הנאו-פאגאניזם הרוסי של שלהי המאה ה־20 נולד כתופעה תרבותית ופוליטית בברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר ביקשה לשחרר את הזהות הרוסית מהתלות במורשת הנוצרית-אורתודוקסית ולבסס תחתיה תודעה תרבותית אלטרנטיבית, שבמרכזה עמד המיתוס של "עידן הזהב" הקדם-נוצרי. תנועה זו, שהתפתחה בשולי השיח התרבותי והאקדמי אך זכתה לפרסום רחב בעיקר באמצעות ספרות פופולרית, מדע בדיוני וכתבי עת עממיים, ביקשה לייצר עבר מיתי מפואר שבו הרוסים היו צאצאיהם של "אוריאנים", גזע ארי קדום שהגיע מהודו ומרכז אסיה והקים ברוסיה תרבות לוחמים מתקדמת אלפי שנים לפני עליית הציוויליזציה באירופה.
ההנחה על תרבות קדם-נוצרית רוסית מפותחת התבססה, בין השאר, על טקסט מזויף בשם "ספר ולאס" — כרוניקה פיקטיבית שיוחסה לכוהנים פאגאניים מן המאה ה־10 לפנה"ס, אשר תיארו את קורותיהם של שושלות שליטים רוסיים שנלחמו בווארנגים, ביזנטיון והכוזרים היהודים 1. הספר זכה לפירסום ראשוני ב־1953, אך רק בשנות ה־70 וה־80 הפך לאבן יסוד באידיאולוגיה החדשה בזכות דמויות כמו ולרי סקורלטוב. סקורלטוב, שהורחק מהמפלגה הקומוניסטית בעקבות קריאתו לסמן ולעקר נשים רוסיות שקיימו יחסים עם זרים, הפך בעשורים שלאחר מכן לדוקטור להיסטוריה והוביל מסע רחב-היקף להצגת הרוסים כגזע נבחר של לוחמים ונושאי אור, אשר עמדו במרכזו של מאבק קוסמי כנגד כוחות החושך.
למרות שההיסטוריונים דחו את ספר ולאס כפברוק, ההתעקשות על קיומו של עבר פאגאני מפואר נמשכה. המיתוס של "עידן הזהב" הרוסי הוזן על ידי סיפורים, מסות, ומאמרים פופולריים שזכו למיליוני עותקים, בהם הרוסים הוצגו כעם ארי קדום שתרבותו השפיעה על כל אירופה בעזרת הפיניקים 1. הדחף האידיאולוגי מאחורי המיתוס לא נבע רק מחיפוש היסטורי, אלא משאיפה מובהקת להחליף את עמוד השדרה הרעיוני של הזהות הרוסית — מתרבות נוצרית אוניברסלית למורשת אתנית, גזעית, עתיקה, ובדויה.
הנאו-פאגאניזם הרוסי לא נולד רק מתוך געגוע רומנטי לעבר, אלא כתגובה חתרנית למשבר זהות עמוק, לתחושת התרוקנות אידיאולוגית ככל שברית המועצות התקרבה לקריסתה, ולניכור הגובר כלפי הכנסייה האורתודוקסית, אשר עבור תומכי האידיאולוגיה נתפסה כזיוף מאוחר שהשחית את תרבות המקור. לכן הופיעו ניסיונות להחיות "כת לוחמים" פרה-נוצרית שהוצגה כעליונה מוסרית, רוחנית וצבאית — והוגדרה כתרומת הרוסים לאנושות, כאילו נשלחו להילחם את המאבק הקוסמי נגד הכאוס.
רקע היסטורי
למעלה ממאה וחמישים שנה לפני התפוררות ברית המועצות, התריע קושלב — אחד ההוגים הסלאבופילים הבולטים — כי "בלי אורתודוקסיה, הנארודנוסט שלנו היא אשפה" 2. באמירה זו תומצתה התפיסה לפיה זהות לאומית רוסית אינה יכולה להתקיים בנפרד מהכנסייה האורתודוקסית. בעיני הוגים אלה, האורתודוקסיה לא הייתה רק דת אלא מהות תרבותית, ביטוי ייחודי ל"רוח הרוסית", ולמעשה – גבול ברור המבדיל בין רוסיה למערב המתפורר.
תחושה זו של גבול ושל זהות פגיעה הנתונה תחת איום מתמיד, ליוותה את הלאומיות הרוסית מראשיתה. כבר בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 התגבשה סביב רעיונות אלו תנועת המאות השחורות — ברית של אינטלקטואלים, אנשי כמורה, קצינים ועסקנים, שראו עצמם מגני "רוסיה הנצחית". בעיניהם, האורתודוקסיה הייתה חומת ההגנה האחרונה בפני חדירת רעיונות מערביים: ליברליזם, אתאיזם, יהדות, סוציאליזם. הם האמינו שהעם הרוסי (narod) מזוהה לא רק גזעית או אתנית, אלא בראש ובראשונה מבחינה דתית, והדת הזו היא נצרות אורתודוקסית בלבד.
