התקיעה בכותל של שנת 1946 הייתה פעולת מחתרת לא-אלימה שביצעו שלושה נערים בני תנועת בית"ר בירושלים – אפרים שטיינברג, שמואל בג'יו ומשה קיראון (קרואני) – ביוזמת האצ"ל, ביום הכיפורים תש"ז. היא הייתה חלק ממסורת תקיעת שופר שנמשכה משנת 1930 ועד קום המדינה, כהתרסה נגד האיסור הבריטי על מנהגים דתיים יהודיים ברחבת הכותל המערבי. התקיעה עוררה הד ציבורי רחב, הסתיימה במעצרו של קיראון, והפכה לאחד מסמלי ההתנגדות האזרחית לשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.
האירוע התקיים לאחר שבועות של הכנות, אימונים ומעקפים מבצעיים של מחסומים בריטיים. השופרות הוברחו לכותל על ידי חניכות בית"ר שהחביאו אותם בבגדיהן, והתוקעים חמקו דרך גגות העיר העתיקה, קפצו מגובה אל סמוך לרחבת הכותל, והתפרסו בין ההמון. התקיעות עצמן בוצעו בזה אחר זה, בניסיון להטעות את כוחות הביטחון. קיראון, שנעצר, נשפט בבית המשפט הבריטי וזוכה בזכות טיעון משפטי שהעלה עו"ד אליהו מרידור. השופר שבו תקע, שהוחרם על ידי שוטר בריטי, שב לישראל כעבור כארבעים שנה.
לצד שלושת התוקעים, נטלו חלק במבצע דמויות נוספות בהם שרה בן-אדרת, נצחיה בג'יו וציפורה גור, אשר היו שותפות בהברחת השופרות, תצפיות, והטעיית הכוחות הבריטיים. סיפור התקיעה קיבל משמעות סמלית גם שנים לאחר קום המדינה, ונחשב ציון דרך במאבק לשחרור ירושלים ולהשבת הריבונות היהודית בכותל המערבי.
רקע היסטורי
בעקבות מאורעות תרפ״ט (1929) והמתח הגובר סביב רחבת הכותל המערבי, החלה ממשלת המנדט הבריטי להחיל הגבלות על פולחן יהודי במקום, בהן האיסור על תקיעת שופר ביום הכיפורים. התקיעה נחשבה על פי הבריטים לפעולה מתריסה כלפי האוכלוסייה הערבית, והוגדרה כהפרת הסדר. לאיסור זה קדם לחץ מצד מוסדות האסלאם המקומיים, שטענו כי התקיעה פוגעת בקדושת האזור. החל משנת 1930, אז תקע הרב משה צבי סגל בשופר לאחר תפילת נעילה בניגוד לצו הבריטי, הפכה התקיעה לשופר סמל למאבק לאומי-יהודי בריבונות הזרה ולמחאה ציבורית כנגד ההגבלות הדתיות.
כחלק מהמאבק הלאומי, גיבשה תנועת בית"ר מנגנון פעולה שמטרתו לקיים תקיעה מחתרתית מדי שנה ברחבת הכותל. נבחרו לתפקיד התוקעים נערים מתחת לגיל 18, מתוך ידיעה שהבריטים ימנעו מלהטיל עליהם עונשים חמורים. תוקעי השופר התאמנו מראש, קיבלו סיוע לוגיסטי מהחניכים והחניכות, ונשלחו בשליחות תנועתית מובהקת. במקביל, הפכה התקיעה לסמל מחאה שהועצם באמצעות כרוזים ופרסומים שקראו לאתגר בגלוי את האיסור הבריטי. "מי לא היה הולך למטרה זו? חייבים היו לתקוע. לא ייתכן, שיהודי לא יתקע בשופר במקום, שבו מתפללים", העיד לימים אפרים שטיינברג, אחד מהתוקעים של 1946.
במקביל לפעולת התקיעות, הקימה תנועת בית"ר בירושלים את "פלוגת הכותל", קבוצת צעירים וצעירות ששהו דרך קבע ברובע היהודי בשנים 1937–1938, והופקדו על שמירה וביטחון בקרב תושבי העיר העתיקה. חברי הפלוגה, שפעלו בתיאום עם מפקדי בית"ר והיוו את אחת התשתיות להקמת האצ"ל, שילבו בין עבודות יומיות לבין אימונים צבאיים ומשימות לילה. הפלוגה נאלצה להתמודד עם התפרעויות ערביות, הצקות מצד הבריטים, וחיכוכים מתמשכים על רקע הנפת סמלים לאומיים או יציאה בקבוצות. בחיפוש שנערך על ידי המשטרה ב-1938 נעצרו מרבית חבריה, והבית שבו פעלו הוחרם וננעל. פעילותה של הפלוגה, שנשכחה במשך שנים, הוכרה רק בדיעבד כגורם מרכזי בשמירת הנוכחות היהודית בעיר העתיקה בימי המרד הערבי הגדול.
