גאורג קארסקי

גאורג גדליהו קארסקי (21 באוקטובר 1878 – 2 באוגוסט 1947) היה בנקאי יהודי-גרמני, ממנהיגי התנועה הציונית בגרמניה בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון ובשנות שלטונם הראשונות. קארסקי, ששימש כיושב ראש ועד הקהילה של ברלין (1928-1930) והיה ממייסדי מפלגת המדינה היהודית (Judenstaat Party), נודע כדמות רדיקלית ומעוררת מחלוקת בשל עמדותיו לגבי ההכרח המיידי בעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל ובשל נכונותו לנהל דיאלוג עם השלטונות הנאציים להגשמת מטרה זו. הוא עמד בראש "הציונים הממלכתיים", שלוחה של התנועה הרוויזיוניסטית בגרמניה, ושימש כמנהל בנק "עבריה" הקואופרטיבי עד להתמוטטותו בשנת 1937.

תפיסת עולמו של קארסקי התבססה על ההכרה כי המשטר הנאצי אינו תופעה חולפת וכי אין עוד עתיד ליהודים על אדמת גרמניה. הוא דגל בסיסמת ה"ליקווידציה" (חיסול) של הגולה הגרמנית וחתר לביצוע "אקסודוס" – פינוי המוני של חצי מיליון יהודים בקצב של 25,000 איש בשנה. קארסקי האמין כי במציאות הפוליטית הקיצונית שנוצרה, על המנהיגות היהודית לכבוש עמדות השפעה ולהציב עובדות בשטח. לשם כך, הוא לא היסס לנסות ולנצל את שאיפת הממשל הנאצי באותן שנים לפינוי היהודים, תוך חתירה למינויו כ"קומיסר להגירה" המוסמך לרכז את כל ענייני היציאה מגרמניה.

פעילותו התאפיינה בדרישה להפרדה תרבותית ולאומית מוחלטת (דיסימילאציה) בין יהודים לגרמנים, אותה ראה כתנאי לחיים ללא סכסוך וכמנוף לחיזוק הזהות היהודית הלאומית. עמדות אלו הגיעו לשיא בראיון שהעניק לעיתון הנאצי "דר אנגריף" (Der Angriff) בדצמבר 1935, שבו בירך על מגמת ההפרדה בחוקי נירנברג ועל הפסקת תהליך ההתבוללות ונישואי התערובת. צעדיו אלו עוררו התנגדות עזה בקרב הנהגת יהדות גרמניה והביאו לסילוקו מההתאחדות הציונית (ZVfD). בעוד שמקטרגיו ראו בו מי שפגע באוטונומיה היהודית והסתייע בגסטפו במאבקים פנימיים, חוקרים מאוחרים ומנהיגים כזאב ז'בוטינסקי הדגישו את ניסיונו לפעול למען משימת הצלה דחופה במציאות בלתי אפשרית.

לאחר קריסת בנק "עבריה" בקיץ 1937, עלה קארסקי לארץ ישראל, שם התקבל באיבה גלויה ואף הותקף ברחובות חיפה בכינויי בוגד. תביעת דיבה שהגיש נגד התאחדות עולי גרמניה נדחתה על ידי בית הדין של הרבנות הראשית בראשות הרב יצחק הלוי הרצוג, שקבע כי פעולותיו בגרמניה העמידו את הציבור היהודי בסכנה. בשנותיו האחרונות בארץ ניהל את קופת חולים לעובדים לאומיים והמשיך בכתיבה פובליציסטית בשם העט "ב. גד." עד לפטירתו ברמת גן.

חיים מוקדמים

גאורג קארסקי נולד ב-21 באוקטובר 1878 בעיר פוזן (פוזנן) שבפרוסיה, אז חלק מהקיסרות הגרמנית. כבר בצעירותו גיבש עמדה נחרצת נגד מגמות הטמיעה שרווחו בסביבתו, מתוך הכרה עמוקה כי ההתבוללות איננה מהווה פתרון ממשי לבעיית היהודים בגרמניה. על רקע זה הצטרף בראשית דרכו לתנועת "המזרחי", ועם התגברות גילוי האנטישמיות במדינה, הגיע לידי מסקנה כי רק עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל תוכל להבטיח את עתידם, הכרה שהובילה אותו בהמשך לשורות התנועה הרוויזיוניסטית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפגין קארסקי יכולות ניהוליות וכלכליות בולטות כאשר ניהל מספר מפעלי תעשייה בגרמניה, ובהם מפעל לייצור קרונות רכבת ומבשלת בירה. את ניסיונו העסקי רתם להקמת "בנק עבריה" בשנת 1927, בנק קואופרטיבי שנועד לשרת את המעמד הבינוני היהודי. קארסקי עמד בראש הבנק ושימש כמנהלו ויו"ר המועצה המפקחת שלו מאז יסודו, תוך שהוא מקדיש חלק ניכר מזמנו ומהונו האישי להתרמה ולסיוע למפעל הציוני.

