אליהו שלומי

מהומות הרצליה של שנת 1940 (הידועות גם בתור פרשת רצח אליהו שלומי) היו אירוע שהתרחש במושבת הרצליה בתאריך 18 באוגוסט 1940 כחלק מ"הסזון הראשון", בו לפי הנטען נרצח אליהו שלומי ¹, חבר פעיל בארגון בית"ר, במהלך סכסוך אלים ומאבקי כוח בין שני הארגונים הצבאיים הראשיים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ההגנה והאצ"ל.

רקע

בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, התנועה הלאומית היהודית התאפיינה בפיצול בין זרמים שונים, ביניהם ההגנה והאצ"ל. ההגנה, שהייתה תנועת ההגנה האזרחית, פעלה לשמירה על ביטחון המושבות והיישוב היהודי, בעוד האצ"ל, תחת הנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, ניסתה לקדם את עצמאות העם היהודי בארצו בעזרת פעולות צבאיות אלימות כנגד הבריטים וערבים.

המאבק בין ההגנה לאצ"ל נבע מהתחרות על שליטה ומשאבים, במיוחד בתחום הנשק והאמצעים הבטחוניים. שני הארגונים ראו זה בזה יריבים פוטנציאליים למימוש מטרותיהם הלאומיות, ולעיתים קרובות זה עורר סכסוכים ישירים ואלימים.

תחילתה של הפרשה

האירועים שהובילו לפרשת רצח אליהו שלומי החלו בקיץ 1939, כאשר אנשי האצ"ל גילו בהרצליה שני מחסני נשק שהיו בבעלות ההגנה בפרדסי המושבה. בעקבות גילוי זה, חברי האצ"ל החרימו את תכולת המחסנים, שכללה שלושים רובים, שני תת מקלעים, רימונים ותחמושת.

כחלק ממאמציהם להחזיר את הנשק ולסכל את פעילות האצ"ל, אנשי ההגנה ערכו ביקורת במחסנים כעבור כשנה, בקיץ 1940. במהלך הביקורת, הם גילו כי חלק מהנשק שנגנב האצ"ל עדיין נמצא במחסנים, והחליטו לנקוט בצעדים כדי לאתר ולחרום אותו מחדש. בהובלת ישראל זבלדובסקי (עמיר), מפקד שירות הידיעות של ההגנה, החלו אנשי ההגנה בחיפושים יסודיים בפרדסי הרצליה.

בשלב זה, אנשי ההגנה חטפו את מחסנאי האצ"ל המקומי בפרדסי הרצליה. באמצעות מכות ועינויים, הצליחו החוטפים לחלץ ממנו פרטים על מיקומי המחסנים הנוספים. בעקבות זאת, החרימו אנשי ההגנה את התכולה שנמצאה, שכללה נשק נוסף.

כיוון שכמות הנשק שנמצאה בהרצליה הייתה קטנה יחסית, אנשי ההגנה המשיכו בחקירות נוספות, שבהן הם גילו מחסני נשק נוספים בכפר-סבא. שוב, באמצעות חקירות מאומצות ועינויים, הצליחו אנשי ההגנה להשיג מידע נוסף ולהחרים כמות גדולה יותר של נשק, שכללה 2 מקלעי הוצ'קיס, 79 רובים מן המשלוחים מפולין ו-7,300 כדורים. תהליך זה כלל שימוש בשיטות אלימות ועינויים שאיפשרו לאנשי ההגנה לקבל את המידע הנחוץ להם.

שיטות החקירה והעינויים

בדיווחים של מפקד ההגנה, אשר נמצא בארכיון תולדות ההגנה, מתוארים פרטים רבים על השיטות שבהן השתמשו אנשי ההגנה כדי לחקור את חשודיהם ולגלות את מיקומי המחסנים. הדו"ח מתאר כיצד אנשי ההגנה נאלצו להשתמש בכוח פיזי, איומים, והשתלטות בכוח על מנת לחלץ מידע מחסני האצ"ל:

