טבח המונית ליד סאג'ור (ידוע גם כפיגוע בכביש עכו-צפת) התרחש בצהרי יום שני, כ"ה באדר ב' תרצ"ח, 28 במרץ 1938, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, שפרץ בעקבות המלצות ועדת פיל לחלוקת הארץ ויוזמת הוועד הערבי העליון בוועידת בלודאן לגיבוש כוחות נגד רעיון החלוקה. בתקופה זו פגעו הכנופיות הערביות בבודדים בכבישים ובשדות כדי להטיל מורא על האוכלוסייה היהודית כולה, ובמסגרת זו הוצב מארב אבנים מתוכנן בכביש חיפה-צפת, סמוך לכפר הדרוזי סאג'ור, בין מג'ד אל-כרום לראמה.
בפיגוע נרצחו שישה מנוסעי מונית שיצאה מחיפה בשעה 13:35 בצהריים לכיוון צפת. חוליית טרור שמנתה כעשרים חמושים, חלקם לבושי בגדי חאקי ומגפיים מצוחצחים המזוהים עם אנשיו של הערבי הפרו-נאצי פאוזי קאוקג'י, פתחה באש מטווח קצר על נוסעי הרכב. בין הנרצחים היו נשים וילדים ממשפחות סגל וכהנא, מהמכובדות שבקהילת צפת, וכן צעירה תושבת חיפה ונהג המונית. הטבח התאפיין באכזריות יוצאת דופן, שכללה מעשי התעללות וביתור גופות שתוארו בפירוט בעיתונות התקופה, ועוררו זעזוע עמוק וזעם ביישוב היהודי.
אירוע זה נחשב לנקודת ציר היסטורית שהשפיעה על דורות של לוחמים ומנהיגים בימין הישראלי. הוא היווה את המניע הישיר והמיידי לפעולת הנקם של שלמה בן-יוסף וחבריו מפלוגת בית"ר בראש פינה כעבור שלושה שבועות, פעולה שהובילה להיותו של בן-יוסף עולה הגרדום הראשון. מבחינה אידאולוגית, הפיגוע וגלי ההדף שלו תרמו לגיבוש האתוס של המחתרות בדבר שבירת מדיניות ההבלגה, כפי שהתבטא בדבריו של אורי צבי גרינברג בספר הקטרוג והאמונה: "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה".
מעבר להשפעתו הלאומית, לפיגוע היה פן אישי ומכונן עבור מאיר כהנא, שקרובי משפחתו, דודיו ציפורה כהנא ונפתלי צבי סגל, ובן דודו ברוך דוד, היו בין הקורבנות. הטרגדיה המשפחתית והסיפורים על אכזריות הפורעים בסאג'ור הדהדו בבית הוריו בברוקלין ושימשו כתשתית לעיצוב השקפת עולמו 1.. קורבנות הטבח נטמנו בחלקת הקדושים בבית העלמין העתיק בצפת, בסמוך לנרצחי מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, וזכרם הפך לחלק בלתי נפרד מזיכרון המאבק על הארץ, ובדיעבד משפיע עד היום.
רקע היסטורי
התקופה שקדמה לפיגוע אופיינה בהסלמה חריפה של המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט), שהחל באפריל 1936. מהומות דמים אלו העלו מחדש לשיח הציבורי את סוגיית הטרור והתגובה לו. ב-7 ביולי 1937 המליצה ועדת פיל על חלוקת ארץ ישראל לשני אזורים, כאשר ליהודים הוקצה אזור קטן במישור החוף ובגליל, פחות מ-15% משטח ארץ ישראל המערבית, בעוד הערבים היו אמורים לקבל את יתרת השטח שיאוחד עם ממלכת עבר הירדן. המלצות אלו עוררו התנגדות ערבית נחרצת.
ב-8 בספטמבר 1937 יזם הוועד הערבי העליון ועידה כל-ערבית בעיירה בלודאן שבדרום סוריה, שמטרתה הייתה לגבש את כל הכוחות נגד רעיון החלוקה. בעקבות ועידה זו התעצם המרד הערבי באופן משמעותי. נקודת המפנה הביטחונית חלה ב-26 בספטמבר 1937, כאשר מתנקשים ערבים ירו למוות בלואיס אנדריוס, מושל מחוז הגליל. הבריטים ראו בהתנקשות זו הכרזת מלחמה ונקטו יד קשה: הוועדות הלאומיות הערביות הוצאו אל מחוץ לחוק, בכירי הוועד הערבי העליון הוגלו לאיי סיישל, והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המוסלמית העליונה ונאלץ להימלט ללבנון.
