מבצע "נשק תמורת יהודי איראן"

מבצע "נשק תמורת יהודי איראן" התבסס על תיאום שבשתיקה והבנות חשאיות בין ישראל לרפובליקה האסלאמית של איראן במהלך שנות ה-80, סביב המלחמה המדממת שהחלה בעקבות פלישת עיראק לאיראן בתחילת 1980. למרות העוינות הפומבית החריפה שהפגין המשטר החדש והצהרותיו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני שכינו את ישראל "מדינה לא לגיטימית" ואת ארצות הברית "השטן הגדול", ולצד הניתוק המוחלט של היחסים הדיפלומטיים ומסירת השגרירות הישראלית בטהראן לאש"ף, התקיימה בין המדינות רשת מסועפת של עסקאות נשק וציוד צבאי בשווי מיליארדי דולרים. מערכת יחסים פרגמטיות זו אפשרה לממשלת ישראל להמשיך את המדיניות ההיסטורית של מתן עדיפות עליונה לביטחונם ולשלומם של בני הקהילה היהודית המקומית, שמנתה ערב המהפכה כ-80,000 נפש ומצאה את עצמה תחת איומים, רדיפות, ומעצרים הולכים וגוברים לאחר הוצאתו להורג של נשיא הקהילה חביב אלגאניאן וחמישה מנהיגים יהודים נוספים.

הבסיס המעשי להסכם נולד מתוך צרכיו הקיומיים של הצבא האיראני, אשר התבסס בעיקרו על חימוש וציוד אמריקאי ובריטי מתקופת השאה ונקלע למחסור אקוטי בחלקי חילוף, תותחים, טילי נ"ט, טילים ומנועים בעקבות אמברגו הנשק שהטילה ארצות הברית לאחר משבר בני הערובה בשגרירות בטהראן. מנגד, ישראל ראתה באיראן גורם אסטרטגי חיוני לבלימת עיראק ויצירת מאזן איום שישמר את ביטחונה, וכן מנוע צמיחה חיוני לתעשייה הביטחונית ולכלכלתה שנסמכה על יצוא צבאי בהיקפים נרחבים. במסגרת ההבנות העקיפות הללו, שנוהלו בחשאי באמצעות מערך של סוחרי נשק פרטיים, חברות קש ומשלוחים ימיים ואוויריים שיצאו מנמלים באירופה ומאילת דרך קפריסין, טורקיה וסוריה, סיפקה ישראל לאיראן כמויות אדירות של ציוד צבאי ותחמושת, לרבות צמיגים למטוסי פנטום F-4, חלקי חילוף לטנקים, ומערכות טילים מתקדמות.

בתמורה להזרמת הנשק ששולם בחלקו הגדול בנפט איראני שנמסר ישירות לישראל דרך צינורות סודיים, התיר המשטר האיראני באופן עקיף את רצועת החנק מעל הקהילה היהודית. האוסטריאן פוריין מיניסטר ציין בדיווחיו כי איראן אפשרה בחשאי לאלפי יהודים לחצות את הגבול באמצעות אוטובוסים ללא כל התנגדות מצד הרשויות המקומיות, בדרכם למסע מחתרתי דרך פקיסטן, איסטנבול, אתונה ורומא.

במהלך שנות שיתוף הפעולה החשאי, מוערך כי כ-55,000 יהודים הורשו לעזוב את איראן וניצלו מסכנות המשטר הפונדמנטליסטי. גורמים רשמיים בישראל, וביניהם יצחק רבין, סיכמו בדיעבד את ההיגיון שעמד מאחורי המהלך וטענו כי עבור 28 מתוך 37 שנים הייתה איראן ידידה של ישראל, ולפיכך מותר ונדרש היה לקיים עמה קשרים פרגמטיים ברגע שהדבר התאפשר, להצלת חיים ולשירות אינטרסים אסטרטגיים משותפים.

יהדות איראן ערב המהפכה האיסלאמית

ערב המהפכה האסלאמית מנתה הקהילה היהודית באיראן כ-80,000 איש. תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי, נהנו היהודים ממעמד של מיעוט דתי מוכר (לצד נוצרים וזורואסטרים) על פי חוקת איראן משנת 1906, אשר העניקה להם זכות לייצוג בפרלמנט האיראני (המג'לס), אם כי זכות זו הוגבלה לבחירת נציג מטעמם בלבד ומנעה מהם לכהן כשרים בממשלה. בתקופה זו ניהלו היהודים את ענייניהם ללא הפרעה, לא סבלו מרדיפות, וזכו לרמת חופש והשפעה חסרת תקדים בעולם האסלאמי המודרני. בשיא שגשוגם תחת השאה, הם קיימו מערכת עצמאית ופעילה של בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות חברתיים. הקהילה אופיינה באוריינטציה מסורתית-חילונית בעלת צביון איראני מובהק וללא שורשים ציוניים עמוקים. היא הוגדרה כ"קהילת חסות", קרי קהילה שנשענה מבחינה ארגונית, חברתית ותרבותית על מדינת ישראל ועל הארגונים היהודיים בארצות הברית.