ואולם, גם בתוך תנועה זו החלה בשלב מוקדם להתגלות סתירה פנימית. בעוד שהשיח האידיאולוגי הדגיש את הכנסייה כעמוד תווך, רבים מהמנהיגים לא היו מאמינים אדוקים. חלקם היו חילונים לחלוטין, אך השתמשו בדימויים דתיים כקריאה לאחדות לאומית. מהצד השני, לא כל נוצרי אורתודוקסי – ודאי לא אנשי כנסייה – הזדהו עם הלאומיות הבדלנית, ולעיתים אף הסתייגו ממנה בפומבי. כך נוצר שבר הולך ומעמיק בין המסורת הדתית לבין הפוליטיקה הלאומית, שהתעצם עוד יותר לאחר מהפכת 1917.
תחת המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השנייה, כל ביטוי של זהות דתית דוכא באלימות. הכנסיות נהרסו, הכמורה הושתקה, ומיליוני מאמינים נרדפו 3. אף על פי כן, זיכרון התלות ההיסטורית בין דת ללאומיות לא נמחק — אך גם לא שוקם. ככל שברית המועצות המשיכה בשקיעתה, נוצר חלל זהותי עמוק, שלא היה ניתן למלאו לא בדת מסורתית ולא באידיאולוגיה קומוניסטית סדורה. אל תוך החלל הזה החלה לחדור אידיאולוגיה חדשה, שלעיתים עטתה תחפושת מסורתית אך הייתה מהותית מהפכנית.
כך נולדה מגמת החיפוש אחר "רוסיה המקורית", כזו שקודמת לנצרות עצמה. הוגים ופעילים מזרמים קיצוניים טענו כי הנצרות נכפתה על הרוסים, השחיתה את רוחם, וניתקה אותם ממקורותיהם האמיתיים. הם החלו להאדיר את עידן הזהב שכביכול שרר לפני הטבלתה של רוסיה, ולהציג אותו כתקופה של הרמוניה, צדק, קהילתיות וטבעיות. המיתוס הזה, על אף שהיה חסר בסיס היסטורי ממשי, שימש כמכשיר פוליטי רב-עוצמה. הוא סיפק חלופה לא רק לנצרות, אלא לכל תפיסה אוניברסליסטית של מוסר, חברה או היסטוריה. הדחייה של עקרונות דתיים משותפים התחלפה באמונה שכל עם חייב למצוא את הרוח של עצמו, בתוך עצמו, ורק בתוכו — רעיון שהפך למרכיב מרכזי באידיאולוגיות הפאגאניות המאוחרות.
כך יצרו היורשים הרעיוניים של המאות השחורות אידיאולוגיה הפוכה מזו שאפיינה את דור המייסדים: במקום להגן על האורתודוקסיה בשם הלאומיות, הם ביקשו להחליף אותה באתוס אתני חדש, מבוסס מיתוס פאגאני, שמקבל את כוחו לא ממסורת אלא משברון אמון בה. הפיצול שנוצר במאה ה־19 בין מאמינים לחילונים הפך בסוף המאה ה־20 לקרע ממשי. לא עוד מתח פנימי, אלא חציית קווים גמורה. רבים מהוגי הנאו-פאגאניזם הציגו את עצמם כאויבי הנצרות, והגדירו את שליחיה ככובשים רוחניים שיש לסלקם. בכך, התהפכה לגמרי המשוואה שעליה נבנתה הזהות הרוסית המסורתית: הדת כבר לא הייתה הגנה על העם, אלא אויבו.
המעבר מהמאות השחורות לתיאולוגיה הפוכה לחלוטין התרחש לא כתוצאה מהשפעה מערבית, אלא כתשובה ישירה לריק התרבותי שנוצר ברוסיה לאחר שנות הדיכוי הקומוניסטי. התודעה הלאומית איבדה את עוגני העבר, ובחיפוש אחר תחליף — הפכה את עצמה על פיה.
מקורות מזויפים כמיתולוגיה לאומית
אחת מן הדרכים המרכזיות שבהן בנו זרמים רדיקליים את תודעתם ההיסטורית והתרבותית הייתה שימוש בטקסטים מזויפים שהוצגו כמסמכים קדומים. התופעה אינה ייחודית לרוסיה, והיא נטועה במסורת אירופית ארוכה של זיוף כתבי יד מיתיים שנועדו לייסד לאום, לייצר עבר אתני אבוד או להמציא מסורת רוחנית חדשה. דוגמה ידועה היא שירי אוסיאן, שפורסמו על ידי ג'יימס מקפרסון בסוף המאה ה־18 ונטען כי תורגמו מגאלית עתיקה. בפועל, מדובר ביצירה מודרנית שהציתה את הדמיון הרומנטי ברחבי אירופה, והתקבלה לתקופה ארוכה כעדות אמיתית לעבר הסקוטי־אירי המיתי. דוגמה נוספת היא כתב היד של קוניגינהוף בצ'כיה, שהיווה מקור לאומי בדוי לגדולת השפה והתרבות הצ'כית, ונחשף לאחר שנים כזיוף ספרותי.
גם בגרמניה הנאצית התופעה תפסה מקום מרכזי. מחלקת האהננרבה של האס־אס השקיעה משאבים רבים באיסוף, ייצור והפצה של חומרים שנועדו לשמש כהוכחות היסטוריות לכאורה לעליונות הארית ולשורשים המיתיים של גרמניה. במקרה הנאצי, הם ניסו להחליף את הדת הנוצרית החלשה והרופסת בדת פגאנית שנקראה "תנועת האמונה הגרמאנית" (Deutsche Glaubensbewegung), אליה הם יגיעו בין היתר בעזרת אימוץ ערכים איסלאמיים.
ברוסיה, אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זו היא הופעתו של "ספר ולאס" (Book of Vlas), טקסט שזכה לפופולריות רבה בחוגים נאו-פאגאניים שונים, במיוחד מאז שנות ה־90, אך מקורו נעוץ כבר בתקופה הסובייטית. הספר הופיע לראשונה בשנת 1953, ללא כתב היד המקורי, אלא כהעתקה שנטען כי בוצעה על ידי קצין בשם מילר בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, עת שכבשו חיילים רוסים אחוזת אצילים אוקראינית. לפי הסיפור, כתב היד נכתב על לוחות עץ עתיקות, נלקח על ידי מילר לגרמניה, ולאחר מכן נעלם. העתק בכתב ידו הועבר לאיש בשם אסוב, שפרסם את התרגום וניתוחו. כל שלבי ההעברה לוקים בחסר ואינם מגובים בתיעוד ממשי, מה שמחזק את הספקות סביב אמינותו.
התוכן של הספר משרטט גרסה אלטרנטיבית לעבר הרוסי־סלאבי, אשר מעמיד במרכזו דמויות כמו ברבלין, אולג ואיגור הזקן. הטקסט מתאר מאבק נצחי בין העם הסלאבי לבין "היהודים הכוזרים", ניסוח המטמיע דימוי של איום יהודי עתיק על האומה 1. הרטוריקה הפולמוסית והפרטים ההיסטוריים המפוקפקים לא הפריעו לרבים לקבל את הספר כטקסט מקודש.
החוקרים הסובייטים של האקדמיה למדעים דחו את מקוריות הספר מכל וכל, וקבעו שמדובר בזיוף מודרני, ככל הנראה מעשה ידיו של יורי מיכאילוביץ' סולקדזב, איש רוח בן המאה ה־19, שהתעניין במיתולוגיה סלאבית והותיר אחריו מספר כתבים בעלי מאפיינים דומים. חרף הדחייה המדעית, הפך הספר לאבן יסוד בקרב זרמים נאו-פאגאניים, במיוחד בקרב אלה שביקשו לנתק את הזהות הלאומית הרוסית מהנצרות ומהמערב, ולשוב לדימוי מומצא של עידן זהב.
כך הפך זיוף ספרותי מודרני, נטול בסיס טקסטואלי, למיתולוגיה מכוננת בתודעה האידיאולוגית של חלקים באליטה התרבותית והפוליטית האלטרנטיבית ברוסיה. הנכונות להאמין בו אינה שאלה של עובדות אלא של צורך — צורך לזהות שורשים, לייצר היררכיה בין "אותנטי" ל"זדוני", ולהציב עבר טהור מול הווה מושחת. בכך חוזר "ספר ולאס" על הדפוס האירופי המוכר של טקסטים מזויפים שמשרתים לא אידיאל אקדמי, אלא אידיאל פוליטי של גאולה לאומית.
מיתוס ולאס כתגובה היסטורית
מיתוס ולאס אינו רק יצירה מיתולוגית מבודדת אלא תגובה תרבותית ופוליטית לדינמיקה היסטורית עמוקה. לב הוויכוח התרבותי היה פולמוס רב-שנים סביב הכרוניקה של נסטור, אשר הציגה את הרוסים כעם שפנה בעצמו לזרים – הוורנגים – על מנת שיבואו לשלוט בו, משום שלא הצליחו "למשול בעצמם". נראטיב זה, שהפך לאבן יסוד של ההיסטוריוגרפיה הקלאסית, יצר תחושת בושה ותחושת נחיתות מובנית בזהות הרוסית: במקום להיות מקור הסדר, הרוסים הוצגו כעם שמסר את ריבונותו הפוליטית והתרבותית לידי גורמים חיצוניים.