במקביל לקריירה העסקית, ביסס קארסקי את מעמדו כאחת הדמויות המרכזיות בחיים הציבוריים של יהדות גרמניה. משנת 1920 היה חבר בוועד הקהילה היהודית בברלין, ובין השנים 1928–1930 כיהן כיושב ראש הוועד. הוא הפך את הקהילה לבסיסו הפוליטי המרכזי והיה ממייסדי "מפלגת העם היהודי" (Jewish People's Party), שדגלה בעקרונות ציוניים והתייצבה כאופוזיציה ליהדות הליברלית. לצד תפקידים אלו, היה חבר בנציגות הארצית של היהודים בגרמניה (ה-Reichsvertretung der Deutschen Juden), עמד בראש מועדון הספורט "בר כוכבא" וכיהן כנשיא תנועת הנוער בית"ר בגרמניה.

תפיסת עולמו של קארסקי התעצבה מתוך הבנה כי נדרשת עמדה לאומית אקטיבית ותקיפה אל מול האנטישמיות הגוברת. הוא פעל במסגרת קבוצת "הציונים הממלכתיים", שהייתה השלוחה הגרמנית של התנועה הרוויזיוניסטית, וערך את שבועון התנועה "das jüdische Volk" (העם היהודי). קארסקי ראה חשיבות רבה בעיצוב דמותו של היהודי החדש כבעל הכרה לאומית גאה, ופעל באופן עקבי לקידום שוויון האישה במסגרת המאבקים הפוליטיים שניהל.

בשנת 1933, בעקבות חילוקי דעות פנימיים בתנועה הרוויזיוניסטית, נמנה קארסקי עם קבוצת המנהיגים בראשות מאיר גרוסמן שפרשו והקימו את "מפלגת המדינה העברית" (Judenstaat Party). הוא עמד בראש הסניף הגרמני של המפלגה, שכללה דמויות בולטות כריכרד ליכטהיים ורוברט שטריקר. במציאות הפוליטית המורכבת של שנות שלטונו הראשונות של היטלר, חתר קארסקי לאחד את הכוחות הלאומיים, ובאפריל 1934 הוביל להקמת חזית מאוחדת עם התנועה הרוויזיוניסטית תחת השם "המדינה היהודית". באוגוסט 1934 הוא נשא את הנאום הבא, מול המוני יהודים במרכז ברלין ¹:

"ההכרעה העומדת לפנינו היא: האם לתת לעניינים להתגלגל עד סופם המר והנמהר, או לנסות ולהשפיע על מהלכם, ככל שהדבר עוד ניתן בידינו לעשות. כל שעודו מוסיף להאמין, כי השלטון הנאצי ישנה את יחסו את היהודים, נתפס לאשליה מסוכנת. לגבי שלטון זה תפתר שאלת היהודים רק בהיעלמם של היהודים! יש, איופא, לתכנן את יציאת היהודים מגרמניה. דרוש לעשות את כל הניתן להעשות, בכדי שחיסול יהדות גרמניה תנהל בדרכים סדירות, קבועות, מתוכננות. צריך להקים הנהגה, שתחתור לקראת המטרה האחת והיחידה: ריכוז הדרגתי של יהדות גרמניה בארץ ישראל. דרך זו היא הכרח היסטורי, ואין זולתה. ועם כל הכאב והבזיון על המצב שנוצר, זכרו: בסוף הדרך עומדת לפנינו כסמל זוהר של תקוותינו ואמונתנו נצח העם העברי – ארץ מולדתנו ארץ אבותינו ובנינו. חזקו ואמצו, אחי – ויחד בדרך זו נלכהו!"

דעה אידיאולוגית

תפיסת עולמו של קארסקי התבססה על ניתוח מפוכח וחד של המציאות הפוליטית בגרמניה הנאצית, תוך הבנה מוקדמת כי המשטר החדש איננו תופעה חולפת כפי שקיוו רבים. הוא זיהה כי חוקי נירנברג מהווים נקודת אל-חזור פוליטית ומשפטית המחסלת סופית את עידן האמנציפציה, ולכן דרש לאמץ פעולה רדיקלית שאינה נשענת על אשליות של דו-קיום או שילוב. לשיטתו, המצב החדש חייב את היהודים לזנוח את שאיפות ההשתלבות ולעבור לתהליך מזורז של חיסול הגולה הגרמנית. הוא האמין כי קיימת הצדקה היסטורית לתבוע "ליקווידציה" של הקהילה היהודית בגרמניה, מתוך הבנה שאין ליהודים עוד עתיד פוליטי או חברתי במדינה.

היסוד המרכזי באידאולוגיה שלו היה עקרון ה"דיסימילאציה" – הפרדה מוחלטת וברורה בין העם הגרמני לעם היהודי. קארסקי גרס כי נחוצה "התחמה ברורה בין עניני התרבות של שני עמים, החיים זה עם זה, כהנחה קודמת לחיים משותפים בלי סכסוך". הוא האמין כי חיים נפרדים המבוססים על "יחס של כבוד לעם האחר" יאפשרו ליהודים לקיים קיום זמני בכבוד עד ליציאתם. תפיסה זו הובילה אותו לראות בחיוב היבטים מסוימים בחוקי נירנברג, אותם פירש ככאלו ה"נמצאים לגמרי בכוון של יחס כבוד לחיים עצמיים של שני הצדדים", שכן הם כפו את סיום תהליך ההתבוללות שאיים לשיטתו על הישרדות העם היהודי.

