המדיניות הנאצית כלפי הקראים בתקופת מלחמת העולם השנייה אופיינה בגישה ייחודית שסטתה מהקו הנוקשה שננקט כלפי היהדות הרבנית, והתנדנדה בין תיאוריות גזעיות לבין שיקולי ריאל-פוליטיק. בעוד שהחוקים הנאציים הגדירו יהודי על פי דת או גזע, הצליחו הקהילות הקראיות בגרמניה, בצרפת ובשטחי ברית המועצות הכבושים לשכנע את מנגנוני הבירוקרטיה והמחקר הגרמניים כי מוצאם האתני אינו יהודי, אלא טורקו-טאטרי. הכרה זו הובילה לפטור רשמי של הקראים מהחקיקה האנטי-יהודית ומרדיפות הגזע, ובכך ניצלו חייהם של כ-12,000 קראים באירופה בזמן שחלק ניכר מיהדות אירופה הושמד.
השורשים ליחס המועדף של הנאצים נעוצים במעמדם המשפטי של הקראים תחת האימפריה הרוסית והקיסרות האוסטרית החל מסוף המאה ה-18. בעקבות סיפוח חצי האי קרים וחלוקת פולין, החלו השלטונות להפריד בין הקראים ליהודים הרבניים, לא רק על בסיס דתי אלא גם על בסיס "יעילות חברתית", תוך ציון העובדה שהקראים עסקו בחקלאות ועטו לבוש מקומי. תהליך זה הגיע לשיאו בחקיקה הצארית, ובפרט בצו של פיוטר סטוליפין משנת 1910, שהבהיר כי הקראים נהנים מזכויות אזרחיות שוות לאלו של נתינים רוסים ואינם כפופים לחוקים המפלים את היהודים. תקדימים היסטוריים אלו שימשו נקודת מוצא מכרעת עבור המדענים והבירוקרטים הנאצים בבואם לקבוע את גורל הקבוצה.
מרכיב אידיאולוגי מרכזי שסייע להישרדות הקבוצה היה אימוץ תיאוריית המוצא הטאטרי-כוזרי, שקודמה על ידי המנהיג הרוחני סראייה שפשאל. שפשאל טען כי הקראים אינם צאצאים של גולים מיהודה, אלא של שבטים חזריים וטאטריים שקיבלו על עצמם את דת המשה המקראית ללא התלמוד. הטיעון לפיו אבותיהם לא שהו בארץ ישראל בזמן צליבת ישו, לצד הדמיון החיצוני והלשוני לטאטרים, התיישב עם האינטרסים האסטרטגיים של גרמניה הנאצית 1. הנאצים ביקשו לטפח בריתות עם קבוצות אתניות לא-סלאביות במזרח, והחשש מפגיעה ביחסים עם העולם המוסלמי והטורקי הוביל לכך שהימלר וגורמי האס-אס בחרו להחריג את הקראים מהפתרון הסופי, למרות ספקות גזעיים שעלו מעת לעת.
בשלבים המאוחרים של המלחמה, המדיניות כלפי הקראים הפכה לכלי בשירות המאמץ המלחמתי הגרמני. הכנסתם תחת חסות האינטרסים של הרייך אפשרה גיוס של מאות קראים ליחידות צבאיות במסגרת הוורמאכט והוואפן-אס-אס, שם שירתו לצד הטאטרים. למרות מקרים חריגים של רצח המוני בקייב ובקרסנודאר, שנבעו לרוב משיקולי ביטחון מקומיים או חוסר תיאום, המדיניות הרשמית נותרה עקבית בהגדרת הקראים כקבוצה נפרדת. מצב זה יצר פתח הצלה ייחודי, שבו יהודים רבניים ניסו לעיתים להינצל ממוות ודאי על ידי אימוץ זהות קראית מזויפת, תוך ניצול העובדה שהגרמנים ראו אפילו בברית המילה הקראית פעולה היגיינית ולא פולחן דתי יהודי.