מבחינה כלכלית, הקהילה התאפיינה באמידות רבה: כ-10% מהיהודים הוגדרו כעשירים מאוד, כ-80% השתייכו למעמד הבינוני והגבוה, ורק כ-10% היו עניים שנתמכו על ידי הקהילה (לאחר שרוב העניים כבר עזבו ועלו לישראל בשנות החמישים). עם זאת, ההרכב האנושי של הנהגת הקהילה התבסס ברובו על אוסף מקרי של בעלי הון, ולאו דווקא על אישים בעלי שיעור קומה ציבורי, מה שהוביל לחוסר בפעילות קהילתית הדדית ומלוכדת בקרב האליטה הכלכלית. לכך התווסף הניתוק המסוים מצד ההסתדרות הציונית העולמית, אשר שלחה לאיראן שליחים שרמתם לא תמיד הלמה את צורכי הקהילה המקומית, וכתוצאה מכך הם התקשו להוות סמכות רוחנית ומוסרית עבור בני הנוער.

היציבות הקהילתית החלה להתערער באופן משמעותי בקיץ 1978. עם היחלשות שלטון השאה, החל להתפשט פחד מרדיפות דתיות. התקופה אופיינה בהסתה גוברת מצד כהני דת שיעים, שלוו בהפגנות שבהן נשמעו סיסמאות כגון "מוות ליהודים" ו-"יהודים צאו". הכתובת הייתה על הקיר: מכתבי איום נשלחו למנהיגי הקהילה, כתובות נאצה רוססו על קירות של בתי כנסת ומוסדות יהודיים, ונשמעו קריאות פומביות נגד קשריה של איראן עם ישראל. הפגנות המאבק נגד השאה החלו לשאת אופי אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי מובהק.

בחודש ספטמבר 1978 חלה הסלמה חמורה נוספת באלימות כלפי הקהילה. בחודש זה נרצחו יהודים בעיר משהד, ופצצה הוטמנה בבית הקהילה היהודית בעיר המדאן. אווירת העוינות לובתה באמצעות הפצה של "הפרוטוקולים של זקני ציון" בתוספת פרשנויות של יוזף גבלס וכהני דת שיעים. במקביל, הופצו ברבים קלטות שמע של חומייני שכללו דברי נאצה נגד ישראל, בפרט על רקע פעילות צה"ל בדרום לבנון. בשווקים החלו החרמות של עסקאות עם יהודים, בדגש מיוחד על נכסי דלא-ניידי, מתוך תפיסה של איראנים רבים כי עם עזיבת היהודים את המדינה, הרכוש יעבור לידיהם ללא כל תמורה. בעקבות פניות של עסקנים יהודים, ובראשם ציר הפרלמנט יוסף כהן, ניסו השלטונות לערוך הבחנה בין היהודים כמיעוט הזכאי להגנה כמו כלל המוסלמים, לבין כל גורם המזוהה עם ישראל והציונות.

למרות סימני האזהרה המובהקים והמשבר שבפתח, יהודי איראן התקשו לראות בישראל יעד מועדף להגירה או להשקעת משאבים, ודבקו באמונתם כי הם אזרחים איראנים נאמנים. אלו שכן בחרו להגר באותה תקופה, פנו ברובם לארצות המערב מסיבותיהם האישיות. האליטה הכלכלית ומנהיגי הקהילה לא השכילו לנווט את המשבר כנדרש. בעודו שוהה בגלות בצרפת, קיבל חומייני משלחת של יהודים מאיראן שדנו עמו במצבם, והוא הבטיח להם כי הקהילה לא תיפגע. הבטחה זו, יחד עם מסרים דומים שהועברו ממטהו בדרום טהראן לאחר שובו, יצרו אשליה של ביטחון. היהודים אף קיימו צעדות תמיכה למטה חומייני לאות תודה, ובנו של הרב הראשי של יהודי איראן יצא בהצהרה פומבית לפיה ישראל היא מרכז רוחני-דתי, אך אין כל חובה להגר אליה.

במקביל להידרדרות המצב, החלה ממשלת ישראל – בראשות מנחם בגין – לפעול מול המשבר, אם כי הפרסום הפומבי של מאמצים אלו, דוגמת פגישתו של השר משה קצב עם פרנסי הקהילה, עורר את חרדתם של יהודי איראן מחשש לזיהויים עם הציונות. למרות זאת, גורמי ממשל ישראלים וראשי הסוכנות היהודית גיבשו שורת הקלות לקליטת עולים, שכללו הפחתת מכסים על העברת הון, זהב, שטיחים ותכשיטים, וכן מתן דירות בערים כגון ירושלים, יבנה, אשקלון ואשדוד. המוסד החל לאתר עולים פוטנציאליים, ונציגי הבנקים הגדולים סייעו בהעברת כספים. עקב הירי ברחובות והסכנה למשרדי הסוכנות, הועבר רישום העולים לתוך בתי הכנסת. משרד הבריאות נערך רפואית לבדיקת עולים מאזורים כורדיים וכרמאנשאה, והתאפשרו טיסות חילוץ של "אל על" הודות לקשריו של הנספח הצבאי הישראלי עם מפקד שדה התעופה הצבאי בטהראן, הגנרל חקאקי (שהוצא להורג זמן קצר לאחר מכן).

