אליעזר קרול (21 במאי 1887 – 26 במרץ 1958) היה מחלוצי העלייה השנייה, חבר מרכזי בארגון "השומר" וממקימי היישובים תל עדשים וכפר גלעדי. קרול, דמות ביטחונית והתיישבותית דומיננטית במרחב הגליל העליון לאורך עשורים, נודע כמי שביצר את עמדת המנהיגות האזורית שלו מהקיבוץ הוותיק כפר גלעדי, שם כונה על ידי שכניו הערבים "אבו חיעם". לאורך שנות פעילותו עסק בשמירה במושבות, בשירות בגדודים העבריים, ברכש נשק לא חוקי עבור היישוב ובסיוע להעפלה יבשתית של יהודים מארצות ערב.
בשנים 1949–1950 היה קרול הדמות המרכזית שקלטה את המתיישבים הראשונים ביישוב העולים חלסה (לימים קריית שמונה). הוא שימש כמנהל היישוב הצעיר וכמדריך העולים מתימן שהתיישבו בבתי האבן של הכפר הנטוש. עבור קרול, איש 'השומר' שחווה את אירועי תל חי, המשימה בחלסה נתפסה כמעשה סמלי ציוני וסגירת מעגל היסטורית; כפי שכתב ביומנו: "באופן מיוחד בשבילי זהו גמול לשנת תר"פ אשר אנשי חלסה (ובראשם קמל אפנדי) רצחו את חברינו והחריבו את ישובינו כ"ל ות"ח".
תקופת ניהולו במעברה התאפיינה במורכבות רבה ובמפגש טעון בין האתוס החלוצי-סוציאליסטי שייצג לבין עולמם הדתי-מסורתי של העולים. קרול ריכז את תחומי העבודה, התרבות והתשתיות ביישוב המבודד, אך סגנון ניהולו הנוקשה והפערים התרבותיים העמוקים הובילו למתחים כבדים. אלו הגיעו לשיאם במכתבי מחאה של העולים, שתיארו את חוויית המפגש עמו במילים: "ופגע בנו הדוב מנהל אליעזר קרול מכפר גלעדי וראינו זה המנהל בפניו המאירים ובזקנו המלא ושמחנו בליבנו שזה מנהל טוב לנו. כשניגשנו אליו ודיברנו איתו, מדבר איתנו קשות כמו אויב לנו, וכשאנחנו מדברים איתו מדבר איתנו קשות ופניו זעומים ומשיב לנו על כל דבר: 'מה אכפת לי' וזו תשובתו תמיד עימנו".
קרול עזב את ניהול המעברה בפתאומיות בספטמבר 1950, שנה לאחר קבלת התפקיד. הוא נטמן בחלקת "השומר" בבית הקברות בתל חי, סמוך לקבר האריה השואג, בלב האזור שבו פעל ועיצב את דמותו כ"זקן הגליל".
ביוגרפיה מוקדמת
אליעזר קרול נולד בשנת 1887 בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה למרדכי ופסיה לבית גרובשטיין. הוריו היו מחובבי ציון, ובהתאם לכך זכה לחינוך ברוח הציונות בבית שמשך אותו מנעוריו אחר הסוציאליזם. החל משנת 1903, עם פרוץ הפרעות באוקראינה שפשטו בתחום המושב, היה קרול פעיל בארגוני הגנה עצמית יהודיים. בשנת 1906 גויס לצבא הצאר, אך במהלך שירותו נעצר באשמת חתרנות מהפכנית ופעילות בצבא רוסיה. הוא נכלא ונידון לארבע שנות מאסר, אולם בשנת 1908 הצליח לברוח ממקום מעצרו. בעזרת ניירות מתאימים שסידרה לו משפחתו, יצא קרול בדרכו לארץ ישראל, שהיוותה עבורו יעד להתרחקות ממשטרת הצאר וצורך בביטחון אישי.
עם הגעתו ארצה בשנת 1908, פנה למושבה זכרון יעקב שבה התגוררה אחותו. הוא עבד בה כפועל חקלאי, ונוכח תנאי העבודה הקשים והחלוציים שהיו מנת חלקם של בני העלייה השנייה, היה שותף להקמת ועד הפועלים במקום לצדם של דוד גרין (לימים בן-גוריון) ויוסף ברץ. במהלך שהותו במושבה נחשף להקמת ארגון "השומר", ובשנת 1909 נפגש עם ישראל שוחט שהגיע לגייס חברים חדשים. קרול התלהב מהרעיונות בדבר שמירה עברית בראשות צעירים יהודים אקטיביסטים והחל לשמור על גורן המושבה. ב-1910 התקבל לארגון לאחר שנת ניסיון שכללה מאבק בשודד ערבי, ובשנת 1911 עבר עם אשתו חיה למושבה חדרה כדי לכבוש בה את השמירה מידי הערבים. לאחר מספר תקריות וסכסוך שפרץ בין ארגון "השומר" לוועד המושבה ב-1912, הופסקה ההתקשרות עם הארגון. ב-1913 השתתף קרול עם קבוצת חברי "השומר" בהקמת היישוב הראשון שלהם, תל-עדס (תל עדשים).