הקראים ברייך השלישי ומערב אירופה
תחילת העיסוק הנאצי הממוסד בשאלת הקראים התעוררה בשנים 1937-1938, בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון והחלת חקיקה אנטי-יהודית מפלה. קבוצה של 18 קראים שהתגוררו ברייך, אשר שירתו כקצינים בצבא הלבן של הגנרל וראנגל, הגישו עתירה למשרד הפנים הגרמני בבקשה שלא להיות מזוהים כיהודים. פנייה זו אילצה את הבירוקרטיה הגרמנית לבחון את מידת יהדותם של הקראים במונחים של מוצא אתני ודת, תוך התייעצות עם מומחים מהקהילה המדעית בגרמניה.
המאמצים של הקהילה הקראית בגרמניה נשאו פרי ב-5 בינואר 1939. סרגיי פון דובאן, מנהיג הקהילה הקראית בגרמניה, קיבל מכתב מהלשכה לחקר גזע, גוף שהיה כפוף למשרד הפנים ולמפלגה הנאצית. במכתב הרשמי נאמר כי אין לראות בעדה הקראית קהילה דתית יהודית כמשמעה בחוק האזרחות של הרייך. עם זאת, הלשכה נמנעה מקביעה גורפת לגבי מוצאם הביולוגי וציינה כי לא ניתן לקבוע שהקראים בשלמותם הם ממוצא בעל קשר דם, שכן הסיווג הגזעי של הפרט אינו יכול להיקבע ללא שהיות על ידי השתייכותו לעם מסוים, אלא על פי מוצאו האישי ומאפייניו הגזעיים-ביולוגיים. פסיקה זו יצרה תקדים משפטי רב ערך ששימש את הקראים מאוחר יותר בשטחים הכבושים.
במקביל לקביעה המנהלתית, המחקר הגרמני בשנים אלו הציג חוסר אחידות. מכוני מחקר כמו מכון ואנזה והמכון הגרמני לחוץ לארץ בחנו האם הקראים חולקים אבות קדמונים משותפים עם יהדות אשכנז. חלק מהחוקרים, כמו פרופסור לותר לופלר מאוניברסיטת קניגסברג, טענו בפברואר 1939 כי מדובר ב"ארגון יהודי מוסווה" שנועד להקל על חדירת יהודים לרוסיה הצארית. למרות הסתייגויות אלו, הפסיקה הרשמית של הלשכה לחקר גזע גברה על עמדת האס-אס המוקדמת מ-1938 שנטתה לסווגם כיהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתרחבות הכיבוש לפולין ב-1940, הוחלה ההחלטה מ-1939 גם על הקראים בשטחי הגנרלגוברנמן, והם הוחרגו מהצעדים האנטי-יהודיים.
סוגיית הקראים במערב אירופה התמקדה בקהילה של כ-250 נפש בצרפת, שחלקם הגיעו כפליטים מהמהפכה הרוסית בשל זיקתם למשטר הצארי. בשנת 1941 ניסה ממשל וישי, באמצעות הקומיסריאט לענייני יהודים, להגדיר את הקראים כיהודים ולחייבם ברישום במפקד האוכלוסין. הקראים בצרפת, שהתאגדו תחת איגוד הקראים בצרפת, התנגדו נחרצות וסירבו להירשם כיהודים. הם גייסו לעזרתם את מישה קדיה, מנהיג קהילת המהגרים הגיאורגים, שהיו לו קשרים ענפים עם פקידים נאצים בכירים.
ב-26 בספטמבר 1941 ביקרה משלחת קראית במטה הקומיסריאט בפריז והציגה מסמכים ומחקרי הוכחה לכך שבמדינות כמו רוסיה, רומניה והונגריה הם מעולם לא נתפסו כחלק מהקהילה היהודית. נשיא האיגוד, סימון קסאס, פנה במכתב למנהל הקומיסריאט, חוויאר ואלט, ושטח שורה של טיעונים: הקראות היא אמונה עצמאית המכבדת את הברית הישנה אך שוללת את היהדות התלמודית; הקראים מעולם לא קיבלו יהודים לקהילותיהם ומעולם לא התערבבו בהם; ומוצאם הוא טורקי-קרימאי ולא שמי. למרות הטיעונים המלומדים, ואלט סירב תחילה לבטל את הצווים.
המפנה בצרפת חל בסתיו 1942 בעקבות לחץ גרמני גובר. רשויות הגזע הצרפתיות נאלצו לבחון מחדש את מדיניותן כדי שלא תסתור את הקו הרשמי שאומץ בגרמניה ובמזרח אירופה. בינואר 1943 נכנע הקומיסריאט ללחץ הגרמני וחזר בו מעמדתו המקורית. במכתב מ-13 בינואר 1943 הובהר כי לפי החלטה מהעת האחרונה, הקראים אינם נחשבים עוד כמשתייכים לגזע היהודי, בתנאי שהם נושאים כרטיסי זיהוי קראיים. החלטה זו הייתה סופית, והקהילה הקראית בצרפת חיה ללא הפרעה תחת הכיבוש הגרמני, תוך שהיא חומקת מהרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי צרפת.
חקירת המוצא הקראי תחת הכיבוש
עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות בקיץ 1941, ניצבו רשויות הכיבוש מול הצורך לקבוע מדיניות ברורה כלפי הקהילות הקראיות המקומיות, בייחוד בליטא ובחצי האי קרים. באוגוסט 1941 נשלחה משלחת של שלושה פקידים גרמנים ממשרדו של הגנרלקומיסר של קובנה לעיר טרוקי, מרכז קראי חשוב בליטא. המשלחת נפגשה עם החכם הקראי של פולין, סראייה שפשאל, ועוזרו שמעון פירקוביץ'. המנהיגים הקראים הציגו בפני הגרמנים את עיקרי אמונתם, סקרו את היסטוריית ההתיישבות הקראית בפולין והציגו מסמכים וחפצים היסטוריים שמטרתם הייתה לשכנע את הגרמנים בזהותם כקבוצה לא-יהודית ולהדגיש את שירותם למען המדינה הפולנית.
הפקידים הגרמנים התרשמו לטובה מהעדויות והגישו דו"ח חיובי לד"ר אדריאן פון רנטלן, הגנרלקומיסר של ליטא. הדו"ח קבע כי מבחינה חזותית, הקראים יוצרים רושם "טאטרי-אסיאתי-קרוב" עם מאפיינים כמו עצמות לחיים בולטות ואף שאינו מעורר רושם יהודי. הודגש כי לא תועד מקרה של נישואי תערובת עם יהודים ב-530 השנים האחרונות וכי שפתם היא ניב טורקי עתיק הנקי מז'רגון יידי. על בסיס המלצות אלו, הוציא פון רנטלן ב-1 בספטמבר 1941 הוראה לקומיסרים באזורי קובנה, וילנה ושאולאי, לפיה אין לראות בקראים יהודים.
במקביל לחקירות המנהליות, עשו הנאצים שימוש בידע של חוקרים יהודים כדי לפתור את "חידת המוצא הקראי". מחקרים אלו נערכו בו-זמנית בגטאות וילנה, ורשה ולבוב על ידי מלומדים יהודים שעבדו לעיתים תחת הוראה ישירה ותחת איום קיומי. בגטו וילנה, ההיסטוריון זליג הירש קלמנוביץ' הצטווה בשנת 1942 לאסוף ולתרגם חומרים הנוגעים למוצא הקהילה הקראית. ביומנו, בערך מיום 15 בנובמבר 1942, תיאר קלמנוביץ' את עבודתו על תרגום ספרו של החכם הקראי והתייחס באירוניה לניסיונות הקראים להתנער ממוצאם היהודי: "הוא גאה במוצאו הטורקי-טטארי. יש לו הבנה טובה יותר בסוסים ובנשק מאשר בדת, למרות שהוא דתי במובן הנוצרי".
בגטו ורשה, הפרופסור מאיר באלאבן וד"ר יצחק שיפר נדרשו להכין ניירות מחקר על מוצא הקראים. מחקריהם הגיעו למסקנה כי הקראים אינם ממוצא יהודי ויש להם מעט מאוד במשותף עם היהודים. בלבוב, התבקשו הפרופסור פיליפ פרידמן, ד"ר לייב לנדאו וד"ר יעקב שאל להביע את דעתם. בדו"ח שהגישו, הם פירטו את הטיעונים המדעיים השונים אך שמו דגש מיוחד על החוקרים הגורסים כי הקראים הם ממוצא טורקו-טאטרי ולכן אינם קשורים גזעית ליהודים. חוקרים אלו הבינו כי קביעה על מוצא יהודי תגזור כליה על הקראים, ולכן הטיית המסקנות המדעיות הייתה במידה רבה ניסיון להציל את חייהם של אלפי בני אדם.
הדיון באקדמיה הנאצית ובמשרדי הממשל בברלין נותר חלוק. אנשי הסגל של משרד המזרח של אלפרד רוזנברג, בהם ד"ר פריץ שטייניגר וד"ר יוהנס בנזינג, היו מעורבים עמוקות בחקירת השאלה הקראית. ב-13 ביוני 1943 הוציא ד"ר גאורג לייבברנדט, ראש המחלקה המדינית במשרד המזרח, מזכר רשמי שסיכם את המדיניות: "הקראים שונים מהיהודים מבחינה דתית ולאומית. הם אינם ממוצא יהודי, אלא נתפסים כעם ממוצא טורקו-טטארי הקשור קשר הדוק לטאטרים של קרים". לייבברנדט קבע כי יש להתייחס אליהם כאל העמים הטורקו-טאטריים האחרים, אך הוסיף סייג גזעי לפיו ערבוב בין קראים לגרמנים אסור.
למרות הקו הרשמי שנטה לטובת הקראים, גורמים מסוימים בבירוקרטיה הגזעית ובמנגנוני הביטחון המשיכו להביע ספקות. היו חוקרים שראו בהם קבוצה שאימצה את דת משה אך נותרה בעלת "דם זר", בעוד אחרים המשיכו לחפש סימנים ל"יהדות מוסווית". חילוקי דעות אלו הובילו לכך שהמעמד המוגן של הקראים נשען לא פעם על שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים של המלחמה במזרח ועל הרצון להימנע מפגיעה ברגשותיהם של בעלי הברית הטאטרים, יותר מאשר על הסכמה מדעית גזעית חלוטה.
יישום המדיניות בחזית המזרחית
עם כיבוש חצי האי קרים בנובמבר 1941, ניצבו יחידות האיינזצגרופן בפיקודו של אוטו אולנדורף בפני הדילמה של סיווג שלוש קבוצות יהודיות לכאורה: יהודי אירופה דוברי היידיש, הקרימצ'אקים והקראים. בעוד שלגבי היהודים האשכנזים לא היה ספק, הגרמנים התלבטו לגבי שתי הקבוצות האחרות שהתגוררו בקרים מאות שנים ונטמעו תרבותית באוכלוסייה הטאטרית-מוסלמית. ב-5 בדצמבר 1941 החליט אולנדורף להחריג זמנית את הקראים והקרימצ'אקים מחובת הרישום כיהודים עד לבירור נוסף מול ברלין. התשובה שהתקבלה מברלין קבעה כי לקראים "אין דבר במשותף עם היהודים מלבד האמונה". בעקבות זאת, בעוד שמרבית 8,000 הקרימצ'אקים נרצחו עד ינואר 1942, הקראים בקרים הופרדו מהגורל היהודי בהוראה ישירה של רייכספיהרר אס-אס היינריך הימלר.
החלטת הימלר, שהועברה לאולנדורף בין ה-5 ל-8 בדצמבר 1941, הייתה ככל הנראה הוראה בעל פה שנועדה למנוע יצירת תקדים מחייב בכתב, דבר שאפשר לו לשנות את דעתו בעתיד. הימלר הסתמך על דיווחי ה-איינזצגרופן ועל מחקרים של מחלקת VII במשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA). למרות שמפקדות מקומיות של הוורמאכט, כמו זו שבפודוסיה, רשמו בתחילה את הקראים כ"יהודים ללא תלמוד", המדיניות המרכזית הגנה עליהם. בחלוף הזמן, מעמדם בקרים הפך לבלתי ניתן לערעור, עד כדי כך שבאוקטובר 1942 נענו הגרמנים לבקשת אישיות קראית ושחררו עשרות רוסים אתנים "יהודים" שנתפסו בכפרי קרים, בטענה שהם מקיימים פולחן קראי בלבד.
למרות הקו המגן הרשמי, יישום המדיניות בשטח ידע החרגות דמים שנבעו משיקולי ביטחון מקומיים וחוסר תיאום. המקרה הבולט ביותר התרחש בבאבי יאר שבקייב בסוף ספטמבר 1941; מאות קראים מקומיים נסחפו לתוך מבצע החיסול ההמוני שבוצע על ידי זונדרקומנדו (אס אס) כצעד תגמול על פיצוץ בניינים בעיר על ידי סוכנים סובייטים. למרות שהגרמנים היו זקוקים לשעיר לעזאזל מיידי והשמידו את קראי העיר לצד היהודים, שבועיים לאחר הטבח פרסם מדור התעמולה של עיריית קייב הודעה רשמית לפיה "קראים אינם יהודים". מקרה חריג נוסף אירע בקרסנודאר שבצפון הקווקז באוגוסט 1942, שם נרצחו עשרות קראים לצד היהודים המקומיים על ידי האיינזצגרופן, ככל הנראה בשל היעדר הגנה מצד מנהיגות קראית מאורגנת או החלטה מקומית של מפקד היחידה החדש, ולטר בירקאמפ.
ההגנה על הקראים הייתה חלק בלתי נפרד מה"פוליטיקה המזרחית" של אלפרד רוזנברג ומשרד המזרח. רוזנברג ראה בקראים ובקבוצות אתניות לא-סלאביות אחרות גשר לביסוס השלטון הגרמני בברית המועצות ובעולם המוסלמי. היחס המועדף נועד להשיג דיבידנדים פוליטיים במזרח, בייחוד לאחר המפלה בסטלינגרד, כשהגרמנים ביקשו לשמר את הברית עם הטאטרים בקרים ודרכם עם טורקיה.
משרד המזרח טען כי הקראים נבדלים מהיהודים בדתם ובלאומיותם, ושיקולים פרגמטיים אלו גברו לעיתים אף על הדוגמה הגזעית. במזכר פנימי מ-7 במאי 1943, שנשלח לקומיסרים ברייכסקומיסריאט "אוסטלנד" ו"אוקראינה", הובהר כי יחס נוקשה כלפי הקראים עלול לעורר תרעומת בקרב הטאטרים ולפגוע במטרות המדיניות המזרחית של הרייך. גישה זו יצרה מציאות שבה המדיניות כלפי הקראים לא הקצינה עם התקדמות המלחמה, בניגוד למדיניות כלפי היהודים, אלא דווקא התגמשה בשל אילוצי השעה והצורך בתמיכה של עמי המזרח.
שיתוף פעולה צבאי ופוליטי
בשלביה המאוחרים של מלחמת העולם השנייה, ככל שהמצב בחזיתות הפך קריטי עבור גרמניה, תורגמה המדיניות המועדפת כלפי הקראים לשיתוף פעולה צבאי ופוליטי הדוק. מסמכים גרמניים חושפים כי מספר ניכר של קראים גויסו לשורות הכוחות המזוינים הגרמניים. ממכתב ששלח גרהרד קלופפר, מזכיר מדינה בלשכת המפלגה, ב-27 בספטמבר 1944, עולה כי כ-500 עד 600 קראים מחצי האי קרים שירתו בוורמאכט, בוואפן-אס-אס ובלגיון הטאטרי. קראים אלו שירתו לרוב לצד הטאטרים של קרים בתוך שישה גדודים טאטריים שהיו תחת פיקוד של קצינים גרמנים. קלופפר הדגיש במכתבו כי בשל היחסים הקרובים בין הטאטרים לקראים, אין לנקוט צעדים נגד האחרונים כדי לא לעורר תרעומת בקרב הטאטרים, אך ביקש לעקוב אחר התנהגותם של הקראים המשרתים בכוחות הגרמניים.
בנוסף לשירות הקרבי, הקראים שימשו את הגרמנים כמתורגמנים ואנשי קשר. בעיר לוצק, הקראים המקומיים תפקדו כמתווכים בין הגרמנים לבין היודנראט המקומי. עם נסיגת הוורמאכט מברית המועצות בקיץ 1944, הצטרפו מאות קראים מקרים ומליטא לכוחות הגרמניים הנסוגים. בשל הכשרתם המשטרתית הקודמת, בחרו הגרמנים לשלבם במסגרות צבאיות. גוטלוב ברגר, ראש המשרד הראשי של האס-אס, הודיע בנובמבר 1944 כי יש להתייחס לקראים כאל שאר העמים הטורקיים. הוא ציין כי למרות שדתם אינה רצויה, הרי שמבחינת גזע, שפה ודוגמה דתית, הם מהווים "מתנגדים מוחלטים ליהדות התלמודית". ברגר הציע להעניק לקבוצה הקטנה הזו אפשרות לקיום נפרד, למשל כגדוד בנייה או עבודה סגור, תוך שמירה על קיומם בסוד מהציבור ככל האפשר כדי לא לפגוע באוריינטציה האנטי-יהודית המאוחדת של האומות המובלות על ידי גרמניה.
במחצית השנייה של שנת 1944, עם הגעתם של פליטים קראים רבים לרייך, התרכזו רובם בעיר וינה. הקראים, שהבינו כי הישרדותם תלויה בהפגנת קרבתם לעולם המוסלמי, ביקשו להקים ארגון משותף עם הטאטרים. תחילה הוצע השם "התאחדות הטאטרים והקראים בווינה", אך השם שונה במהרה ל"התאחדות הטאטרים בווינה" ולבסוף ל"ברית האיסלאמית" (Islamic Alliance). התארגנות זו זכתה לחסות האס-אס והוגדרה כעונה על "האינטרסים של הרייך הגרמני", מונח ששימש ככיסוי לרצונה של גרמניה לשמר את הברית עם העולם המוסלמי. ב-3 בדצמבר 1944 נפתחה ההתאחדות באופן רשמי כ"התאחדות הטאטרים בווינה", כאשר פעילותה הותרה רק בתוך מבנה סגור כדי למנוע דליפת מידע על מעמדם המיוחד לציבור הרחב.
פן נוסף ויוצא דופן של המדיניות הנאצית כלפי הקראים בא לידי ביטוי בהבחנה הרפואית-גזעית בנוגע למנהג ברית המילה. בעוד שהמילה אצל היהודים נתפסה כפולחן דתי המעיד על השתייכות לגזע היהודי, הגרמנים פיתחו גישה סלחנית כלפי המילה אצל הקראים והטאטרים. היא הוגדרה כ"צעד היגייני" בלבד, מה שאפשר לקראים ולטאטרים לעבור בדיקות פיזיות ללא חשד שהם יהודים. הבחנה זו הייתה כה משמעותית, עד כי מומחי גזע נאצים טענו שניתן להבדיל בין מילה יהודית למילה קראית על בסיס הרציונל שעמד מאחוריהן. הבנה זו בקרב רשויות הכיבוש סיפקה הגנה פיזית לקראים והיוותה נדבך נוסף בהפרדתם המוחלטת מהאוכלוסייה היהודית שנרדפה עד חורמה.
מעורבות קראית בשואה
מערכת היחסים בין הקהילה הקראית ליהדות הרבנית בתקופת הכיבוש הנאצי נעה בין אדישות כללית למקרים של שיתוף פעולה אקטיבי עם מנגנוני ההשמדה. בעוד שהחוקר וורן פול גרין מתאר את התגובה הכללית של הקהילה הקראית לטרגדיה היהודית ככזו שניתן להגדירה כ"אדישה", ישנן עדויות על קראים שלקחו חלק פעיל ברדיפת היהודים ובסיוע לכוחות הכיבוש. עדות מרכזית לכך מגיעה מיעקב אילברט, ניצול גטו לוצק, שתיאר כיצד הקראים המקומיים שימשו כאנשי קשר בין הגרמנים ליודנראט. לפי עדותו של אילברט, הקראים נהגו להיכנס לגטו, להכות נשים וילדים ולסחוט סכומי כסף גדולים מהנהגת הגטו. אילברט אף העיד כי הקראים סייעו לגרמנים ולאוקראינים בחיסולו הסופי של גטו לוצק באוגוסט 1942.
היבט נוסף של מעורבות הקראים במערך הכיבוש בא לידי ביטוי בשירותם ביחידות צבאיות ומשטרתיות. מלבד הגיוס לוורמאכט ולוואפן-אס-אס, קראים רבים שהצטרפו לכוחות הגרמניים הנסוגים בשנת 1944 החזיקו בניסיון קודם במסגרות משטרתיות מקומיות תחת חסות הנאצים. שירות זה הציב אותם לעיתים קרובות בחיכוך ישיר עם האוכלוסייה היהודית המופלית. עם זאת, המקרים של עוינות אקטיבית, היו חריגים בנוף הכללי של מערכת היחסים, שהתאפיינה לרוב בהיעדר מאמץ מיוחד מצד הקהילה הקראית להציל את שכניהם היהודים מחד, אך גם בהיעדר עוינות גורפת מאידך.