התפנית הסופית התרחשה בראשית שנת 1979. עם עזיבתו של השאה בינואר ועלייתו של חומייני בפברואר, נסגרה שגרירות ישראל בטהראן ונפלה לידי מפגינים, ושארית השליחים הישראלים פוזרו לדירות מסתור. הבטחותיו של חומייני לביטחון הקהילה הופרו באחת באפריל 1979, עת הוצא להורג נשיא הקהילה היהודית, חביב אלגאניאן. בחודשים שלאחר מכן הוצאו להורג לפחות חמישה מנהיגים יהודים נוספים. דיווחים של שגרירות ארצות הברית בטהראן מאותם חודשים תיארו הידרדרות מהירה ומסוכנת במעמד הקהילה. נציגים דיווחו על פחד הולך וגובר מכך שהוצאתו להורג של אלגאניאן אינה מקרה בודד, אלא עדות לכך שיהודים נוספים מוחזקים כבני ערובה, ושקהילה שלמה נמצאת בסכנה קיומית חמורה שאילצה רבים להימלט ולהשאיר את חייהם מאחור.

מכלול האינטרסים שהוביל לשיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן השיעית

המניע המרכזי והמידי שהוביל את מדינת ישראל לטפח מחדש קשרים חשאיים עם משטר חומייני נבע מהמרכיב הדמוגרפי של מדיניות החוץ שלה, קרי הדאגה העמוקה לביטחונם ולרווחתם של רבבות היהודים שנותרו באיראן. אורי לוברני, לשעבר שגריר ישראל באיראן, ציין כי לאחר נפילת השאה ניצבה ישראל בפני מספר בעיות כבדות משקל – אובדן הנפט האיראני ועתיד היחסים בין המדינות, אך הבעיה הדחופה מכולן הייתה רווחת האוכלוסייה היהודית המקומית ¹. על אף העוינות הגלויה, ממשלת ישראל ראתה במלחמת איראן-עיראק הזדמנות היסטורית להבטיח את שלומם של יהודי איראן, שהיו נתונים בסכנה גוברת, ולאפשר את הגירתם מחוץ למדינה. מקבלי ההחלטות בישראל השתמשו ברציונל שהזכיר את גישת דוד בן-גוריון, שהצדיק בשעתו מכירת נשק לגרמניה המערבית מטעמים דומים: התפיסה גרסה כי אם אספקת נשק למשטר חומייני היא הדרך לחלץ את יהודי איראן מידו, הרי שזוהי פעולה הכרחית שחובה לנקוט בה.

לצד המחויבות הדמוגרפית וההומניטרית, עמדו בבסיס ההבנות אינטרסים אסטרטגיים וגאופוליטיים מובהקים של ישראל, שנשענו על עקרון מאזן הכוחות האזורי. איראן שימשה כמשקל נגד חיוני לעיראק הערבית בהנהגת סדאם חוסיין, שנתפסה באותה עת כאויב מרכזי ומסוכן יותר. ריתוקו של הצבא העיראקי לחזית המזרחית ולסביבות נתיב המים של שאט אל-ערב, הסיר למעשה את איום החזית המזרחית מעל ישראל ומנע מעיראק להצטרף לכל קואליציה צבאית ערבית נגדה. המלחמה במפרץ הפרסי אף יצרה קרעים בעולם הערבי, כאשר מדינות כמו סוריה ולוב תמכו באיראן, בעוד אחרות תמכו בעיראק, מה שהסיט את המשאבים הצבאיים והפיננסיים של מדינות ערב הרחק מהסכסוך הישראלי-ערבי. אחד משרי הביטחון של שנות ה-80, יצחק רבין, תיאר את התועלת האסטרטגית שצמחה לישראל מחימוש איראן: "מה שטוב לישראל הוא מצב של חוסר הכרעה במלחמת איראן-עיראק. זהו אינטרס אסטרטגי של ישראל והרווח הפוליטי שישראל הפיקה מכך לא יסולא בפז. ברית הפריפריה רק נטרלה את המעגל הערבי הפנימי, אך לא הפחיתה את האיום מבחינה אסטרטגית. ואילו עם מלחמת איראן-עיראק, נוצר מאזן של איום עבור ישראל".

נדבך אסטרטגי נוסף היה הרצון הישראלי לשמר ערוצי תקשורת פתוחים לגורמים מתונים, לאנשי צבא ולבעלי השפעה בתוך איראן, מתוך תפיסה כי השלטון הפונדמנטליסטי עשוי לחלוף וכי יש להתכונן ליום שאחרי חומייני. אריאל שרון סבר כי חשוב להשאיר צוהר קטן פתוח לאפשרות של חידוש היחסים הטובים בעתיד, ומדיניות זו התבססה על ההבחנה שישראל עשתה בין איראן כישות גאופוליטית לבין משטרה הנוכחי. יצחק רבין ביטא גישה זו באוקטובר 1987 באומרו: "איראן היום היא אויבת מרה של ישראל בפילוסופיה שלה. אני מאמין שכל עוד חומייני בשלטון אין תקווה לשום שינוי. אבל יחד עם זאת, הרשו לי לומר שבמשך 28 מתוך 37 שנים איראן הייתה חברה של ישראל. אם זה יכול היה לעבוד במשך 28 שנים… למה שזה לא יעבוד ברגע שהרעיון המטורף הזה של פונדמנטליזם שיעי ייעלם?". באותו הקשר, הבהיר אורי לוברני את החשיבות ביצירת קשר עם העם האיראני אל מול השלטון הקיים: "אני טוען שאנו עדים לשקיעתה של מהפכת חומייני… המדיניות ארוכת הטווח שלנו לא צריכה להיות מכוונת נגד האייתוללה חומייני וחבורת אנשי הדת שלו הנמצאים בשלטון היום. היא צריכה להיות ניסיון להתייחס לעם האיראני… ישראל צריכה להתייחס למהפכה המפחידה של חומייני כאל תופעה חולפת… אנו חייבים לחצות את מעגל האיבה המקיף אותנו ולעשות את דרכנו אל ליבה של איראן שתקום מתוך גחלי המהפכה האכזרית. אני רוצה שישראל תשמור על אפשרויות פתוחות, אפילו את אפשרות הגישה לאיראן". הגישה הישראלית הייתה כה ממוקדת במאזן הכוחות אל מול עיראק, עד כי דוד מנשרי מאוניברסיטת תל אביב ציין: "לאורך שנות ה-80 איש בישראל לא אמר דבר על איום איראני – המילה אפילו לא נאמרה".