מתוך ניתוח זה, גיבש קארסקי תוכנית לפינוי כולל של יהדות גרמניה, אותה ראה כמשימת "הגירת הצלה" דחופה. הוא הציע תוכנית לפינויים בשלבים של חצי מיליון היהודים שחיו בגרמניה לארץ ישראל, בקצב של 25,000 איש בשנה. קארסקי סבר כי מדובר באינטרס משותף לשלטון הגרמני, המעוניין בפינוי היהודים ("יודנריין"), ולתנועה הציונית, המעוניינת בבניית המדינה. לכן, הוא לא היסס לדרוש כי השלטונות הנאציים יעניקו סמכויות רחבות למנהיגות יהודית תקיפה שתנהל את האקסודוס הזה באופן מסודר ומהיר.

קארסקי ראה בחוקי הגזע ובהפרדה שנכפתה על היהודים הזדמנות בלתי חוזרת לשיקום פנימי של הלאום היהודי. הוא טען כי הגורמים ששימרו את עם ישראל אלפיים שנה היו "גזעו והעמדה האמיצה של המשפחה בישראל", וראה בדאגה את התרופפות הקשרים הללו בעקבות נישואי תערובת. בראייתו, חוקי נירנברג סייעו ל"הפסקת תהליך ההתפרדות" ולשיבת היהודים אל מסורתם ואל "חוסן הגזע" שלהם. הוא הדגיש כי "בשביל יצירת מדינה יהודית חדשה בארץ־ישראל יש בשני הגורמים הללו, בדת ובמשפחה, ערך מכריע".

כחלק מהכנה זו לעלייה, ייחס קארסקי חשיבות עליונה לחינוך יהודי עצמאי. הוא הגדיר את בית הספר היהודי כ"דרישה מדינית ישנה" ההכרחית לחינוך "אדם מישראל שהוא בעל הכרת עצמיותו ומסורתו". הוא שאף להקים מערכת חינוך מקיפה למבוגרים ולילדים שתעסוק בערכי התרבות הישראלית ובלימוד השפה העברית, כדי שהעולים יגיעו לארץ ישראל כשהם מושרשים בלאומיותם. הוא האמין כי דווקא הגרמני, המתייחס ללאומיותו בחיוב, יוכל להבין ולהעריך יהודי המוכן לוותר על הישגים אמנותיים כלליים למען שמירה על "הכבוד העצמי" והזהות הלאומית הייחודית שלו.

קארסקי נגד יהדות גרמניה

פרסום חוקי נירנברג בספטמבר 1935 חשף תהום אידאולוגית עמוקה בין הזרמים השונים ביהדות גרמניה, כאשר עמדתו של קארסקי התייצבה כקיצונית ומבודדת מול המחנה הלא-ציוני והממסד הציוני המרכזי כאחד. עבור המחנה הלא-ציוני, ובראשם "האגודה המרכזית" (C.V), חוקי נירנברג היו מהלומה אנושה שערערה את יסוד קיומם המבוסס על האמנציפציה ועל הזהות הגרמנית. פעילי מחנה זה, שהורגלו לראות בגרמניה את מולדתם ובשוויון הזכויות את בסיס חייהם, בחרו להיתלות בפרשנות המרגיעה של דוברי השלטון הנאצי, שטענו כי החוקים נועדו ליצור "דו-קיום נסבל" והגנה משפטית ליהודים בתחום שהמדינה התוותה להם. הם נמנעו מעימות חזיתי עם השלטונות וניסו לעודד את חבריהם להחזיק מעמד בגרמניה, תוך שהם רואים בהגירה מוצא של אין-ברירה בלבד שיש לבצעו באיטיות וביסודיות ².

בנקודה זו התגלע עימות חריף בין הלא-ציונים לבין המחנה הציוני, וקארסקי בראשו, סביב מה שכינו הלא-ציונים "תרועת ניצחון" ציונית. מבחינת ה-C.V, הציונים קיבלו את חוקי נירנברג כאישור לצדקת דרכם ההיסטורית – ההוכחה לכך שהאמנציפציה אכן נכשלה ושהיהודים הם לאום נפרד שאינו שייך לגרמניה. במאמר ראשי בבטאונם, תקפו הלא-ציונים את הציונים וייעצו להם לבלום את שמחתם לאיד ולומר "אוי לנו שניצחנו". קארסקי אכן ראה בחוקים "מסד משפטי יציב" ששם קץ לאי-הוודאות וחיסל את אשליות המתבוללים, ובכך נתפס בעיני יריביו כמי שמסייע לשלטון להוציא את היהודים מהחברה הגרמנית במו ידיו.

ייחודו של קארסקי מול שאר המחנה הציוני (ה-ZVfD) התבטא בנחישותו להפוך את ההפרדה הגזעית לכלי פוליטי אקטיבי. בעוד הציונים הממסדיים נאחזו ברעיון האוטונומיה התרבותית כמיפלט זמני ופיתחו תודעת שותפות עם יהדות העולם, קארסקי לעג לגישה המדורגת. הוא טען כי המנהיגות המתונה "תמיט אסון על יהודי גרמניה בשל מדיניותה הגורמת להשהיית ההגירה". מבחינה היסטורית, קארסקי צדק באבחנתו היסודית כי המשטר הנאצי אינו תופעה חולפת וכי אין עתיד ליהודים בגרמניה – הערכה שהייתה מדויקת בהרבה מזו של המחנה הלא-ציוני שקיווה לדו-קיום תחת חוקי נירנברג. הוא היה בין הראשונים שהבחינו באסון העומד להתחולל ותמך בהפרדה חברתית ותרבותית כהכנה לחיסול מוחלט של הגולה.

