במאה ה-19 נרשמה השתתפות חריגה של יהודים ממוצא מזרחי בכוחות חמושים שפעלו תחת שלטון האמירים הדרוזים מבית שהאב בהר הלבנון. תופעה זו בולטת במיוחד בקרב יהודי העיירות חאצביא ודיר אל-קמר, קהילות עתיקות יומין אשר התקיימו לאורך דורות במרחב ההררי שבין הגליל ללבנון, ברציפות מאז ימי בית שני. היהודים באזורים אלו חיו בסמיכות לשכנים דרוזים ונוצרים, והשתלבו במרקם החברתי והכלכלי המקומי תוך שמירה על ייחוד דתי ותרבותי. קהילות אלו נחשבו לחלק בלתי נפרד מהמעמד המקומי ונהנו ממידת כבוד ויחס שוויוני מצד השליטים, ובאופן חריג הורשו להחזיק נשק להגנה עצמית. למעשה, יהודי חאצביא ודיר אל-קמר הפעילו כוחות חמושים והשתתפו בלחימה כחלק ממערך צבאי מאורגן עשרות שנים לפני הקמת בר גיורא וארגון השומר בארץ ישראל.
בשנת 1828, כאשר האמיר בשיר השני נדרש לגייס כוחות במאבקו לדיכוי מרד במחוז שכם (ג'בל נבלוס), נכללו בקרב אנשיו כמה עשרות יהודים יוצאי חאצביא ודיר אל-קמר. מדובר באירוע יוצא דופן בקנה מידה עות'מאני-מזרח תיכוני, שבו יהודים לקחו חלק פעיל ומזוין בפעולה צבאית לצידם של שליטים מוסלמים ודרוזים כנגד מרד מקומי. שניים מהלוחמים היהודים אף זכו לציון בשמו של הפטריארך המרוני אנטון בוטרוס ערידה: יוסף בן חיים חצבאני, שנפצע בקרבות מול המורדים, ומרדכי בן שמעון מדיר אל-קמר, שנהרג במהלך הקרבות. העובדה כי שניים אלו שימשו כמפקדים בכירים בצבאו של האמיר מעידה על מידת האמון והכבוד להם זכו.
עדות מאוחרת מאת לודוויג אוגוסט פרנקל, משנת 1855, מאשרת את התופעה של יהודים חמושים בקרב הקהילות הללו: לדבריו, “אם צריך, יודעים [היהודים] להשתמש ברובים ולהילחם כנגד אויביהם.” עדות זו משתלבת עם הזיכרון הקולקטיבי של יוצאי חאצביא, כפי שהשתמר בסיפוריהם של ותיקי ראש פינה, על השתתפותם הפעילה של יהודי ההרים במערכות האזור. בכך מהווים לוחמיה היהודים של חאצביא ודיר אל-קמר פרק כמעט לא מתועד אך חשוב בהיסטוריה של ההשתלבות היהודית במזרח התיכון העות'מאני.
רקע היסטורי
יהודי חאצביא ודיר אל-קמר השתייכו לקהילות יהודיות ותיקות שהתיישבו באזורים ההרריים של דרום לבנון – בגליל העליון ובמיוחד במרחב חאצביא הסמוך לחרמון, ובהרי השוף סביב דיר אל-קמר. קהילות אלו התקיימו ברציפות מאות שנים, וראו את עצמן כממשיכות מסורת יהודית מקומית ארץ-ישראלית, המזוהה עם קהילות המוסתערבים – יהודים דוברי ערבית שהשתקעו באזורים אלה עוד מתקופת בית שני, ולפחות לפי המסורת, לא גלו מעולם מהארץ. יהודי חאצביא היו בנים למשפחות כמו חצבני וזרחיה, שהתפרנסו מחקלאות, גידול צאן, מסחר ורוכלות. גם בדיר אל-קמר נרשמה פעילות יהודית רציפה, ובמיוחד משפחות כמו בן שמעון, שהיו שותפות לחיי המקום לאורך דורות.