הצלה באמצעות זהות קראית
במקביל, המעמד המוגן ממנו נהנו הקראים תחת הכיבוש הנאצי יצר פרצה ייחודית שנוצלה על ידי יהודים רבניים לצורך הצלה. ניצולים רבים העידו כי האפשרות לאמץ זהות קראית או טאטרית הייתה לאחד מנתיבי המילוט הבודדים והיעילים ביותר, במיוחד באזור ליטא ופולין. יהודים אלו נשענו על הדמיון המנהגי שבין הקבוצות, ובמיוחד על העובדה שגברים קראים וטאטרים היו נימולים, דבר שמנע מהגרמנים להשתמש בבדיקה גופנית כהוכחה ליהדותו של אדם.
אחד המקרים הבולטים של שימוש בזהות זו היה סיפורו של מרדכי טננבוים, ממנהיגי המחתרת היהודית בפולין. טננבוים, שלמד שפות טורקיות באוניברסיטת ורשה לפני המלחמה, הצליח להשיג מסמכים מזויפים שזיהו אותו כיוסף תמרוף, טאטרי פולני מאזור וילנה. בזכות ניירות אלו, וההגנה שסיפק המעמד של המיעוטים הקראי והטאטרי, הצליח טננבוים לנוע בחופשיות ברחבי פולין הכבושה ולנהל פעילות התנגדות בגטאות ורשה, וילנה וביאליסטוק. טננבוים וחברי מחתרת נוספים אף זייפו תעודות דומות עבור יהודים אחרים, ובכך הצילו מספר לא ידוע של בני אדם מגורלם של תושבי הגטאות.
השימוש הנרחב בזהות הקראית לצורכי הצלה היה נפוץ במיוחד באזור וילנה, שם יהודים רבים הצליחו לצאת מהגטו ולחיות בצד הארי של העיר תחת זהות קראית מבלי שהרדיפות הנאציות יגעו בהם. דוגמה לכך הם בני הזוג נחמיה ואידה גלזר, שחיו בביטחון יחסי תחת השמות הקראיים יעקב ואמה אדריוביץ'. כאשר נתפסו בפשיטה משטרתית ונשלחו לחקירה בוורשה, הם תוחקרו על ידי אנניאש זאיינצ'קובסקי, טורקולוג קראי נודע ששימש כאיש קשר בין הקהילה לגרמנים. זאיינצ'קובסקי אמר לבני הזוג כי הוא מודע לזהותם האמיתית, אך הבטיח שלא יסגירם לגרמנים וביקש מהם רק שייעלמו מיד לאחר שחרורם.
כדי לשים קץ לתופעת ההתחזות, הנחו הגרמנים את ההנהגה הקראית להכין רשימות מפורטות של כל הקראים המוכרים בקהילות. בגטו וילנה נפוצו שמועות כי החכם הקראי סראייה שפשאל, שלח לגסטפו רשימה שמית וכתובות של כל הקראים המוכרים לו. כתוצאה מכך, כל אדם שטען להיות קראי אך שמו לא הופיע ברשימות הרשמיות, נחשב ל"קראי מזויף". המעקב הקפדני והשימוש ברשימות אלו הובילו לכך שמאות יהודים שניסו להינצל באמצעות זהות קראית נחשפו, נעצרו והוצאו להורג.
לקריאה נוספת
- קיריל פפרמן, "גרמניה הנאצית והקראים בשנים 1938-1944: בין תיאוריה גזעית לריאל-פוליטיק", Nationalities Papers: The Journal of Nationalism and Ethnicity, כרך 39, גיליון 2, מרץ 2011, עמ' 277-294.
- וורן פול גרין, "מדיניות הגזע הנאצית כלפי הקראים", Soviet Jewish Affairs, כרך 8, גיליון 2, 1978, עמ' 36-44.