בסוף מלחמת העולם הראשונה הצטרף קרול לגדודים העבריים בצבא הבריטי בעקבות החלטת ועידת "השומר" בטבריה ב-1918. הוא נשלח לאימונים במצרים ושירת בארץ במסגרת הצבא הבריטי במשך כשנתיים. בתקופה זו היה חבר בתא השומרים הסודי, קבוצת הבשקירים, שעסקה ברכש של נשק לא חוקי מהצבא והעברתו לטובת היישוב העברי. בעקבות נפילת תל חי בשנת 1920, ערקו חברי הקבוצה מהגדוד והצטרפו ל"גדוד העבודה", שם עסקו בעבודות כפיים בחזית העשייה הציונית-סוציאליסטית, ביניהן סלילת כביש מגדל-טבריה-צמח וייבוש ביצות.
בשנת 1921 נרתם קרול יחד עם אשתו לשיקומו של קיבוץ כפר גלעדי, שננטש בעקבות מאורעות תל חי, והתיישב בו דרך קבע. בכפר גלעדי ביצר את מעמדו כמנהיג אזורי דומיננטי והמשיך בפעילות ביטחונית ענפה שכללה איסוף נשק ועזרה בהבאת עולים בדרכי היבשה מלבנון ומסוריה. דמותו הפכה לאגדה מקומית של אחד ממייסדי 'השומר' וחלוצי העלייה השנייה; זקנו הארוך והלבן העניק לו הדרת כבוד, והוא נודע כמי שמנהל את טקסי הנישואים ובר המצווה במשק, שבהם שולבו אלמנטים ביטחוניים ואקטיביסטיים כגון חופות עשויות מדגלי 'השומר' וחלוקת אקדחים לנערים. בשנת 1939, עם הקמת מצודות אוסישקין, נהג קרול לקבל את פני החלוצים הצעירים שעלו לקרקע, ובשל דמותו המרשימה כונה בפי נחמיה לבנון כמי שנראה ממש כ"דמות מתמונה מצויירת מאלבום של תולדות ההתיישבות בגליל".
הקמת קריית שמונה
הכפר הערבי חלסה, שהיה היישוב המרכזי בעמק החולה, התרוקן מתושביו בחודש מאי 1948, ומוסדות המדינה מנעו את חזרתם של יושביו. שדות הכפר ואדמותיו הופקדו בידי קיבוצי האזור, וככל שנקפו הימים התקבעה בתודעת מנהיגי ההתיישבות השיתופית כי יציאת הערבים היא מצב קבוע המהווה הזדמנות פז למדינת ישראל ולתושבי הגליל העליון. זרם העולים ההולך וגובר הוביל את המוסדות הלאומיים לתור אחר אתרי התיישבות חדשים, ובמאי 1949 נשלח נחום הורביץ מכפר גלעדי לבדוק את האפשרות ליישב עולים בכפר הנטוש. בסופו של דבר, ביולי 1949, נכנסו לחלסה ראשוני המתיישבים היהודים, רובם עולים מתימן שהגיעו ממחנות העולים בעין שמר, בבית ליד ובעתלית.
בהחלטה על הקמת היישוב ובטיפול בשלבי ההקמה הראשונים מילאה המועצה האזורית הגליל העליון ("ועד הגוש") תפקיד מרכזי. בשל המרחק הרב ממרכז הארץ והניתוק ממוקדי קבלת ההחלטות, העצימו קיבוצי האזור את מעורבותם בגיבוש המדיניות וקבעו את שמו הראשון של היישוב – קריית יוסף, על שמו של יוסף טרומפלדור. בחירה זו נועדה לבטא סגירת מעגל ציונית סמלית, שכן חלסה הייתה הכפר שממנו יצאו האנשים שהרגו את טרומפלדור וחבריו בקרב תל חי. השם החדש ביקש להצביע על ניצחונה בדיעבד של הרוח הציונית על רוצחיו ולסגור מעגל דמים היסטורי 1.