למרות הצעדים הבריטיים, ההתקפות הערביות על יישובים בודדים וכלי רכב נמשכו ביתר שאת. המורדים, ביניהם קצינים מקצועיים כמו פאוזי קאוקג'י, פגעו באנשים בכבישים, בשדות ובבתים במטרה להטיל מורא. נרצחו יהודים רבים, שדות ובניינים הוצתו, עצים נגדעו ועדרים נשדדו. האלימות המתמשכת יצרה תסיסה גדולה בשטח, בייחוד בקרב פעילי האצ"ל ובית"ר, שראו כיצד מדיניות ההבלגה של הזרם המרכזי ביישוב אינה מצליחה לבלום את שפיכות הדמים.
המחלוקת האידאולוגית ביישוב הייתה עמוקה. הנהגת הסוכנות היהודית ודוד בן-גוריון דגלו בהבלגה מטעמים מדיניים ומוסריים, תחת הסיסמה "נקמתנו היחידה במרצחים – המפעל והבניין". מנגד, באצ"ל, שנולד על רקע כישלון ההגנה במאורעות תרפ"ט, דרשו נקם. זאב ז'בוטינסקי, שתמך בתחילה בהבלגה למרות הפגיעה בכבוד הלאומי, החל לשנות את עמדתו על רקע ההחרפה הביטחונית. ז'בוטינסקי סבר כי ההבלגה מרה ומסוכנת, אך קיווה שתסייע לשכנע את ממשלת המנדט להקים הגנה חוקית ליהודים.
בנובמבר 1937 חל המפנה הרשמי בעמדותיו של ז'בוטינסקי, והוא החל לתמוך בשבירת ההבלגה. ב-14 בנובמבר 1937 יצאו חוליות אצ"ל בירושלים לפעולות שהביאו להריגת כמה ערבים, יום שכונה בהיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית כ"יום ראשון השחור". דוד רזיאל, שקיבל את הפיקוד על האצ"ל, התיר את הרסן והפעולות רדפו האחת את השנייה. הארגון החל להתאמן בקורסים ללוחמה וחבלה בפולין בחסות הצבא הפולני, ואברהם שטרן פעל כ"שר החוץ" של הארגון להשגת נשק והכשרה מקצועית.
הטבח במונית
ביום שני, כ"ה באדר ב' תרצ"ח, יצאה המונית מחיפה לכיוון צפת בשעה 13:35 אחר הצהריים, כשהיא אוספת את נוסעיה מקפה "ישראל" שברחוב העצמאות. על ההגה ישב בכור שחרור, נהג מנוסה ונועז בן 37 מצפת. במושב שלידו ישבה אלגרה מוצרי בת ה-20, חברת ההגנה ואחות-חובשת במקצועה, שהייתה בדרכה לצפת כדי לשכור דירה לקראת חתונתה הקרבה לקצין המשטרה רפאל מקס. במושב האחורי ישבו שלום ביבר, חבר פלוגת הקיבוץ המאוחד יודפת, יחד עם תינוקו בן השנה; הרב אברהם זיידה הלר, ראש ישיבת חתם סופר-רידב"ז; באשה ברא"ל בת ה-70; בתה ציפורה כהנא ובתה הקטנה רבקה בת ה-5, שחזרו מחתונה משפחתית בתל אביב; וכן נפתלי-צבי סגל ובנו ברוך-דוד בן ה-12, שסיימו להזמין סחורה לחנותם בחיפה לקראת חג הפסח.
בשעה 14:30, בכביש עכו-צפת, נתקלה המונית במחסום אבנים שהוקם במרחק שני קילומטרים לפני הכפר ראמה על ידי כנופיה שמנתה כעשרים איש. מן המארב הגיחו תשעה ערבים חמושים ברובים ובאקדחים, לבושים בגדי חאקי ומגפיים מצוחצחים. אחד התוקפים יצא מתעלת הכביש וכיוון את רובהו לעבר הנוסעים. בכור שחרור עצר את הרכב, ירד ממנו והרים את ידיו לאות כניעה, אך התוקפים התקרבו עד למרחק של שני מטרים ופתחו באש תופת. בכור החל לרוץ לעבר ההרים ואלגרה מוצרי אחריו, בזמן שאנשי הכנופיה יורים לעברם 2.