הקהילות התקיימו במרחב דרוזי מובהק והיו תחת חסותם של האמירים הדרוזים לבית שהאב, שליטי הר הלבנון. היחסים בין היהודים לדרוזים התאפיינו לרוב בשכנות טובה, כבוד הדדי ושיתוף פעולה. הקהילות היהודיות נהנו מהגנה של הדרוזים בזמן מהומות, ולעיתים אף הגנו הדרוזים בפועל על חייהם. כך למשל, בשחיטות של 1860, כאשר פרצו עימותים קשים בין דרוזים לנוצרים ברחבי לבנון, יהודי חאצביא שימשו כמגוננים על הנוצרים הנרדפים, הסתירו אותם בבתיהם, וזכו להגנה מלאה מהדרוזים שציוו עליהם לפתוח את דלתותיהם "ולא לפחד כלל". היחסים ההדוקים כללו גם שותפות צבאית: במרד נגד מושל עכו ב-1828, כשהאמיר בשיר גייס כוחות מלבנון לעזרתו, שירתו בצבאו גם עשרות לוחמים יהודים מחאצביא ומדיר אל-קמר, חלקם אף שימשו מפקדים בכירים.
יהודי האזורים הללו התלבשו כדרוזים, שמרו על אורח חיים ייחודי, אך ביסוד זהותם ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהנוכחות היהודית ההיסטורית בארץ ישראל. הם קברו את מתיהם סמוך לאבל בית מעכה כדי לקיים את מצוות העלאת העצמות לארץ, וראו בחייהם על הגבול הצפוני המשך לרצף החיים היהודיים ההרריים מתקופות קדומות.
כיבוש מבצר סנור
בשנת 1825 פרץ מרד קשה ואלים באזור הרי השומרון, הידוע בשם ג'בל נבלוס, כאשר האוכלוסייה המקומית, בראשות חמולות בולטות ובהן חמולת ג'ראר, התקוממה נגד מוסטפא פאשא, מושל דמשק. הסיבה הישירה לפרוץ המרד הייתה מדיניות מיסוי נוקשה שנקט המושל, אשר גבייתה בוצעה בכוח הזרוע ונחשבה בעיני האוכלוסייה המקומית כבלתי נסבלת. המרד התפשט במהירות, והמושל התקשה לדכאו, מה שהוביל את הממשל העות'מאני לחפש סיוע חיצוני. על רקע זה גויס האמיר בשיר השני, שליט הר הלבנון מבית שהאב, שהחזיק בכוח צבאי משמעותי והיה בן ברית נאמן של השלטון העות'מאני. על פי ההסכם שנכרת, עמד האמיר בשיר לרשות עבדאללה פאשא, מושל עכו, שגייס גם הוא כוחות רבים, וביחד יצאו לדכא את ההתקוממות.
כחלק מההכנות למבצע הצבאי, גויסו כוחות מכל רחבי הר הלבנון ודרום לבנון, ובאופן חריג לגמרי לנסיבות הזמן, נכללו בהם גם לוחמים מבני הדת היהודית. בקיץ 1828, בעקבות קריאה לגיוס אזורי נרחב של האמיר בשיר, הצטרפו לצבאו כ-100 צעירים יהודים מהכפרים חאצביא ודיר אל-קמר. הצעירים היהודים, בני קהילות ותיקות שראו עצמן חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי המקומי, נטלו נשק ויצאו לקרב תחת פיקודו של האמיר בשיר. היחסים ארוכי השנים של יהודי ההרים עם הדרוזים ועם בית שהאב, שהתאפיינו בחסות, שכנות טובה ושיתוף פעולה, איפשרו את השתלבותם בכוחות הלוחמים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שיהודי חאצביא שירתו לצדם של שליטים מקומיים, אך השתתפותם הישירה בקרב רחב היקף, תחת פיקודו של שליט דרוזי, נרשמה כתופעה ייחודית לתקופה.