בנוסף לשיקולים הדמוגרפיים והאסטרטגיים, נשען שיתוף הפעולה גם על בסיס כלכלי איתן. ייצוא הנשק היווה נדבך קריטי בכלכלת ישראל והסתכם באותה עת בכ-20 אחוזים מסך הייצוא הכללי של המדינה. התעשייה הביטחונית סיפקה תעסוקה לכ-60,000 עובדים, שהיוו כחמישית מכוח העבודה במגזר היצרני היהודי. העסקאות עם איראן, שהוגדרו כצורך של ממש למען פיתוח תעשייתי ומדעי וצמיחת הכלכלה, שולמו ברובן באמצעות נפט איראני שהועבר לישראל וסייע לה במימון הוצאות האנרגיה ובאיזון הלחצים על מאזן התשלומים הלאומי.

מן העבר השני, האינטרס של הרפובליקה האסלאמית הוכתב בראש ובראשונה מתוך צורך קיומי בוער שהתעורר בעקבות הפלישה העיראקית בספטמבר 1980. סדאם חוסיין זיהה את חולשת הצבא האיראני לאחר גל הטיהורים שביצע משטר חומייני בשורותיו, ופלש מתוך כוונה לכבוש את מחוז ח'וזסטאן העשיר בנפט. המצב הצבאי של איראן היה בכי רע: בתחילת המלחמה נותרו רק כעשרים ושמונה טנקים בכל מחוז ח'וזסטאן, וכ-60 אחוזים מכוח האדם הצבאי פרשו מתפקידם או סולקו. חיל האוויר, שהיה מהחזקים באזור תחת השאה, סבל משיתוק כמעט מוחלט, כאשר רק כ-60 אחוזים מצי מטוסי ה-F-5, כ-40 אחוזים ממטוסי ה-F-4, ו-10 אחוזים בלבד ממטוסי ה-F-14 נותרו שמישים.

בשל העובדה שארסנל הנשק האיראני נשען באופן מוחלט על אמצעי לחימה מתוצרת ארצות הברית ובריטניה, איראן פיתחה תלות קריטית בחלקי חילוף מערביים. משבר בני הערובה בשגרירות בטהראן הוביל לאמברגו נשק אמריקאי חמור, שהותיר את ההנהגה האיראנית ללא מקורות אספקה טבעיים למכונת המלחמה שלה. ישראל הייתה למעשה הספקית הקרובה והזמינה ביותר שיכלה להעביר ציוד זה באופן מיידי. הלחץ הכלכלי, צניחת מחירי הנפט ועלויות המלחמה החונקות אלצו את איראן לפנות לישראל בניסיון לשרוד, תוך הפגנת פרגמטיות שגברה על האידאולוגיה המהפכנית. הפער בין הרטוריקה האנטי-ישראלית הקשה לבין המדיניות המעשית המחיש כי מבחינת חומייני, הישרדות המשטר קדמה לשנאה כלפי המערב. יתרה מכך, איראן העדיפה לרכוש ציוד מישראל, שאינה מעצמת-על, מאשר מברית המועצות שניסתה להציע הצעות דומות, בהתאם לדוקטרינה של חומייני שדגלה ב"לא מזרח ולא מערב", והפכה את הקשר עם המעצמות הזרות לפסול אף יותר. נשיא עיראק, סדאם חוסיין, היטיב לאבחן פער זה בנובמבר 1982 כשאמר: "חומייני הוא לא איש דת. מי שמתאר אותו ככזה הוא פנאטי, טיפש ולא מבין כלום בפוליטיקה. חומייני הוא פוליטיקאי. כשיבין שהוא מפסיד יותר ממה שהוא מרוויח, הוא יכונן שלום" ².

מתוך מציאות זו נוצר "הסכם שתיקה" בין שתי המדינות. על פי הבנות אלו, ישראל תספק את חלקי החילוף הנדרשים למכונת המלחמה האיראנית, ובתמורה, הרפובליקה האסלאמית תעניק ליהודי איראן את החופש לצאת מגבולות המדינה. חוקרים תיארו הסדר זה כהסכם בלתי כתוב של "נשק תמורת יהודי איראן", אשר יצר העלמת עין מכוונת מצד השלטונות האיראניים כלפי יציאת היהודים ³. למרות שממשלת ישראל הכחישה רשמית קיומה של עסקת חליפין ישירה מסוג זה והדגישה פומבית רק את השיקולים האסטרטגיים הנוגעים למלחמת איראן-עיראק, בשיחות פרטיות הודו גורמים ישראלים כי מכירת הנשק לחומייני הייתה קשורה באופן בלתי נפרד למצוקת יהודי איראן.