בתגובה, התעוררה דינמיקה רעיונית שהתאפיינה בעימות חריף בין "נסטוריסטים" – אלה שראו בכרוניקה אמת היסטורית בעלת ערך – לבין "אנטי-נסטוריסטים", שביקשו להפריך את עצם ההנחה שהרוסים נזקקו לזרים כדי להתארגן או לייסד מדינה. בקרב חוגים פוסט-סובייטיים שהתעניינו בשורשים הפגאניים, הפך הוויכוח הזה לבסיס לבניית תיאוריה אלטרנטיבית של עבר סלאבי "טהור" וקדום. במסגרת זו, הוצג מיתוס ולאס ככרוניקה אותנטית "עתיקה יותר" ו"אמינה יותר" מן הכרוניקה של נסטור, כביכול, תוך ניסיון להחליף את התודעה ההיסטורית המוכרת באפוס מיתי נטול תלות בזרים.
המתח בין הרצון להאמין במקוריות רוסית לבין תחושת הנחיתות שנבעה מהמקורות ההיסטוריים היה עתיק יומין, אך לאחר התמוטטות ברית המועצות הוא קיבל צורה חריפה יותר. חלומות על עבר סלאבי אוניברסלי, נטול כפיפות לוורנגים, למונגולים, לגרמנים או ליהודים, הפכו לצורך נפשי, לא רק תרבותי. הטקסטים של ולאס הציעו גאולה סיפורית: עולם שבו לרוסים לא רק שיש עבר קדום ועצמאי, אלא כזה שבו הם עמדו במרכז הקוסמוס הרוחני, נושאי בשורה אוניברסלית – ולא ככפופים לאימפריות זרות. מדובר בהחלפה של טראומה היסטורית בנראטיב פנטסטי, אשר למרות פיקטיביותו, מילא תפקיד ממשי בגיבוש תודעה פוליטית חדשה.
התגובה האנטי-נסטוריסטית לא הייתה רק אינטלקטואלית; היא הייתה רגשית, לעיתים אלימה. כתבים כמו "ספר ולאס" לא ניסו לשכנע בכלים מדעיים, אלא סיפקו נחמה מיתית: הם איפשרו לדמיין שקריסות העבר לא התרחשו כלל, או שאירעו רק כתוצאה מהתערבותם של כוחות אופל זרים. בכך הפך מיתוס ולאס לכלי של הכחשת היסטוריה מודעת, לא כאי-ידיעה אלא כהכרזה – שכל תיעוד שאינו משרת את הגאווה הרוסית נדחה על הסף.
מיתוס ולאס, אם כן, אינו טקסט שוליים אלא תגובת נגד שיטתית לא רק למקורות היסטוריים, אלא לכל עצם הרעיון של נחיתות היסטורית. הוא משכתב את ראשית התרבות הרוסית, לא כדי להרחיב את ההבנה, אלא כדי למחוק את התלות, להכחיש את ההשפעה, ולהכריז על ראשוניות תרבותית מוחלטת. ברוח זו, הוא אינו רק אפוס פגאני, אלא מנגנון פוליטי של "שיקום תודעה" – שבמרכזו עומדת הדרישה להשתחרר מן ההיסטוריה וליצור מיתולוגיה חדשה לחלוטין, שבה רוסיה מעולם לא הייתה נתונה למרות אחרים.
הפצת מיתוס ולאס
ד"ר ולרי סקורלטוב מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הדימוי המודרני של "ספר ולאס" כטקסט מכונן של הזהות הרוסית האלטרנטיבית. בניגוד למסקנות האקדמיה הסובייטית, ששללה את אותנטיות המסמך, סקורלטוב לא רק אימץ אותו – אלא הציב אותו בלב אידיאולוגיה רחבה של מטאפיזיקה אתנית. הוא לא ראה בטקסט חיבור היסטורי רגיל, אלא התגלות של תודעה עתיקה, המבשרת את שליחותו של העם הרוסי בעולם.
הקריירה האידיאולוגית של סקורלטוב לא החלה בספר ולאס. כבר ב-1990–1991, בתקופה של התפוררות מוסדות המדינה הסובייטית, הוא הפיץ מסמך שכונה "קוד מוסרי", שבו קרא בין היתר לעיקור כפוי של נשים רוסיות שקיימו יחסי מין עם גברים זרים 4. ההיגיון שהנחה אותו לא היה רק מוסרי או גזעני, אלא מיסטי – הוא טען כי זיהום הדם הרוסי הוא בגידה בקיום ההיסטורי של האומה. רעיון "טוהר הגזע" שימש עבורו כתנאי לקיום מטאפיזי, לא רק גופני או אתני.
מתוך השקפה זו פיתח סקורלטוב את רעיון ה"שליחות הקוסמית" של הרוסים. הרוסים, לשיטתו, אינם סתם אומה אלא נושאי אור, עם קדמון אשר נועד לעמוד בחזית המאבק בין כוחות האור לבין כוחות החושך. ספר ולאס, כפי שפירש אותו, שימש כהוכחה לכך שרוסיה הקדומה הייתה ערש של תרבות עליונה – תרבות ארית טהורה שנרדפה בידי גורמים חיצוניים לאורך ההיסטוריה. החזרה למקורות הספר אמורה, לפי גישה זו, לשמש בסיס למהפכה רוחנית שתשיב לרוסיה את תפקידה האמיתי בעולם.