בספטמבר 1949, חודשיים לאחר הגעת ראשוני העולים, החליטו המעורבים המרכזיים בהקמת היישוב מקרב קיבוצי האזור לשלוח את אליעזר קרול מכפר גלעדי ללוות את המתיישבים ולסייע בקליטתם. הבחירה בקרול הייתה טבעית לאור מעמדו כמנהיג אזורי בגליל וניסיונו ההיסטורי בקבלת פניהם של בני היישובים השיתופיים בעמק מאז 1939. קרול, שהיה אז בראשית שנות השישים לחייו, נכנס לתפקידו ימים אחדים לפני ראש השנה תש"י. הגדרתו הרשמית הייתה "מדריך", אך בפועל הוא שימש כמנהל המעברה ועמד בראשה, כשהוא מקים את תשתיותיה וממלא שורה של תפקידים בהם מרּכֵז עבודה, שַלָם ורַכז תרבות.
עבור אליעזר קרול, המשימה בחלסה נשאה משמעות אישית עמוקה שחרגה מעצם התפקיד הארגוני. ביומנו האישי, שבו תיעד בקפידה את צעדיו הראשונים ביישוב, ביטא את תחושת השליחות ההיסטורית של איש 'השומר': "באופן מיוחד בשבילי זהו גמול לשנת תר"פ אשר אנשי חלסה (ובראשם קמל אפנדי) רצחו את חברינו והחריבו את ישובינו כ"ל ות"ח". קרול הגיע למשימה כשהוא מצויד בתפיסת עולם ציונית-סוציאליסטית מובהקת, מתוך כוונה לעצב קהילה חדשה בלב הספר הגלילי המבודד, תוך שהוא חש רגש אבהי ומחויבות אישית כלפי מי שכינה "העדה שלי" ו"התימנים שלי".
הקיום הפיזי במעברה
עם כניסתו לתפקיד כמנהל המעברה, נחשף אליעזר קרול למציאות פיזית קשה ששררה בקרב המתיישבים הראשונים בחלסה. בביקורו הרשמי הראשון בכפר, תיעד קרול ביומנו את התנאים הירודים במחנה הקליטה ובחדרים שיועדו למגורים, וציין כי במחנה המעבר התנאים היו "חיים בלתי אנושיים". המחסור בתשתיות בסיסיות היה כה חמור, עד כי קרול העיד כי אין במקום מים אפילו כדי "לרחוץ את הגוף לפחות פעמים בשבוע לגדולים ואפילו לילדים בני יום". הסידורים הסניטריים ביישוב הצעיר תוארו ככאלו המספיקים בקושי רב לצרכי הציבור המגוון שהתגורר במקום, כאשר רק חלק מהמשפחות זכו לחדר ומטבח בבתי האבן של הכפר, בעוד שמשפחות מרובות ילדים נאלצו להמתין לסיום תיקון הדירות. בנוסף, לא נבנה בית כנסת, דבר שגרם למרמור בקרב העולים 2
ניהול הקיום הפיזי של המעברה כלל ניסיון לעצב לה צביון חקלאי דרך הקמת משקי עזר. התכנית שקידם קרול מול משרד החקלאות והסוכנות היהודית כללה הקצאה של שני דונמים בהשקיה לכל משפחה עבור גינת ירקות ומספוא, לצד עז חולבת, לול ל-50 פרגיות, ודיר שנבנה מאבני המקום בעבודה עצמית של המתיישבים. קרול דאג להספקת כלי עבודה בסיסיים כמו מעדרים ומגרפות, וכן זרעים ושתילים, מתוך אמונה כי הדרך לשיקום העולים עוברת דרך עבודת האדמה. עם זאת, המציאות בשטח הייתה רחוקה מהחזון החקלאי, ורבים מהילדים נותרו בטלים "מתורה ומלאכה", כפי שתיארו עיתונאי התקופה את החזות העגומה של היישוב המתהווה.
מצוקת התעסוקה הייתה אחד האתגרים המרכזיים שלחצו על קרול בשנה הראשונה. חודשים רבים חלפו מבלי שמיישבי המקום יזכו לעבודה יומיומית סדירה, והשגרה אופיינה בעבודה חלקית ומזדמנת בלבד. קרול פנה במכתבים נמרצים לגופים שונים, וכתב ליוסף ויץ, יושב ראש קרן קיימת לישראל: "לוחץ עלי חוסר עבודה של 62% וקשה להשלים עם זה כי זה פרנסתם העיקרית". הוא הביע חוסר יכולת לראות בסבלם של העולים וביקש מוויץ: "אודה לך מאוד באם תזכה בעבודה את העדה שלי". במכתב אחר התנצל על היעדרותו ממפגשים בגלל המחויבות הטוטאלית למשימה, בציינו: "לא אוכל להתפנות בימים אלה, כי עסוק אני עד הראש עם התימנים שלי" 1.