באקלים של אי ודאות ביטחונית, מגבלות שלטוניות ופולמוס פנימי ביישוב, הפכה תקיעת השופר בכותל למעשה לאומי סמלי, שסימל יותר מהתעקשות דתית – הוא ייצג התנגדות גלויה לשלטון הבריטי וחתירה לריבונות יהודית בארץ. התקיעות נערכו בסוף כל תפילת נעילה ביום הכיפורים, בהשתתפות קהל מתפללים גדול, בידיעה שמיד לאחר התקיעה תתחיל תגרה עם השוטרים. המתח היה גבוה: הבריטים נהגו לפרוס שוטרים על גגות מבנים סמוכים לכותל, עם נשק גלוי ומחסניות, והיו קופצים לרחבת הכותל מיד לאחר התקיעה. לעיתים התקיעה לוותה במכות, מעצרים, ולעיתים אף בפציעות, אך המסורת נמשכה.
התוקעים ובני משפחותיהם לא שיתפו את הציבור בזהותם, ולעיתים הסתירו את המעורבות גם מבני ביתם. שמואל בג'יו העיד כי עם שובו לביתו, אמר להוריו רק ש"תקעו בשופר, והבריטים תפסו איזה ילד", מבלי לחשוף את מעשיו. משה קיראון, שתקיעתו ב-1946 הובילה למעצרו, לא ידע במשך חמישים שנה כי אביו אמר לאחר התקיעה: "אשרי שזכיתי". התחושה בקרב רבים ממשתתפי המבצעים הייתה כי מדובר בשליחות היסטורית שתחצה דורות, לא פעולה פרטית. כדברי שרה בן-אדרת: "אנחנו היינו המכבים החדשים… התקיעות היו מרד גלוי. הצעד הראשון למרד".
ההכנות למבצע התקיעה בשנת 1946
לקראת יום הכיפורים של שנת תש"ז (1946), גובשה תכנית תקיעה מחתרתית על ידי קן בית"ר בירושלים, ביוזמת מפקד הקן אהרן שטיינברג. שטיינברג בחר שלושה צעירים לבצע את המשימה: אחיו אפרים שטיינברג, שמואל בג'יו ומשה קיראון (קרואני). הקריטריון המרכזי לבחירה היה גילם הצעיר – מתחת לגיל שמונה-עשרה – מתוך ידיעה שהבריטים יתקשו להטיל עליהם עונשים חמורים. לצד זה, נבחרו על פי כישוריהם האישיים. לדברי שטיינברג, “האמונה שיצליחו למלא את התפקיד. הם יצליחו בגלל אישיותם. אלה היו שני העקרונות החשובים.”
אימוני התקיעה החלו כחודשיים לפני יום הכיפורים. הם נערכו בבית הכנסת של "צעירי פרס" ברחוב אגריפס בירושלים. מי שפתח להם את שערי המקום היה אברהם כספי, בנו של השמש, אשר בעצמו נבחר כעבור שנה לשמש כתוקע. שמואל בג'יו תיאר: "בעלי תוקע לא יצאנו משם, אבל הצלחנו לתקוע!" גם משה קיראון זכר כי "התאמנו בבית כנסת אשכנזי במאה שערים, לא רחוק מהמאפייה", אך לדבריו, הוא עצמו לא השתתף באימונים שנערכו ברחוב אגריפס. בשל היותו בנו של מורי תימני, הוא כבר ידע לתקוע היטב, ואף שימש מחצצר במסדרים של בית"ר. על פי עדותו: "מחצצר טוב זה גם תוקע טוב."
מבעוד מועד הודפסו כרוזים שהזהירו את הבריטים מהפרעה לתקיעה בכותל. באותה השנה, מי שהדביקו את הכרוזים היו גם אלו שנבחרו לתקוע. בג'יו סיפר כיצד, בשעת ההדבקה, אמר לאפרים: “ראה, מזהירים את כל האימפריה הבריטית בשביל שלושה ילדים, שהולכים לתקוע בשופר…”
תפקיד נוסף הוטל על משה קיראון: לספק את השופרות עצמם. הוא תרם שני שופרות קטנים, שהובאו לארץ מתימן על ידי אביו בשנת 1921. אביו נשא עמו "כלי עבודה, ספרים אחדים, דברי קודש ו'התורה שהייתה לו בראש'," ובין היתר גם את השופרות.
ההכנות לא הסתכמו באימונים ובהכנסת השופרות. יום לפני יום הכיפורים כונסה השלישייה יחד עם המפקדים בדירה סמוך לכיכר השבת. שם נערך להם תדרוך אחרון. למחרת, בבוקר יום הכיפורים, נערך מפגש נוסף בבית ערבי גדול, ששימש כנקודת מוצא לכניסה לרובע היהודי. נקבע כי שתי בנות – ביניהן נצחיה בג'יו – ימתינו בכניסה לרחבת הכותל עם השופרות.