הכוחות המאוחדים של האמיר בשיר ועבדאללה פאשא נתקלו בהתנגדות קשה מצד החמולות המקומיות, ובראשן חמולת ג'ראר, שהתבצרה במצודת סנור אשר בג'בל נבלוס. המצודה נחשבה מזה שנים למעוז בלתי חדיר, ושלטון עכו לא הצליח לכובשה בעבר, גם בתקופות שליטים דומיננטיים כמו דאהר אל-עומר ואחמד אל-ג'זאר. המצור על סנור נמשך כארבעה חודשים, והוא היה מבצע צבאי ממושך וקשה. בקרב זה לקחו חלק גם הלוחמים היהודים, שלחמו כתף אל כתף עם הדרוזים ויתר חיילי האמיר בשיר. לאחר שלבים של לחימה קשה, הצליחו כוחותיו של האמיר להבקיע את המצודה ולהחריבה כליל, ובכך לשבור את כוחם של המורדים המקומיים.
בין הלוחמים היהודים בלטו במיוחד שני אישים ששמם נשתמר בתיעוד היסטורי. האחד הוא יוסף בן חיים חצבאני, בן העיר חאצביא, אשר שירת כמפקד בכיר בצבאו של האמיר ונפצע בקרבות מול המורדים. השני הוא מרדכי בן שמעון, תושב דיר אל-קמר, ששימש כקצין ונפל במהלך הלחימה. שמותיהם של שניים אלו הוזכרו במפורש על ידי הפטריארך המרוניטי אנטון פטרוס ערידה, שכתב בסוף המאה ה-19 חיבור מקיף על חייו ופועלו של האמיר בשיר השני, ופרסם אותו בשנת 1900.
השתתפותם של לוחמים יהודים במערכה זו אינה רק תיעוד יוצא דופן לשותפות פוליטית וצבאית בין יהודים לשליטים דרוזים במאה ה-19, אלא גם ביטוי לעומק שורשיהם של יהודי ההרים באזור, ולמידת האמון שזכו לה מצד הממשל הלבנוני. הימצאותם של יהודים חמושים בצבא הדרוזי, במבצע שמטרתו הייתה דיכוי מרד עות'מאני במחוז שכם, ממחישה את מקומם המובהק של היהודים המוסתערבים במרקם החברתי-צבאי של התקופה, ואת נכונותם לקחת חלק פעיל ומרכזי בהגנה על הסדר המדיני בו חיו.
יחס האוכלוסייה ללוחמים היהודים
תופעת הלוחמים היהודים מחאצביא ודיר אל-קמר עוררה תגובות חריגות בכתבי התקופה, והודגשה שוב ושוב בשל נדירותה במסגרת החברתית והפוליטית של ארצות האסלאם במאה ה-19. בניגוד מוחלט לדימוי הרווח של היהודי ככפוף, לא חמוש וחסר השפעה צבאית, בלטה דמותו של היהודי הגלילי או ההררי – חסון, חמוש ונוטל חלק פעיל בקרבות לצד שליטים מוסלמים ודרוזים. הכתיבה ההיסטורית העות'מאנית והלבנונית הכירה בלוחמים היהודים כחלק אינטגרלי מכוחות האמיר בשיר, אך ההתייחסות המשמעותית ביותר הגיעה דווקא ממקורות חיצוניים, שראו בתופעה זו יוצאת דופן.
במיוחד יש לציין את עדותו של הסופר והנוסע האוסטרי לודוויג אוגוסט פרנקל, שביקר בארץ ישראל ובסביבתה באמצע המאה ה-19. בכתביו, שפורסמו ב־1855, תיאר בהתפעלות את קהילות היהודים באזורים אלה, ועמד על כך שלמרות שזוהי אוכלוסייה יהודית במובהק, היא אינה חורגת כלל מהמאפיינים המקומיים של "בני הארץ". פרנקל ציין באופן ישיר את יכולותיהם הצבאיות, וכתב כי "אם צריך, יודעים להשתמש ברובים ולהילחם כנגד אויביהם". תיאור זה אינו מתייחס אל מקרה בודד או מקרי, אלא משקף נורמה שהתבססה בקהילות אלו, בהן היה מקובל כי בני הקהילה יידעו להגן על עצמם, על משפחותיהם, ואף לשרת במסגרת כוחות מקומיים חמושים בעת הצורך.