לצד בעיות התעסוקה והדיור, ניהול האספקה היום-יומי הפך למקור תסכול עמוק עבור התושבים. בקריית שמונה הצעירה פעלה צרכנייה יחידה שלא הצליחה לעמוד בעומס ובצרכי האוכל הבסיסיים. העולים תיארו מציאות שבה "יום אחד שבעים בלחם, ויומים אין גם אחרי צלצולים למקומות אחרים, ואין הלחם מגיע עד שפנינו צהובים". התורים בצרכנייה נמשכו מהבוקר עד הערב, כאשר אנשים שהגיעו בצהריים נאלצו להמתין עד שעות הערב המאוחרות, ולעתים קרובות יצאו בידיים ריקות. המצוקה בצרכנייה הובילה למריבות יומיומיות על התור ולפגיעות פיזיות, כפי שתיארו המתיישבים במכתביהם: "התור נמשך מהבוקר עד הערב והאחרון יוצא בלי כלום. כמה נשים הרות הפילו כמה ילדים נדרכו בתור וכו'. וכל יום יש ריב בשביל התור".
המחסור בשירותים חיוניים לא הצטמצם רק למזון ועבודה, אלא כלל גם היעדר שירות רפואי קבוע ביישוב המרוחק. תושבי המעברה פנו בתחנונים למוסדות השונים בבקשה לרופא שישהה במקום תמיד, שכן הבדידות של קריית שמונה בתוך הנוף הגלילי והמרחק ממוקדי השירותים הפכו כל מחלה או פציעה לאירוע מסכן חיים. קרול, מצידו, ניסה לתמרן בין דרישות העולים לבין המוסדות שקרסו תחת נטל קליטת העלייה, אך המציאות הכאוטית של מדינה צעירה שטרם גיבשה מודל ארגוני יעיל הקשתה על מתן פתרונות קבע לאתגרי הקיום הפיזיים במקום.
מתחים אידיאולוגים
המפגש בין אליעזר קרול לבין העולים מתימן בקריית שמונה הציף פערים תרבותיים ואידאולוגיים עמוקים, שאפיינו את תפיסת הפטרנליזם הערכי של קרול. קרול, כאיש העלייה השנייה ותנועת העבודה, החזיק בתפיסה כי יש לעצב מחדש את זהותם של העולים ברוח "היהודי החדש", החלוצי והסוציאליסטי. גישה זו התבטאה בהתייחסות אל העולים כאל ציבור שאינו בוגר או בשל להקמת יישוב באופן עצמאי; לאחר אספה כללית שקיים ביישוב, רשם קרול ביומנו הערה: "בהסברה כמו לילדים". תפיסה זו נשענה על דיכוטומיה חדה בין החברה הקיבוצית הקולטת, שנתפסה כמתקדמת וחרוצה, לבין העולים שתרבותם נתפסה לעיתים כנחשלת או כזו הדורשת "טיפול רב" כדי לפתח בהם כוח יוזמה ועצמאות.
מוקד החיכוך המרכזי היה המאבק על אופי החינוך והזהות של הדור הצעיר ביישוב. קרול רתם למשימה בני נוער ובוגרים מכפר גלעדי, שפעלו בהתנדבות בקרב ילדי המעברה במטרה לקרבם להוויה הישראלית-חילונית. פעילות זו, שכללה לימוד משחקים, שירים והתעמלות, נתפסה בעיני הקולטים כמעשה נאצל שנועד להשיב לילדים את "ילדותם שאבדה ללא טעם וללא שמחת חיים". עם זאת, בעיני העולים המסורתיים, פעילות זו נחוותה כניסיון לנתק את ילדיהם ממורשתם ומדתם. המתח הגיע לכדי עימותים פיזיים והסתה, כאשר הורים ומנהיגים דתיים ביישוב ניסו למנוע מהילדים להיפגש עם מי שכונו "ילדי הכופרים מכפר גלעדי" 1.
בעיתוני מפלגת הפועלים באותה תקופה תואר:
"ירדו בוגרי כפר גלעדי ללמד את ילדי העולים משחקים, שירים והתעמלות – להשיב להם את ילדותם שאבדה ללא טעם וללא שמחת חיים. שחוק ושירה חדשה עלתה בפי נוער, עד שקפץ עליהם רוגזם של שליחי אלוהים עלי אדמות – מורה מטעם המזרחי והעובד הדתי. והחלה הסתה נגד מכלי עולם ומשחיתי הנשמות. באיומים ואף במכות מנעו את הילדים מלבקר ולהיפגש עם ילדי הכופרים מכפר גלעדי. הוסתו הורים ובעלי אותן הנשים בנות ,14-13 אשר גם עליהן פרצו גדר ויצאו לשחק עם ילדי כפר גלעדי – והביקורים פסקו" 3.
