עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בראשית 1933 נדרשו מנהיגיה להתמודד עם סתירה פנימית עמוקה בין האידיאולוגיה הגזעית של העליונות הארית לבין השאיפה לגייס תומכים בעולם הערבי והמוסלמי. מצד אחד, עקרונות הגזע הנאציים קבעו כי "האדם הארי ניצב בפסגת היררכיה של גזעים אחרים, נחותים ממנו בבירור", ומצד שני, הנאציזם זיהה את "האנטישמיות" עם שנאה כלפי היסוד השמי כולו — מה שיכול היה לכלול גם עמים ערביים. כדי ליצור בסיס אידיאולוגי לקשרים פוליטיים עם מדינות מוסלמיות ועם מנהיגים כמו חאג' אמין אל־חוסייני, פעל משרד החוץ הגרמני להבהיר את מושגי היסוד של הגזע הנאצי ולנסח הבחנה בין יהודים לבין עמים שמיים לא־יהודיים. כבר במרץ 1933 הביע אל־חוסייני בפני הקונסול הגרמני בירושלים תמיכה נלהבת במשטר החדש, תקווה ל"התפשטות הנהגה פשיסטית ואנטי־דמוקרטית למדינות אחרות" ועידוד לחרם מוסלמי על יהודים. פגישה זו המחישה לגרמנים כי ניתן לגייס את האליטה הערבית סביב שנאה משותפת ליהודים ולערכים דמוקרטיים, אם רק יוגדרו מחדש גבולותיה של האנטישמיות.
בין השנים 1933–1939 הוקדש מאמץ ממוסד לשילוב תפיסת הגזע הנאצית עם מציאות מדינית שבה גרמניה חיפשה בעלי ברית שאינם "ארים". בעקבות חילופי תזכירים, דיונים משפטיים ותגובות דיפלומטיות, עוצבה הגדרה "מתוקנת" של אנטישמיות, המצמצמת אותה ליהודים בלבד ומסירה ממנה את הפגיעה בעמים שמיים אחרים. החלטות משרדי הממשלה קבעו כי חוקי נירנברג "אינם מכוונים נגד עמים זרים אלא נגד היהודים, ללא קשר לאזרחותם", וכי נישואים בין גרמנים ללא־יהודים מבני עמים אלה מותרים כל עוד אינם מערבים "דם זר". תהליך זה, שכלל גם ניסיון לפרסם גרסה ערבית מתוקנת של מיין קאמפף ושינוי מונחים כמו "אנטישמיות" ל"אנטי־יהדות", יצר את התשתית התאורטית והמדינית לשיתוף פעולה נאצי־ערבי טרם המלחמה.
רקע כללי
האידיאולוגיה הנאצית, כפי שנוסחה בשנות ה־30 המוקדמות, הציבה בפני מדיניות החוץ והתעמולה של גרמניה בעיה כפולה כאשר ביקשה לפנות אל העולם הערבי והמוסלמי. ראשית, היא ביססה את תפיסתה על היררכיה גזעית מוחלטת שבה ה"ארים" נחשבו לגזע עליון בראש סולם הביולוגיה האנושית. שנית, היא עשתה את האנטישמיות לאחד מעמודי התווך המרכזיים של השקפת עולמה, תוך שימוש במונח בעל משמעות לשונית אתנית שעלול היה לכלול גם עמים שמיים לא־יהודיים, ובהם הערבים. שתי סוגיות אלו יצרו מכשול מהותי בפני כל ניסיון למצוא בעלי ברית מחוץ לעולם האירופי – במיוחד בקרב מוסלמים וערבים שזוהו על פי המונחים האתנוגרפיים של התקופה כשייכים לאותו גזע שמי שאליו השתייכו היהודים עצמם.
במיין קאמפף הביע היטלר עמדה נחרצת בדבר אי־שוויון טבעי בין גזעים, כשהוא מציג את תפיסת העליונות הארית כעובדה ביולוגית, ומזלזל בגלוי בעמים לא־אירופיים. הוא דחה כל תקווה לשיתוף פעולה עם עמים מוסלמיים או מזרח־תיכוניים ואף כתב כי "בלתי אפשרי להכניע בעזרת קואליציה של נכים מדינה חזקה המוכנה להקריב למען קיומה את טיפת דמה האחרונה". מתוך עקרונות אלו עלתה בעיה ישירה: כיצד יוכל משטר המאמין בעליונות גזעית לבנה וטהורה לכרות בריתות עם עמים שנחשבו באידיאולוגיה שלו כנחותים מבחינה גזעית? לא רק הערבים, אלא גם פרסים, טורקים ומוסלמים מצפון אפריקה נכללו בקטגוריות בעייתיות מבחינת תפיסת הגזע הנאצית, וההבחנה בינם לבין היהודים נראתה, לפחות בשנות ה־30 המוקדמות, עמומה ואף בלתי ניתנת להפרדה מוחלטת. בתוך כך, המונח "אנטישמיות" עצמו נשא עמו סתירה סמנטית: אם הוא מבוסס על שנאה כלפי "שֵׁמִים", כיצד ניתן היה להסביר לערבים שמטרתו היא דווקא בידול ושנאה כלפי יהודים בלבד?
האתגר המדיני והתעמולתי שעמד בפני גרמניה הנאצית היה אפוא כפול – לשמר את עקרונות האידיאולוגיה הגזעית שלה ובו בזמן לעצב אותה כך שתאפשר קשרים עם מדינות ועמים שהוגדרו בה כשונים ואף כנחותים. גורמי משרד החוץ הגרמני, שעסקו רבות בשאלת חיפוש שותפים בעולם הלא־אירופי, הבינו כי החשד שריחף מעל גרמניה – כאילו היא גזענית כלפי ערבים ומוסלמים – מהווה חיסרון חמור לעומת האידיאולוגיות האוניברסליסטיות של הדמוקרטיות המערביות ושל הקומוניזם. הללו הציעו חזון אוניברסלי של שוויון בין בני אדם או בין מעמדות, בעוד שהנאציזם נדרש להוכיח כי הוא מסוגל להתגבר על הסתירה שבין עליונות גזעית לבין שיתוף פעולה עם עמים לא־אירופיים. כך נוצר צורך בהגדרה מחודשת של האנטישמיות, שתהיה ממוקדת ביהודים בלבד ולא תתפרש כהתנגדות לעמים שמיים בכלל – מהלך שהיה חיוני כדי לאפשר לממשלת גרמניה להציג עצמה כשותפה טבעית למאבקי הערבים והמוסלמים נגד בריטניה, צרפת והציונות.
תיאוריית הגזע במיין קאמפף
ביסוד תפיסת הגזע הנאצית, כפי שהוגדרה בידי אדולף היטלר במיין קאמפף, עמד רעיון ברור של אי־שוויון טבעי בין עמים. היטלר תיאר את האנושות כסדרה של מדרגות גזעיות, ובראשן ניצב הגזע הארי – יוצר התרבות והכוח, שנועד לשלוט בגזעים הנחותים ממנו. הוא הציג את העליונות הארית לא רק כעובדה היסטורית, אלא כתוצאה של חוק ביולוגי, שלפיו רק העמים הטהורים מבחינת דם וגזע מסוגלים להנהיג ולהקים ציוויליזציות. כל עמי אסיה ואפריקה, כולל עמי ערב, נחשבו בעיניו נחותים מטבעם בשל ערבוב גזעי ופגיעה ב"דם המקורי". התפיסה הזו לא הותירה מקום לשיתוף פעולה אמיתי בין גרמניה לבין עמים שאינם אירופים, והיא הפכה למכשול עקרוני בכל ניסיון לפנות אל עולמות התרבות המוסלמית או הערבית.