המגעים הראשונים שהובילו לגיבושן של עסקאות אלו תוארו על ידי מוחמד-רזא אמיניזאדה, קצין איראני שביקש מקלט מדיני באנגליה. בראיון שהעניק ב-1985 סיפר אמיניזאדה כיצד הביא במסוק את מי שהיה ראש הנציגות הישראלית באיראן קודם המהפכה, קצין בכיר בשם אלוף-משנה אורי, לתוך טהראן. על פי עדותו, הקצין הישראלי נפגש במשך חמישה ימים עם רוב הפקידים הבכירים של הרפובליקה האסלאמית, כל זאת בעוד הדיפלומטים האמריקאים עדיין מוחזקים כבני ערובה בעיר. שלושה ימים לאחר מכן חזר הקצין לישראל, ומטען של חלקי מטוסי פנטום ו-"טומקט" (F-14), כמו גם תרופות ומוצרי מזון, הוטס ללרנקה. הרווח הנקי מאותן עסקאות ראשוניות בתחילת 1980 הוליד "קרן סלוש" חוץ-תקציבית של סוכנויות הביון, שגדלה משמעותית במהלך השנים הבאות.

כתוצאה מעסקאות אלו ומהזרמת הציוד הביטחוני, החל המשטר האיראני לעמוד בחלקו בהסכם השתיקה. ההשפעה המצטברת של ההבנות הובילה לכך שעד שנת 1985, הקל חומייני משמעותית את המגבלות שהוטלו על הגירת יהודים מאיראן. שינוי מדיניות זה הפך את תהליך היציאה של יהודי איראן לקל הרבה יותר, ואפשר לאלפים מהם לעזוב את המדינה בדרכם לאירופה, לישראל ולארצות הברית, ובכך התממשה אחת מהמטרות המרכזיות של ישראל בגיבוש המהלך החשאי.

מבצע העלייה

כאמור, יישומו של הסכם השתיקה התבטא בהעלמת עין ממסדית שאפשרה את מילוטם של רבבות יהודים מאיראן. השלטונות האיראניים אפשרו בחשאי לאלפי יהודים לחצות את גבולות המדינה ללא התנגדות או הפרעה מצד הרשויות המקומיות, כאשר בחלק מהמקרים חציית הגבולות התבצעה באמצעות אוטובוסים. שר החוץ האוסטרי, שחשף פרטים על התהליך באוקטובר 1987, אישר כי איראן איפשרה בסוד יציאת אלפים דרך שכנותיה במטרה להטיסם לאוסטריה ומשם ליעדי הקבע. מגמת העזיבה הואצה והפכה דחופה במיוחד בשנת 1983, לאחר שתקרית חמורה המחישה את הסכנה המתמדת: כ-2,000 יהודים שיצאו מבית כנסת בטהראן בסיום תפילות ליל שבת נעצרו על ידי משמרות המהפכה, נלקחו באוטובוסים לבית כלא, והעבירו שם לילה רצוף אימה. ממשלת אוסטריה דיווחה כי מאותה שנה חל זינוק במספר הנמלטים, עם אלפי יהודים שעברו דרך שטחה.

יהודי איראן שהיגרו עשו זאת במגוון נתיבים. בתחילה, נתיבי המילוט עברו דרך שלוש ערים מרכזיות: איסטנבול, אתונה ורומא. ואולם, נתיב איסטנבול נתקל במהרה בקשיים רבים עקב חששה של ממשלת טורקיה מפגיעה במערכת היחסים הדיפלומטית והכלכלית שלה עם איראן השכנה. בעקבות כך, התפתח נתיב הברחה מרכזי וחלופי שהופעל על ידי מבריחים איראנים ובלוצ'ים. המסלול המורכב עבר דרך העיר זאהדאן, הממוקמת בדרום-מזרח איראן. בחירתה של זאהדאן לא הייתה מקרית; בהיותה עיר מסחר שוקקת, היא סיפקה כיסוי טבעי ומושלם ליהודים שהגיעו אליה, והיטמעותם בעיר לא עוררה חשד.

מזאהדאן הוברחו היהודים אל מעבר לגבול לעיר כוויתה שבפקיסטן. מסע ההברחה המסוכן התבצע במגוון דרכים עוקפות גבול, שכללו נסיעה על גבי טנדרים, רכיבה על סוסים ופרדות, ואף חציית תוואי שטח קשים בהליכה רגלית. מכיוון שבעיר כוויתה פעלו מוסדות של האו"ם, הונחו היהודים לבקש עם הגעתם הגנה רשמית מהארגון הבינלאומי. משם, המשיכו הפליטים את מסעם אל העיר קראצ'י באמצעות טיסות פנים או בנסיעה ברכבים.

במהלך השהות בקראצ'י, שארכה פרק זמן משתנה בין שבוע לחצי שנה, המתינו היהודים להסדרת יציאתם. בתקופת המתנה מתוחה זו, הם קיבלו סיוע קריטי בדיור ובמזון שאפשר להם לשרוד הרחק מביתם. סיוע זה ניתן, בין היתר, על ידי אישה מקומית בשם חאנום רחמים שדאגה לכל צורכיהם. בסיומו של תהליך ההמתנה, יצאו היהודים מפקיסטן כשהם מצוידים בדרכונים או בתעודות מסע שהונפקו על ידי ממשלות זרות. הם הוטסו לאוסטריה, ששימשה כתחנת מעבר אירופית בטוחה, ומשם המשיכו ליעדיהם הסופיים – ישראל או ארצות הברית.