"[…] כשהגענו לפרדס של פלסר נתקלנו בהתנגדות. הבן, שמואל, סירב לתת לנו לחפש בפרדסו. נכנסו לפרדס למרות רצונו… שמואל פלסר עמד בסירובו והתחיל לאיים על מ.ה., שהכיר אותו מקודם, שימסור אותו למשטרה. מ.ה. סטר לו על הלחי ולקח אותו בכוח… קשרנו את עיניו והחילונו לחקור אותו. הובלנו אותו יחף בין עצי הפרדס והודענו לו שאם לא יספר לנו כל מה שידוע לו על הגניבה בהרצליה, לא ישוב לראות את בני משפחתו. אחרי ששוב סירב, בדק אחד החברים את הדופק שלו והגשנו לאפו 'טיפות מרדימות' (ה'טיפות' היו אגרוף שהוגש לאף וזה השפיע בצורה הטובה ביותר, כפי שקיווינו). אחרי זה הוספנו לו שתי מלקות על כפות רגליו. פלסר הודיע שיש לו כמה דברים פרטיים מתחת לעץ המהווים את רכושו וכי לא ידוע לו דבר על הנשק שהוחרם בהרצליה. לבסוף הביא פלסר את החבילה שהכילה 5 נפצים חשמליים, 2 פצצות טורקיות ריקות, כלי קטן ו-25 כדורים…"

מפרדסו של פלסר, הלכו אנשי ההגנה אל פרדסו של אנצילביץ במגדיאל:

"[…] בנוכחות אביו של אנצילביץ, הודענו לו שבאנו לקבל מידו את הנשק שנטמן בפרדסו. אנצילביץ הכחיש את שייכותו לעניין הזה. לאחר שהוצא מן הבית, הובא לחורשה שממול הבית… לאחר שסירב למסור כל ידיעה. הכינו אותו 5 -6 מלקות על כפות רגליו [שיטת עינויים שהייתה נהוגה אצל התורכים] ולאחר שעמד בסירובו, הוספנו עוד 20 -25 מלקות על כפות הרגלים… לבסוף הוא גילה כי המחסנים נמצאים בפרדסו, בהם מצאנו נשק רב. כן גילה שאורבוך ויעקב פולני הם שהטמינו את הנשק בפרדס…

בפרדס שלישי בכפר-סבא נחקר בעל הפרדס ואשתו. הוא סירב לשתף פעולה והכחיש כל קשר למחסני הנשק של האצ"ל. לאחר שהאישה הוצאה מן הבית, הוצא גם הבעל והחלה חקירה יסודית, מלווה במלקות על העקב, כפי שעשינו במקרים הקודמים… לבסוף נמצא נשק בכמות גדולה ובמצב מצוין. על-ידי גילוי המחסנים הללו, מגיע ערכו של הנשק שנלקח מן האצ"ל לכפלים ומעלה מזה שנגנב."

בסיכום של הדו"ח נקבע כי:

"א. בכל מקרה היה השימוש בכוח יעיל בהחלט. ב. יש להניח כי בנוסף לשימוש בכוח, השפיעה על הנחקר בהרצליה העובדה שהיה עצור במשך ימים ולכן חשב שחבריו הפקירו אותו …"

האירוע ב-18 באוגוסט 1940

פיקוד ההגנה לא אמר די, והחליט לנצל את האירוע כדי להעניש את האצ"ל בהרצליה. תחילה, הם ניסו לחפש את הנשק האבוד בצריף של פלוגת בית"ר במקום, אך ללא הצלחה. יעקב לנקין הביא להם לחפש את הנשק ללא כל הפרעות. בשל העובדה שתקופה זו הייתה בשיא הפילוג בין האצ"ל ללח"י, ההנחה הייתה שרוב הנשק הועבר לידיו של אברהם "יאיר" שטרן, ולכן ההגנה פנתה אליו כדי למצוא את האבדה.

ב-18 באוגוסט 1940, בשעות הבוקר המוקדמות, אנשי ההגנה התנפלו על פלוגת בית"ר בהרצליה במספר שלבים מתואמים. כ-200 מאנשיה ², מזוינים באלות ובאגרופנים, שברו את הצריף בו ישבה הפלוגה, ניתקו את המים ומנעו כל קשר עם הסביבה. אנשי ההגנה הכו את חברי בית"ר מכות פיזיות קשות. במהלך המתקפה, אליהו שלומי (דייכס), צעיר יהודי בן 21, שעלה לארץ ישראל מווילנה (ליטא) באופן בלתי לגאלי באנייה "דראגה", שירת בפלוגות הגיוס של בית"ר בזיכרון-יעקב ובפתח-תקווה, והצטרף להרצליה כחלק מפעילותו בתנועה, נפצע קשה והובהל לבית החולים במצב קריטי. אך למרות הטיפול הרפואי, הוא מת מפצעיו.