היטלר הביע בכתביו יחס של בוז כלפי עמים מזרח־תיכוניים, ובראשם המצרים, שראה בהם אומה מנוונת שמנהיגיה אינם מסוגלים ליזום או לנהל מאבק עצמאי. דמות הערבי שצייר הייתה של עם נחות, תלוי בעם האירופי החזק, חסר יכולת לארגון עצמי ולמאבק ממושמע. התפיסה הזו נבעה מהאמונה שהגזע הגרמני הוא היחיד המסוגל לשמר את תרבות האדם ולשאת באחריות ההיסטורית לגורל העמים. בתוך כך, היטלר דחה את התקווה הגרמנית המסורתית לשיתוף פעולה עם עמים מוסלמיים – תקווה שנשענה בעבר על ניסיון הקיסרות הגרמנית לגייס תמיכה ערבית במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה בכך שריד של תמימות מדינית, וחזר והדגיש כי "אדם בעל השקפה פולקית", כלומר גרמני המבין את משמעות הגזע, לא יכול לקשור את גורל עמו בעמים נחותים.
מתוך גישה זו התעוררה סתירה קשה במדיניות החוץ של גרמניה הנאצית. מצד אחד, כתבי היטלר הדגישו את עליונות הגזע הארי ואת נחיתותם המולדת של עמים לא־אירופיים; מצד שני, עם התבססות המשטר נוצר צורך ממשי למצוא בני ברית מחוץ לאירופה, במיוחד בעולם הערבי והמוסלמי, כחלק מן המאבק בבריטניה ובצרפת. כל קורא ערבי של מיין קאמפף יכול היה להבין מתוכו שהיטלר לא ראה בעמו שותף אפשרי, אלא חלק מן העמים המדוכאים, הנחותים מבחינה ביולוגית. הסתירה הזו, שבין יסודות תורת הגזע לבין צורכי המדיניות, אילצה את הדיפלומטים הגרמנים בשנות ה־30 לחפש דרך לפרש את רעיון העליונות הארית באופן שיאפשר שיח עם עמים לא־אירופיים מבלי לפגוע בעקרונות התיאוריה עצמה.
פגישת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני עם הקונסול הגרמני (1933)
בחודש מרץ 1933, זמן קצר לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, התקיימה בירושלים פגישה שסימנה את ראשית הקשר בין הנהגה ערבית לאנשי המשטר החדש. ב־31 במרץ הגיע חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, לביקור רשמי אצל היינריך וולף, ראש הקונסוליה הגרמנית בעיר. וולף תיעד את הפגישה בדו"ח ששלח למשרד החוץ בברלין, ובו סיכם את דברי המופתי ואת הרושם שהותירו על הנציגות הגרמנית. על פי הדו"ח, הביע אל־חוסייני התלהבות גלויה מעליית הנאצים לשלטון, וטען כי "המוסלמים בתוך פלשתינה ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומקווים להתפשטות הנהגה פשיסטית ואנטי־דמוקרטית למדינות אחרות". דבריו שיקפו הזדהות עם רוח המשטר החדש, שנראה בעיניו כמודל מדיני ומוסרי אל מול מערכות הערכים של בריטניה וצרפת, אשר שלטונן במזרח התיכון נתפס בקרב חלקים מההנהגה הערבית כסמל לדיכוי הקולוניאלי.
באותה שיחה הוסיף המופתי ביקורת חריפה על מעמד היהודים בזירה הכלכלית והפוליטית, ואמר כי "ההשפעה היהודית על הכלכלה והפוליטיקה מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה". הוא הציג בפני הקונסול רעיון לפעולה מעשית נגד יהודים, והביע תקווה כי החרם הכלכלי שהחל להתגבש בגרמניה ייושם גם בקרב מוסלמים במדינות אחרות. לדבריו, אם גרמניה תוביל חרם כזה, "הוא יתקבל בהתלהבות בעולם המוסלמי כולו". הוא אף הבטיח לפעול להפצת הקריאה לחרם בקרב עולי רגל מוסלמים ובין הסוחרים העוברים בפלשתינה, כדי לעודד רכישת מוצרים מגרמנים ומספקים לא־יהודים בלבד. וולף תיאר את דבריו כהזדהות ברורה עם המדיניות האנטי־יהודית של המשטר הנאצי, וכראיה לתפיסתו של אל־חוסייני שהמאבק ביהודים הוא חלק ממאבק עולמי רחב יותר נגד ערכי הדמוקרטיה והליברליזם.
בדו"ח שנשלח לברלין ציין וולף כי אף שהאיבה ליהודים לא הייתה נפוצה בקרב כלל האוכלוסייה הערבית, היא ניכרה דווקא בשכבות הגבוהות והמשכילות. לדבריו, השנאה כלפי יהודים רווחת יותר בקרב השכבות העליונות והאינטלקטואלים, המאוחדים בהתנגדותם להגירה יהודית, לרכישת קרקעות ולחדירת הון יהודי לפלשתינה. כך התגבשה ההבנה הראשונה במשרד החוץ הגרמני כי המופתי עשוי לשמש שותף טבעי לתעמולה הנאצית במזרח התיכון. וולף סיכם את דבריו במסקנה שלפיה, אם גרמניה תפתח בפעולה מדינית או תעמולתית בעולם הערבי, הרי ש"המופתי של ירושלים, ואולי גם אחרים, עשויים להיות לבני ברית ולשותפים אידיאולוגיים פוטנציאליים".
פגישה זו, שהתרחשה פחות מחודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, סימנה את תחילתו של ציר אינטרסים שנשען על שנאה משותפת ליהודים והתנגדות למערב הליברלי. היא גילמה את ההבנה הגרמנית המוקדמת כי האנטישמיות יכולה לשמש בסיס לקשר עם מנהיגים ערבים, וכי בעולם המוסלמי יש מי שמוכנים לאמץ את רוחו של המשטר הנאצי כל עוד הוא מופנה כלפי אויב משותף.
עיגון הגזענות בחוק: חוקי נירנברג והסעיף הארי
המעבר מן האידיאולוגיה הגזעית הכתובה של מיין קאמפף אל יישומה החוקי התרחש כבר בשנת 1933, מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון. ב־7 באפריל אותה שנה חוקקה ממשלת גרמניה את "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי", אשר נועד לטהר את מוסדות המדינה, הצבא והאקדמיה מאנשים שמוצאם הוגדר כלא־ארי. סעיף 3 לחוק, שנודע בשם "הסעיף הארי", קבע כי "עובדי מדינה שאינם ממוצא ארי יועברו לגמלאות". שבוע לאחר מכן פורסם הצו הראשון ליישום החוק, ובו נקבעה הגדרה משפטית מפורטת: "אדם ייחשב כלא־ארי אם הוא צאצא של הורים או סבים שאינם ארים, במיוחד יהודים. די בכך שאחד מההורים או הסבים הוא לא־ארי". החוק הזה היה הצעד הראשון לעיגון תפיסת הגזע בגרמניה הנאצית במסגרת החוקית של המדינה, והוא סימן את תחילת הדרת היהודים ממוקדי הכוח, מן הפקידות הציבורית ועד האוניברסיטאות. כבר באביב 1933 החלה גרמניה בטיהור שיטתי של יהודים ממשרות ציבוריות וממוסדות חינוך והשכלה, תוך הצדקה ביולוגית של ההדרה.