בג'יו העיד כי התפלל בבוקר יום הכיפורים בבית הכנסת של החברונים במחנה יהודה. כשפנה לצאת, אביו שאלו לאן הוא הולך, והוא ענה: "לכותל". "לא עלה בדעתו, שאני הולך לתקוע בשופר." שרה בן־אדרת, שהייתה אחראית על הכנות המבצע מטעם תנועת בית"ר, תיארה כיצד תכננה את לוחות הזמנים לבנות, וקבעה שהן ייצאו בשעה שלוש: “אני קבעתי, שהבנות, שנשאו את השופרות, ייצאו בשעה שלוש בהנחה, שיוכלו להגיע באין מפריע.”
התקיעה בכותל
ביום הכיפורים תש"ז (1946) יצאו שלושת התוקעים – אפרים שטיינברג, שמואל בג'יו ומשה קיראון – לדרכם עם טליתותיהם, לאחר שנפגשו בדירתה של שרה בן־אדרת, ומשם המשיכו לבית ערבי גדול ששימש כנקודת תדרוך אחרונה. נאמר להם ששתי בנות – אחת מהן הייתה נצחיה בג'יו, אחותו של שמואל – ימתינו להם בכניסה לרחבת הכותל עם שלושה שופרות. כל תוקע היה אמור לקבל שופר, להתמקם במקום נפרד, לתקוע, ואז להשליך את השופר ולהיעלם בתוך הקהל. הדרך לכותל נחסמה בעמדת תיל של שוטרים בריטים שהכריזו: "לא, אתם לא נכנסים, אין מקום."
השלושה חיפשו דרך עוקפת. "טיכסנו עצה, נכנסנו לרובע היהודי, טיפסנו על הגגות של הרובע. עברנו גם בגגות הרובע המוסלמי. הגענו לקיר, בגובה כארבעה מטרים, שיורד לתוך גן־ירק. גדלו שם מלפפונים, עגבניות, דלעות, הכל. החלטנו, שאנו קופצים." בעת הקפיצה, הבחינו בהם בלשים, אך הנערים נטמעו בתוך ההמון בדרכם אל הכותל. בג'יו נזכר: "הגענו לפתח, ולתדהמתי נצחיה, אחותי, עומדת בצד עם חברה, ובשקט בשקט היא אומרת: 'הנה השופרות.' אחת החזיקה שני שופרות ואחת החזיקה אחד. שמתי את השופר שלי מתחת לטלית."
השופרות הועברו ללא חשד, באמצעות תיאום עם בנות בית"ר שנטמעו בקהל. שרה לקחה את השופר, שהיה בידי ברכה, ושמה אותו מתחת למעילה. אך הבחור חיפש את השופר אצל הבנות, ולא אצל שרה, והשוטר המשיך לטייל ביניהם. שרה נאלצה להעביר את השופר, היא אומרת, 'ממש לעיני כל, בזרוע נטויה.' למזלם, לא הבחין השוטר בכך.
התוקעים התפרסו: אחד לקח את הצד הדרומי של הכותל, בג'יו את האמצע, והשלישי את הצד השמאלי. בג'יו סיפר: "נדחפתי פנימה עד הכותל, עטוף בטלית, והחזקתי את השופר חזק חזק, ששום עין לא תצפה בו." מסביבם נפרסו כוחות בריטיים חמושים, חלקם על הגגות, חמושים בטומיגנים עם מחסניות גלויות. המתח גאה ככל שהתפילה התקדמה אל שעת נעילה. "הנה, שרים, 'א־ל נורא עלילה.' כולם מסתכלים לשמים. אחד עמד, והתחיל לקרוא בקול רם, 'איין שטרן, צוואי שטרן, דריי שטרן!'"
כאשר ניתן האות, תקע שטיינברג ראשון, וזרק את שופרו בהתאם להוראות. הבריטים החלו לנוע לעברו, ובתגובה החל בג'יו לתקוע. "כשראיתי, שכל הלחץ היה אצלו, התחלתי לתקוע. השוטרים התבלבלו, והחלו לחפש בכיוון שלי. נפטרתי מהשופר. אז התחיל משה לתקוע." קיראון, שהחזיק את השופר שאביו הביא מתימן, תקע תקיעה ארוכה תוך התעלמות מההתרחשות סביבו. "תקעתי… פעם, פעמיים, שלוש, התעלמתי מכל הסביבה, עד שתפסו אותי."
השוטרים הבריטים הסתערו לרחבת הכותל, "קפצו מהחומה, והתחילו להכות את האנשים בראשיהם, עם המחסניות הארוכות של הטומיגנים." קיראון המשיך לתקוע, ולא עצר עד ש"סרג'נט, או המפקד, תפס אותי בחולצה, בעורף, ומשך אותי החוצה." כאשר נעצר, עדיין אחז את השופר בידו: "הוא תפס אותי תוקע. מה אעשה?" הוא נלקח מיד לקישלה – בית המעצר הבריטי בירושלים.