בתוך המונית נפתחה אש מטווח קצר. באשה ברא"ל, בתה ציפורה כהנא, נפתלי צבי סגל ובנו ברוך דוד נרצחו במקום. שלום ביבר השכיב את תינוקו על רצפת הרכב ושכב עליו ללא תנועה; הפורעים שנכנסו לבדוק את הגופות חשבו אותו למת ולא נגעו בתינוק הבוכה. רבקה כהנא הקטנה ניצלה בנס תחת גופת אמה שסוככה עליה וכיסתה אותה בדמה. הרב אברהם זיידה הלר הצליח לפתוח את הדלת ולברוח לעבר הכפר ראמה תחת מטר יריות, כשהוא משתטח על האדמה וקם לסירוגין עד שהצליח להזעיק עזרה ממשטרת הגבול.
כוחות המשטרה והצבא שהגיעו למקום במכונית משוריינת ובליווי מטוס מצאו את המונית נקובת כדורים ואת ציפורה כהנא מפרפרת בגסיסתה. גורלם של בכור שחרור ואלגרה מוצרי לא נודע עד יום רביעי בצהריים, אז נמצאו גופותיהם על ידי שוטרים מעכו תחת שיחים וסלעים, במרחק של כ-80 מטרים ממקום המארב. שניהם נרצחו באכזריות יוצאת דופן; בכור נורה בבטנו ואלגרה נמצאה שחוטה בצווארה בפצע עמוק שנגרם על ידי פגיון, כשידה פגועה מירי. בבדיקות הרפואיות שנערכו בבית החולים "הדסה" בחיפה נמצאו בגופתה סימני אלימות קשים שהצביעו על התעללות ואינוס, והאב יעקב מוצרי הזדעזע למראה גופת בתו המבותרת.
הזעזוע מהטבח הגיע לשיאו כשהובאו החללים לעכו, שם תואר כי הרופא הממשלתי הערבי הגיב למראה הגופות בהוצאת לשון ובבת-צחוק, בזמן ששוטר בריטי שנכח בחדר פרץ בבכי. השמועות על ביתור הגופות והאונס האכזרי הציפו את צפת וחיפה, והעיתונות העברית מלאה בצילומים גרוטסקיים של מונית הרצח המגואלת בדם, שהובאה לצפת כעדות אילמת לזוועה.
הקורבנות
הקורבנות בפיגוע השתייכו לשתיים מהמשפחות המכובדות והוותיקות ביותר בצפת, משפחות סגל וכהנא, אשר היו קשורות ביניהן בקשרי נישואין הדוקים. המבוגרת שבהם הייתה באשה ברא"ל, בת למעלה משבעים, בת הרב משולם זישא ממשפחת הרב אלימלך מליז'אנסק. יחד איתה נרצחה בתה, ציפורה כהנא, שהייתה בת ארבעים ואשת הרב מרדכי כהנא. מרדכי היה אחיו של יחזקאל שרגא כהנא, אביו של מאיר כהנא. ציפורה הותירה אחריה בעל ושישה ילדים.
אל המעגל המשפחתי הקרוב של הנרצחים הצטרפו נפתלי צבי סגל, בן שלושים וחמש, שהיה בעל חנות מכולת בצפת, ובנו ברוך דוד סגל בן השתים-עשרה. נפתלי צבי היה נשוי לחיה לבית כהנא, אחותם של מרדכי ויחזקאל שרגא, ובכך היה גיסה של ציפורה ואחיינו של יחזקאל שרגא. בבית בצפת נותרה אשתו חיה עם בתם סימה בת העשר, שעה שנפתלי ובנו היו בדרכם חזרה מחיפה לאחר שהזמינו סחורה לחנותם לקראת חג הפסח. מותם של האב והבן הכה בהלם את הקהילה, ומספרים כי אמו של נפתלי צבי התעלפה מספר פעמים במהלך ההלוויה הקורעת לבבות.