שנתיים לאחר מכן, בספטמבר 1935, התקבלו חוקי נירנברג, שיצרו את הבסיס החוקי המלא למדיניות הגזע. חוק אזרחות הרייך הגדיר כי אזרח אמיתי הוא רק אדם "מדם גרמני או קרוב אליו" – ניסוח עמום שביטא את השאיפה להפרדה בין גרמנים לזרים מבחינה גזעית. סעיפיו קבעו כי רק מי שמוכיח את טוהר מוצאו רשאי לשאת את אזרחות הרייך ולשרת את העם והמדינה. לצדו התקבל גם "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני", שאסר על נישואין וקשרים מיניים בין יהודים לגרמנים, ובכך עיגן בחוק את רעיון הטוהר הגזעי שהיטלר הציב במרכז תפיסתו. החוקים הללו נחקקו פה אחד ברייכסטאג שכבר טוהר מאופוזיציה, והיוו את אחד הביטויים הראשונים לכך שהגזענות הפכה לכלל משפטי מחייב, לא רק לתפיסה פוליטית או תעמולתית.
יישום חוקי הגזע עורר עד מהרה קשיים כאשר נתקל במציאות רבת־פנים של יחסים בינלאומיים. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה פרשת יוהנס רופרט, נער גרמני שהיה בנו של קצין טורקי ואישה גרמנייה. רופרט, שהיה חבר בנוער ההיטלראי מאז 1933, סולק מהארגון בשנת 1935 לאחר שחבריו טענו כי מוצאו אינו ארי בהתאם לחוק אזרחות הרייך. המקרה עורר מבוכה דיפלומטית, שכן טורקיה הייתה שותפה חשובה ליחסי גרמניה במזרח התיכון. רופרט פנה לשגרירות טורקיה בברלין בבקשה לברר את מעמדו, והשגרירות העבירה את הפנייה למשרד החוץ הגרמני. בתזכיר שנכתב ב־20 בדצמבר 1935 הזהיר פקיד במשרד כי "פתיחת שאלת האריות ביחס לטורקיה היא עניין בלתי רצוי ומסוכן במיוחד לקשרינו עמה". הוא הדגיש כי יש להכריע במהירות בשאלה "אם העם הטורקי נחשב לגזע ארי לפי החוק הגרמני" – שכן הותרת הסוגיה פתוחה עלולה להאפיל על היחסים בין המדינות. ההנחיה הפנימית הייתה ברורה: על גרמניה להכיר בטורקים כעמים קרובי דם כדי לשמר יחסים תקינים, ולהחזיר את רופרט לשורות הנוער ההיטלראי.
המקרה עורר שאלות דומות ברחבי המזרח התיכון. דיפלומטים מטורקיה, מצרים, איראן ועיראק הביעו דאגה כי לפי הנוסח של חוקי הגזע, עמים שמיים או אסייתיים עלולים להיחשב "לא־ארים" ולסבול מהדרה דומה לזו שהוטלה על היהודים. שגרירויות גרמניה באיסטנבול, קהיר וטהראן דיווחו למשרד החוץ על פניות רבות שבהן ביקשו נציגים מקומיים הבהרה לגבי משמעות החוק. מסמכים אלה נאספו בתיק שכונה "חברותם של המצרים, העיראקים, האיראנים, הפרסים והטורקים בגזע הארי". הדיונים בתיקים אלו חשפו את המבוכה הגרמנית: מצד אחד, המשטר ביקש להציג עצמו ככוח אנטי־קולוניאלי, קרוב לעמים המזרחיים במאבקם נגד בריטניה וצרפת; מצד שני, עצם רעיונות היסוד שלו ביססו היררכיה גזעית שבה אותם עמים עמדו נמוך מן האירופים.
נציגי משרד החוץ הגרמני, שהכירו את המסורת הדיפלומטית של גרמניה הקיסרית, הזהירו כי אם לא תובהר השאלה, עלולה גרמניה להיתפס כמדינה המתנשאת גזעית על עמים מוסלמים, ובכך לאבד יתרון משמעותי במאבק ההשפעה במזרח התיכון. הם המליצו על פרשנות גמישה של חוקי נירנברג, שתכיר בטורקים כעמים "קרובי דם", ותשאיר פתח רחב יותר לעמים מזרחיים אחרים. מתוך כך החל תהליך פוליטי־משפטי שבו נדרשו משרדי הממשלה והגופים הנאציים השונים להחליט כיצד לתאם בין החוק הגזעי הפנימי לבין צורכי החוץ. השאלות שעלו ממקרה רופרט הפכו למנוף לדיון רחב על סיווגם של עמים שמיים ולא־אירופיים במערכת המושגים של המשטר הנאצי – דיון שהניח את היסודות למדיניות גזעית מפלה אך גמישה, שנועדה לשרת אינטרסים דיפלומטיים מובהקים.
אולימפיאדת ברלין
באביב ובקיץ 1936 הפכה הסוגיה הגזעית למוקד דיפלומטי בעל חשיבות חדשה, כאשר שאלת מעמד העמים המזרח־תיכוניים בחוקי נירנברג התערבבה בהכנות לאולימפיאדת ברלין. הידיעות שהתפרסמו בעיתונות המצרית, שלפיהן החליטה גרמניה לראות בתושבי מצרים, איראן ועיראק עמים "לא־אריים", עוררו סערה גדולה בעולם הערבי ואיימו לפגוע בהשתתפות מדינות אלה במשחקים. השגריר הגרמני בקהיר, אבהרהרד פון שטורהר, דיווח למשרד החוץ כי המאמר שפורסם בעיתון La Bourse Égyptienne גרם ל"אי־שקט גדול" ולתחושת עלבון עמוקה. לפי הדיווח, נטען בעיתון כי גרמניה החילה את חוקי נירנברג גם על מצרים, וכי אזרחים מצרים לא יורשו להינשא לגרמנים. שטורהר הזהיר שהדיווחים הללו מעוררים "כעס ותרעומת רחבים", וכי עלולים להביא לחרם מצרי על ההשתתפות באירוע הספורטיבי המרכזי של הרייך.
בתגובה מידית הנחה משרד החוץ הגרמני את הנציגויות בקהיר ובטהראן להכחיש את הידיעות ולהבהיר כי חוקי נירנברג מכוונים "אך ורק נגד היהודים, ללא קשר לאזרחותם". במברק שנשלח לקהיר הדגיש ויקו פון בילו־שוואנטה כי הדיווחים על אפליה כלפי עמים מזרח־תיכוניים "מופרכים לחלוטין". הוא ציין כי אף שהמצרים ראו את עצמם כבני דם קרוב לגרמנים, הרי שאין לחוקי הגזע כל השלכה עליהם, והוסיף כי על הנציגות המקומית "להבהיר בצורה החלטית כי חוקים אלה אינם נוגעים לאנשים שאינם יהודים". בעקבות זאת ניהל שטורהר שורה של פגישות עם גורמים רשמיים במשרד החוץ המצרי ובוועד האולימפי המקומי, במטרה להרגיע את הרוחות. בהדרגה התקבלה בקהיר ההבנה כי גרמניה מבקשת למנוע עימות, וכי לא תופעל כל אפליה כלפי ספורטאים מצרים. השגריר הדגיש בפני המצרים כי נישואין בין גרמנים לבין נשים מצריות שאינן יהודיות מותרים, וכי ילדיהם של זוגות כאלה נחשבים לאזרחים גרמנים לכל דבר. המסרים הללו, שהועברו גם לוועד האולימפי, הביאו לשינוי בעמדה המצרית, וב־22 ביוני הודיע שטורהר לברלין כי הדיפלומטים המצרים "נרגעו לחלוטין" וכי הם מבינים שגרמניה אינה מתייחסת אליהם כאל בני עמים נחותים.
אף על פי כן, סערת העיתונות נמשכה, וגרמניה נאלצה להשקיע מאמצי תעמולה נוספים. במברק מפורט מ־24 ביוני תיאר שטורהר את "מסע ההסתה של העיתונות היהודית במצרים" נגד ההשתתפות באולימפיאדה, וטען כי עיתונים כמו La Bourse Égyptienne מונעים על ידי גורמים יהודיים המבקשים להרתיע את העולם הערבי משיתוף פעולה עם גרמניה. לדבריו, הדיווחים הללו הביאו לירידה במכירת כרטיסים לאולימפיאדה ובביטולי נסיעות של תיירים מצרים לגרמניה. הוא הוסיף כי נשיא הוועד האולימפי המצרי, הנסיך עבד אל־מונעים, אף שקל לבטל את השתתפות משלחת ארצו במשחקים. בתגובה נשלח מברק נוסף מברלין שבו נכתב כי "אין כל מגבלות על נישואין בין גבר מצרי שאינו יהודי לבין אישה גרמנייה שאינה יהודייה" וכי אזרחי מצרים "זוכים לאותו יחס חוקי כמו אזרחי כל מדינה אירופית אחרת". במקביל, פרסם משרד החוץ הגרמני הצהרה רשמית שנמסרה גם לשגרירות מצרים, ובה הודגש כי חוקי נירנברג "אינם חלים על המצרים", וכי גרמניה "מקבלת בברכה את השתתפותה של מצרים במשחקים".
לאחר סדרת ההבהרות השתנתה עמדת הממשלה המצרית, וב־4 ביולי הודיע משרד החוץ הגרמני כי מצרים תיטול חלק באולימפיאדת ברלין. שטורהר דיווח בסיפוק כי "נפתרה אי־ההבנה", וכי המצרים הביעו הכרת תודה על יחסו האדיב של הרייך כלפיהם. הוא הוסיף כי העיתונות המקומית החלה לפרסם ידיעות חיוביות על גרמניה ועל האירוע, ושהשגרירות בקהיר פועלת כדי להפיץ את המסר כי "החוקים נוגעים ליהודים בלבד". החלטתה של מצרים להשתתף באולימפיאדה, לאחר תקופה של מתיחות, שימשה הוכחה בעיני משרד החוץ הגרמני ליעילותה של מדיניות ההרגעה וליכולתה של גרמניה לנטרל ביקורת גזעית במזרח התיכון באמצעות ניסוחים משפטיים גמישים.
במקביל להתפתחויות במצרים, ניהלה גרמניה מגעים דומים עם איראן. השגריר האיראני בברלין הביע בפני משרד החוץ את דאגתו מהפרסומים בדבר סיווג האיראנים כלא־ארים, וביקש הבהרה רשמית. בילו־שוואנטה השיב כי "החוק אינו עושה שימוש במונח ארי", וכי חוקי נירנברג מבחינים רק "בין אנשים מדם גרמני וקרוב, לבין יהודים ובני גזע זר". נמסר לשגרירות האיראנית כי גרמניה רואה בעם האיראני עם קרוב מבחינה תרבותית וגזעית, וכי אין כל מניעה להשתתפות ספורטאים איראנים באולימפיאדה. ההסברים הללו נענו בהצהרה מצד השגריר האיראני, שלפיה "אין ספק שהאיראני, כאדם ארי, הוא בן דם קרוב לגרמני". במשרד החוץ קיבלו בהקלה את ההצהרה, שנשלחה לעיון גם לסגנו של היטלר, רודולף הס, ולמשרדי הפנים, המשפטים והתעמולה. ב־22 ביוני דווח כי איראן קיבלה את ההבהרות "ברוח טובה" והחליטה לשלוח את נבחרתה לברלין.
דיון ממשלתי בהגדרת "דם קרוב" ו"רחוק גזעי"
ביולי 1936 התקיימה במשרד החוץ הגרמני ישיבה רחבה שנועדה להכריע כיצד לפרש את מושגי היסוד של חוקי נירנברג, ובעיקר את המונחים artverwandt – "קרוב גזעית" – ו־artfremd – "זר גזעית". בישיבה השתתפו ולטר גרוס, ראש משרד הגזע של המפלגה הנאצית, וילהלם שטוקרט ממשרד הפנים של הרייך, וכן נציגים ממשרדי התעמולה, המשפטים, החינוך הפרוסי, והמחלקות לענייני חוץ של הממשלה והמפלגה. נציגי משרד החוץ פתחו וציינו כי הדיון נדרש בעקבות פנייתם של שגרירי מצרים ואיראן שביקשו הבהרה רשמית האם אזרחי מדינותיהם נכללים בקטגוריה של "קרובי דם" לגרמנים או שמא הם "זרים גזעית" לפי החוק.
במהלך הישיבה הדגיש גרוס כי יש לתת מענה ברור לאיראנים, אך הדגיש כי "אין באפשרותם לצפות שיוכרזו כארים באופן מוחלט", שכן הדבר היה נוגד את יסודות החקיקה הגזעית. שטוקרט, שכיהן כיושב ראש הוועדה להגנת הדם הגרמני והיה ממנסחי החוק, הסביר כי לפי פירושו, "כל אותם עמים שהם קרובי דם הם בעלי אותו סוג דם כעם הגרמני", אך הזהיר מפני פרסום הגדרה רשמית. לדבריו, פרסום כזה "עלול להוביל מיד לעימות, בראש ובראשונה עם יפן", ולכן יש להימנע מהצהרות ציבוריות בנושא. הוא הבהיר כי הבחנות הגזע אינן נועדו לבטא זלזול בעמים אחרים אלא לשמר את טוהר הדם הגרמני ואת ההבדלים שנקבעו בחוק.
בהמשך הדיון נבחנו השלכות החוק על נישואין בין גרמנים ללא־יהודים ממדינות זרות. שטוקרט קבע כי החוק מבדיל בין "נושאי דם גרמני וקרוב" לבין "נושאי דם זר", וכי ערביי מצרים ופרסים לא נחשבים אוטומטית כזרים גזעית. הוא הדגיש כי אין איסור גורף לנישואין בין גרמנים לבין לא־יהודים ממוצא מצרי או מוסלמי, ושההחלטה צריכה להיקבע לפי בדיקה אישית של כל מקרה. הובהר גם כי כאשר מדובר בלא־יהודים, נישואי גרמני עם אישה ממדינה אחרת אינם אסורים בחוק, אף שהדבר "אינו רצוי מן ההיבט הגזעי".
בסיכום הישיבה נקבעה עמדה רשמית משותפת למשרדי החוץ, הפנים, התעמולה והגזע של המשטר הנאצי, אשר הבהירה את פרשנותם המאוחדת של חוקי נירנברג והסוגיה הגזעית ביחס לעמים הערביים והמוסלמיים. לפי סיכום זה, הובהר כי החקיקה הגזעית של הרייך "אינה מכוונת אלא כלפי היהודים, ללא קשר לאזרחותם". העיקרון שנקבע היה חד וברור: ההבחנות המשפטיות והביולוגיות של חוקי הדם והאזרחות נוגעות ליהודים בלבד, ואין בהן כדי לחול על מוסלמים, ערבים או פרסים.
עם זאת, המסמכים הדיפלומטיים והסיכומים הפנימיים שצורפו לדיון הבליטו כי אף על פי שהחוק לא חל על עמים אלה, הרי שגרמניה רואה חשיבות בשמירה על טוהר הדם והימנעות מערבוב בין גזעים. נאמר במפורש כי "חוקי הדם מבוססים על ההכרה כי עירוב בין דם גרמני לדם זר מזיק לשני הצדדים גם יחד". כלומר, בעוד שהנאצים קבעו כי עמים מוסלמיים אינם עוינים מבחינה גזעית, נישואין או קשרים בינם לבין גרמנים עדיין נחשבו לבלתי רצויים מבחינת המדיניות הגזעית. העמדה הרשמית אפשרה למשרדי הממשלה לשמור על עבודה מדינית מול מדינות ערביות ומוסלמיות, מבלי לוותר על עקרונות תורת הגזע. גרמניה הציגה עצמה כמדינה שמבדילה בין "האויב היהודי" לבין שאר העמים השמיים, ובכך פתחה פתח לאפשרות של שיתוף פעולה אידיאולוגי. בעיני פקידי משרד החוץ, הסרת החשש מפני אפליה גזעית יצרה הזדמנות לחיזוק הקשרים עם מצרים, איראן ועיראק, ואף הבהירה כי תעמולה גרמנית מוצלחת יכולה להציג את עצמה בעולם המוסלמי כחלק ממאבק ביהדות העולמית, ולא נגד עמים שמיים באשר הם.
מסקנות הדיון יצרו למעשה את התשתית הרעיונית לשילוב בין האידיאולוגיה האנטישמית לבין אינטרסים דיפלומטיים במזרח התיכון. גרמניה למדה כי ניתן ליישב בין התפיסה הביולוגית של עליונות הדם הארי לבין טיפוח יחסים עם עמים מוסלמיים, כל עוד ההבחנה נשמרת: האנטישמיות הופנתה כלפי היהודים בלבד, ואילו כלפי הערבים והפרסים גובשה מדיניות סובלנית כלפי חוץ. כך התברר לפקידים ולמדינאים הנאצים כי אין סתירה בין נאמנותם לאידיאולוגיה הגזעית לבין חתירה לשיתוף פעולה עם עמים שמיים לא־יהודים — אלא להפך, שנאת היהודים יכולה לשמש מכנה משותף שמדגיש את הקרבה המדינית החדשה.
פרויקט התרגום של מיין קאמפף לערבית
מאמצע שנות השלושים החלה הנהגת הרייך לבחון דרכים חדשות להפיץ את התעמולה הנאצית בעולם הערבי והמוסלמי, ובמרכזה עמד הרעיון לתרגם לערבית את ספרו של אדולף היטלר, מיין קאמפף. הדיון סביב הפרויקט נולד מתוך ההבנה כי מהדורות הספר בשפות אירופיות מעוררות רתיעה בקרב קוראים מוסלמים בשל ההתבטאויות הגזעניות. כדי להפוך את הספר לכלי תעמולה אפקטיבי, היה צורך בעיבוד מהותי שיסיר או ירכך את הקטעים הפוגעניים ויתאים את המסר לרקע התרבותי של הקורא הערבי. המוביל העיקרי של היוזמה היה פריץ גרובה, שגריר גרמניה בעיראק ואחד מבכירי המומחים לענייני מזרח במשרד החוץ. גרובה טען כי מהדורה ערבית של מיין קאמפף תתקבל "בהתעניינות רבה" בעולם הערבי, אך רק אם תותאם לרגישויות המקומיות ולתודעה הלאומית והדתית של הקוראים.
במכתבים ששלח לברלין בשנת 1934 הציע גרובה לערוך שינוי יסודי במונחים ובניסוחים. לדבריו, יש להחליף את המונח "אנטישמיות" במונח "אנטי־יהדות", ואת הביטוי "שנאת שמיים" בניסוח המצמצם את ההתייחסות ליהודים בלבד. הוא הציע גם להוסיף בראש הפרק "עם וגזע" משפט מקדים שבו יובהר כי "החקיקה הגרמנית אינה מבקשת לשפוט את ערכם של עמים אחרים". במילים אלה ביקש לאפשר לקורא המוסלמי להזדהות עם רוח הספר מבלי לחוש פגיעה בכבודו. גרובה הדגיש כי יש להציג את גרמניה כמדינה לוחמת למען זהותה, לא כמדינה המתנשאת על עמים אחרים. הצעותיו נשלחו למשרד התעמולה ולמשרד החוץ, והועברו גם להיטלר עצמו, שהסכים עקרונית לפרסום גרסה ערבית מקוצרת של הספר בתנאי שהשינויים יבוצעו בהתאם לרוח התנועה.
הפרויקט התעכב במשך שנתיים בשל מחלוקות בין משרד התעמולה למשרד החוץ באשר לאחריות על העריכה וההוצאה לאור. גרסה ערבית ראשונה, חלקית ומקוטעת, התפרסמה כבר ב־1934 בעיתונים בבגדאד ובלבנון, אך היא נחשבה בלתי מדויקת. הערכתו של חוקר השפה הערבית ברנהרד מוריץ, שנשלחה למשרד החוץ, קבעה כי מדובר ב"אוסף של קטעים שנלקחו מהמקור, הוצאו מהקשרם ותורגמו באורח שגוי, לעיתים עד חוסר הבנה מוחלט". לאחר מכן ניסה משרד התעמולה להכין תרגום משלו, והוא ראה אור בשנת 1937 במהדורה מצומצמת שכללה כ־200 עמודים. פרסום זה עורר התנגדות במצרים: השבועון רוז אל־יוסף ציטט מהספר קטע שבו היטלר תיאר את המצרים כ"עם מנוון המורכב מנכים", והדבר עורר סערה ציבורית. אחד הדיפלומטים הגרמנים בקהיר הציע להסיר את הקטע, אך ציין כי מחיקה גלויה תיתפס כהודאה באשמה, ולכן הציע להוסיף הבהרה מקדימה שתדגיש כי מדובר באבחנה בין מצרים "מתקדמים" לבין "ההמונים המפגרים".
לאחר כישלון המהדורה הזו פנו במשרד החוץ אל אוטו פון הנציג, ראש המחלקה לענייני המזרח, בבקשה להמשיך את הפרויקט. הנציג הציע לשלב מתרגם מוסלמי בעל השכלה גבוהה שישלוט היטב גם בגרמנית וגם בערבית, כדי להעניק לטקסט "צליל מקראי שיבין כל מוסלמי". הוא פנה לשאכיב ארסלאן, איש רוח מוסלמי-סוני בולט ממוצא דרוזי (וסבו של ווליד ג'ונבלאט), תומך האחדות האסלאמית, מקורבו של חאג' אמין אל־חוסייני ועורך כתב העת אל־אומה אל־ערביה בג'נבה. ארסלאן הסכים לתרגם את הספר לערבית ולהעניק לו "טון קדוש שיתקבל בכל העולם האסלאמי", כדברי הנציג.
עד נובמבר 1938 כבר הושלם תרגומו של ארסלאן, שנועד להתפרסם בכרך בן 960 עמודים, בהיקף הדפסה של בין 10,000 ל־40,000 עותקים. אולם לקראת הדפסתו הסופית התברר כי למשרד התעמולה אין תקציב לממן את ההוצאה, והפרויקט בוטל. ב־21 בדצמבר 1938 נמסר רשמית כי התרגום הערבי של מיין קאמפף לא יראה אור. אף על פי שהמהדורה לא פורסמה, עצם התהליך הדיפלומטי והאינטלקטואלי שעמד מאחוריה שימש אבן יסוד בגיבוש התפיסה שראתה בקהל המוסלמי יעד מרכזי לתעמולה גרמנית. הנציג עצמו כתב כי "תרגום שיקרא בסגנון הקוראן ימצא הד בלבבות ממערב ועד הודו". רעיון זה – להציג את היטלר כמי שמדבר בשפה המקבילה לשפה הדתית של האסלאם – סימן את תחילת המאמץ הגרמני למצוא מכנה משותף אידיאולוגי עם העולם המוסלמי על בסיס שנאה ליהודים ואנטי־ליברליזם מערבי.
שינוי מדיניות גרמניה כלפי פלסטין
בין השנים 1937 ל־1939 חלה תפנית ברורה במדיניות החוץ של גרמניה הנאצית כלפי פלסטין. לאחר מספר שנים שבהן התירה הממשלה את פעילות "הסכם ההעברה" – מנגנון שאִפשר ליהודים גרמנים להעביר חלק מנכסיהם לפלסטין באמצעות רכישת סחורות גרמניות – החל משרד החוץ לבחון מחדש את מדיניותו לנוכח התעצמות ההתנגדות הערבית להגירה היהודית. הגישה החדשה התגבשה בעיקר בעקבות דיווחים ומזכרים ששלח מירושלים וולטר דוהלה, הקונסול הכללי הגרמני, שהזהיר כי המשך עידוד ההגירה היהודית עלול לפגוע באינטרסים הגרמניים במזרח התיכון.
דוהלה טען כי כתוצאה ממדיניות ההעברה "עשינו מעט מאוד לשימור הסימפתיה של הערבים כלפי גרמניה החדשה", ואף התריע כי הערבים עלולים להפוך לאויבי גרמניה אם תזוהה עם בניית "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. הוא הדגיש כי התמיכה בהעברת יהודים לפלסטין אולי מועילה זמנית ליעד של "טיהור גרמניה מיהודים", אך היא מסכנת את מעמדה של גרמניה בעולם הערבי. במזכר נוסף ציין כי על גרמניה להכיר בכך שפלסטין עתידה להפוך למוקד של תחרות כלכלית בינלאומית, וכי "מדינה יהודית תיצור כוח חדש של היהדות הבין־לאומית", אשר יפגע גם באינטרסים הגרמניים. לפיכך, הציע להפנות את התמיכה אל הערבים, לשמר את קשרי המסחר עמם ולחזק את מעמדה של גרמניה ככוח אנטי־בריטי ואנטי־יהודי באזור.
עמדותיו של דוהלה התקבלו בהדרגה במשרד החוץ. במכתב שנשלח ביוני 1937 לשגרירויות גרמניה בלונדון, בבגדאד ובירושלים, כתב שר החוץ קונסטנטין פון נויראט כי הקמת מדינה יהודית או מדינה בראשות יהודים "אינה תואמת את האינטרסים של גרמניה". הוא הזהיר כי מדינה כזו תהפוך למרכז כוח של היהדות הבין־לאומית ותעניק לה מעמד מדיני דומה לזה של הוותיקן עבור הקתוליות או מוסקבה עבור הקומינטרן. נויראט קבע כי גרמניה צריכה "לחזק את הערבים כמשקל נגד" לאפשרות של התעצמות יהודית בפלסטין.
בחודשים שלאחר מכן הפיץ משרד החוץ הנחיה לכל השגרירויות הגרמניות, ובה הדגיש כי "העניין היהודי הוא בעיה עולמית ולא מקומית". במזכר שנשלח לכל נציגויות גרמניה ברחבי העולם נאמר כי אף שהמטרה העיקרית של המדיניות הגרמנית הייתה להביא ליציאת היהודים מגרמניה, הרי ש"השאלה היהודית לעולם לא תיפתר כל עוד קיימת אחדות פוליטית וכלכלית של היהדות הבין־לאומית". מכאן נבעה המסקנה כי על גרמניה לפעול למניעת ריכוזם של היהודים בישות מדינית עצמאית, שכן זו עלולה להפוך למוקד כוח חדש של אויביה.
במקביל, התגברו הקשרים בין גרמניה לבין המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. דוהלה, שפגש את המופתי בירושלים, דיווח כי האחרון הדגיש בפניו את "האהדה הרבה לגרמניה החדשה" ואת התקווה שהיטלר יתמוך במאבק הערבי נגד היהודים. במכתב נוסף תיאר כי בקרב האליטות הפלסטיניות גוברת ההערכה לגרמניה ככוח עולמי הנלחם ב"יהדות העולמית", והציע לנצל זאת להעמקת הקשרים עם מנהיגים ערבים. המגעים הללו נמשכו גם בעיראק ובמצרים: שגרירים גרמנים בבגדאד ובקהיר דיווחו על תמיכה הולכת וגוברת בהיטלר ובמדיניותו בקרב חוגים לאומניים מוסלמיים.
ההזדהות הערבית עם גרמניה הנאצית לא התבטאה רק בשיחות עם מנהיגים פוליטיים, אלא גם בקרב אנשי דת מוסלמים. באחד ממכתביו של פריץ גרובה מבגדאד נמסר כי אימאמים במסגדים בעיר הכריזו כי ההתנגדות להקמת מדינה יהודית בפלסטין היא "חובה דתית של כל מוסלמי". הדוחות הדיפלומטיים מן התקופה תיארו כיצד ההטפה במסגדים שולבה בסיסמאות אנטי־יהודיות וברעיונות של מאבק באימפריאליזם הבריטי, תוך שימוש ישיר בניסוחים המזכירים את התעמולה הגרמנית. גרובה ציין כי "מנהיגים מוסלמים בבגדאד רואים במאבק נגד הציונות ובתמיכה בגרמניה חלק מאותו מאבק מוסרי ותרבותי נגד המערב".
שינוי הקו המדיני בנושא זה הגיע לשיאו במזכר מדיני רשמי שהופץ בקיץ 1937: גרמניה מתנגדת להקמת מדינה יהודית ותפעל לטובת הערבים. המסמך סיכם כי "האינטרס הגרמני העליון הוא לשמר את פיצולו של העם היהודי" ולמנוע ממנו בסיס טריטוריאלי עצמאי.
בשנת 1938 הגיע השיא התודעתי של הערצת גרמניה בעולם הערבי עם נאומו של אדולף היטלר בכינוס המפלגה בנירנברג. בסיום דבריו על משבר הסודטים, הוסיף היטלר כי לא יאפשר לעולם שתקום "פלשתינה שנייה" בלב גרמניה, ולא יותיר את הגרמנים הסודטים "כמו הערבים, חסרי מגן ונעזבים". ההתייחסות הישירה למאבק הערבי בפלשתינה ההולכת ונעשית יהודית התקבלה בהתלהבות רבה בעולם הערבי. פריץ גרובה דיווח למשרד החוץ כי דבריו של היטלר "הושמעו בבתי הקפה בבגדאד, בקהיר ובירושלים וזכו לתשואות סוערות". לדבריו, עיתונים עיראקיים תיארו את היטלר כ"גדול המנהיגים", וכתבו כי דבריו על הערבים מבטאים "הבנה אמיתית של סבלם ושל מאבקם לשחרור". העיתונות המקומית הציגה את היטלר כמנהיג שהצליח להביא לידי ביטוי את מה שמנהיגים ערביים לא העזו לומר בגלוי.
ההשפעה הגרמנית ניכרה גם ביחסי התרבות והנוער. ב־1937 הציע בלדור פון שיראך, ראש ארגון הנוער ההיטלראי, להזמין משלחת צעירים עיראקית להשתתף בכינוס המפלגה בנירנברג. הממשלה העיראקית קיבלה את ההזמנה, וב־1938 יצאה קבוצה של עשרים צעירים לביקור רשמי בגרמניה. הדוחות מן הביקור מתארים כיצד המשלחת סיירה במוזיאונים, בבתי ספר של הנוער ההיטלראי ובמפקדת המפלגה, והשתתפה בעצרת ההמונים בנירנברג. עם חזרתה פרסמה המשלחת מאמרים בעיתונות העיראקית ובהם תיארה את התרשמותה: הם סיפרו על "עם חזק, מאורגן, מלא רוח ותחושת שליחות", ועל "שלטון המבוסס על אחדות, משמעת ואמונה ברוח העם". אחד המשתתפים ציין כי נאומו של היטלר היה "להבה מלבו של העם הגרמני", ואחרים כתבו בהתפעלות על סדר המשטר והכוח הצבאי שראו.
התגובות בבגדאד היו נלהבות: העיתונות העיראקית היללה את גרמניה כמדינה ש"משיבה את כבודה של אירופה" ומאתגרת את ההשפלה שהמערב גרם לעמים המזרחיים. גרובה דיווח כי "החוגים הלאומיים רואים כעת בגרמניה את התקווה לשחרור מהשפעת בריטניה". הוא הוסיף כי עצם ההשתתפות של משלחת עיראקית בכינוס המפלגה התקבלה כסמל להכרה גרמנית בעמים הערבים כשותפים למאבק עולמי נגד הציונות ונגד הקולוניאליזם.
בינואר 1938 דוהלה התריע כי "העמדה הפרו־גרמנית של הערבים מתחילה להתערער", משום שגרמניה לא נקטה צעדים ממשיים לתמיכה במאבקם. הוא דרש להפסיק את התמיכה הכלכלית בהגירה יהודית ולפעול באופן אקטיבי לסיוע לערבים, כולל העברת נשק וכספים. במקביל דווח ממשרד המודיעין הצבאי כי חלק מהכספים שהועברו באמצעות ערוצים דיפלומטיים סייעו ישירות למורדים הערבים במרד הערבי הגדול של 1936–1939.
תחילת שידורי התעמולה בערבית
בתחילת שנת 1939, עם התגברות המתח באירופה וההתקרבות למלחמה, פתחה גרמניה הנאצית במהלך הסברתי רחב שנועד לפנות ישירות לעולם הערבי. במשרד החוץ הוקמה באותה שנה מחלקה ייעודית למדיניות רדיו, שתפקידה היה לתאם את השידורים בשפות זרות, ובתוכן גם בערבית. בראש המחלקה עמדו פקידים בכירים ממשרד התעמולה וממשרד החוץ, שראו ברדיו אמצעי יעיל ליצירת השפעה מהירה ברחבי המזרח התיכון. לשם כך הוקם מערך שידורים בגלים קצרים שהועבר ממינכן, ובהמשך גם מברלין, ונועד להגיע למדינות ערביות ולאזורי השפעה מוסלמיים מצפון אפריקה ועד המפרץ הפרסי. כבר מראשית דרכו נחשב הערוץ הערבי לכלי תעמולה מרכזי במדיניות החוץ הגרמנית.
תוכן השידורים גובש על ידי צוות גרמנים דוברי ערבית, שחלקם שירתו קודם לכן בשגרירויות במזרח התיכון. התוכנית היומית כללה ידיעות חדשותיות מאירופה, אך שולבו בה גם מסרים תעמולתיים ברוח נאצית מובהקת. ההנחיה שניתנה לשדרנים הייתה להציג את גרמניה כמדינה לוחמת למען חירותם של העמים המדוכאים, ולהפוך את בריטניה וצרפת לסמלי העריצות הקולוניאלית. לצד החדשות שודרו נאומים מוקלטים של היטלר ומתורגמים לערבית, קטעים מהעיתונות הגרמנית, ודיווחים "מיוחדים" על המאבק הערבי בארץ ישראל. הדגש הושם על יצירת זיקה רגשית בין מאבק הערבים בפלשתינה למאבק גרמניה נגד "היהדות הבין־לאומית" והאימפריאליזם הבריטי. ביטויים כמו "המלחמה ביהדות" ו"הקרב לשחרור פלשתינה" הוצגו כשני צדדים של אותו מאבק עולמי, שנועד להציל את האנושות מידי הכוחות היהודיים.
הטון של השידורים היה חריף, ולעיתים אף אלים. הקונסול האמריקאי בירושלים, שסיכם בדו"ח ארוך את תוכן התעמולה הגרמנית, כתב כי הרדיו בברלין "משדר יום ולילה דברי שטנה כלפי היהודים והבריטים, בלשון חריפה שלא נשמעה עד כה בשפה הערבית". לדבריו, התכניות שודרו בסגנון דרמטי, בליווי מוזיקה מזרחית ובפנייה ישירה למאזין הערבי. הדוברים השתמשו לעיתים קרובות בביטויים דתיים ובאזכורים מן הקוראן כדי להעניק לדבריהם תוקף מוסרי. דו"ח אחר, שנשלח ממצרים, תיאר כיצד תחנות רדיו מקומיות שידרו את השידורים הגרמניים ישירות לקהלים מוסלמיים, וכי "המילים של ברלין נקלטות כאן כקול של צדק נגד עושק היהודים והאימפריה הבריטית".
בין המנחים הבולטים בתוכניות היה עיתונאי ערבי ממוצא פלסטיני ששימש מתורגמן רשמי במשרד התעמולה, ונודע בשל ניסוחיו התקיפים נגד הציונות. הוא הקפיד לשלב את הביטוי "המאבק הקדוש של הערבים והגרמנים נגד היהודים" כמעט בכל שידור. בהנחיות הפנימיות למערכת השידורים נאמר כי על כל שידור לכלול שלושה רכיבים: ידיעות עדכניות מאירופה, ביקורת נוקבת על בריטניה וצרפת, ופסקת חתימה שבה יודגש כי גרמניה והערבים נלחמים יחד למען שחרור העמים משלטון "היהדות העולמית".
הצלחתם של השידורים ניכרה כבר באותה שנה. דיווחים שהגיעו ממשרד החוץ הגרמני בקהיר, בבגדאד ובדמשק ציינו כי התחנה זכתה לקהל מאזינים נאמן בקרב משכילים וצעירים לאומניים, וכי "המסרים הגרמניים נקלטים כאמת פשוטה". ההערכה במשרד התעמולה הייתה כי הרדיו בערבית משלים את התהליך המדיני שהחל בשנים הקודמות — הפיכת גרמניה לבת ברית אידיאולוגית של העולם הערבי על בסיס האיבה המשותפת ליהודים ולבריטניה. בשלהי 1939 הפכו השידורים לערבית לאחד הכלים המרכזיים במדיניות ההסברה של הרייך, והם המשיכו לשדר לכל אורך שנות המלחמה תוך הדגשה מתמדת של אותו מסר: שגרמניה והעולם הערבי חולקים אויבים משותפים — היהודים והאימפריאליזם הבריטי — ומאבקם הוא אחד.
יחסי גרמניה עם ארצות ערב, ערב המלחמה
בשנת 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניסתה גרמניה הנאצית לממש את מאמציה המדיניים במזרח התיכון באמצעות ביסוס יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ערב הסעודית ועם מדינות ערביות נוספות. במרכז המאמצים עמדה יוזמה של משרד החוץ הגרמני לפתוח ערוץ קשר ישיר עם בית המלוכה הסעודי, שנחשב באותה עת לשחקן חדש ומרכזי באזור. באביב 1939 הגיע לברלין יועץ בכיר מטעם המלך עבד אל־עזיז אבן סעוד, ונפגש הן עם שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ והן עם אדולף היטלר. מטרת הפגישה הייתה לבחון אפשרות להידוק היחסים בין המדינות על בסיס אינטרסים משותפים — התנגדות לבריטניה ולציונות, ושמירה על נייטרליות סעודית במאבקים הצבאיים הצפויים במזרח התיכון.