מנגד, טעותו המרכזית של קארסקי, הייתה האמונה כי ניתן לנהל משימת הצלה דחופה תוך הסתייעות ישירה בזרועות השלטון הנאצי ובגסטפו. בעוד ש"הנציגות הארצית" שאפה לשוויון וכבוד הדדי מול יהדות העולם ולא ביקשה לעצמה אפוטרופסים, קארסקי ניסה להגיע לעמדת הכרעה באמצעות כוחות השלטון הגרמניים, מה שפגע באוטונומיה היהודית ועורר זעם בקרב הציבור שראה בו עושה רצונם של הנאצים. בניגוד לראשי "חברת עזרה" או "הנציגות הארצית" שנזהרו מלשתף פעולה עם תעמולת המשטר, קארסקי העמיד את עצמו בעימות חזיתי עם כלל זרמי הציבור היהודי.

ההבדל בגישות התמצה בשאלת ה"אחריות הלאומית": קארסקי ראה באחריות זו דרישה לחיסול מהיר ודרסטי של הקהילות והגירה המונית בכל מחיר, כולל ויתור על זכויות אזרח בגרמניה בתמורה ל"יחסי כבוד" כמיעוט לאומי. רוב יהודי גרמניה, לעומתו, ראו באחריות הלאומית ניסיון להציל את המבנה הקיים ולהבטיח קיום חומרי כל עוד הדבר ניתן.

הראיון בעיתון אנגריף

ב-23 בדצמבר 1935 פרסם העיתון הנאצי "דֶר אַנְגְרִיף" (Der Angriff), ביטאונו של יוזף גבלס, ריאיון נרחב עם גאורג קארסקי תחת הכותרת "הבדלה ברורה – רצויה מאוד". הריאיון נפתח בהערה מערכתית מצד העיתון, שביקשה להדגיש כי "לא כל היהודים הם בדעה ועצה אחת בענין כמו שמשתדלת לתאר את העניין עתונות ההסתה הבינלאומית", וציינה כי יש ביניהם מספר הגון של אנשים שאינם מכחישים את קיומו של גזע יהודי מיוחד. העיתון הציג את קארסקי כאישיות בעלת פרסום עולמי שנתמנה למנהל האחראי של התאחדות האיגודים התרבותיים היהודיים, וציין כי השיחה נערכה ברישיון השלטונות הממלכתיים המפקחים על הפעולה התרבותית.

במהלך השיחה הביע קארסקי עמדה חיובית עקרונית כלפי מגמת ההפרדה שנכפתה בחוקי נירנברג. בתשובה לשאלת המראיין, אוסקר ליסובסקי, אישר קארסקי כי "זה שנים רבות ראיתי את ההתחמה הברורה בין עניני התרבות של שני עמים, החיים זה עם זה, כהנחה קודמת לחיים משותפים בלי סכסוך". הוא הוסיף כי חוקי נירנברג נראים בעיניו ככאלו ה"נמצאים לגמרי בכוון של יחס כבוד לחיים עצמיים של שני הצדדים", בייחוד בהקשר של סידור בתי הספר היהודיים, שהיו לדבריו דרישה מדינית ישנה של חבריו לדעה לצורך חינוך "אדם מישראל שהוא בעל הכרת עצמיותו ומסורתו".

קארסקי התייחס בהרחבה לסוגיית החינוך והתרבות, וטען כי לפני ינואר 1933 רק מיעוט של תלמידים יהודים ביקר בבתי ספר יהודיים בשל "סירוב כמה יהודים להפקיע את בניהם מן החיים הכלליים של סביבתם". הוא הדגיש את הצורך בבניין בית ספר יהודי מקיף שאינו מסתפק בלימוד מדעים כלליים, אלא מחשיב "חינוך יהודי אמתי". בנוגע לפעילות התרבותית, הבהיר כי בכוונתו לבכר יצירות שנוצרו על ידי מחברים מישראל או שנושאיהן קרובים להרגשה יהודית, וכי "לא אתן מקום להשקפות אמנותיות הנבדלות מן הדעות היהודיות הלאומיות". הוא הוסיף כי "הגרמני הוא המתיחס ללאומיותו בחיוב מוחלט יבין, שעם ישראל מוכן להביא בחשבון אפילו קצת פחות בבחירת הישג אמנותי מאשר אבדן ההכרה העצמית והכבוד העצמי".