העולים הביעו התנגדות נחרצת למה שנתפס בעיניהם ככפייה חילונית וכניסיון של קרול לגדל "אנשים חופשים תימנים". במכתב חריף ששלחו לראש הממשלה דוד בן-גוריון, הבהירו תושבי חלסה את עמדתם החד-משמעית בנושא החינוך: "גן ילדים לא סידר לנו לפי רצוננו, אלא רוצה לגדל אנשים חופשים תימנים, וזה לא נסבול ולא נסכים, ואוכל מטבח לא נקבל כי אם גננת דתית ומורה תימני – תורת אלוקים חיים וזולתה לא נקבל". מבחינתם, הזהות הציונית-סוציאליסטית שהממסד ניסה להנחיל להם נתפסה ככזו המוחקת את יסודות אמונתם ותפיסת עולמם.
החשדנות כלפי "כור ההיתוך" הציוני החריפה סביב פעילויות חוץ-יישוביות, כמו מחנות הגדנ"ע. כאשר יצאו בני נוער מהמעברה למחנה גדנ"ע על הכרמל במסגרת "מבצע התערות", נפוצו ביישוב שמועות על "הוצאה לשמד". הפער התרבותי היה כה עמוק עד שאירועים פשוטים, כמו מחלה של אחד הנערים במחנה, תורגמו מיד לחשש מפני פגיעה מכוונת בילדים, דבר שהוביל לאיומים באלימות כלפי המדריכים. הדיווחים בעיתונות התקופה שיקפו את הניכור הזה, כאשר תיארו את המאבק התרבותי במונחים של "כוחות הקדמה" מול "כוחות החושך", תוך זלזול מופגן בנאמנותם של העולים לערכי הקהילה והמסורת שהביאו עמם מתימן.
בעיתון "על המשמר" תואר המפגש במעברה דרך פריזמה פטרנליסטית וסטראוטיפית, המשקפת את תעמולת "ההורות הלקויה" והדה-הומניזציה של העולים; הטקסט סימן את העולים כ"שחורים נחשלים ומסיתים", המונעים בבורותם את הקידמה מילדיהם, בעודו מציג את בריחת הנוער מהבית אל הקיבוץ כגאולה הכרחית מחיים נטולי שמחת חיים אל עבר עתיד של שירה עברית וערכים חלוציים. הכותב ביטל את חרדת ההורים לשלום ילדיהם במחנות הגדנ"ע כהסתה פרימיטיבית, ובכך נתן ביטוי מעשי לשאיפת הממסד להנדסה תרבותית שתפרק את המבנה המשפחתי המזרחי לטובת כור ההיתוך הציוני:
"אלה עושים במלאכה ואלה מסיתים וחותרים תחת כל גילוי של ארגון ציבורי, פיתוח והתקדמות. גם חינוך גדנ"עי אינו כשר בעיני השחורים. נוער מקומי שנשלח למחנה גדנ"ע על הכרמל שימש כחומר הסתה. הופצו שמועות על 'הוצאה לשמד' רחמנא ליצלן. קרה ואחד הנערים במחנה הגדנ"ע נפל למשכב (פשוט, הצטנן). מיד נמצאו מסיתים בקהל שישלחו את אנשי תימן לעשות שפטים במדריכה, ורק בהתערבות מהחוץ נחלצה מהמוסתים. הנוער תוסס, אפקו מתרחב והוא שואף לחיים חדשים. לא נדירים המקרים שנערים בורחים מהקריה לקיבוץ. טוב לראות ילדים וילדות אלה מתלכדים במחול ובפיהם שיר עברי. ראויים הם נערים אלה לחיים יפים יותר, ואם תושט יד עוזרת, עתיד כאן לגדול דור אשר כדברי המשורר, "ברזל כבליו יסיר מנו"." 4.
התנגדות העולים לא הייתה רק פסיבית; הם הפגינו חוסן קהילתי ועמידה איתנה על זכותם לעצב את חינוך ילדיהם. למרות הלחץ הכבד שהופעל עליהם להשתלב באתוס של סביבתם הקיבוצית, הם סירבו להשלים עם מה שראו כפגיעה באוטונומיה המשפחתית והתרבותית שלהם. מאבק זה הדגיש את הפרדוקס של האחדות הלאומית באותן שנים: הניסיון לכלול את העולים בתוך חברה ישראלית אחידה דווקא הבליט את הפערים והחריף את המתחים החברתיים בקריית שמונה הצעירה.