מעמדם הצבאי של יהודים אלה והשתתפותם הפעילה במאבקים צבאיים, ובמיוחד במסגרת הצבא של האמיר בשיר, הפכו אותם לדמויות מוכרות ומכובדות בחברה הסובבת. היהודים נודעו כאמינים, מסורים, ולעיתים אף נהנו ממעמד של קצונה. שילוב זה של יהדות מקומית עם מסורת לוחמת עורר עניין, פליאה ולעיתים הערכה בקרב בני עדות אחרות, ונצרב בזיכרון ההיסטורי של האזור גם שנים רבות לאחר תום התקופה העות'מאנית.
חורבן הקהילות
בסוף המאה ה־19 החלה התערערות גוברת במעמדן של הקהילות היהודיות בחצביא ודיר אל־קמר, שהובילה בסופו של דבר לחורבן קהילות אלו. בין הגורמים המרכזיים לכך היו עלילות דם, האשמות שווא מצד גורמים נוצריים על חטיפת ילדים לצורכי פולחן, שהופצו באזור לאחר דעיכת גל האלימות הגדול בין הדרוזים והנוצרים בשנות ה־60 של המאה. אותן עלילות דם – שהופיעו במפורש בסיפורי הקהילה – עוררו חרדה עמוקה בקרב היהודים שנותרו במקום, שכן במציאות החדשה שבה הדרוזים כבר לא שלטו ביד רמה, קיים היה חשש ממשי שגורמים נוצריים יבקשו להאשים את היהודים על מנת להסיט מהם את האחריות לאירועים הקודמים או לשסות בהם את השלטון העות'מאני.
המצב החמיר כשמתח עדתי וחשדנות בין כל העדות הפכו את היהודים לפגיעים במיוחד. סיפורי הקהילה מציינים במפורש את החשש שעתה, כשכוחם של הדרוזים נחלש, "יחפשו שני הצדדים שעיר לעזאזל" – ואת היהודים יבחרו לכך. בעקבות זאת עזבו רבים מהם את בתיהם. גביר יהודי מדמשק בשם שמעיה אנגל ארגן את חילוצם של כ־400 איש בעזרת שיירת פרדות וחמורים, שבוצע על ידי שותפים עסקיים שלו ממג'דל שמס, שהעבירו את יהודי חצביא לדמשק, שם סיפק להם קורת גג ומזון למשך תקופה. העוזבים מצאו את רכושם מוחרם ואת בתיהם תפוסים על ידי דרוזים. רק משפחות מעטות שבו מאוחר יותר – וגם הן מצאו קהילה הרוסה ומובסת.
הקהילה חדלה להתקיים סופית בשנת 1895, כששליחי הברון רוטשילד הגיעו לחצביא והציעו לשרידים לעבור לראש־פינה ולעבוד בבית החרושת לטוויית משי. היהודים נענו להצעה – ובכך נחתמה פרשתה של קהילה עתיקה, מוסתערבית, ששמרה דורות על זיקה למסורת הארץ־ישראלית הקדומה, אך הפכה לבסוף לקורבן של עלילות, מתחים אזוריים ופוליטיקה עות'מאנית משתנה.
לקריאה נוספת
- יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל – כרך שמיני – שלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת כתר ויד בן צבי, עמ' 27-26
- נתן שור, תולדות עכו, דביר, תש"ן-1990.
- עיתון הד המזרח, 24 דצמבר 1948.
- בשארה דומאני, לגלות מחדש את פלסטין: סוחרים ואיכרים בג'בל נבלוס, 1700–1900, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 1995.
- ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984, עמ' 334.
- מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עם עובד ודביר, תשכ"ו, עמ' 598.
- ויקטור גרן, תרגום: חיים בן־עמרם, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, כרך ז': הגליל (ב), ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ז, עמ' 159-160.
- העיתונים הערבים והמרד הדרוזי, הארץ, 3 בדצמבר 1925
- מאיר בר-אשר, "הדת הדרוזית", בתוך בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 398
- השריד מחצביה, מעריב, 12 ביולי 1957
- דר, שמעון, יהודי החרמון, עת-מול 45, 1982, עמ' עמ' 10–11
- מאמר של י' ריבלין באתר דעת
- יוחאי בן-גדליה, הכהן הגדול מאחיו, סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה
