הכרזת הלח"י על מלחמה בבריטים פורסמה ב־1 בנובמבר 1943, ימים ספורים לאחר בריחת ה-20 מלטרון. עצם הבריחה נתפסה כנקודת מפנה בתולדות הארגון – מאירוע של הישרדות והצלה למהלך סמלי של חידוש הכוח המחתרתי. בעיתון המחתרתי "החזית" (גליון ה') נוסחה ההכרזה כפתיחת "חזית המלחמה להקמת המלכות העברית". היא לא הוצגה כהודעה טכנית בלבד אלא כקריאה היסטורית, שמיקמה את לח"י במסורת של מהפכות עולמיות – מהסוציאליסטים המהפכנים ברוסיה ועד לוחמי החופש הפולנים – ובו בזמן כהמשכה הישיר של ההיסטוריה היהודית, מימי בר כוכבא ועד דור השואה.
הטקסט מחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מדגיש נדבך אחר במאבק: החלק הראשון מציג דחייה חריפה של "התפיסות הפרגמטיות" בציונות – התיישבות, קונגרסים דיפלומטיים, הסתמכות על מעצמות זרות – ומגדיר אותן כפנטזיות. במקום זאת, מציב הלח"י את המלכות העברית כיעד ריאלי יחיד, שניתן להשגה רק באמצעות מלחמת נשק. החלק השני מתאר את האויב הבריטי ככוח מסוכן ורמאי לא פחות מחייליו ושוטריו, ומצדיק מעבר ממגננה להתקפה גלויה, שתזכה לבסוף גם לתמיכת עמים אחרים. החלק השלישי מרחיב את היקף החזית: המאבק מוצג כעולמי, רב־ממדי – בעיתונות, בשידור, בשירה – אך בראש ובראשונה מזוין, ובלב המאבק ניצבת ארץ ישראל.
מעבר לחשיבותו כהכרזה פוליטית, הטקסט מגלם יסודות רטוריים ואידיאולוגיים ייחודיים ללח"י. הוא שוזר מוטיבים משיחיים ("משיח בן יוסף ומשיח בן דוד"), שואב השראה מדמויות מהפכניות יהודיות מכל הצדדים הפוליטים (לאון טרוצקי, קלרה צטקין [שבטעות הוצגה כיהודיה 1], שלום שוורצבארד, הרשל גרינשפן, דוד פרנקפורטר) ומציב את עצמו כתגובה למשבר הגדול של העם היהודי בשואה וביישוב. בכך, ההכרזה אינה רק הצהרה על התחלת עימות מזוין מול הבריטים אלא גם מסמך מניפסטי, שמבקש להעניק לבריחה מלטרון משמעות מיסטית והיסטורית: מעבר מתבוסה ותבוסתנות להתקוממות כוללת שתקים את המלכות העברית.
ההכרזה
חלק א'
אנחנו פותחים את חזית המלחמה להקמת המלכות העברית. וילעיגו מלעיגים כי פנטסטים אנחנו. ויגידו מגידים כי אין בנו חוש המציאות.
ואנחנו אומרים, כי המה פנטסטים; ואנחנו אומרים כי הם אין בם חוש מציאות.
כי דמיון שוא הוא, שאפשר להקים מלכות עברית על ידי רכישת דונמים ובנין בתים. ולא פחות מזה דמיון שוא הוא, כי אפשר להקים מלכות עברית בעזרת ידידים-אוהדים. כמו כן נתבדתה הדעה, שאפשר להקים מלכות עברית בכוח רצונם של עמים להפטר מיהודים. ועל אחת כמה וכמה שלא תקום מלכות עברית על ידי כינוסים והכרזות.
פנטסטים הם כל אלה, ההולכים באחת הדרכים הללו או אפילו בכולן יחד.
וריאליסטים הם אלה, המאמינים שכל אלה יכולים להיות כוחות-עזר, עורף לעם לוחם מלחמת הנשק לחירותו. פנטסטים הם אלה, החושבים כי תיתכן עלייה, רכישת קרקעות, משק והגנה בלא שלטון עברי בארץ. בלתי ריאליים הם אלה הרואים בגזירות, בהגבלות, "בספרים-הלבנים" ובמשפטים אך מקרי קוניוקטורה בלבד.
כל אלה, לא פחות מהפחת רעיון הפדרציה, לא פחות מנכליהם בלבנון, כל אלה הם ביטוי עקבי לרצונו של הבריטי לשלוט פה עדי עד.
ויודעים הם, כי יוכלו לשלוט על אחרים. ויודעים הם כי לא יוכלו לשלוט על העם העברי, לאחר שיכה שרשים באדמתו, לאחר שיגשים בכל כוח כיסופי הדורות, בכל כשרונו הגאוני שהובלט ברחבי העולם, את המלכות העברית.
את זאת מבין האויב ואת זאת הוא רוצה למנוע בכל כוח.
ועל זאת נוכל רק להתגבר בכל כוח.
ואל תאמרו דלונו –
משברים קטנים מאלה שעברו עלינו עתה, הולידו את טרוצקי ואת קלרה צטקין 1, את שורצברד', את גרינשפןי ואת פרנקפורטרי. את הכוחות הנפשיים העצומים האלה שהוציאו כוחותיהם לריק בשדות נכר.
משברים קטנים מאלה הולידו את הרצל, את נורדוי, את ז'בוטינסקי; הולידו בילו"יים וחלוצים. והמשבר האיום שעובר על תפוצות הגולה, והמשבר והאכזבה העמוקים שעברו ועוברים יום יום על הישוב העברי בארץ, יולידו את הכוח העצום למלחמת חירות זו.
עוד לא היה משבר כזה, עוד לא היה טבח כזה, עוד לא הייתה נבזות ורמאות כזו ביחס אלינו. ועל כן יקום כוח (ואת צעדיו אנו כבר שומעים כיום!) אשר עוד לא היה כמוהו בארץ. על כן תתחולל מלחמה אכזרית ואיומה, אשר עוד לא הייתה כמותה מימי בר-כוכבא.
כי אנחנו עקשנים בני עקשנים; כי אנחנו בני עם עתיק וגדול; כי אנחנו נושאי תרבות ראשונה במדרגות תרבויות העולם; כי אנחנו ילידי טבח עולמי שעוד לא היה לנו כמוהו; כי אנחנו ילידי שנאה אשר עוד לא ידענו כמותה, שנאה לגולה, שנאה לטובה ועל כולם שנאה לעמלק, אשר התיצב על דרכנו, דרך הגאולה, אשר זינב את נכשלינו נותלשינו בזדון ובמרמה. ואנחנו נושאי כמיהה גדולה, כמיהת דורות על דורות, למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד שיבואו ובדמם ובחכמתם יקימו לנו המלכות, מלכות עברית.
חלק ב'
ואנחנו יודעים: האויב הוא חזק, האויב הוא גדול, ועל כולם; האויב הוא מסוכן. ויותר אשר יש לפחד את נציביו, שוטריו וחייליו יש לפחד את נכליו ותככיו. אנחנו יודעים עכשיו, את מה שלא ידענו לפני עשרים וחמש שנה. שילמנו הרבה שכר-לימוד – אבל למדנו ולא נשכח. אנחנו לא נשכח.
מדמים יולדנו וכדי שלא יטביעונו שוב בדם – בשם נעשה את דרכנו. כדי שלא נצטרך שוב לעמוד כעניים בפתח, מבקשי ויזות-מעבר וויזות-כניסה, מבקשי נציגות ומבקשי-דגל ומבקשי-אוזן-קשבת – נעבור למלחמת-התקפה באויב, בשמנו אנו ורק בשמנו אנו.
ובעלי ברית יימצאו, אולם לא אנחנו נתחנן בפניהם שיקבלונו בתוכם, כי אם הם יבואו אלינו ויושיטו לנו יד. כי לא יחידים נהיה, ולא יחידים אנו היום, אשר רומו ועוד ירומו על ידי בריטניה מלכת הרמאים בעולם. רומו ועוד ירומו, שונאים ועוד ישנאו רבים. וכמו שייפתחו (וכבר נפתחו!) דלתות יהודים, וכמו שיושטו (וכבר הושטו!) ידי יהודים לקבל באהבה והערצה את פני לוחמי חירות עבריים להלינם, להאכילם, להשקותם, לסעדם ולהגיש להם עזרה בפועל, כן תופעה (והרבה מאוד הפתעות נעימות צפויות לנו כאן!) ידים, ידי עמים, המוכנות לעזור למלחמתנו, אך ורק בתנאי שזו תהיה מלחמה ממש.
אפופי ריקנות, איבה ואי-הבנה מסביב, עמדו עוד לוחמי החירות לפני שנתיים בישוב העברי. אהודים ויקרים עומדים הם כבר היום בקרב אותו ישוב שהתחיל להבין. בתי יהודים נפתחו לרווחה לקבל פני לוחמים עבריים בציון בברחם ממאסר בריטי במולדת. כך עומד העם והיישוב עוד היום, אפוף ריקנות ואדישות מסביב, וכך, עם התחלת הקרב ממש באויב השנוא והבזוי, יעמוד העם והישוב מחר בין עמים ידידים ועוזרים.
כי אל"ף: הרבה כבר רומו ואוכזבו ועוד רבים ירומו ויאוכזבו מחר.