אחת הנקודות המעוררות מחלוקת ביותר בריאיון הייתה התייחסותו של קארסקי לאיסור נישואי התערובת. הוא ציין כי עם ישראל התקיים אלפיים שנה בזכות "גזעו והעמדה האמיצה של המשפחה בישראל", וכי התרופפות שני הקשרים הללו הייתה נושא לדאגה רצינית. על כן קבע כי "יש לברך מנקודת המבט היהודית ברכה גמורה על הפסקת תהליך ההתפרדות בכמה חוגים יהודים על ידי נשואי תערובת". קארסקי חתם את דבריו בקביעה כי האפשרות לחיים תרבותיים עצמיים תגרום לשמירת גבולות החיים הלאומיים מצד היהודים בעלי האחריות, והצהיר כי "הבדחן היהודי מלפנים, שהיה נוהג לפלש ברפש דברים רצינים של עמו ושל עם אחר, עבר זמנו בחיי היהודים בזמננו".

פרסום הריאיון עורר סערה עצומה בעולם היהודי, שראה בו מעשה מביש ואות הסכמה למדיניות הממשלה הגרמנית. קארסקי תואר כמי שמנסה להוציא את היהודים מן החברה במו ידיו ולערער את מעמדם. מנגד, חוקרים כמו אברהם מרגליות ציינו כי הציבור לא השגיח בכך שקארסקי הקפיד להדגיש את הצורך ב"יחסי כבוד הדדיים" והביע הסתייגות משלילת שוויון הזכויות המשפטי. הריאיון נתפס כניסיון נועז, אך מסוכן, להשתמש בשיח הנאצי כדי לקדם את היעדים הציוניים של הפרדה והכנה לעלייה לארץ ישראל.

המאבק על הנהגת יהודי גרמניה

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, פתח קארסקי במאבק עיקש לשינוי יחסי הכוחות בתוך ההנהגה היהודית בגרמניה. הוא האמין כי במציאות החדשה, הנהגת הקהילה חייבת לעבור לידי ציונים בעלי עמדה לאומית גאה, שכן רק הם מסוגלים לנהל דו-שיח שוויוני מול השלטונות הנאציים. ביטוי קיצוני לשאיפה זו התרחש חודשים אחדים לאחר עליית הנאצים, כאשר קארסקי, יחד עם קבוצת חברי בית"ר, השתלט על בניין הקהילה היהודית בברלין. פעולה זו נועדה לשמש הפגנה חריפה לכך שהציונים הם שחייבים לעמוד בראש יהדות גרמניה תחת שלטון הנאצים, וכתוצאה ישירה ממנה סולק קארסקי מההתאחדות הציונית של גרמניה (ZVfD).

קארסקי פעל באופן עקבי לעקיפת הממסד היהודי הקיים, אותו האשים באטימות ובהשהיית ההגירה. הוא פנה ישירות לשלטונות הממלכתיים והציג בפניהם את תוכניתו לפינוי המוני של היהודים, תוך דרישה למינויו כ"קומיסר להגירה". קארסקי ביקש לקבל לידיו סמכויות רחבות ורשמיות מהשלטון כדי לרכז את כל ענייני היציאה מגרמניה, מתוך רצון להוציא את היהודים מאזור הסכנה לפני שיהיה מאוחר מדי. שאיפתו הייתה להקים הנהגה תקיפה שתחליף את הנהגתו של הרב ליאו בק, אותה תקף בחריפות בטענה שהיא תמיט אסון על יהודי גרמניה בשל מדיניותה הגורמת להשהיית ההגירה, ובשל הערכת מצב מוטעית בקשר לכוונות השלטון הנאצי כנגד היהודים.

במקביל, ניסה קארסקי לכבוש עמדות מפתח בתחום התרבות היהודית דרך התאחדות הרייך של אגודות התרבות היהודיות. הגסטפו, שביקש לקדם את מטרות ההפרדה וההגירה שלו, זיהה בקארסקי שותף פוטנציאלי ומינה אותו תחילה לראש תחום ה"הכשרה האידאולוגית" ולאחר מכן ניסה לכפות אותו כראש הארגון כולו. קארסקי הצהיר כי לא ייתן מקום ל"השקפות אמנותיות הנבדלות מן הדעות היהודיות הלאומיות" ושאף להפוך את חיי התרבות היהודיים לכלי לחיזוק הכבוד העצמי והזהות העברית, תוך ויתור על חקיינות של תרבות הסביבה.

המאבק בין קארסקי למנהיגות היהודית הממוסדת הגיע לשיאו בשנים 1935–1937. ראשי הציבור היהודי, ובראשם הרב ליאו בק, התנגדו בתוקף לניסיונות המינוי של קארסקי בחסות הגסטפו, וראו בכך פגיעה חמורה באוטונומיה היהודית. המאבק גלש לדפי העיתונות היהודית וכלל האשמות של קארסקי בדבר ניהול בלתי תקין של הנציגות הארצית. למרות דרישת הגסטפו להעמידו בראש ההנהגה היהודית, עמדו ראשי הקהילה על סירובם, ובסופו של דבר הושגה פשרה דחוקה לפיה צורף קארסקי לוועדת הכספים בלבד. נחישותם של מנהיגי הקהילה מנעה מהגסטפו להטיל את מרותו המלאה על היהודים דרך קארסקי, ובסופו של דבר נאלצו השלטונות לסגת מהניסיון לכפות אותו כמנהיג כללי.