תפעול רשת ההברחות הענפה הצריך משאבים כלכליים ניכרים. מימון המבצע התבצע באמצעות קרן מיראז', באדיבותו של דוד מיראז' – בעצמו יהודי ממוצא איראני – ובעזרתו של הרב יחיאל אקשטיין. העלויות היו כבדות; בתחילת הדרך עמדה עלות ההברחה על 4,000 דולר לכל עולה, ובשלבים מאוחרים יותר האמירו המחירים והגיעו עד ל-10,000 דולר לאדם, סכומים שנועדו לשחד את רשת המבריחים ומשמר הגבולות.

התפלגות ארצות היעד של היהודים שיצאו מאיראן במהלך שנות ה-80 הצביעה על הגירה למספר מוקדים מרכזיים בעולם. ההערכות מצביעות על כך שבין 15,000-30,000 יהודים הגיעו לישראל, קבוצה גדולה של 30,000-35,000 בני אדם היגרה לארצות הברית, וכ-6,000 יהודים הגיעו לשוודיה. מספרים אלו אינם סופיים ומוחלטים, בין השאר משום שהגדרת מהגר על פי האו"ם מתייחסת לאדם המבקש אישור חוקי להתיישב בארץ היעד. אדם שהגיע לארץ נספר כמי שהגיע אליה, אך אם עזב לאחר שנה בלא לשוב, הנתונים הסטטיסטיים לא תמיד עודכנו בהתאם, מה שיצר פער ברישומים.

אופייה של ההגירה לארץ היה מורכב. עבור רבים מהיהודים שהגיעו לישראל, המדינה לא נתפסה כמקום מושב קבע אלא שימשה כתחנת מעבר בלבד בדרכם לאירופה או לאמריקה. חלקם הגיעו במעמד של תיירים או תושבים ארעיים, והיו חסרי זיקה אידאולוגית או היסטורית למדינה היהודית-הציונית. המניעים ליציאה מאיראן נבעו לעיתים קרובות מהעדפת החיסכון, חיפוש אחר הזדמנויות פרנסה טובות יותר והיעדר הזדמנויות חינוכיות והשכלתיות ראויות תחת המשטר האסלאמי. בין אלו שהגיעו לישראל, היו שעזבו את הארץ לאחר זמן מה בטענה לאפליה מצד הממסד הישראלי, ואחרים נמנעו מלהגיע אליה מלכתחילה בעקבות שיחות עם בני משפחה שכבר התגוררו בארץ והזהירו אותם כי החיים בה קשים. אף על פי שאלו שבחרו להגיע לישראל מתוך החלטה מודעת נחשבו לבעלי סיכוי טוב יותר להיקלט בהצלחה, מציאות הקליטה לא תמיד תאמה את הציפיות.

סיום המבצע ודעיכת שיתוף הפעולה

מערכת היחסים החשאית שנטוותה בין ישראל לאיראן נשענה, מיסודה, על פגיעוּת משותפת ואיומים קיומיים הדדיים. כפי שהוסבר במחקריו של טריטה פארסי, בריתות מסוג זה מבוססות על צרכים מידיים, ומרגע שצד אחד צובר כוח מספיק כדי להתמודד עם איומיו בכוחות עצמו, הצורך בשיתוף הפעולה פוחת ומתייתר. התפנית המשמעותית התרחשה עם סיומה של מלחמת איראן-עיראק בשנת 1988. למרות מחיר הדמים הכבד, המשטר האיראני הצליח לשרוד את שמונה שנות המלחמה, ביסס את שלטונו, והפך את הישרדותו להצלחתה הגדולה ביותר של המהפכה. מתוך עמדת כוח מחודשת זו, הבינה ההנהגה בטהראן כי היא מסוגלת להגן על עצמה כנגד כל הסיכויים, ולכן לא נזקקה עוד לפשרות אידאולוגיות מעשיות ולשיתופי פעולה עם מי שהוגדרו כאויביה המרים, רק כדי להבטיח את קיומה.

עם הסרת האיום הקיומי המיידי, נותקו לחלוטין השרידים האחרונים של היחסים הפרגמטיים שאפיינו את תקופת השאה, ושאותם נאלץ חומייני לשמר מתוך כורח המציאות. איראן הפסיקה להפריד בין הרטוריקה האנטי-מערבית והאנטי-ישראלית שלה לבין מדיניותה בפועל, והחלה לגבות את הצהרותיה החריפות במעשים של ממש. המשטר חזר להתמקד בשאיפתו המקורית לייצא את המהפכה האסלאמית, אך הפעם, במקום לנסות לזכות בתמיכת המדינות הערביות שסייעו לעיראק, הפנה את מאמציו לעבר אוכלוסיות המיעוט השיעי באזור. ההתבססות האיראנית בלבנון ובסוריה והקמת ארגוני פרוקסי שיעיים נתפסו עד מהרה כאיום ישיר ומוחשי על ביטחונה של ישראל, והחליפו את שיתוף הפעולה החשאי באיבה פעילה.