במהלך התקיעה ניסתה שרה בן־אדרת לשבש את פעולת השוטרים באמצעות הסחת דעת. שוטר שזיהה אותה התקרב ושאל אם היא מתכוונת להעביר שופר. היא ענתה לו: “ואם כן, אז מה! תאסור אותי, תיקח אותי למשטרה?” הוא לא נענה לפרובוקציה, אך נותר בקרבתה, מה שאפשר לתוקעים לפעול. בעת מעצרו של קיראון, שרה הבחינה כיצד שוטר גדול, רחב ושמן, תפס את משה בזרועו. "היה רגע שהאנגלי התכופף, ובאותו הרגע נתתי לו בעיטה במקום מסוים. כל כך חזקה. הוא אמר, 'איי', אבל לא הרפה ממשה.”
אפרים שטיינברג ושמואל בג'יו יצאו משטח הכותל מבלי להיחשף, כשהם צועדים לצד יתר הבית"רים ושרים ברחוב יפו. בג'יו תיאר זאת כך: “מתעלמים מזה, שאנחנו תקענו. אף אחד לא היה צריך לדעת.” בביתו סיפר להוריו: “היה בלאגן, תקעו בשופר, והבריטים תפסו איזה ילד,” מבלי לגלות כי מדובר בו ובחבריו. קיראון, לעומת זאת, נלקח אחר כבוד למעצר, והוחזק בקישלה, שם נחקר, הוכה – אך לא הסגיר איש. הכותל שתקע בו באותו ערב נחרת בזיכרונו: “על כל מטר בחומה עמד חייל בריטי עם נשק… יותר משהם שמרו על המתפללים, הם חיפשו את התוקעים.”
מעצרו של קיראון
לאחר שנעצר ברחבת הכותל בעודו תוקע בשופר, הובא משה קיראון לקישלה – בית המעצר הבריטי הסמוך. לדבריו, "ישר שאלו אותי מי שלח אותי. גם אז לא היה ברור לי מי שלח אותי, אבל גם אמרו לי בבית"ר לא לענות. אז קיבלתי מכות." קצין בריטי נטל סרגל שהיה מונח על שולחן ו"החטיף לי סטירה עם הסרגל לפרצוף. זה הרגיז אותי עוד יותר, אז עוד פחות דיברתי." השוטרים צעקו עליו ואיימו, אך קיראון, שהיה אז בן 14 בלבד, שתק. הוא לא מסר מידע על שולחיו ולא הסגיר את חבריו, וכך למעשה הציל את המבצע כולו מהפללה. מאוחר יותר סיפר: "הסטירה עם הסרגל כאבה מספיק."
ר' מרדכי א' ויינגרטן, מוכתר העיר העתיקה, הגיע לקישלה עם מזון עבור קיראון העצור. קיראון סיפר: "אני מודה לו עד היום… הייתי מת מרעב, והוא הביא לי פיתה טרייה וגבינות צאן." במקביל, שרה בן־אדרת, שנטלה חלק בארגון התקיעה, יצאה יחד עם אהרן שטיינברג להודיע לאביו של משה על מעצרו. לדבריה, "הלכתי עם דפיקות בלב. איך אגיד ליהודי, שבנו נאסר; הוא נאסר, ואני מסתובבת… ומה הוא עונה לי? 'אשרי שזכיתי'." על כך הגיב משה, שנים רבות לאחר מכן, כשנודע לו על תגובתו של אביו: "היו לי עם אבי חיכוכים: בית כנסת, כדורגל, כדורגל, בית כנסת. אני תמיד עשיתי את זה חצי חצי, הייתי מתפלל חצי תפילה. ובורח, רואה חצי משחק, וחוזר… אולי הוא חשב על זה…"
לאחר חקירתו, הוצא קיראון מהקישלה. לפי עדותו, הוא לא חזר לביתו באותו הלילה, אלא הועבר לבית הפושעים לנוער – "הבית הלבן" – סמוך להר הצופים. לדבריו, היה זה מעצר המשך שייתכן ונבע מ"מעללים אחרים". שרה בן־אדרת, לעומת זאת, סיפרה כי קיראון הגיע לביתה כבר באותו ערב.
במשפטו של קיראון ייצג אותו עו"ד אליהו מרידור. האחרון הציע למרשו הצעיר שתי אפשרויות פעולה: "אני יכול," אמר, "להשתדל לזכותך, לשחררך. או, אם אתה רוצה, תשחק את התפקיד של הגיבור. אל תודה בסמכות של בתי המשפט לשופטך, קרא תיגר על הממשלה הבריטית. יהיו לך צרות, ייקחו אותך לבית הסוהר, ואחר כך ניתן לך פיצוי…" קיראון בחר להשתחרר. "לא הייתי חדור אמונה עד כדי שאילחם בגילי."
מרידור ביקש מאמו של משה להלבישו בבגדים קטנים ככל האפשר – מכנסיים קצרים, כתפיות – ולסרק אותו בתסרוקת של ילד, כדי שייראה צעיר מגילו. התעלול הצליח: "כל העיתונים דיווחו על 'נער בן 13', העומד למשפט," והשופט בפסק דינו הדגיש את גילו הרך. מרידור העלה בפני בית המשפט שתי טענות משפטיות מרכזיות. האחת, שהחוק שעל פיו הובא קיראון לדין איננו חוק פלילי של ממשלת ארץ־ישראל, אלא המלצותיה של ועדת החקירה המלכותית משנת 1929, שהתקבלו ב־1931 על־ידי המלך במועצתו. בכך, לדבריו, אין המדובר בחוק מחייב אלא בהחלטה פוליטית. השנייה – שהתביעה כלל לא הוכיחה כי קיראון יהודי, ובכתב האישום לא הופיעה עובדה זו כלל, אף שהאיסור חל רק על יהודים.
השופט התייחס לכך כי טענותיו של מרידור הן "מעניינות," והביע פליאה על כך שלא הועלו במשפטים קודמים. הוא אף ציין שהוא נוטה לקבל את הטענה הראשונה, אותה הגדיר כ"חזקה למדי". השופר שבו תקע משה באותו יום כיפורים נותר בידו גם בעת מעצרו. הוא הוחרם על ידי שוטר בריטי ולא הושב.
תגובות הציבור לתקיעה
למרות ההיערכות הרבה של השלטון הבריטי והאמצעים שננקטו כדי למנוע את התקיעה, מבצע התקיעה בכותל במוצאי יום הכיפורים תש"ז הפך לאירוע סמלי מהדהד בתודעת הציבור היהודי בארץ ישראל. רחבת הכותל הייתה מלאה באלפי מתפללים, וברגע שבו נשמעה התקיעה הראשונה, למרות כל הסכנות, התפרץ הקהל בקריאות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ושר את "התקווה". בכך הפך המעמד לתצוגת תעוזה לאומית פומבית, שניצבה אל מול האיסור הבריטי, וגלתה סולידריות עמוקה עם מעשה התקיעה.
התגובות לא איחרו לבוא גם בעיתונות התקופה. לפי הדיווחים, התקיעה גררה עימות אלים בין כוחות המשטרה הבריטיים לבין המתפללים. השוטרים שהיו פרוסים באזור, חלקם חמושים בטומיגנים, הסתערו על הקהל מיד עם זיהוי התקיעה. בעיתון "הבוקר" מיום 27 בפברואר 1938, תוארו מקרים דומים של התנהלות המשטרה במרחב הרובע היהודי, כאשר פלוגת הכותל עוד פעלה, והפעם גם ביום הכיפורים תש"ז נרשמה התנהגות דומה מצד הכוחות הבריטיים: חיפוש, אלימות, ומעצרים ללא אבחנה.
בין הדיווחים צוינו פצוע אחד מירי של מחסנית טומיגן, שבעה עצורים נוספים מלבד קיראון, וכן אווירת חרדה שהתפשטה ברובע היהודי בעקבות האלימות. המתפללים התעמתו מילולית עם השוטרים, והפגינו נוכחות איתנה גם לאחר תום התקיעה. לפי העדויות, רבים בקהל ידעו שמדובר באירוע מאורגן, אך שמרו על שתיקה מתוך תחושת שליחות ציבורית משותפת וחשש מהשלכות משפטיות. ההתפרצות בשירה ובקריאות עידוד, מיד לאחר התקיעה, הייתה עבור רבים ביטוי לעמידה איתנה מול הניסיון הבריטי לדכא את הסממנים הדתיים־לאומיים של העם היהודי במרחב המקודש ביותר לו.
פעולת התקיעה, שהחלה כמעשה קטן של כמה נערים ובנות נוער, קיבלה בתוך דקות מימד לאומי רחב. היא עוררה השראה, עוררה את דמיון הציבור, והעמיקה את תחושת המאבק על הזכות היהודית לכותל, דווקא בעיצומה של אחת מהשנים הסוערות של טרום־המדינה. כמו בשנים הקודמות, גם הפעם הציבור סירב להשלים עם רמיסת זכויותיו הדתיות־הלאומיות, והגיב בדרך שהפכה את המעשה המחתרתי לסמל של עמידה יהודית גאה בלב ליבה של ירושלים.
לאחר התקיעה
לאחר התקיעה ההיסטורית במוצאי יום הכיפורים תש"ז, המשיכו שלושת התוקעים בדרכים שונות, כל אחד מהם נושא עמו את חותמה העמוק של אותה שליחות מחתרתית. על אף גילם הצעיר בעת המבצע, כל אחד מהם הפך, במובנים רבים, לסמל אנושי של עמידה יהודית גאה ונחושה לנוכח מגבלות הכיבוש הבריטי. עם תום תקופת המנדט ועם קום המדינה, פנו בדרכים מגוונות – חלקם המשיכו במסלול הלחימה והעשייה הלאומית, ואחרים בחרו בכיוונים חינוכיים או תרבותיים, אך בכולם ניכרה ההשפעה המתמשכת של אותו ערב דרמטי ליד אבני הכותל.
אפרים שטיינברג, שבחר להישאר בשורות האצ"ל, לקח חלק בלחימה האינטנסיבית בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. במהלך הקרבות נפצע, וחווה על בשרו את מחיר המאבק. לאחר קום המדינה גויס לצה"ל ושירת בחיל הקשר, שם המשיך לתרום את חלקו למאמץ הלאומי במסגרת הצבאית. בהמשך דרכו הפוליטית הצטרף לשורות תנועת החרות – היורשת הרעיונית של תנועת האצ"ל – והיה פעיל בה כמי שחי ופעל מתוך מחויבות מתמשכת לעקרונות הלאומיים שבהם האמין מנעוריו. העברת המשקל מן המחתרת לצבא הסדיר, ומהתנגדות לשלטון הבריטי לעשייה במדינה ריבונית, סימלה בעבורו את מימוש התקווה עליה תקע לפני שנים ברחבת הכותל.
שמואל בג'יו, שהשתתף אף הוא בקרבות ירושלים, המשיך לשרת במסגרת צה"ל כחייל בחטיבת גבעתי – אחת מהחטיבות המרכזיות שפעלו בזירת הדרום והמרכז בתקופת הקמת המדינה. הוא סיים את שירותו בדרגת רס"ן, והשתלב בפעילות ביטחונית סדירה כחלק מדור הלוחמים שבנה את צה"ל מיסודו. תקיעתו בכותל לא נשכחה ממנו, והיא נחשבה לאורך השנים לאירוע שהגדיר את זהותו הציונית והאישית. אף שלא פנה לקריירה ציבורית, נודעה בג'יו כאיש שהמשיך את רוח ההתנדבות והשירות באדיקות ובשקט.
משה קיראון, הצעיר מבין השלושה, נטל את חלקו במבצע בגיל 14 בלבד. חוויית המעצר, החקירה והמשפט שעבר לא ריפו את ידיו, אך תרמו לעיצוב תודעתו הפוליטית והחברתית. שלא כשותפיו, בחר בהמשך דרכו להשתלב דווקא בשורות השומר הצעיר – תנועה סוציאליסטית־קולקטיביסטית, המרוחקת מאוד מעולם בית"ר ממנו צמח. קיראון עסק לאורך השנים במוזיקה, תחום שבו מצא ביטוי אישי אחר, והיה מחצצר צבאי במחנה 80. חלילית נישאת לו דרך קבע בתיקו – תזכורת אישית אינטימית לתקיעת השופר ההיא ולמשמעותה עבורו. בהמשך השתלב בעבודת החינוך, ובין תלמידיו הקפיד לספר על מעשה התקיעה, לא כמעשה גבורה אלא כסמל של נאמנות ושייכות. לדבריו, "אם היו לוקחים אותי להילחם, אני לא יכול לדעת אם אני גיבור או לא. פה, שלחו אותי לתקוע בשופר." הוא לא ראה את עצמו כלוחם, אלא כמי שנשא משימה פשוטה לכאורה – אך רבת משמעות.
שנים רבות עברו בלא שהציבור הרחב יכיר את סיפורם של שלושת התוקעים, והם לא תבעו לעצמם פרסום. רק בעשורים המאוחרים יותר, ובעיקר עם הקמת מוזיאון פלוגת הכותל ביוזמת תנועת בית"ר העולמית, החלה להתרקם מחדש ההכרה הציבורית בחלקם של תוקעי השופר. קיראון, שכבר היה בשנות השמונים לחייו, קיבל תעודת הוקרה מראש עיריית ירושלים משה ליאון ונציגי בית"ר, והוגדר כאחד ממי ש"בזכותם שבנו אל הכותל והחזרנו את הכבוד הלאומי". בכך, נסגר מעגל אישי־לאומי, שבו הפך מעשה של שלושה נערים לנקודת ציון היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל.
מקומן של הנשים במבצע
לצד שלושת התוקעים שנשלחו לבצע את התקיעה המחתרתית ביום הכיפורים תש"ז, פעלו גם חניכות בית"ר צעירות – נצחיה בג'יו, ציפורה גור ושרה בן־אדרת (לימים הר-אבן) – שתפקידן במבצע היה חיוני להצלחתו והוגדר מראש כחלק בלתי נפרד מן המשימה המבצעית. שלוש הצעירות נבחרו במיוחד כדי להבריח את השופרות לתוך רחבת הכותל, תוך שהן מסתייעות בבגדיהן ובהסוואה נשית לצורך הטעיית הכוחות הבריטיים. השופרות הוסתרו "בתוך בטנה של חצאית" והועברו דרך המחסומים אל סמוך לרחבה.
לאחר שהועברו השופרות לידי התוקעים, נצחיה בג'יו וציפורה גור לא הסתלקו מהמקום אלא נשארו באזור, צפו מרחוק, ודאגו לשמור על קשר עין עם החוליה. הן פעלו תוך זהירות מירבית, בשטח שהיה נתון לנוכחות בריטית מוגברת, וכל תנועה מחשידה הייתה עלולה לחשוף את המבצע כולו. למרות הסיכון, הן נותרו בשטח עד לאחר ביצוע התקיעות, כאשר זיהו כי קיראון נתפס על ידי שוטר בריטי. ברגעים אלה, ניסתה שרה בן־אדרת לשחרר אותו בכוח, ובעת שהשוטר הבריטי אחז בקיראון, היא ניגשה אליו ובעטה בו בניסיון ישיר למנוע את המעצר.
מעורבותה של שרה בן־אדרת לא הסתיימה באותו יום. בהמשך דרכה הצטרפה לשורות האצ"ל, והייתה שותפה לשורת פעולות נוספות, בהן אחת מפעולות ההתנגדות הידועות ביותר – פיצוץ מלון המלך דוד. נוסף על כך, השתתפה בהעברת חומרי נפץ אל תוך כלא עכו, פעולה שנדרשה תחכום רב ונשאה סיכון אישי עצום. בכך הייתה לאחת הנשים הבולטות שפעלו בשורות המחתרת הציונית – לא רק כסייעניות או תומכות לוגיסטיות, אלא כפעילות שוות ערך בחזית המבצעית עצמה.
מקומן של הנשים במבצע התקיעה אינו ניתן לצמצום לתפקיד טכני בלבד. הן היו שותפות מלאות למחשבה, לתכנון, ולביצוע, וגילו תושייה, אומץ לב ויוזמה אישית. הסוואת השופרות על גופן, תנועתן החופשית בין השוטרים, והניסיון להגן פיזית על אחד התוקעים – כל אלה מצביעים על תפקיד נשי משמעותי, שלא ניתן להמעיט בו. העובדה שדווקא נשים צעירות נבחרו למשימה הרגישה של הברחת השופרות מעידה על האמון הרב שזכו לו מצד מפקדי האצ"ל והפעילים המרכזיים במבצע.
גם שנים רבות לאחר מכן, סיפור השתתפותן של שלוש הצעירות נותר ידוע בעיקר בקרב יודעי דבר, אך לא זכה לחשיפה ציבורית רחבה. רק ביוזמות מאוחרות של שימור זיכרון מבצעי התקיעה והמוזיאונים החדשים שקמו בנושא, החלו שמותיהן להופיע כחלק מהסיפור ההיסטורי השלם. מעשיהן שימשו השראה לדורות הבאים, והראו כי גם בתקופות של מגבלות ומצור, פעלו נשים ככוח עצמאי, לוחמני ומוסרי – בחזית הפעולה הציונית לשחרור הכותל.
חזרתו של השופר לארץ
לאחר התקיעה ההיסטורית של משה קיראון השופר שבו תקע הוחרם. עם תום האירוע, נעלם השופר וכל ניסיון לאתר אותו במהלך השנים שלאחר מכן לא צלח. במשך עשרות שנים היה מקום הימצאו של השופר בגדר תעלומה, והוא הפך לסמל אובד של מאבק הרוח היהודית בשלטון המנדט הבריטי.
הסיפור קיבל תפנית כעבור כארבעים שנה, בשנות ה-80, כאשר התקיים כנס ביוזמתו של חיים צור, שנועד להעלות את זכרה של תקיעת השופר ולספר את סיפוריהם של משתתפי המבצע. שמואל בג'יו, אחד משלושת תוקעי השופר באותו ערב, נשא דברים בפני הקהל. למחרת היום השתתף בכנס גם דוד בן־קיקי, חבר של אחד ממשתתפי המבצע, ושיתף את הנוכחים בסיפור יוצא דופן: במהלך ביקורו בסקוטלנד, פגש בן־קיקי שוטר בריטי לשעבר, שסיפר לו כי החרים שופר מילד יהודי בירושלים בשנות ה-40, בעת שתקע ברחבת הכותל. אותו שוטר שמר את השופר ברשותו במשך כל השנים הללו.
עדותו של בן־קיקי הדהדה בקרב הנוכחים, ומאוחר יותר אף הועברה למשה קיראון. לאחר ששמע את הדברים, החליט קיראון לנסוע לבריטניה כדי לברר את נכונות העדות ולאתר את השופר. הוא אכן הצליח להגיע אל אותו שוטר לשעבר, ובמהלך פגישה ביניהם החזיר לו השוטר את השופר המוחרם.
לאחר שהחזיר אותו ארצה, העביר קיראון את השופר למוזיאון האצ"ל ע"ש גידי בתל אביב, שם הוא מוצג עד היום כאחד הסמלים המרכזיים של תקופת המאבק הלאומי של צעירי בית"ר והאצ"ל לשמירה על ריבונות יהודית וחופש דת ברחבת הכותל.