בארץ ישראל

ביולי 1937, בעיצומו של המאבק הפוליטי בגרמניה, התמוטט בנק "עבריה" ופיקדונותיהם של רבים מבני המעמד הבינוני היהודי ירדו לטמיון. ההתמוטטות אירעה למרות מאמציו של קארסקי למנוע אותה, ובעקבותיה הוא איבד כליל את מעמדו בציבור היהודי. ב-28 ביולי 1937 הודיע קארסקי על התפטרותו מתפקיד יו"ר הבנק ומנהלו, ולקראת סוף אותה שנה עזב את גרמניה ועלה לארץ ישראל.

גאורג קארסקי הגיע לארץ ישראל ב-4 באוקטובר 1937, אך עם הגיעו ציפתה לו קבלת פנים עוינת מצד הציבור. יומיים לאחר מכן, ב-6 באוקטובר, בצאתו לסיור בשכונת הדר הכרמל בחיפה, הוא הוקף בהמון זועם שקרא לעברו "הנה קארסקי הבוגד, המרגל הנאצי". המצב הפך לבלתי נסבל עבורו והוא נאלץ להימלט אל אחד הבתים ברחוב נורדאו בעוד ההמון מתקהל סביב המבנה וממשיך בצעקותיו, עד שכוח משטרה בריטי שהוזעק למקום פיזר את המפגינים.

התאחדות עולי גרמניה פרסמה גילוי דעת חריף נגד קארסקי ב-10 באוקטובר 1937, בו האשימה אותו בין היתר כי ³:

מר גאאורג קאראָסקי מברלין בא לארץ, ולא היינו שמים לב לעובדה זו, אילו לא הופיע מר קאראסקי בציבור, מיד לבואו לארץ, בשיחה עתונאית על דפי "הבוקר". דבר זה מניע אותנו לגלות את דעתנו ואם גם מתוך התאפקות גדולה, שאנו מצווים עליה מטעמים מובנים:

א) מר קאראַסקי עשה את הנסיון לכוף את עצמו בעזרת מוסדות בלתי יהודיים על היהדות כמנהיג, על אף התנגדותם של כל הארגונים היהודיים בגרמניה.

ב) מר קאראָסקי ניסה, לאחר שהוצא מתוך ההסתדרות של ציוני גרמניה בשנת 1933, להרוס את כל ההסתדרות הציונית בגרמניה, בהלעיזו עליה לפני דעת הקהל כעל מצודה מרכסיסטית, ובית מקלט לרוח המרכסיסטית הבינלאומית.

ג) בעתונו של מר קאראסקי, היוצא לאור בברלין, נתפרסם זה מקרוב איום ברצח על יושב הראש של התאחדות ציוני גרמניה בזמן ההוא, ולא יתואר כי הדבר נעשה שלא בידיעתו של קאראסקי.

ד) מר קאראסקי היה יושב ראש של המועצה המפקחת על בנק "עבריה" מאָן יסודו ועד התמוטטותו. בשל פשיטת הרגל של הבנק "עבריה" ירדו בגרמניה מנכסיהם אלפי בעלי מלאכה זעירים ובעלי משלחי יד אחרים וניזוקו הרבה עולים מגרמניה.

הוברר, כי חברים למועצת הפיקוח ולהנהלה הראשית אישרו לעצמם הלואות, ששיעורי סכומיהן עלו על שיעור ההון העצמי של הבנק. הודעה רשמית של "הקהלה היהודית בברלין" מטילה את אשמת ההתמוטטות הבנק על חברי המועצה המפקחת. בקשר לזה נאלץ מר קאראסקי להתפטר ממשרתו בהנהלת "הקהלה היהודית" בברלין.

דעתנו על מר קאראַסקי כיהודי וכי אדם ברורה, ואינה צריכה חיזוק ע"י הפגנות ברחוב. היא מחוזקת למדי ע"י מה שפורסם כאן וע"י חומר עובדתי אחר.

קבלת הפנים בתנועה הרוויזיוניסטית

הגעתו של קארסקי לארץ ישראל לוותה בניסיונות של ידידיו וחבריו לעבודה להעניק לו גיבוי אל מול גלי הביקורת. לאחר שקבלת פנים שתוכננה עבורו נדחתה בשל מחלתו, הזמין קארסקי את ידידיו ואוהדיו למסיבת כוס תה במלון פיש, בה השתתפו למעלה מ-100 מוזמנים. בדבריו למסובים הדגיש קארסקי כי לא בא למטרות טיול או עונג, שכן המצב הפוליטי והכלכלי אינו מותיר מקום לכך. הוא הצהיר כי הוא מודע לכך שהיישוב עומד לפני קרבות מכריעים והביע תקווה כי הציונות תוכיח שהיא באמת תנועת שחרור שתאפשר חופש מחשבה ולא תרדוף אדם על דעותיו הפוליטיות והכלכליות. קארסקי ציין כי המצב בארץ, רצוף הדאגות והצרות בכל השטחים, מוכר לו היטב וכי הוא רואה בעצמו לוחם בשתי החזיתות – חזית הארץ וחזית הגולה – כנגד אלו המבקשים לחנוק את התנועה ⁴.