בהמשך, לאחר תקופה שבה פעל בשוליים, הצליח סקורלטוב לחדור מחדש אל תחומי השיח הממוסד, הפעם כסופר בעל אוריינטציה אנטי-ציונית מובהקת. עמדותיו הרדיקליות לא שוככו אלא הועברו אל שיח פופולרי רחב יותר, שבו היהודים הוצגו ככוחות חושך מתמידים, והרוסים כישות מטה-היסטורית המובילה את האנושות. הוא חידד את הרטוריקה הארית שלו, וטען שהרוסים הם צאצאי הארים העליונים, שחיים בגוף אך משרתים את הנצח.
החייאת מיתוס ולאס לא התבצעה רק ברמה התיאורטית. סקורלטוב וחוגי תלמידיו ביקשו להחדיר את האידיאולוגיה הארית החדשה אל המרחב התרבותי הרוסי – לא דרך ערוצים אקדמיים מסורתיים, אלא דרך ספרות פופולרית. דוגמה בולטת לכך היא הרומן "זיכרון" (פאמיאט) מאת שיביליחין, שזכה לפופולריות רבה. הרומן נשען על רעיונותיו של סקורלטוב, ובנה על פיהם עלילה שבה הזהות הרוסית מוצגת כישות אוניברסלית נרדפת – אך גם כזו שחובה עליה להילחם ולהיוולד מחדש.
אנטישמיות באידיאולוגיית הנאו-פגאניזם הרוסי
האידיאולוגיה הנאו-פגאנית ברוסיה לא הייתה רק ניסיון לשחזר זהות תרבותית קדם-נוצרית, אלא שימשה גם מצע נוח להבעה של עוינות כלפי יהודים. כבר מן הטקסטים המכוננים שלה, ובראשם "ספר ולאס", נבנתה היררכיה מיתית של עמים, שבה התרבות הרוסית הקדומה מוצגת כטהורה, נאצלת ומוארת, בעוד שמולה מוצבת דמות "האויב הקדמון" – הכוזרים, שעברו ליהדות. בחירה זו, לפיה הכוזרים היהודים הם נציגי כוחות החושך, שימשה עמוד שדרה למטאפיזיקה של עימות בין הרוסים לבין היהדות כולה, לא רק כדת אלא ככוח היסטורי מושחת, מסוכן וזר 5.
כחלק מהתפיסה הזאת, אימצה האידיאולוגיה הנאו-פגאנית הרוסית עמדה עקרונית של דחייה כלפי הנצרות עצמה – לא מתוך חילוניות, אלא משום שנתפסה כהמצאה יהודית, כמו שראו בה גם מנסחי הרעיונות הפאגאניים בגרמניה הנאצית. כשם שבגרמניה ביקשו מיסטיקנים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים להחליף את הנצרות בדת ארית חדשה, כך גם ברוסיה הלכה ונבנתה תפיסה שלפיה עצם קיומה של הכנסייה מהווה עדות להשפעה זרה, כוזבת, הרסנית, שיש לעקרה מן השורש. תפיסה זו לא ביקשה להחזיר את הרוסים אל דת כלשהי מהעבר, אלא לברוא מחדש דת שבטית, טהורה, ארית — שתשיב את האומה אל מקורות הכוח הקמאיים שלה, ותשחרר אותה מכל עקבות של מוסר יהודי, חמלה נוצרית או רעיון אוניברסלי. כך הפכה הדת החדשה לא רק למערכת של סמלים, אלא לכלי של מהפכה רוחנית, שמטרתה למחוק את זכרו של האל היהודי מכל היבט בתרבות הרוסית.
ולרי סקורלטוב, אחת הדמויות המרכזיות בהפצת מיתוס ולאס, הדגיש שוב ושוב כי רק יהודים או מי ש"נתון להשפעתם" מטילים ספק באמיתות הספר. האשמה זו שימשה כלי דיכוי כלפי מבקרים ויצרה מעין מיון אידיאולוגי, שבו עצם העיסוק הביקורתי הפך לראיה לקנוניה יהודית. באווירה זו, תיאורטיקנים ופעילים פוליטיים נטלו את ההזדמנות לשלב ברעיונות הנאו-פגאניים מרכיבים של תיאולוגיה גזעית ואנטישמיות מובהקת. אמיליאנוב, למשל, שהחזיק בעבר פלילי ונודע באלימותו, פרסם חיבורים שבהם טען כי הברית הישנה היא "טקסט פשיסטי", וכי הנצרות, בגרסתה האורתודוקסית הרוסית, משמרת יסודות יהודיים שיש לעקרם. לדבריו, יש להקים דת שבטית חדשה, צבאית, אלימה – שתהיה ארית מיסודה, ותתכחש לכל שורש יהודי.