לצד בני המשפחה נרצחה אלגרה (עליזה) מוצרי, צעירה בת עשרים מחיפה, בת למשפחת סילס הצפתית הוותיקה ודור שישי בארץ. אלגרה הייתה דמות פעילה בשורות ה"הגנה" ועבדה כאחות-חובשת במרפאה בחיפה. היא הייתה מאורסת לרפאל מקס, קצין משטרה יהודי ששירת בסאסא, והנסיעה הגורלית לצפת נועדה למציאת דירת מגורים עבור הזוג לקראת חתונתם המתוכננת. אביה, יעקב מוצרי, היה רוקח משכיל ומוערך שהיה בקשר עם מחתרת ניל"י, ומשפחתה הייתה מעורבת בפעילות נגד השלטון הבריטי ואף הסליקה נשק מתחת למיטת התינוק בביתם. מותה האכזרי זעזע את משפחתה עד כדי כך שרפאל מקס, חתנה המיועד, ישב שבעה עם המשפחה כבעל לכל דבר, ולימים נישא לאחותה הצעירה קליר (אורה).
שבירת ההבלגה
טבח המונית ליד סאג'ור הניע שרשרת תגובות היסטוריות ששינו את פני המאבק המחתרתי בארץ ישראל. פחות משלושה שבועות לאחר רצח השישה, הותקפה בדרך לצפת מכונית נוספת ושלושה מנוסעיה נהרגו, בהם דוד בן-גאון, שהיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף ושירת עמו בפלוגת ראש פינה של בית"ר. רצף מעשי הרצח האכזריים עורר סערה ביישוב ובפרט בקרב חברי בית"ר בגליל, שחשו כי מדיניות ההבלגה הופכת את הדם היהודי להפקר. על אף שמפקד האצ"ל משה רוזנברג וזאב ז'בוטינסקי לא אישרו פעולות התקפיות באותה עת, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, לצאת לפעולת תגמול עצמאית כנגד התחבורה הערבית.
ב-21 באפריל 1938, מתוך אמונה כי דעתו של ז'בוטינסקי תהא נוחה מהמעשה נוכח הזוועות, ארבו השלושה לאוטובוס ערבי שנסע בכביש ראש פינה-צפת והטילו לעברו רימון. אף שהרימון לא התפוצץ ואיש לא נפגע, השלושה נתפסו על ידי המשטרה הבריטית והועמדו למשפט צבאי מהיר תחת התקנות לשעת חירום. שלמה בן-יוסף נדון למוות וב-29 ביוני 1938 הוצא להורג בתלייה בכלא עכו, כשהוא צועד לגרדום בראש זקוף ושירת בית"ר על שפתיו. תלייתו של בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, זעזעה את היישוב והביאה לגל של מחאות ושביתות, אך בעיקר סימנה את קץ עידן ההבלגה בשורות המחתרות הימניות.
זאב ז'בוטינסקי, שבשלבים המוקדמים של המרד הערבי דבק בהבלגה מטעמים מדיניים, שינה את עמדתו באופן מוחלט בעקבות התלייה ואישר את הפעולה רטרואקטיבית. במכתב תנחומים לפלוגת ראש פינה כתב ז'בוטינסקי: "מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית". דבריו אלו קידשו את מעשהו של בן-יוסף והפכו את דמות הלוחם המקריב את חייו למען כבוד האומה לערך עליון. התפיסה לפיה "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה", כפי שביטא אורי צבי גרינברג, הפכה לקו המנחה של האצ"ל תחת פיקודו של דוד רזיאל. שבירת ההבלגה הוגדרה כ"גלילת חרפת ההבלגה", והתאריכים שבהם בוצעו פעולות נקם הפכו לתאריכים מקודשים בלוח השנה של התנועה 1.
האירוע חיזק את הקו האידאולוגי המיליטנטי שדגל בשימוש בכוח פיזי ובטרור נגדי כאמצעי לשחרור לאומי. דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) המשיכו בקו זה, כשהם רואים במוות למען המטרה שלב הכרחי בדרך לריבונות. הגישה שהתגבשה בעקבות הטבח בסאג'ור והגרדום בעכו גרסה כי חלופה להפעלת יד ברזל היא בבחינת "שלום של בית קברות".