במהלך המסיבה נשא ד"ר א. בלוך דברי ברכה שהיוו הפגנת תמיכה פוליטית מובהקת בקארסקי. בלוך ציין כי קבלת הפנים נועדה לשמש הפגנה מול ניסיונות העיתונות "לנבל" את שמו והדגיש את ההבדל בין קארסקי לבין עולים אחרים מגרמניה המתנפלים עליו בזעם. בלוך תקף בחריפות את אנשי התאחדות עולי גרמניה והאשימם בשימוש באמצעי לחץ, שקר וזיוף. לדבריו, אותם אנשים שנלחמו בגרמניה בעד התבוללות ונגד תנאי עבודה תחת טרור, הפכו בארץ בעצמם לבעלי הטרור והלחץ. הוא טען כי עולי גרמניה בארץ סובלים מחוסר הכנה רוחנית ויסוד לאומי, וכי הם המשיכו לעסוק ב"העברה" ובספקולציה בעוד שמבחינה פוליטית לא פעלו כלל. בלוך הזכיר כי "כשהזהרנו והזהרנו והזהרנו בזמן הפרוספריטי היינו לבושי השחור היחידים בנשפם העליז", ובכך רמז על צדקת דרכם של קארסקי וחבריו שחזו את האסון מראש.

הדוברים במסיבה ראו בקארסקי ובאישיותו סמל למלחמה הלאומית וטענו כי ההתקפות עליו אינן מכוונות כלפיו אישית בלבד, אלא מבקשות לחתור תחת המלחמה הלאומית כולה. בלוך קבע כי המטרה היא "לחסל את הגלות" וכי במלחמה זו אין מקום לפשרות. הוא סיים בקריאה לקארסקי להישאר בגרמניה כלוחם כל עוד זקוקים לו שם, בתקווה שבעתיד יוכל כל אחד לשאת בחלקו במלחמה בחזית המולדת. מר גולדמן, שהיה עוזרו של קארסקי בוועד הקהילה של ברלין, הוסיף והוקיר את מרצו ועבודתו של קארסקי, תוך שהוא מציין את היכרותם רבת השנים בתוך המאבקים הפוליטיים המשותפים בגרמניה.

באותו מעמד עלתה גם ביקורת על הנהגת היישוב והסוכנות היהודית, תוך השוואה בין היחס לקארסקי לבין היחס לדמויות אחרות כמו ד"ר חאלדי, ראש עיריית ירושלים הערבי. הדוברים הזכירו כי בעוד שקארסקי נרדף, הסוכנות והנהגת היישוב הציגו בשעתו את חאלדי כ"ג'נטלמן" וידיד היהודים, ורק לאחר שהודח מתפקידו הביעו שמחה על הרחקתו. דוגמה זו שימשה את תומכי קארסקי כדי להצביע על מה שנתפס בעיניהם כחוסר יושרה פוליטית ואקלים פוליטי מעוות בארץ ישראל, המקדש אינטרסים זרים על פני לוחמים לאומיים נאמנים כקארסקי.

התביעה

קארסקי בחר להשיב על ההאשמות דרך פנייה לערכאות, אך העדיף שלא לפנות לבית המשפט המנדטורי אלא הגיש תביעת דיבה נגד התאחדות עולי גרמניה לבית הדין של הרבנות הראשית בירושלים. ב-2 ביוני 1938 נתן בית הדין, בראשותו של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג, את פסק דינו שדחה את תביעתו של קארסקי ואישר את אמיתות הדברים שנאמרו נגדו. בית הדין קבע כי קארסקי אכן רצה להשתלט על יהודי גרמניה בעזרת הנאצים, העמיד בסכנה את הציונים בגרמניה כשכינה אותם כ"מרקסיסטים", ונשא באחריות מוסרית לקריסת הבנק בשל מתן הלוואות גדולות למקורביו. מנגד, זאב ז'בוטינסקי לא מצא רבב באישיותו של קארסקי ונחלץ להגנתו, תוך הדגשה כי קארסקי פעל כאיש התנועה הרוויזיוניסטית ודיווח על פעולותיו לז'בוטינסקי, שתאמו את תוכנית האווקואציה לפינוי המוני.

אחרית ימיו

לאחר מתן פסק הדין המשיך קארסקי את חייו בארץ תוך דבקות בהשקפתו הציונית. הוא למד את השפה העברית בשקידה ונמנע מכל דיבור בפומבי בשפה הגרמנית. בשנותיו האחרונות עבד כמנהל קופת חולים לעובדים לאומיים ופרסם בעיתון "המשקיף" סקירות מדיניות על האירועים בעולם וביישוב תחת חתימתו או בשם העט "ב. גד.". קארסקי נפטר ברמת גן בשנת 1947, ובהלוויתו נשא הספד ראש המועצה אברהם קריניצי ⁵.

על שמו נקרא רחוב בעיר רמת גן.