האנטישמיות לא הוגבלה לתיאולוגיה או לרטוריקה רעיונית. בשנות ה־80 וה־90, הוגים רוסים ששאבו השראה מהנאו-פגאניזם שילבו בכתביהם ציטוטים של אלפרד רוזנברג ואחרים ממנסחי האידיאולוגיה הנאצית, תוך התאמה של התיאוריה הארית להקשרים מזרח-אירופיים. כתבים אלה, שהופצו לא רק בקרב חוגים אינטלקטואלים שוליים אלא גם בספרות פופולרית, נועדו לבנות זיקה בין הרוסים לבין מושגי "טהרה גזעית", "יעוד קוסמי" ו"מלחמת תרבות" כנגד היהדות וערכיה.
עיקר האיבה הופנתה לא רק כלפי יהדות דתית, אלא כלפי כל מה שזוהה עם השפעה יהודית על התרבות הרוסית המודרנית. בכך הפך הנאו-פגאניזם ליותר ממערכת של סמלים מיסטיים – הוא הפך לשפה של הסתה, שעטפה רעיונות אנטישמיים במסווה של התחדשות תרבותית. הכנסייה האורתודוקסית עצמה הוצגה לא פעם ככלי מושחת, שהופקע על ידי היהודים לאורך ההיסטוריה, וכיום מייצג ערכים זרים לרוח הרוסית האמיתית.
החיבור בין הזהות הארית לבין שנאת יהודים יצר מבנה אידיאולוגי שבו הרוסים אינם רק עם עתיק אלא "כוהני האור", שעליהם להשיב לעצמם את העוצמה המטה-פיזית שנגזלה מהם. בדימוי זה, היהודים לא נתפסו כאויבים פוליטיים גרידא, אלא כמהות מנוגדת לעקרונות החיים, כסמל החושך, השקר והרס התרבות. השפה שנוצרה בספרות ובמאמרים אלה קידשה אלימות סימבולית, והציבה יעד ברור: טיהור רוסיה לא רק מנוכחות פיזית יהודית, אלא גם מכל השפעה רעיונית, תרבותית או דתית שזוהתה עם יהדות – על כל ביטוייה.
סתירות אידיאולוגיות
אחת התופעות הבולטות באידיאולוגיית הנאו-פאגאניזם הרוסי היא השילוב הסותר של אלמנטים נאציים, אנטי-נוצריים, פגאניים וקומוניסטיים בתוך מסגרת רעיונית אחת. הפילוסופיה הזו לא נבנתה על קוהרנטיות רעיונית, אלא על סינתזה פרגמטית של סמלים, טקסטים ודימויים – חלקם סותרים באופן מהותי – שביקשו להציע מיתוס חלופי למודרניות הסובייטית ולזהות הרוסית הפוסט-אימפריאלית. כך למשל, ניתן היה למצוא לצד הערצת האלילות הסלאבית ובוז עמוק לנצרות, גם סימביוזה עם תכנים מתוך הספרות הנאצית הקלאסית – ובעיקר מתוך יצירתו של אלפרד רוזנברג, "מיתוס המאה העשרים".
הספר של רוזנברג, שהיה אחד ממנסחי ההשקפה הגזעית של גרמניה הנאצית, זכה לתרגומים חלקיים ולפרסום מחדש בהקשרים רוסיים, למרות שלניניזם ומרקסיזם נתפסו עד לא מכבר כאנטיתזה לפאשיזם. אך במסגרת הנאו-פאגאניזם, האויבים המשותפים – בראשם היהדות והנצרות – אפשרו גיוס של מקורות גרמניים ואנטישמיים לקונסטרוקציה רעיונית רוסית. המיתולוגיזציה של העבר הארי, כמו גם הצגת היהודים ככוח אופל סמוי, הפכה לחוט השני שאיפשר את הזיווג הזה. במילים אחרות, רעיונות נאציים טוהרו ממאפייניהם הגרמניים והוזרקו לתוך תשתית סלאבית.
המתח הפנימי הזה בא לידי ביטוי מובהק בפרסומים כגון עיתון "איסטוקי", שיצא לאור בשנת 1991 וכלל שילוב פרובוקטיבי בין דברי שבח ליוזף גבלס – שר התעמולה של הרייך השלישי – לבין התקפות חריפות נגד אדולף היטלר. הפרדוקס הזה אינו מקרי: הוא משקף את הניסיון לנתק את התוכן האידיאולוגי הנאצי מההיסטוריה הגרמנית ולשתול אותו מחדש באדמה רוסית. המודל החדש ביקש לנכס את כל הסמלים הפשיסטיים המיליטנטיים – כולל הערצת כוח, היררכיה גזעית, ומיתולוגיה גנאולוגית – תוך כדי דחייה של המנהיג הגרמני שנתפס כמי שכשל במילוי המשימה. גבלס, לעומת זאת, כמי שייצג את "הרוח המהפכנית" של הנאציזם, הפך לדמות נערצת בידי חלק מהאינטלקטואלים הנאו-פאגאניים.
שילוב נוסף של מקורות סותרים ניכר בניסיונות לקשור בין לניניזם לבין אתוס גזעני פגאני. ברובד התעמולתי, הוצגה מהפכת 1917 כרגע של התעוררות אתנית-רוחנית, ולא רק כמהלך סוציואקונומי. קומוניסטים לשעבר שזנחו את הדיאלקטיקה המרקסיסטית לטובת מיסטיקה שבטית, הציגו את לנין עצמו כמחולל מטאפיזי של תהליך "טיהור לאומי", תוך כדי שהם מגייסים את הרטוריקה הפוליטית הקומוניסטית לא רק נגד הבורגנות – אלא גם נגד היהדות כישות תרבותית נפרדת. בתוך כך, התפתח נראטיב שלפיו היהדות חדלה מלהיות דת והפכה לרעל שיש לסלקו לא רק מהכלכלה או התרבות, אלא מהתודעה הרוחנית הקולקטיבית.
הסינתזה הבלתי אפשרית הזו, שבה מתנגשים זה בזה נרטיבים גרמניים, קומוניסטיים ורוסיים פגאניים, אינה מוסברת או מוצדקת באופן רציונלי על ידי ההוגים המרכזיים של התנועה. במקום זאת, נעשה שימוש עקבי בשפה של חזון, גורל, ושליחות – שפת סמלים המחליפה את הלוגיקה האידיאולוגית בלשון מיתית. הקונפליקטים בין הקומוניזם לבין הפשיזם, או בין ההומניזם הסובייטי לבין עליונות גזעית ארית, מטושטשים באמצעות אידיאולוגיה אקלקטית הממקדת את כל כוחות השנאה בדמון אחד: היהודי. בכך נעשה ניסיון להפוך את הסתירות ליתרון, ולהציג את האידיאולוגיה כישות רוחנית גמישה, המשוחררת מכבלי לוגיקה מערבית – אך טעונה בהסתה אנטישמית שיטתית.
המאבק בנצרות, בהקשר זה, שואב אף הוא השראה מן המסורת הנאצית: כמו בגרמניה של שנות השלושים, שבה דובר על "הצלב המזויף של ישוע", כך גם ברוסיה הפוסט-סובייטית הוצגה הכנסייה האורתודוקסית כמוסד שנכבש והושחת בידי השפעות יהודיות. על כן, הפגאניזם החדש אינו רק חזרה למיתוסי טבע או פולחן אלים; הוא הצהרה פוליטית אלימה על טוהר, שורשיות, וניקוי רוחני.
הקשרים לנאציזם אינם נסתרים ואינם מרומזים. גם כשנמנעים מהצגת סמלים נאציים גלויים, הטקסטים, השפה, והמסרים הפנימיים ניזונים ממקורות שהיו בעבר מזוהים חד-משמעית עם המשטרים הפשיסטיים באירופה. תכנים אלה משולבים ביצירות פופולריות, ספרותיות ומדע-בדיוניות – חלקן לכאורה תמימות – אשר מציגות עולמות עתידניים שבהם נעלמו היהודים, הכנסייה איננה עוד, והרוסים (בגלגולם הארי) מובילים מאבק אפוקליפטי באימפריות של חושך. האקלקטיקה האידיאולוגית היא מכוונת: בניית קואליציה של רעיונות המבוססת לא על עקביות, אלא על עוצמת השנאה המשותפת.
הנאו-פאגאניזם כשלב אחרון של הקומוניזם
קריסת ברית המועצות והתפוררות האידיאולוגיה המרקסיסטית לא הובילה בהכרח לזניחתה, אלא לשינוי כיוונה והטמעתה בזהויות חלופיות. הימין החדש הרוסי, שנוצר בשנות ה־90 מתוך רסיסי המשטר הסובייטי, לא פעל לבטל את עקרונות העבר אלא להמיר את שפתו של הקומוניזם לשפה מיתית, אתנוקולקטיבית וארכיטיפית. במקביל לנסיגת המדינה מהקומוניזם הכלכלי, הימין החדש זיהה את הצורך באידיאולוגיה טוטלית חלופית, שתמלא את החלל שהותירה ברית המועצות.
תחת אידיאולוגים כמו אלכסנדר דוגין, התגבשה תפיסה שלפיה הקטסטרופה הסובייטית לא ביטלה את השליחות הגיאו-היסטורית של רוסיה אלא שינתה את פניה. כך הומר הרעיון של "מלחמת המעמדות" למלחמה קוסמית בין כוחות אור לחושך, שבה האומה הרוסית מתפקדת ככוהנת-לוחמת, נושאת בשורה של טוהר גנטי, תרבותי ופסיכו-מטאפיזי. הקטגוריות המרקסיסטיות הומרו בסדרים אורגניים, שבטיים ואוקולטיים – אך המשימה נשארה זהה: שינוי האדם. לא עוד פרולטריון אחיד אלא "אדם אתנוסופי", שגופו, דמו ותודעתו נטועים בקדמוניות אינטואיטיבית, על-מודעת, הקודמת להיסטוריה עצמה.