הפולמוס ביישוב היהודי
הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף והפעולה שקדמה לה עוררו מחלוקת אידאולוגית ומוסרית קשה בקרב הנהגת היישוב והציבור היהודי, שחרגה מעבר לסוגיית העונש והגיעה עד לכדי חשש ממלחמת אחים. דוד בן-גוריון, יושב ראש ההנהלה הציונית, ניהל מאבק מורכב; אף שהתנגד בתוקף לאצ"ל ולניסיון הנקם, הוא פגש את הנציב העליון והפציר בו לחון את בן-יוסף מתוך עמדה כי בעד החטא שחטאו הוא וחבריו לא מגיע עונש מוות 3. עם זאת, בן-גוריון שלל מכל וכל את הטיעון הרגשי לפיו אסור לתלות יהודי בארץ ישראל, וקבע כי זהו סילוף האנושיות והציונות להגיד שבכל ארץ מותר לתלות יהודי אך בארץ ישראל לא. הוא התבטא בחריפות כי אינו מזועזע מעצם התלייה, אלא מתבייש מהמעשה שגרם לה.
ביום התלייה ב-29 ביוני 1938, התפרצה המחלוקת אל פני השטח סביב סמלי האבל. מזכ"ל ההסתדרות, דוד רמז, הורה להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות ולהשבית את העבודה לאות אבל, אך אנשי שמאל שהתנגדו לגילויי סולידריות עם הרוויזיוניסטים הורידו את הדגל. היה זה דוד בן-גוריון שהורה להסירו באופן סופי, כביטוי להסתייגות המוחלטת של הזרם המרכזי מדרכו של האצ"ל. בממסד היישובי ובתנועת הפועלים ראו בטרור מימין חלק ממלחמה רעיונית כוללת בפשיזם ועל השליטה ברחוב היהודי, כאשר מנהיגים כמו יצחק טבנקין הזדעקו כי זו מלחמה על עצם קיומה של תנועת הפועלים. בן-גוריון, מנגד, סבר שיש להילחם בטרור זה רק בעזרת הממשלה הבריטית ולא באופן עצמאי, מחשש לעימות פנימי אלים.
גם עולם הרוח והרבנות התגייסו למערכה נגד פעולות הנקם. בכרוז מיוחד תחת הכותרת "לא תרצח", עליו חתמו אנשי רוח רבים, הותקף הטרור מטעמים מוסריים ומדיניים תוך קריאה ליישוב להקיא מקרבו את הטרוריסטים ולשמור על טוהר הבית הלאומי. גילויי דעת אלו רוכזו בקונטרס "נגד הטרור" שערך הסופר יהושע רדלר-פלדמן. הרבנות הראשית פרסמה אף היא גילוי דעת הלכתי נגד המעשים, ובו נאמר: "חלילה! חלילה! שהמצב הנוכחי יעבירנו על דעת תורתנו הקדושה, ויביא את מי שהוא מאחינו ואחיותינו לידי מעשים של שפיכת דמים, לידי מעשים העולים גם כן לחלל את שם ישראל ואת כבוד מפעל הבניין והתחייה הלאומי שלנו בארץ קודשנו".
התגובות ביישוב היהודי לגרדום עכו שיקפו את הקרע העמוק בין תפיסת ה"הבלגה" של הנהגת הסוכנות לבין תפיסת ה"תגובה" הרוויזיוניסטית. בעוד הימין ראה בבן-יוסף הרוג מלכות וקורבן של שלטון זר, הנהגת תנועת העבודה ראתה בו ובחבריו סכנה למוסר היהודי ולסיכויים המדיניים להקמת המדינה. פולמוס זה לא שכך עם מותו של בן-יוסף, אלא הוסיף להזין את המתח הפוליטי ביישוב לאורך כל שנות המאבק לעצמאות.