המחלוקת הבטחונית
עבור אליעזר קרול, מוותיקי ארגון "השומר" שעיצב את זהותו סביב ערכי הגבורה והאקטיביזם הביטחוני, הייתה סוגיית השמירה נדבך יסודי בעיצובו של יישוב העולים כיישוב ספר ציוני. עוד באספה הראשונה שקיים עם תושבי חלסה, העלה קרול את נושא חלוקת הנשק ואימונם של המתיישבים, ובהמשך פעל להקמת ועד ביטחון ואיתור גברים שייצאו לקורסי הכשרה. קרול ראה בנשיאת הנטל הביטחוני לא רק צורך קיומי, אלא מכשיר מרכזי ליצירת טרנספורמציה בזהותם של העולים והפיכתם ל"יהודים חדשים" ברוח הלאומית, כפי שדרשו ערכי העלייה השנייה.
המציאות הביטחונית באותן שנים אופיינה בעימותים נקודתיים עם פליטים ערבים שביקשו לשוב לשדותיהם בעמק החולה, אירועים שכונו "הסתננות". המתח הגיע לשיאו ביולי 1950, כאשר נהרג שלום מנחם, אחד מתושבי המעברה, בעת ששמר במחצבת כפר גלעדי. האירוע הטראומטי הכה בזעזוע עמוק את העולים התימנים, שחשו חשופים וחסרי הגנה בגבול הצפון המבודד. פחדם בא לידי ביטוי פיוטי וכואב במכתב ששלחו לראש הממשלה, בו תיארו את תחושת האיום התמידי:
"סבלנו יתושים. סבלנו דבורים ויש מאיתנו פצועים עד היום, וצערינו גדול עד מאוד – יושבי אוהלים. המשטרה ריקנית משוטרים, והגבול ריקן משומרים, כדלת בלי מסמרים. כל יום יש מסתננים, מחפשים כל מטמונים. זוחלים על האדמה כצפעונים" 1.
התגובה לרצח חשפה תהום עמוקה בין האתוס של קרול לבין תפיסת עולמם של המתיישבים. בעוד שהעולים ביקשו מהמנהל להציב שומרים חיצוניים שיגנו עליהם, השיב להם קרול בנחרצות: "תשמרו אתם". תשובה זו נחוותה על ידי העולים כביטוי של אטימות וקשיחות לב, והם הלינו על כך בפני השלטונות: "וביקשנו מהמנהל שומרים: והשיב 'תשמרו אתם' ואי־אפשר לנו בזה כאנשים עובדים יושבי אוהלים כציפור בודד על גג". עבורם, הדרישה שישמרו על עצמם בתנאי המצוקה והארעיות שבהם חיו הייתה בלתי אפשרית ומנוכרת.
העימות סביב השמירה לא היה רק ויכוח על משאבים, אלא התנגשות חזיתית בין זהות אקטיביסטית וכוחנית לבין זהות יהודית מסורתית אנטי-כוחנית. לקרול היה קשה לשאת את מה שנתפס בעיניו כחולשה, במיוחד באתר בעל משמעות מיתית כמו חלסה – המקום ממנו יצאו תוקפי תל חי. הפער בין הציפייה של קרול לראות במתיישבים ממשיכי דרכם של גיבורי תל חי לבין המציאות שבה העולים חשו חסרי אונים ומופקרים, העמיק את הניכור והחריף את המשבר המנהיגותי במעברה.
סיום תפקידו
המשבר ביחסי האנוש בין אליעזר קרול לבין תושבי המעברה הלך והחריף במהלך שנת 1950, עד שהגיע לכדי נתק ותקשורת בין-אישית קלוקלת. המתיישבים, שחשו ניכור הולך וגובר מצד מנהלם, שטחו את טענותיהם במכתב חריף לראש הממשלה דוד בן-גוריון, בו תיארו את האכזבה העמוקה מהפער בין חזותו המרשימה של קרול לבין התנהלותו בפועל: "ופגע בנו הדוב מנהל אליעזר קרול מכפר גלעדי וראינו זה המנהל בפניו המאירים ובזקנו המלא ושמחנו בליבנו שזה מנהל טוב לנו. כשניגשנו אליו ודיברנו איתו, מדבר איתנו קשות כמו אויב לנו, וכשאנחנו מדברים איתו מדבר איתנו קשות ופניו זעומים ומשיב לנו על כל דבר: 'מה אכפת לי' וזו תשובתו תמיד עימנו".