הרעיון של "גזע" איבד את משמעותו הביולוגית הטהורה, והפך אצל הימין החדש הרוסי לישות מטאפיזית-גנטית: קוד פנימי של זהות קולקטיבית, שמאפשר לחלץ את רוסיה מהשפעתה של המודרנה, האוניברסליזם הליברלי, והיהדות (או הציונות) ככוח מפורר. במקום המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, אומץ מיתוס חדש: מיתוס הולדתו של אדם ארי-רוחני.
תחת מעטה נאו-מסורתי, הימין החדש השתמש ברטוריקה ובסמלים של השמאל הקומוניסטי תוך שינוי תכליותיהם. במקום צדק כלכלי — צדק כנגד הריקבון. במקום שוויון אוניברסלי — שוויון פנים-סלאבי. במקום דיאלקטיקה חומרית — מאבק גנוסטי בין ישויות טהורות לבין "מזהמים". השפה המהפכנית לא הוסרה, אלא הופנתה פנימה: לגנים, לזיכרון הקולקטיבי, למרחב ההכרה. במובן זה, הנאו-פאגאניזם, אינו נתק מוחלט מהסובייטיות אלא המשכה.
המפלגה הנשיונאל-בולשביקית
המפלגה הנציונל-בולשביקית (ברוסית: Национал-большевистская партия) היא מפלגה לאומנית רוסית חסרת מעמד חוקי, ומאז 2007 אף אסורה על פי החוק הרוסי. פעילי המפלגה ייסדו במקומה ב-2010 את תנועת רוסיה האחרת, בעלת אותו מצע, כאשר דגלה הוא דגל שושלת רומנוב: צהוב-שחור-לבן.
המפלגה שילבה במצעה אידאולוגיית שמאל רדיקלי ולאומנות קיצונית (אידיאלוגיה הנקראת בולשביזם לאומי). לדעת פעיליה המפלגה הייתה "מפלגה ימנית בהחלט ושמאלנית עד אין קץ".
האידיאולוגיה של המפלגה הנאשיונל-בולשביקית שיקפה ניסיון לנסח תחליף לתודעה הסובייטית שהתפוררה, מבלי לאמץ את יסודות הדמוקרטיה הליברלית או הלאומיות הקלאסית. במקום זאת, הוצעה סינתזה בין יסודות טוטליים מהמורשת הסובייטית לבין מרכיבים ארכאיים, שבטיים ואף מיסטיים, אשר נשענו במישרין על הנחות גנוסטיות, אוקולטיות ונאו-פאגאניות. בעוד שבמערב הובן "הימין החדש" כשיח של זהות מול אוניברסליזם, ברוסיה חרג הדגם הנאשיונל-בולשביקי מגבולות הימין והשמאל כאחד, ואימץ במוצהר את הרעיון של פוליטיקה טוטלית הנשענת על גאולת קולקטיב אתנוסופי באמצעות עימות הרסני עם הסדר הקיים.
המפלגה הנאשיונל-בולשביקית לא נרתעה משימוש בפרובוקציות סמליות שנראות מנוגדות: סמל דמוי צלב קרס אדום-שחור-לבן על רקע סובייטי, עיתונות עם ציטוטים של גבלס לצד נאצות כלפי היטלר, והצהרות שמערבבות לניניזם עם מיסטיקה גרמאנית. אך הסתירות לא נחשבו לשגיאות אלא לאסטרטגיה: חבלה במושגים עצמם של ימין ושמאל, אמת ושקר, מזרח ומערב. הרעיון היה להשליט בלבול שיוביל לפירוק המערכת הישנה. התוצאה הייתה אידיאולוגיה שהציבה את עצמה כמהפכה של "אחריות אונטולוגית": לא עוד פוליטיקה לשם שלטון, אלא רדיפה אחר גאולה אתנית-קוסמית, במסווה של מסר חברתי.
בכך שימשה המפלגה לא רק ככוח פוליטי רדיקלי אלא כמעבדה אידיאולוגית, אשר בה הומרו המרקסיזם והסטליניזם בלשון מיתית חדשה, שזיהתה את רוסיה כ"ציר של גאולה אתנית", והציבה את המאבק הרוחני בעדיפות עליונה ביחס לכל פרויקט רציונלי או מדיני. המפלגה לא ביקשה לנצח בבחירות, אלא לייצר תודעה חדשה לגמרי – המשך ישיר אך מהופך של המהפכה הבולשביקית, כשלב סופי של הקומוניזם הרוסי בצורתו הפאגאנית.
לקריאה נוספת
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993.
- ג'ייקוב לנגר, שחיתות ומהפכת הנגד: עלייתה ונפילתה של "המאה השחורה", עבודת דוקטור (PhD), המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת דיוק, 2007.
הערות שוליים
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993. עמ' 113.
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993. עמ' 112.
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993. עמ' 115.
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993. עמ' 114.
- וולטר לקר, המאה השחורה: עליית הימין הקיצוני ברוסיה, הוצאת הארפר קולינס, ניו יורק, 1993. עמ' 106.