לשינוי ביחסי הכוחות הפנימיים התווספו גם תמורות דרמטיות בזירה הבינלאומית שהאיצו את קריסת שיתוף הפעולה. התמוטטות ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה העלימו את האיום הסובייטי המשותף שריחף מעל שתי המדינות. זמן קצר לאחר מכן, במהלך מלחמת המפרץ ב-1991, השמיד צבא ארצות הברית את עיקר כוחו של הצבא העיראקי. תבוסתה של עיראק שללה ממנה את מעמדה כמעצמה אזורית מאיימת, ובכך בוטל הצורך הישראלי להשתמש באיראן כמשקל נגד. ללא האיום העיראקי והסובייטי, החלו איראן וישראל לראות זו את זו כיריבות אסטרטגיות ישירות השואפות להגמוניה אזורית, והשותפות שצמחה מתוך מצוקה התחלפה ביריבות גלויה ומסוכנת.

אף על פי שההבנות הבין-מדינתיות קרסו והפנו את מקומן לעוינות, נמשך הצורך לחלץ את שארית יהודי איראן שביקשו לעזוב את המדינה תחת השלטון הפונדמנטליסטי. מפעלי הברחת היהודים במתכונתם המחתרתית – אשר התבססו על המעברים החשאיים ונתיבי המילוט דרך מדינות שלישיות כגון פקיסטן – המשיכו לפעול הרחק מעין הציבור עוד שנים רבות לאחר ניתוק הקשרים האסטרטגיים בין המדינות. פעילות הצלה סמויה זו באה לסיומה רק לקראת שנת 2008. חתימת הגולל על מפעל ההברחות התרחשה במקביל לפרסום פומבי של סיפור הברחתם של קבוצה בת 40 יהודים באותה שנה, אירוע שסימן את סופו של מבצע חילוץ ממושך ומורכב שנמשך קרוב לשלושה עשורים.

המבצע בראי ציונות התופת

מבצע "נשק תמורת יהודי איראן" מהווה ביטוי מובהק ויישומי לגישה ההיסטוריוגרפית והמדינית הרדיקלית המכונה "ציונות התופת". על פי תפיסה זו, במצבי קיצון ואסון, הדרך האפקטיבית ביותר להבטחת הישרדותו של העם היהודי היא דווקא יצירת ברית אינטרסים קרה ומחושבת עם אויביו המרים ביותר ⁴. בדומה לאופן שבו הגישה רואה בשנאת ישראל משאב פוליטי ומנוף אסטרטגי, כך גם במקרה האיראני – העוינות של חומייני לא נתפסה ככוח הרסני שרק יש להילחם בו או לברוח ממנו, אלא נוצלה כנקודת מפגש נדירה. שאיפתו של המשטר האנטישמי להתנקות מאוכלוסייה מסוימת התלכדה עם השאיפה הציונית לחלץ את העם מאזור סכנה. מנהיגי ישראל שניהלו את המבצע פעלו מתוך רציונל זה, תוך ניצול חפיפת האינטרסים כדי להפוך את המנוסה של היהודים לתוכנית הצלה והגירה מאורגנת, תוך נטרול מוחלט של עכבות מוסריות או רגשיות שמנעו מגע עם משטר כה עוין.

גישה זו שוללת מכל וכל תקוות המבוססות על ליברליזם, זכויות אדם או רחמי העולם הנאור, ומתבססת על ריאל-פוליטיק הצומח מתוך תודעת קטסטרופה מיידית, מתוך הבנה ששעון החול אוזל. במסגרת ההבנות מול איראן, נדרשה המנהיגות לכבוש את התיעוב המוסרי הטבעי ולהתעלם ממהותו של הצד השני, מתוך הבנה שבעת חירום, הצלת גוף העם גוברת על כל שיקול אתי של החרמת הרשע. השיח מול האיראנים לא היה שיח של זכויות, צדק או תחינה, אלא ניהול משא ומתן קר של סחורה תמורת שירות: חלקי חילוף וציוד צבאי למכונת המלחמה תמורת יציאת אנשים. במקום טהרנות מוסרית הגורסת כי אין לנהל משא ומתן עם תומכי טרור, אומצה התפיסה לפיה בעת שריפה אין בודקים בציציותיו של המחזיק בסולם החילוץ. המטרה העליונה הייתה לבצע אווקואציה המונית מאזור הסכנה, תוך שימוש במשאביו ובכוחו של האויב כדי לאפשר את הלוגיסטיקה של היציאה, תוך הסתכנות בהכתמת שמם של המנהיגים כמי שמשתפים פעולה עם השטן.

ההקבלה הבולטת ביותר בעת החדשה היא פגישתו של בנימין זאב הרצל ב-1903 עם שר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פון פלבה, אדריכל פוגרום קישינב. הרצל הגיע עם הצעה פרגמטית שבה רוסיה תאפשר יציאה מסודרת של יהודים ותסייע בהשגת צ'רטר, בעוד התנועה הציונית תנקז מהמדינה מהפכנים יהודים. כפי שכתב הרצל ביומנו, במקום להילחם באנטישמים בדו-קרב, יש להשתמש בהם כמפרקי נכסים: "האנטישמים יהפכו לידידינו הטובים ביותר, המדינות האנטישמיות לבעלות בריתנו". גם זאב ז'בוטינסקי פעל ברוח דומה, החל מהסכם ז'בוטינסקי-סלאבינסקי ב-1921 מול כוחותיו של סמיון פטליורה להקמת ז'נדרמריה יהודית, ועד לתוכנית האווקואציה מול ממשלת פולין האנטישמית בשנות השלושים, בה רתם את רצונה של פולין להיפטר מיהודיה כדי להשיג נשק ואימון צבאי. הביטוי הקיצוני מכולם היה של יאיר שטרן ואנשי הלח"י, שניסו ליצור קשר דיפלומטי על בסיס מסמך "הסכם ירושלים" עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית בתמורה לטרנספר מסודר של יהודי אירופה לארץ ישראל (ובכך מניעת השואה).