בספר תולדות ההגנה, האירוע מתואר בפרוטרוט בצורה הבאה ³:

"פעולות חיפוש נערכו גם במושבות הסמוכות. בכפר סבא נתפס אחד המחסנאים של האצ"ל. לאחר שחקרוהו ואיימו עליו, גילה את מקומם של כמה מחסנים, בהם נמצאו כ-80 רובים, שני מקלעים (הוצ'קיס) ואלפי כדורים, כל זה מהנשק שהובא לאצ"ל מפולין ערב מלחמת-העולם. זה היה, כנראה, אחד ממחסני הנשק המרכזיים וכמות הנשק בו עלתה בהיקפה על הנשק שנגנב בסניף הרצליה.

בינתים החלו אנשי האצ"ל לרכז במקום מאנשיהם, שגויסו לרוב מפלוגות העבודה של בית"ר בכל פינות הארץ, וברור היה שאין בדעתם למלא את הבטחתם. הפרת התחייבות זו יש להסבירה בין השאר בפילוג שפרץ בעצם הימים ההם בארגונם (ר' להלן) ושרופף לחלוטין את המשמעת ומוטט את סמכותה של מפקדתם. במפקדת ה"הגנה" נחלקו הדעות. היו שחששו שמא יביא הסכסוך להתנגשויות מזוינות ועל-כן נטו לוותר על הנשק הגנוב, וביחוד לאחר תפיסת נשק האצ"ל בכפר-סבא. אך הכריעה דעתם של אלה, אשר טענו כי ארגון מזוין המותר על נשקו חותר תחת עצם קיומו. הבעיה הובאה גם לקבלת חות דעתו של ברל כצנלסון, אשר גילה דעתו כי אסור ל"הגנה" להיכנע בפני התנקשות בנשקה.

לאחר שעברו כשבועים והנשק לא הוחזר, פתחה ועדת הבטחון של המושבה בביצוע הסנקציות נגד הפורשים. בי' באב (14.8) החלו חוליות חברי ה"הגנה" לסלק מן המושבה את ה"אורחים" שבאו אליה. בעת הגירוש אירעו כמה תגרות. המשטרה התערבה והרחיקה מן המושבה כ-200 בית"רים שבאו ממקומות אחרים. אותה שעה נמשכו החיפושים בפרדסי הרצליה אחרי מחסני הנשק. "פעולה זו- מספר בעדותו י. עמיר- היתה קשורה לא רק בעיקוב, ניחוש ופענוח, כי אם לעתים גם בבדיקה המונית. בידענו שמקום מסוים עלול לשמש לאחסנת הנשק שלהם, הזמנו דקרים רבים כדי לבדוק את השטח ולגלות את המחסן".

בי"ד באב ת"ש (18.8.1940) עם שחר, הוכרז מצב היכון במושבה וכמאתים איש מזוינים בידיות של טוריות ובדקרים יצאו אל מחנה פלוגת בית"ר לערוך חיפוש בחצרו. עמהם באו כמה מפקידי מפעל המים של המושבה להפסיק את המים לפלוגה. אנשי הפלוגה יצאו להתנגד בכוח לחיפוש ופרצה תגרה קשה, שבה היו פצועים רבים, בעיקר מבין אנשי האצ"ל. אחד מאנשי האצ"ל הפצועים, אליהו שלומי, מת לאחר מכן מפצעיו. עם בוא המשטרה למקום התפזרו אנשי ה"הגנה".

בעקבות עדויותיהם של אנשי האצ"ל נאסר ישראל זבלודובסקי ועמו כמה מאנשי ה"הגנה" שבמושבה כאחראים להתנגשות. המתיחות בין ה"הגנה" לבין הפורשים גברה. הוראה נשלחה לכל מפקדי המחוזות "להבטיח מיד שמירה מעולה על החנויות (מחסני הנשק) — בפני נסיונות של גניבה על ידי האצ"ל, להבטיח את המכוניות ורכוש מסוג אחר בפני נסיונות של חבלה מצד האצ"ל, ולהזהיר את האנשים הבולטים מפני התנקשות של האצ"ל".

קשה לדעת איך היו המאורעות משתלשלים אילו היה המצב באצ"ל בימים ההם כתקנו. אבל הארגון הפורש כבר היה מזועזע ומפולג בכל הארץ, כפי שנראה להלן, ובהרצליה עצמה הצטרף המפקד פוליאקוב עם חלק מאנשיו לקבוצת אברהם שטרן ועזב יחד עמהם את המושבה עוד לפני התגרה הגדולה. ובשעה שהרביזיוניסטים העמידו פני "קוזאק הנגזל" והפיצו כרוזים שבהם ניסו להעלים את אפיו האמיתי של הסכסוך ולהביאו בפני הציבור כמעשה התעללות שרירותי של אנשי מפא"י, אף סייעו למשטרה בחקירותיה נגד זבלודובסקי וחבריו, והאצ"ל הכריז בפקודת יום שהוקראה בפני אנשיו כי אליהו שלומי היה "קרבן עולה תמימה של המלחמה נגד העריץ הפנימי", נתנו אנשי שטרן הוראות לחבריהם לא להגיב ולא לקחת חלק בכל אותו עניין. גם ראשי האצ"ל ריסנו את החמומים שבאנשיהם שקראו לנקמה".

תגובות והשלכות

הרצח של אליהו שלומי עורר תגובות רבות בתוך הקהילה היהודית בארץ ישראל, והגביר את המתחים בין ההגנה לאצ"ל. האירוע נחשב לחדירה חמורה בסדר הציבורי והביא להגברת האשמות בין שני הארגונים. בנוסף, האירוע עורר ביקורת פנימית כלפי ההגנה על השיטות שבהן השתמשה, במיוחד בנוגע לעינויים והשימוש בכוח, שהחמירו בעתיד עם העמקת הסזון. האירוע גם תרם להמשך הפילוגים בתוך התנועה הציונית ולגיבוש זהות ועמדות מחודדות יותר בין זרמי ההתנגדות השונים.

משפטם של הרוצחים

לאחר הרצח נערך משפט לששת הנאשמים ברצח – ישראל זבלודובסקי (לימים מפקד חיל האוויר הראשון), מנחם רוטנברג, חיים ניסנוב, חיים אוורבוך, זאב אנגוד ויהודה ברר. בית הדין המחוזי לעניינים פליליים שחרר את הנאשמים מחוסר הוכחות – דבר שהם קיבלו בשמחה רבה. עד היום לא ידוע מי האדם שלקח את חייו של אליהו שלומי.

סיכום

פרשת רצח אליהו שלומי בהרצליה מהווה נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של התנועה הלאומית היהודית בארץ ישראל, המדגימה את המתח והאלימות שהתפתחו בין ארגוני ההתנגדות בשנות מלחמת העולם השנייה. האירוע הדגיש את הקשיים והאתגרים שבהם התמודדה הקהילה היהודית בניסיון לשמור על עצמאותה וביטחונה, וכן את המחיר הכבד ששילמה על מאבקה לעצמאות.

רצח אליהו שלומי נותר כאירוע חשוב בזיכרון הקולקטיבי, ששימש תזכורת לסכנות שבפיצול, במיוחד בזמנים של מתח פוליטי וביטחוני גבוה. האירוע תרם לעיצוב המדיניות והאסטרטגיות של ארגוני ההתנגדות השונים והניח את היסודות לסכסוכים עתידיים שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, כשנכתב ספר "תולדות ההגנה", לוחמים שהיו מעורבים באירוע סיפרו שהנשק לא עניין אותם כלל – אלא הם רצו "להטיל סנקציות נגד הפורשים" מהתנועה הציונית.

לקריאה נוספת

• ארכיון תולדות ההגנה, 112/1050.
• ספר תולדות ההגנה, כרך ג': ממאבק למלחמה, חלק ראשון, בעריכת: שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי, יהודה סלוצקי, בהוצאת עם עובד תל אביב תשל"ב.
• גיל סמסונוב, "הבגינים": זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום״, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024.
• ספר לידתה של מחתרת, מאת יהודה לפידות.

קישורים חיצוניים

• ⁨⁨עיתון הארץ⁩, גיליון מתאריך 19 אוגוסט 1940⁩.
• עיתון המשקיף. גיליון⁩ מתאריך 6 יולי 1941⁩.
• עיתון חירות. גיליון מתאריך 17 באוגוסט 1960.
• תאור פרשת רצח אליהו שלומי בהרצליה ב-18 באוגוסט 1940, אנציקפלודיה יהודית דעת.

הערות שוליים

1. תאור פרשת רצח אליהו שלומי בהרצליה ב-18 באוגוסט 1940, אנציקפלודיה יהודית דעת.
2. גיל סמסונוב, "הבגינים": זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום״, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024. עמ' 36-37.
3. ספר תולדות ההגנה, כרך ג': ממאבק למלחמה, חלק ראשון, בעריכת: שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי, יהודה סלוצקי, בהוצאת עם עובד תל אביב תשל"ב. עמ' 473-474