ביקורת מאוחרת

ניתוח דמותו של גאורג קארסקי בראי ההיסטוריה מציג תמונה מורכבת הנעה בין האשמות חריפות בשיתוף פעולה לבין ניסיונות להבין את פעולותיו כניסיון הצלה נואש במציאות קיצונית. ישנם הרואים בפעילותו בגרמניה משום שיתוף פעולה לכאורה עם הנאצים, ובאתרים נאו-נאצים ואנטישמיים רבים נעשה שימוש בשמו כדי להכתים את היהדות ואת התנועה הציונית בכינויים כדוגמת "A Jewish Collaborator in Nazi Germany". המרקסיסט היהודי לני ברנר, אף הגדיל וקרא לקארסקי "Hitler's Zionist Quisling Before Quisling". הביקורת המרכזית נגדו גורסת כי הסתייעותו בתמיכת הממשל הגרמני ובחוגי הגסטאפו במאבקים פנימיים פגעה באוטונומיה היהודית ועוררה את השלטונות לשלול מראשי הציבור היהודי את חופש ההכרעה.

לעומת עמדות אלו, ניתוחיהם של חוקרי שואה ישראלים מציעים תמונה היסטורית מאוזנת יותר. ההיסטוריון אברהם מרגליות מעריך כי קארסקי היה בין הראשונים שהבחינו באסון העומד להתחולל על היהודים, וכי שאף ללכד את הציבור היהודי תחת הנהגה מרכזית אחת כדי לנצל את שאיפת הנאצים (בשלב שטרם השואה) לפנות את היהודים מגרמניה. מרגליות מציין כי הציבור היהודי בזמנו ראה בראיון ל"דר אנגריף" מעשה מביש, אך היהודים לא השגיחו בכך שקארסקי הקפיד להדגיש בדבריו את הצורך ביחסי כבוד הדדיים בין יהודים לגרמנים. לפי מרגליות, קארסקי ראה את חזות הכל בהגירת היהודים וניסה להשתמש בהפרדה החברתית והתרבותית כאמצעי להשגת יעד זה.

החוקר גדעון גרייף מעמיד זו כנגד זו את טענות המקטרגים והמסנגרים. בעוד המקטרגים מדגישים את הפגיעה באוטונומיה היהודית, המסנגרים טוענים כי בתור איש המיעוט האופוזיציוני, שרצה באמת ובתמים להשלים משימה דחופה וחיונית לטובת היהודים הנרדפים, לא הייתה לו ברירה אלא לנסות ולהגיע לעמדת הכרעה באמצעות חוגי הגסטאפו. לפי גישה זו, קארסקי קיווה לקבל לידיו סמכויות מתאימות כדי שיוכל להוציא יהודים מאזור הסכנה ולאפשר להם להגיע בעוד מועד לחוף מבטחים.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר מציע זווית נוספת ומתאר את קארסקי כ"דמות קולנית אך שולית אפילו בתוך הציונות הגרמנית". תיאור זה מדגיש את הפער בין הרעש הציבורי שחוללו הצהרותיו לבין השפעתו הממשית על המדיניות הציונית הכוללת באותה עת. הביוגרפים של זאב ז'בוטינסקי מציינים כי קארסקי פעל כאיש התנועה הרוויזיוניסטית ודיווח על פעולותיו לז'בוטינסקי, שתמך בו וראה בפעולותיו התאמה לתוכנית האווקואציה לפינוי המוני של יהודי אירופה.

בסופו של דבר, המחלוקת המחקרית מדגישה את המציאות הבלתי אפשרית שבה פעל קארסקי. הטקסטים המחקריים מצביעים על כך שניסיונותיו לכבוש עמדות הנהגה דרך הגסטאפו, גם אם נבעו מרצון כנה להציל חיים, יצרו תקדים מסוכן של התערבות שלטונית בענייני הקהילה. עם זאת, היסטוריונים כמרגליות וגרייף מדגישים כי אין לנתק את פעולותיו מההקשר של הזמן – תקופה שבה האיום על עצם הקיום הפיזי החל להתבהר לקארסקי מוקדם יותר מאשר לרבים מעמיתיו בהנהגה היהודית.

לקריאה נוספת

• אברהם מרגליות, בין הצלה לאבדן: עיונים בתולדות יהודי גרמניה 1932–1938, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1991.
• גדעון גרייף, בימי שואה ופקודה (יחידות 5, 6), תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1983.
• שמואל כץ ז'בו – ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, תל אביב: הוצאת דביר, 1993.
• אייזיק רמבה, כפי שהכרתים – בני דורו של ז'בוטינסקי הוצאת תנועת החרות, 1959.
• דוד תדהר (עורך), "ד"ר גדליהו (גיאורג) קארסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1668.
• ח. בן ירוחם, "ספר בית"ר – קורות ומקורות" – כרך ב' אל העם – חלק שני, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב, תשל"ו.

קישורים חיצוניים

• תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג באתר הספרייה הווירטואלית.
• אוספו הפרטי של גאורג קארסקי, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

הערות שוליים

1. שלמה מרץ, "מנהיג ציוני דגול, ששמו לא נזכר ולא נפקד בישראל", עיתון חרות, 14 באוגוסט 1957.
2. תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג באתר הספרייה הווירטואלית.
3. דבר⁩, 10 אוקטובר 1937⁩, גלוי דעת לעניין קארסקי מאת התאחדות עולי גרמניה בארץ.
4. "ראשונים הכרזנו על המצב — אבל יידו בנו אבנים", ⁨⁨הירדן⁩, 29 אוקטובר 1937⁩.
5. הלווית ג. קרסקי ז"ל, ⁨⁨הבקר⁩, 4 אוגוסט 1947⁩.