עסקת הנשק עם איראן ממשיכה דפוס פעולה שיושם גם בתקופת המדינה שבדרך ובשנותיה הראשונות של ישראל הריבונית. היא מהדהדת את הסכם ההעברה שחתם חיים ארלוזורוב ב-1933 עם גרמניה הנאצית. הסכם זה שבר את החרם היהודי העולמי מתוך ראייה אינסטרומנטלית כי בעת חירום לאומית, הצלת ההון האנושי והחומרי לבניין הארץ גוברת על החרם המוסרי, מהלך שככל הנראה עלה לארלוזורוב בחייו. לאחר הקמת המדינה, אימץ דוד בן גוריון מודל של טיהור אתני מוסכם מול שליטים עוינים, דוגמת אימאם אחמד בתימן, שהתיר את יציאתם ההמונית של היהודים במבצע "על כנפי נשרים" בתנאי שימכרו תחילה את רכושם ויפקירו את נכסיהם. במרוקו התפתח מנגנון של סחר בבני אדם תמורת תשלום שוחד וכופר ישירות למלך, לצד שיתוף פעולה מודיעיני. התקדים הקרוב ביותר לאירועי איראן התרחש בשנות השמונים מול ג'עפר נומיירי, הרודן של סודאן, מדינת אויב שהכריזה ג'יהאד נגד ישראל. תמורת הזרמת מיליוני דולרים, נומיירי העלים עין מתשתיות המוסד בארצו ואפשר את מבצע משה והעלאת יהודי אתיופיה. גם שם, כפי שנעשה מול משטר חומייני, כסף, ציוד ונשק קנו את נכונותו של מנהיג עוין לפעול בניגוד להצהרותיו האידאולוגיות למען מטרות ציוניות.

הפעלת אסטרטגיה זו במבצע האיראני מעוררת את אותה מחלוקת עזה המלווה את הגישה כולה סביב הגבולות שבין פרגמטיזם פוליטי לעקרונות אתיים. הביקורת המוסרית כלפי ציונות התופת גורסת כי עצם המשא ומתן עם משטרים אפלים ומדממים מעניק להם לגיטימציה מסוכנת, שובר את הסולידריות הבינלאומית המתנגדת לאנטישמיות, ולוקה בעיוורון מוסרי המטשטש את ההבחנה בין אויב לאוהב בשם המטרה הלאומית. מנגד, התומכים בפעולות אלו נשענים על הטיעון התועלתני במבחן התוצאה: זוהי הגישה שהוכיחה את עצמה כעמידה וכאפקטיבית ביותר במצבי קיצון. לשיטתם, הנכונות ללכלך את הידיים ולסחור עם השטן היא שהצילה רבבות במסגרת הסכם ההעברה, עליית יהדות המזרח, יהודי אתיופיה, וכ-55,000 מיהודי איראן, בעוד שגישות טהרניות שסירבו למגע עם האויב הובילו היסטורית לחורבן והשמדה.

לקריאה נוספת

• סוהראב סובחאני, ההסכמה הפרגמטית: יחסי ישראל-איראן, 1948–1988 (The Pragmatic Entente: Israeli-Iranian Relations, 1948-1988), הוצאת פראגר, ניו יורק, וסטפורט (קונטיקט) ולונדון, 1989.
• טריטה פארסי, ברית בוגדנית: העסקאות החשאיות של ישראל, איראן וארצות הברית (Treacherous Alliance: The secret dealings of Israel, Iran, and the United States), הוצאת אוניברסיטת ייל, ניו הייבן ולונדון, 2007.
• מייקל א. לדין, מדינאות מסוכנת: עדות מבפנים על פרשת איראן-קונטראס (Perilous Statecraft: An Insider's Account of the Iran-Contra Affair), הוצאת צ'ארלס סקריבנר ובניו, ניו יורק.
• רנא נז'אד, מדוע המשיכה הרפובליקה האסלאמית בשיתוף פעולה חשאי עם ישראל?, The Yale Review of International Studies, גיליון אביב, 20 באפריל 2022.

הערות שוליים

1. מייקל א. לדין, מדינאות מסוכנת: עדות מבפנים על פרשת איראן-קונטראס (Perilous Statecraft: An Insider's Account of the Iran-Contra Affair), הוצאת צ'ארלס סקריבנר ובניו (Charles Scribner's Sons), ניו יורק. עמ' 91-127.
2. רנא נז'אד, מדוע המשיכה הרפובליקה האסלאמית בשיתוף פעולה חשאי עם ישראל?, The Yale Review of International Studies, גיליון אביב, 20 באפריל 2022.
3. סוהראב סובחאני, ההסכמה הפרגמטית: יחסי ישראל-איראן, 1948–1988 (The Pragmatic Entente: Israeli-Iranian Relations, 1948-1988), הוצאת פראגר (Praeger), ניו יורק, וסטפורט (קונטיקט) ולונדון, 1989. עמ' 143-151.
4. גל לירן, "ציונות התופת", אתר עלילונה.