התדרדרות היחסים לא נעלמה מעיני גורמים חיצוניים. מרדכי סירוטה, איש הסוכנות היהודית שביקר בחלסה, כתב לקרול על "אי שביעות רצונם מטיפולך" וציין כי יצא מהיישוב בתחושות קשות עקב חוסר השפה המשותפת. העולים, מצדם, חשו שקרול מתייחס אליהם בזלזול ובחוסר רגישות, ואף טענו כי כאשר התלוננו על מחסור באמצעי מחיה, נהג להשיב להם באיום: "תמותו – אני אקח אתכם בחזרה". חוסר שביעות הרצון הגיע עד למליאת הכנסת, שם הציג חבר הכנסת זכריה גלוסקא, ממפלגת התאחדות התימנים בישראל, את המצב בחלסה כדוגמה להתעמרות בעולים חדשים המוחזקים בתנאים קשים:
"במעברות יושבים יהודי תימן כבמחנות ריכוז איש לא יוכל להיכנס למעברה אם המדריך אינו מרשה. וכאן לא רק שאלת החינוך מדריכה את מנוחת אלה הדואגים ליהודי תימן. עכשיו עומדת שאלת הלחם. בחלסה, באותה חלסה שבה השתמשו לשם אוסף כספים בחוץ לארץ, יושבים עולים – שבאו מתימן רעבים ללחם. אותם הממונים על חלסה לקחו מתושבי חלסה את פנקסי הנקודות של ד"ר יוסף ומרעיבים את התושבים. אולי יתעניין ראש הממשלה – בפרט קטן זה אולי הוא פרט קטן בשבילו אך מאות עולי תימן, ששר החוץ בטוח שיתנו קולותיהם – למפלגתו, רעבים ללחם. ביתר המעברות קיים מצב מיוחד, שלא נאה שיהא קיים במדינה חופשית כמדינת ישראל" 5.
אך לעומתו, טען אברהם הרצפלד ממפא"י שלא היה ולא נברא:
"ומלה אחת לחבר הכנסת גלוסקא. אתה אמרת מלה קשה: "אתם מדכאים אותנו". אתה באמת תימני ואני לא. אני לא תימני, זה נכון, אך אני מכיר את המלאכה יותר ממך. בכל הישובים של התימנים שישנם כרגע בארץ -וישנן עשרות ישובים בצורות שונות לא שמעתי על כך וגם אתה לא תשמע זאת. לא שמעתי שיש הפליה כלשהי ביחס אליהם. ולא זו בלבד, אלא שיש בינינו יחסי אהדה והוקרה – ויש סיבה לכך. יש לנו לשון משותפת, וגישה קרובה לענין. ואיך יכולת לומר דבר כזה? לא היה כדבר הזה. וחמישים אלף משפחות התימנים שבאו לארץ, כולם כאחד הלכו לעבודה ולישובים, לישובים חקלאיים והצליחו. (….) אני מודה לך, שהזכרת את חלסא .ואני מודיע לך ברבים שאינך יודע מה נעשה בחלסא. חלסא יש לה פרשה מיוחדת - פרשה של תכנון, ואי שביעות רצון בתכנון זה, ובצדק. אך לדבר על רעב, אפשר רק מחוסר כל ידיעה בענין. אתם צריכים להוקיר ולהכיר, שבמשך שנתיים הקימו יותר ממאתים וחמישים ישובים חקלאיים, ובתוך השנתיים האלה הבאנו לארץ כמעט חצי מיליון יהודים ועד היום הזה לא שמענו לא על רעב ולא על חוסר עבודה. אם בממדים כאלה נכנסו לארץ, ואתה רואה בכל זאת שהארץ כולה היא בסימן של עבודה ויצירה - חברים, מדוע אין לבכם שמח על כך? אני מוכן לגשת אתך מחר לחלסא ולהוכיח לך את ההפך ממה שאמרת היום, משום שיש שם עבודה מלאה ולא יכול להיות רעב" 5.
אך למרות ההכחשות, בסתיו 1950, בעקבות דיוני חירום במוסדות מפא"י וההסתדרות על המצב ביישוב, נשלח למקום שלמה ציפמן מטעם "השירות החלוצי לישראל". הגעתו של ציפמן, שנועדה לשקם את המערכות ביישוב ולקרב את העולים למפלגה, יצרה מתח גלוי עם קרול. ציפמן תיאר בזיכרונותיו כיצד התקבל על ידי קרול בסבר פנים חמורות ובמבט קר ונזעם: "איש שיחי העווה פניו, לא ניסה אפילו לקרוא את הפתק שהושטתי לו, העיף בי מבט קר ונזעם, ולא צריך היה להיות חכם גדול כדי להבין שהוא לא שמח על הפגישה אתי כמוצא שלל רב". ציפמן הגדיר את היחסים ביישוב באותה עת כ"קשים וברוטליים".
