוך את המיזם לאטרקטיבי אף יותר ולשכנע את הכתר הבריטי, שילב ז'ואאו במסמך השערה אסטרטגית מסקרנת ולפיה הנהר העובר בשטח המושבה המתוכננת כולל ככל הנראה מעבר המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. הוא ציין כי מעבר חשוב זה שוכן במרחק רב מהטריטוריות שכבר היו תחת כיבוש או נוכחות של מדינות אירופאיות אחרות.

המאמצים המדיניים באנגליה

ז'ואאו דה קוסטה, שהיה חברו של ראש הממשלה הבריטי סר רוברט וולפול, הציג בפניו את הפרויקט. הקשר האישי בין השניים נסך באחים דה קוסטה ביטחון רב בנוגע לסיכויי ההצלחה של תוכניתם. ראש הממשלה למד את הפרויקט והעביר אותו גם לעיונו של המלך. על אף ששניהם אהבו את הרעיון, וולפול חשש כי המהלך יפגע בקשרי המסחר החשובים עם ספרד ופורטוגל, ורצה להימנע בכל מחיר ממלחמה.

כדי להרגיע את חששותיו של ראש הממשלה, טען ז'ואאו כי על פי חוזה טורדסילאס, הטריטוריה המדוברת בדרום אמריקה שייכת ממילא לפורטוגל ואין בה נוכחות אירופאית. למרות זאת, וולפול התנגד למלחמה בטענה כי צעד כזה עומד בניגוד לאינטרס השימור העצמי של בריטניה. הוא אף הבהיר באופן מפורש כי היה מקבל ומאשר את הפרויקט רק אם היה מתקיים באותה עת קרע גלוי ביחסים מול ספרד ופורטוגל. התשובה הסופית הייתה שראש הממשלה והמלך דוחים את התוכנית, ובשלב זה, דבר קיומו של המיזם כבר נודע בכל רחבי לונדון.

על אף הדחייה הרשמית מהמדינה, ז'ואאו סירב לוותר ונותר נלהב לגבי חזון המושבה. הוא פנה לקדם את התוכנית באופן פרטי והציג אותה בפני קבוצה של סוחרים בריטים. קבוצה זו, שהביעה עניין בפרויקט, הורכבה מהאביר סר ויליאם צ'פמן, ג'וזף צ'יטי, אדוארד גיבון, אלכסנדר יום, וכן משני אישים מקהילת היהודים הפורטוגזים של בית הכנסת בוויס מארקס: פרנסיסקו סלבדור הבן ואלבארו לופס סואסו.

קבוצת הסוחרים הייתה צריכה לבקש אישור מהממשלה עבור הרפתקה מסחרית זו, אך בשלב זה התעוררו חשדותיו של ז'ואאו. הוא חש כי הסוחרים מתכוונים לבגוד בו, להשתלט על המהלך, ולקחת את הפיקוד על המשלחת כולה לעצמם, כך שהוא יישאר לחלוטין מחוץ למיזם שהגה. בעקבות תחושת הבגידה הזו, הוא נסוג מן הרעיון לשתף עמם פעולה.

הפנייה לרוסים

לאור הכישלון מול השלטונות באנגליה, אנטוניו דה קוסטה הרים ידיים וויתר לחלוטין על התוכנית. לעומתו, ז'ואאו עדיין טיפח תקווה להגשים את חלומו והחליט לפנות אל הנסיך קנטמיר, שגריר רוסיה באנגליה, במטרה לדווח לו על פרויקט המושבה בדרום אמריקה. השגריר הרוסי שוחח עם ז'ואאו ושכנע אותו כי אכן אין לתוכניתו כל סיכוי להצליח בלונדון. בעקבות כך, הציע ז'ואאו ליישם את המיזם תחת חסותה של צארינת רוסיה, אנה איוואנובנה, ולהפוך אותו לממסד רוסי לכל דבר. זמן מה לאחר מכן, זכה ז'ואאו לביקור מאדם בשם ג'ון אופי – קברניט בספינת סחר עבדים ומבריח לשעבר, ששהה בבואנוס איירס ב-1725. אופי בישר לו כי השגריר הרוסי אכן מעוניין לקדם את התוכנית, והשגריר עצמו שלח לסנקט פטרבורג מכתב ארוך שנוסח על ידי ז'ואאו, תוך שהוא מציע לכסות את כל ההוצאות על חשבון "החברה".

במסמך, שהיה דומה במבנהו לחוקה, הציע ז'ואאו שורת תנאים והטבות מרחיקות לכת. בראש ובראשונה, החוקה שהוצעה לרוסים כללה העברת 75% מכלל ההכנסות (מסים, מכירת קרקעות ומכרות) ישירות לכתר הרוסי. כמו כן, הוסכם כי מתכות יקרות יהיו פטורות ממסי יבוא ויצוא, בעוד שסחורות אחרות יחויבו במס יצוא של 10% ויהיו פטורות ממס יבוא. העלאת מסים תתאפשר רק בהסכמת מועצה מייעצת. בתמורה לכל אלו, התבקשה רוסיה לספק הגנה של צי צבאי וחיילים למשך שלוש שנים, להעניק זכויות נצחיות על המושבה, ולאפשר למתיישבים זכות חקיקה על הטריטוריה המאוכלסת. בנוסף, ז'ואאו דרש הבטחה למתן דרכונים לימאים ולקברניטים, הנפקת "תעודת מקור" רוסית עבורו ועבור בני לווייתו (מעין תעודת זהות), וכן לאפשר חופש פולחן דתי מלא לדת האורתודוקסית ¹.

אולם, בדיוק כאשר נראה היה שהכל מתנהל כשורה, צצו בעיות משפטיות ופוליטיות קשות שהובילו בסופו של דבר להכשלת העסקה. ראשית, החוק הבריטי אסר על אזרחיו להשתתף במיזמים זרים. עורכי דין שהתייעצו עמם שותפיו של ז'ואאו קבעו כי הסיכוי היחיד שהמסחר יאושר על פי חוק הוא רק אם הצארינה תחזיק בבעלות מלאה על המושבה ותציג את החשבונות הכספיים בפני מלך בריטניה. שנית, קבוצת השותפים המסחריים הבריטים דנה בהצעה הרוסית, ורבים מהם זעמו והתנגדו לתוכנית בתוקף. התנגדותם נבעה מחשש כבד מכך שהצי הרוסי יישלח לדרום האוקיינוס האטלנטי כדי להגן על המתיישבים. הצי הרוסי כבר החזיק בנוכחות צבאית חזקה בים הבלטי, והגעתו לאוקיינוס נתפסה בעיניהם כסכנה ממשית. לאחר פגישה זו, סיכויי ההצלחה של המיזם הפכו לאפסיים.

המיזם קרס סופית בעקבות שרשרת של אכזבות ובגידות שחווה ז'ואאו. בעודו ממתין לחדשות מרוסיה, הוא החל לנהל משא ומתן עם קבוצה אחרת, אך עד מהרה גילה כי כמה מהסוחרים השותפים בגדו בו. אותם סוחרים הכינו שתי ספינות שהפליגו מנמל דונאס בלעדיו באפריל 1736. המכה הניצחת הגיעה כאשר ז'ואאו קיבל מידע שגוי מרוסיה, ולפיו הבין כי גם נציגיו שלו – ג'ון אופי וקרלוס קניוני – בגדו בו והפליגו מהים הבלטי אל עבר דרום אמריקה. נטוש ומרומה, כל שנותר לז'ואאו היה לנסות ולהשיב את כספו ולנקום באלו שבגדו בו.

הכתר הפורטוגזי מסכל את היוזמה

השמועות על תוכניתם של האחים היהודים מלונדון להקים התיישבות ב"ריו דה סאו פדרו" עוררו דאגה רבה. סבשטיאאו ז'וזה דה קרבאליו אי מלו, שגריר פורטוגל באנגליה דאז ולעתיד המרקיז דה פומבל, נזעק נוכח החדשות בדבר התוכנית שהוצגה בפני ההנהגה הבריטית, אשר נועדה לבסס נוכחות בריטית בטריטוריה הפורטוגזית שהייתה ידועה בעושרה בזהב וביהלומים. לאחר שהתוכנית הרשמית נדחתה וז'ואאו דה קוסטה ניסה לארגן משלחת פרטית במימון אנשי העסקים, כלל השגרירים בלונדון כבר היו מודעים למהלך. שגריר פורטוגל מיהר לדווח למלך פורטוגל, ז'ואאו החמישי, על הפרויקט ועל כוונות ההשתלטות ¹.

כדי לסכל את מימוש הפרויקט ולמנוע את הכיבוש המתוכנן של ארץ ההפקר, הורה מלך פורטוגל לשלוח צי צבאי לאזור בהקדם האפשרי. באופן רשמי, מטרת הצי הייתה לסייע לעיר-המבצר קולוניה דו סקרמנטו שניצבה מול בואנוס איירס, אך בפועל המטרה הייתה להגן על הטריטוריה בשפך הנהר כדי למנוע את פלישתם של האחים דה קוסטה. מלך פורטוגל פעל במהירות גם לאור ידיעות נוספות שהגיעו על כך שז'ואאו מנסה להשיג את חסותה של צארינת רוסיה לטובת המהלך.

במקביל לשליחת הצי, פעל מושל ריו דה ז'ניירו, גומס פריירה דה אנדרדה, ושלח את הקצין הפורטוגזי כריסטובאו פריירה דה אבראו במטרה להקים כפר שיוכל לקלוט את הכוחות. הקצין גייס משלחת של 200 אנשים, ביניהם עריקים מקולוניה דו סקרמנטו (אשר נהגו לשדוד את המיסיונים הספרדיים-ישועיים באזור) וכן ילידים "מתורבתים" ממוצא הפאוליסטה שבמדינת סאו פאולו, והחל להכין את השטח.

הצי הפורטוגזי, בפיקודו של הבריגדיר ז'וזף דה סילבה פאיס, הגיע לאזור בשנת 1737. הבריגדיר הבין כי לא יוכל להיכנס לקרב מול הצי הספרדי עקב תנאי האקלים והעליונות המספרית של הספרדים. בעקבות כך, הוא הורה לקברניט הצי לחזור לאחור ולהישאר ב"ריו דה סאו פדרו", שהיה השם הרשמי של המיקום המדויק והאסטרטגי שבו רצו האחים דה קוסטה להתיישב ולפתח את המושבה שלהם.

כאשר הצי הפורטוגזי עגן והחיילים ירדו ליבשה, הם חברו למשלחתו של כריסטובאו פריירה דה אבראו, שהכינה עבורם מבעוד מועד אוהלי עץ רבים ומזון. כך, מתוך כוונה ישירה לבלום את התוכנית האנגלו-יהודית, התבססו הכוחות במקום וייסדו את מה שהפך לימים לעיר ריו גראנדה – העיר הראשונה והבירה הראשונה של המדינה העתידית ריו גראנדה דו סול.

לקריאה נוספת

• סרג'יו מוטה אי סילבה, "החלום על מושבה יהודית אנגלו-פורטוגזית בברזיל".
• "קוסטה [לבית מנדס], קתרין [רחל] דה". מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית (מהדורה מקוונת). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
• אדלר, סיירוס; זינגר, איזידור (1964). "האנציקלופדיה היהודית: רשומה תיאורית של ההיסטוריה, הדת, הספרות והמנהגים של העם היהודי מהזמנים הקדומים ביותר, כרך 4". כתב. עמ' 289.

הערות שוליים

1. סרג'יו מוטה אי סילבה, "החלום על מושבה יהודית אנגלו-פורטוגזית בברזיל".
2. "קוסטה [לבית מנדס], קתרין [רחל] דה". מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית (מהדורה מקוונת). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
3. אדלר, סיירוס; זינגר, איזידור (1964). "האנציקלופדיה היהודית: רשומה תיאורית של ההיסטוריה, הדת, הספרות והמנהגים של העם היהודי מהזמנים הקדומים ביותר, כרך 4". כתב. עמ' 289.