כי בי"ת: יש ידיים עוזרות ויש אפילו ביירונים לעם, העומד במלחמת דמים לחירותו.
ובכל זאת תהיה המלחמה כבדה.
אבל היא תהיה.
חלק ג'
היא תהיה בכל רחבי העולם, בכל הדרכים, בעל פה ובכתב, בשיר ובסיפור, בשידור ובעתון, אך על כולם היא תהיה במעש.
ממחנק לרוח העברית ברחבי רוסיה, יקומו מכבים למלחמת מלכות ישראל.
מבארות דמים במחנות-הסגר באירופה הנאצית, יקומו טרוצקים למלחמת מלכות ישראל.
מנבכי ימים שבלעו סטרומות, מבתי סוהר בציון, יקומו יאירים למלחמת מלכות ישראל.
ותהי זאת התנערות מאבק גלויות, טביחות ואכזבות, התנערות למעשים.
ובכל רחבי העולם ובכל הדרכים, ואף בביתו הוא, מבעד לערפל הכבד והלחלוחי שלו בלונדון תשיג את האויב את האוקופנט של הארץ העברית, היד הלוחמת.
כך נלחמו אירים, כך נלחמו סרבים וכך נילחם גם אנחנו. בכל העולם ובכל הדרכים.
אך בראש וראשונה תהי המלחמה כאן, בציון, כאן – הלב, כאן – המוח, מכאן – הרעיון, מכאן – השליחים. וכאן החזית המרכזית. ולא ישב זר על כסא השלטון בציון. לא ישב! ולא יכה שוטר בריטי יהודים בציון, לא יכה! ולא תנבל לשון בריטי את פיה בדברי תועבה. מוחם ימוגר, ידם תקוצץ, לשונם תיכרת, חייהם ורכושם, ביתם וגופם ירוסקו ללא רחם.
וכבר אנו שומעים היום בשמחה את קולות הנוער העברי, המתנער מכבלי מפלגות ישנות, הזיות ישנות, אמונות תפלות.
אנו רגישים יותר מאחרים, כי אנו עמדנו עד כה יחידים בחזית זו. וחושנו זה המעודן והרגיש מבשרנו: מתחת לאדמה מתהולל משהו, תוסס משהו. זה שטמון בהגיון התהליך – הלוך ובא. מוכרח לבוא.
אנו בינתיים התאוששנו. אנו בינתיים העמקנו. אנו בינתיים טוהרנו וצורפנו בכור הדם והסבל, למלחמת קודש זו. ומן הפריפריות אנו רואים מתקרבים אלינו כוחות רעננים, כוחות מתפכחים מדמיונות שוא, כוחות מאוכזבים, כוחות משתוקקים.
אנחנו פותחים על כן את מלחמת החירות הקדושה".
לקריאה נוספת
- נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010.
הערות שוליים
- כחלק ממגמת הפיאור של יהודים מכל תחומי החיים, הלח"י בטעות תייגו את קלרה צטקין כיהודיה. הטעות נובעת מפרופוגנדה נאצית שבמשך שנים תייגה אותה כחלק מהעם היהודי, במטרה להוריד מאמינותה. כך נאמר ב-Jewish Telegraphic Agency, מתאריך ה-8 באוגוסט 1932: "בהתעלמות מן העובדה שקלרה צטקין, קומוניסטית ותיקה, היא ממוצא ארי, מכנה אותה העיתון הנאצי כאן יהודייה ומבקש להפיק רווח תעמולתי מכך, בקשר לאפשרות שעל פי המסורת, בהיותה חברת הפרלמנט הוותיקה ביותר, תפתח היא את ישיבות הרייכסטאג החדשות. בעוד ש־"Vossische Zeitung" מתעקש שקלרה צטקין היא ממוצא ארי, ובעוד שידוע כי בעלה היה יהודי ולא היא, כותב ה־"אנגריף": "צטקין מעולם לא הייתה קשורה לגרמניה, ואין זה פלא, שהרי אינה גרמנייה אלא יהודייה. לכן אנו שואלים: האם נסבול שיוטל על האומה הגרמנית אות קלון כזה, בכך שתותר ליהודייה המתגוררת במוסקבה ומצייתת לפקודות ממוסקבה לפתוח את הרייכסטאג שלנו?" גם ה־"Voelkische Beobachter" משתדל להוכיח שקלרה צטקין היא יהודייה, ומשתמש בכותרת: "יהודייה רוצה לנאום בפתיחת הרייכסטאג". לא זו בלבד שזו אירוניה של הגורל, אלא גם סמליות, שיהודייה ממוסקבה תפתח את הרייכסטאג, טוען ה־"Beobachter", ומביע תקווה כי זה יהיה הרייכסטאג האחרון".