סיום תפקידו של קרול התרחש בפתאומיות ב-14 בספטמבר 1950. יומנו האישי, שנוהל בקפידה ובקרירות לאורך כל התקופה, נחתם בבת אחת ללא כל הסבר או פרידה מהמתיישבים. קיימות גרסאות שונות לנסיבות עזיבתו; נחום הורביץ טען כי קרול עזב בשל התנגדותו להפיכת היישוב למרכז עירוני, אולם מסמכים אחרים מעידים כי קרול דווקא תמך בהרחבת היישוב. גרסה אחרת, שנמצאה במכתביו של ראש המועצה הראשון אברהם הכהן, גורסת כי "את אליעזר קרול גירשו התימנים בגלל שלא הייתה עבודה ואפילו לא מים". נראה כי השילוב בין המצוקה הפיזית לבין חוסר היכולת של איש השומר הוותיק לגשר על הפערים התרבותיים והבין-אישיים, הוביל לסיום פעולתו ביישוב.
בסופו של דבר, הכוחות שהצמיחה הקהילה מתוכה הובילו להחלטה קולקטיבית שלא להשלים עם אופי היישוב כפי שהתגבש ללא התחשבות במאווייהם התרבותיים והדתיים. המתיישבים התימנים בחרו לנטוש את קריית שמונה במהלך מאורגן, ובמקום להמשיך את חייהם בעיירה הגלילית, עברו להקים מושבים חקלאיים באזור השרון 1.
משפחתו ואחרית ימיו
בעקבות עלייתו של אליעזר לארץ ישראל, עלו גם הוריו מרדכי ופסיה, ואחריו הצטרפו לארגון "השומר" גם אחיו, צבי קרול, ואחותו, עטרה קרול, שהייתה אשתו של חיים שטורמן. אליעזר נישא לחיה דרכלר, אחותה של דבורה דרכלר, שהייתה מהרוגות הקרב בחצר תל חי בשנת 1920 ודמות מופת בתולדות הארגון. אחות נוספת של חיה הייתה שרה ברזילי.
לזוג קרול נולדו שלושה בנים: אחיעם, דב ויגאל. הבן הבכור אחיעם והבן האמצעי דב הגיעו עם הוריהם לגליל העליון, ואילו הבן הצעיר יגאל נולד בקיבוץ כפר גלעדי. בינואר 1949, חודשים ספורים לפני שקיבל על עצמו את משימת ניהול המעברה בחלסה, פקדה את אליעזר טרגדיה אישית קשה כאשר בנו דב נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי.
לאחר סיום פעילותו בקריית שמונה בסתיו 1950, שב אליעזר לכפר גלעדי והמשיך להשקיף על התפתחותה של העיירה הצפונית מהקיבוץ הסמוך. בשנותיו האחרונות התמסר למשימת שימור המורשת והקדיש את זמנו לאיסוף חומרים היסטוריים עבור "ספר השומר", פרויקט שנועד לתעד את פועלם של חברי המסדר הביטחוני שבו היה חבר כל חייו.
אליעזר קרול נפטר ב-26 במרץ 1958. הוא הובא למנוחות בחלקת "השומר" בבית הקברות בתל חי, מקום הטומן בחובו את הזיכרון הציוני המרכזי שעיצב את דרכו. קבורתו לצד חבריו לנשק וגיבורי פרשת תל חי חתמה את מסלול חייו של האיש שהקדיש את שנותיו להגנה, להתיישבות ולבניין הגליל.
לקריאה נוספת
- אליעזר קרול באתר של נחמיה לבנון.
- דוד תדהר (עורך), "אליעזר קרול", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3529, דוד תדהר (עורך), "אליעזר קרול", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3543.
- מ. מייזלס, ה"סטחנובית" מכפר גלעדי – על חיה קרול, מעריב, 2 בינואר 1958.
- אליעזר קרול נפטר, דבר, 27 במרץ 1958, המשך.
- מניה שוחט, החייל לדוגמא – 50 שנות פעולתו של אליעזר קרול, דבר, 28 באפריל 1958.
- אמיר גולדשטיין, "איש 'השומר' אליעזר קרול ועולי תימן בקריית שמונה, 1950-194", עיונים בתקומת ישראל, כרך 25 (2015), עמ' 178-15.
- אמיר גולדשטיין, "איש 'השומר' אליעזר קרול ועולי תימן בקריית שמונה, 1950-194", עיונים בתקומת ישראל, כרך 25 (2015), עמ' 178-15.
- נעה שפיגל, "המרד התימני בקרית שמונה: העולים נלחמו בכור ההיתוך כדי לשמר את זהותם", עיתון הארץ, 24 במרץ 2017.
- נחום זכאי, "תימנים בדרכי הגליל", על המשמר, .5.10.1950.
- נחום זכאי, "במעברה של קרית שמונה", על המשמר, 27.3.1951.
- דברי הכנסת, 31.10.1950.