במהלך השיחות הדגישו נציגי גרמניה כי הרייך השלישי אינו מבקש להרחיב את השפעתו הפוליטית בחצי האי ערב, אלא רק ליצור "קשרים של אמון והבנה הדדית" עם הממלכה החדשה. ריבנטרופ הצהיר בפני השליח הסעודי כי גרמניה רואה באסלאם "כוח רוחני בעל ערך" במאבק נגד היהדות והאימפריאליזם, והבטיח כי ברלין לא תנקוט צעדים שיפגעו בריבונות סעודית או בעולם המוסלמי בכלל. במכתב סיכום שנשלח לאחר הפגישה צוין כי הושגה הבנה עקרונית על שמירת נייטרליותה של ערב הסעודית בתמורה להבטחות גרמניות לא לסייע ליריבותיה, ולהעניק לה גישה עתידית לציוד גרמני אזרחי וצבאי אם תבקש זאת. ההבנות הללו לא התגבשו להסכם רשמי.
במקביל נמשכו מאמצים להשפיע גם על מדינות ערביות אחרות, אך גרמניה נתקלה במגבלות רבות בשל השליטה הבריטית הישירה או העקיפה באזור. מצרים, אף שהייתה רשמית ממלכה עצמאית, נותרה תחת פיקוח הדוק של בריטניה. משרד החוץ הגרמני קיבל דיווחים מהשגרירות בקהיר על פעילותם של קצינים ומנהיגים צעירים בעלי נטיות פרו־גרמניות, אולם הממשלה המצרית עצמה נזהרה מלהביע עמדות פומביות מחשש לעימות עם לונדון. בעיראק הייתה לגרמניה דריסת רגל עמוקה יותר, בעיקר באמצעות נציגויות תרבותיות וקשרים ישירים עם מנהיגים לאומניים, אך גם שם הוגבלה הפעילות עקב הפיקוח הבריטי על הממשל והצבא. בסוריה ובלבנון, שהיו נתונות תחת שליטה צרפתית, כמעט שלא ניתן היה לקיים קשרים דיפלומטיים גלויים, והמאמצים התמקדו בהפצת תעמולה אנטי־צרפתית ואנטי־יהודית דרך שידורי הרדיו ומאמרים בעיתונות המקומית.
למרות המגבלות, ההנהגה בברלין ראתה בהתפתחויות הללו סימן מעודד לכך שהתעמולה הנאצית מצליחה לחדור לתודעה הציבורית במזרח התיכון. במסמכים פנימיים של משרד החוץ ושל מחלקת התעמולה צוין כי "האנטישמיות, כשהיא מנוסחת בשפה דתית או מוסרית, מתקבלת בעולם המוסלמי כעמדה טבעית וצודקת". הדוחות הדגישו כי שנאת היהודים הפכה לכלי מדיני רב־ערך בהשגת אהדה ערבית, שכן היא איפשרה לגרמניה להציג את מאבקה העולמי כמאבק משותף לערבים ולגרמנים כאחד. באחת ההתכתבויות נאמר במפורש כי "המאבק נגד היהדות איננו רק עניין אירופי, אלא עניין עולמי שבו חלקם של העמים המוסלמים גדול וחשוב".
כך, ערב פרוץ המלחמה, התגבשה בבירור מדיניות גרמנית הרואה בעולם הערבי שותף אידיאולוגי ואסטרטגי. אף כי ברוב המקרים לא נחתמו הסכמים רשמיים, גרמניה הצליחה לחדור לתודעת הציבור הערבי באמצעות תעמולה, יחסים אישיים וערוצי השפעה עקיפים. ערב הסעודית, מצרים, עיראק וסוריה הוצבו במוקד מאמצי הרייך, וגרמניה ביססה את גישתה על רעיון מרכזי אחד: כי אנטישמיות חריפה ואיבה ליהודים ולבריטים אינן רק מרכיב אידיאולוגי, אלא אמצעי פוליטי ראשון במעלה להשגת השפעה והשפעה תרבותית בעולם הערבי.
סיכום
במהלך שנות השלושים עברה המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית תהליך של עיבוד מחדש, שבו הוגדרה האנטישמיות באופן מצומצם ומדויק יותר – לא עוד עוינות כלפי עמים שמיים בכלל, אלא שנאה ממוקדת כלפי היהודים בלבד. הבהרה זו, שנוסחה בדיונים הפנימיים של משרדי הממשלה והודגשה במזכרים הרשמיים של משרד החוץ, נועדה להתאים את תורת הגזע למציאות המדינית החדשה שבה ביקשה גרמניה לבסס את מעמדה בעולם הערבי והמוסלמי. ההבחנה בין "יהודים" לבין "שֵׁמִים לא־יהודים" אפשרה להציג את האנטישמיות הנאצית לא כעמדה גזענית עיוורת, אלא כמאבק פוליטי ממוקד נגד "היהדות הבין־לאומית".
ההפרדה המושגית הזאת שימשה בסיס למדיניות חוץ גמישה במזרח התיכון. במקום אידיאולוגיה ביולוגית סגורה שהתנגשה עם המציאות החברתית והדתית של האזור, אימצה גרמניה גישה מדורגת שהתאימה את עצמה למאזן הכוחות האזורי. עמים מוסלמים וערבים הוגדרו כקרובים מבחינה תרבותית ואפילו כ"בני דם לא עוינים", כל עוד לא נכללו בקטגוריה היהודית. תהליך זה, שנמשך מהחלטות חוקי נירנברג ועד לדיונים המדיניים של 1936, אפשר למנגנון התעמולה ולמשרד החוץ להשתמש בתורת הגזע כאמצעי ולא כמחסום: אידיאולוגיה שניתן לפרשה בהתאם לצרכים הדיפלומטיים, תוך שמירה על עקרונותיה הבסיסיים כלפי היהודים.
השינוי לא היה סמנטי בלבד, אלא יצר מצע חדש של יחסים בין גרמניה לעולם המוסלמי. התפיסה המעודכנת של "אנטישמיות כעניין יהודי בלבד" פתחה פתח לשיתופי פעולה עם מנהיגים ערביים ואסלאמיים, שהוצגו כבני ברית טבעיים במאבק נגד הציונות והאימפריאליזם הבריטי. המפגשים של חאג' אמין אל־חוסייני עם נציגי גרמניה, הניסיונות לתרגם את מיין קאמפף לערבית, השידורים בערבית והקשרים עם ערב הסעודית – כל אלה נבעו ישירות מן ההבנה החדשה שגובשה במוסדות הרייך. המדיניות החדשה אפשרה להפוך את האידיאולוגיה הגזעית מקוד סגור של היררכיה ביולוגית לכלי פעולה דיפלומטי, שמסוגל לגייס תמיכה ולהשפיע על דעת הקהל בעולם המוסלמי.
בסיום העשור ניכרה תוצאה ברורה: גרמניה הצליחה לבסס תשתית רעיונית לשיתוף פעולה עם גורמים ערביים ואסלאמיים, שהתבססה על שפה משותפת של עוינות ליהודים ולמערב. הפער שבין האידיאולוגיה הטהורה של "עליונות הגזע הארי" לבין המציאות המדינית נסגר באמצעות הבחנה מכוונת בין "היהודי" כאויב מוחלט לבין עמים שמיים לא־יהודים כבני ברית פוטנציאליים. המעבר הזה, מן התיאוריה הגזעית הסגורה אל הפרקטיקה המדינית האנטי־ציונית, היה אחד הצעדים המקדימים להפעלת מערך התעמולה הנאצית בשפות ערביות עם פרוץ המלחמה, ולגיבוש בריתות רעיוניות חדשות שהעניקו לאנטישמיות הנאצית ממד בינלאומי – כבסיס לשיתוף פעולה פוליטי, דתי ותעמולתי בין הרייך השלישי לבין העולם הערבי.
לקריאה נוספת
- ג'פרי הרף, Nazi Propaganda for the Arab World, ניו הייבן ולונדון: הוצאת אוניברסיטת ייל, 2009.
- גל לירן, "האסלאם בגרמניה הנאצית", אתר עלילונה.