הנצחה ומורשת
לאחר עשורים של התעלמות כמעט מוחלטת מסיפורם של חברי פלוגת הכותל ותוקעי השופר בכותל המערבי, נעשה בשנים האחרונות מאמץ להנציח את פועלם ולהחזירם לתודעה ההיסטורית הלאומית. ביוזמתה של תנועת בית"ר העולמית, ובשיתוף עם עיריית ירושלים, הוקם ברובע היהודי בעיר העתיקה מוזיאון פלוגת הכותל. המוזיאון, ששוכן בבית ששימש את הפלוגה בשנות ה-30, משחזר את סיפורה של קבוצת צעירים נועזת, חברי תנועת בית"ר, שפעלה במסגרת חצי-צבאית לשמירה על ביטחונם של תושבי הרובע היהודי, על זיקתם של יהודים לכותל המערבי, ועל ביטוי ריבוני וזהותי יהודי בתוך מרחב עוין ומוגבל תחת שלטון המנדט הבריטי.
המוזיאון מדגיש את הסיפור הייחודי של פלוגת הכותל — קבוצה שמנתה 24 צעירים, מהם גם נשים, אשר עסקו ביום בעבודות כפיים, ובלילות שמרו על הסמטאות בדרכם של המתפללים אל הכותל. המוזיאון מתאר גם את המעצר, החיפושים, האיסורים, והקשיים שחברי הפלוגה חוו מידי השלטון הבריטי, כולל צו הסגירה הרשמי שהונפק בשנת 1938 ונחתם בחותמת שעווה מטעם מושל המחוז. בתוך כך, מודגש גם הסיפור של תקיעות השופר שנמשכו מדי שנה, מראשית שנות ה-30 ועד סיום המנדט, והפכו לסמל של התנגדות לאומית אזרחית.
בשנת 2020, במלאת 90 שנה לתקיעה הראשונה בכותל במוצאי יום כיפור של שנת התרצ"א, נערך טקס הוקרה מרגש בלשכת ראש העיר ירושלים משה ליאון. באירוע זה הוענק מגן הוקרה מיוחד למשה קיראון. משה ליאון אמר במהלך הטקס: "התרגשתי מאוד לפגוש את הזוג הנחמד ולשמוע מפיו של משה היקר את שנעשה בימים ההם. הוא יותר מראוי לתעודת הוקרה. אלה הם האנשים ששחררו את ירושלים ולחמו למענה. עלינו ללמוד מסיפוריהם ולהעריך את הזכות לנוע בחופשיות ולהתפלל בכל מקום שבו נחפוץ".
ראש ההנהגה העולמית של בית"ר, עו"ד נריה מאיר, הדגיש באותו מעמד את חשיבות התקיעה כאקט של תודעה לאומית: "תוקעי השופר הצילו את כבודו של העם היהודי, בשעה בה זאב ז'בוטינסקי והרב קוק תבעו את כבוד הלאומיות העברית המתחדשת… רק עם שנלחם בחירוף נפש על שריד מקדשו, יזכה לחזות בבניין מקדשו מוקם". עוד הוסיף כי "הקמנו את מוזיאון פלוגת הכותל להמשך את מורשתם, וההוקרה למשה ותוקעי השופר היא המעט שאנו חבים להם כעם היהודי המחדש את ריבונותו בארצו".
בכך הוכרה לא רק תרומתו האישית של משה קיראון, אלא גם חשיבותם של עשרות נערים ונערות אלמונים שפעלו במסגרת מחתרתית להצלת הכבוד הלאומי והנוכחות היהודית בעיר העתיקה, תוך סיכון אישי ממשי. הנצחתם של תוקעי השופר ושל חברי פלוגת הכותל, כמו גם הצגת סיפוריהם במוזיאון, נועדה להשיב להם את מקומם הראוי בדפי ההיסטוריה ולהבטיח שהמאבק הסמלי אך העיקש שלהם ייזכר גם לדורות הבאים.
על התקופה אמר בג'יו:
- "כל דבר שגרם צרות לשלטון הבריטי בארץ – כל דבר, ששבר הוראות, או חוקים – היה חלק מהמלחמה. השדה, שבו לוחמים, ובו באמת מצליחים, הוא לא תמיד שדה קרב. לפעמים, מצליחים בתחומים אחרים. ראינו בתקיעות ובהישג של התקיעות חלק משבירת המיתוס של השלטון הבריטי, ששולט בכל היבשות. השמש לא שקעה מעולם על ה"יוניון ג'ק" אף פעם, נכון? אז דאגנו, שתשקע השמש."
קישורים חיצוניים
- אורלי הררי, "בזכותך שבנו אל הכותל החזרנו את הכבוד הלאומי", ערוץ 7, 24 בספטמבר 2020.
- כרמית ספיר ויץ, "מעטים שעשו רבות: מגני הרובע היהודי בשנות ה־30 שבים לסיפורי הגבורה", מעריב, 29 במרץ 2018.
לקריאה נוספת
- זאב גולן, שופרות של מרד, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2007.