ההשפעה על מאיר כהנא
הטבח בכביש עכו-צפת הותיר חותם בל יימחה על נפשו של מאיר כהנא הצעיר, שהיה בן שש בעת התרחשותו. אף שגדל בברוקלין הרחוקה, האירוע חלחל לתודעתו דרך האווירה המשפחתית הטעונה והשיח המתמיד סביב שולחן השבת. עבור הילד שגדל בבית ספוג אידאולוגיה רוויזיוניסטית, הרצח האכזרי של קרובי משפחתו – דודו נפתלי צבי סגל, בן דודו הצעיר ברוך דוד, וציפורה כהנא – לא היה רק ידיעה חדשותית, אלא טראומה אישית ומעצבת. דודו, מרדכי כהנא, שחייו ניצלו בנס מהטבח משום ששהה בתל אביב באותו יום, היגר לאחר האסון לארצות הברית ועבר להתגורר בבית המשפחה בברוקלין. נוכחותו של הניצול המיוסר, יחד עם סיפוריהם של אביו יחזקאל (שבארצות הברית היה ידוע כצ'ארלס) ושל מרדכי על אודות האכזריות הערבית בפיגוע, הפכו את האסון לנושא קבוע וחי בבית 4.
כהנא הצעיר היה מרותק ומבועת מהתיאורים הגרפיים של הטבח, שכללו פרטים על גופות מבותרות ומעשי אינוס, כפי שהדהדו בדברי המבוגרים בביתו. סיפורים אלו על גבורה יהודית מול אכזריות ערבית הזינו את תחושת הנבחרות שספג ממשפחת אביו, והשתלבו במזג הסוער שירש ממשפחת אמו. השפעת האירוע הייתה כה עמוקה, עד שכהנא החל לפתח תפיסת עולם שראתה בעוצמה פיזית ובתגובה צבאית קשה את המענה היחיד. אביו הטיף באוזניו כי התרופה היחידה לטרור ערבי היא טרור נגדי יהודי, והנחיל לו את עקרון הנקמה המקראי של "עין תחת עין".
כבר בשנות לימודיו בבית הספר היסודי בקיץ 1943, בעודו ילד בן עשר, התבטאה האובססיה שלו לגורל היהודי ולאלימות המופנית כלפיהם. חברתו לספסל הלימודים סיפרה שנים לאחר מכן כיצד היה מצייר על הלוח מפות של מסילות הברזל לאושוויץ וזועק בבכי על מחדלו של רוזוולט להפציץ את המסילות. במקביל, הוא המציא דמות בדיונית בשם "בייגלמן" – פארודיה על סופרמן בכיכובו של בייגל עם גלימה המציל יהודים מהנאצים. דמותו של כהנא עוצבה סביב הצורך באותו אגרוף יהודי שימנע טבח חוזר, תובנה שנבטה מהסיפור המשפחתי על כביש עכו-צפת.
השפעת הפיגוע על עיצוב המיליטנטיות שלו הובילה אותו להזדהות מוחלטת עם דמויותיהם של לוחמי המחתרות. בסיפור קצר שכתב בנעוריו בשם "המשפט", תיאר סצנה בבית דין שמימי שבה אלוהים סולח למתנקש יהודי מהלח"י שרצח את הלורד מוין, בטענה שהוא פעל למען הגנת התורה וארץ ישראל. עבור כהנא, גורל עם ישראל הפך להיות גורלו האישי, וכל גילוי של חולשה יהודית נתפס בעיניו כבגידה בנרצחי המשפחה. השקפת עולם זו, שראתה באלימות אמצעי קדוש ובעימות הפיזי הכרח היסטורי, ינקה את כוחה ישירות מהדם שנשפך ליד סאג'ור ומהאופן שבו עוצב זיכרון זה בבית הוריו. באותם ימים הוא כתב שיר בשם "אדמה":
"ארץ הווה, ארץ עבר, ארץ של קידוש עתידי, ארץ, גם אם נמות, ארץ, עדיין נזעק, טוב למות בעד אומתנו הגדולה… ארץ שנבחרה לשלטון, ארץ שנבחרה לכאב, ארץ, מתי אוכל לקרוא לך שלי שוב? הו ארץ, הדרך ארוכה, והאויב חזק, אך עדיין נכניע את בן קין זה" 4.
כהנא נהג לומר בבגרותו כי "ידעתי על השואה כשהייתי ילד בן עשר", וטען כי מנהיגים יהודים שטענו שלא ידעו הם שקרנים. האקלים הרגשי שבו גדל – "סיר לחץ רגשי" כפי שתואר על ידי מכריו – שילב בין אבל משפחתי עמוק לבין ציפייה משיחית מצד אביו, שהאמין כי בנו נשלח על ידי אלוהים להביא גאולה לעמו המעונה. הטבח בכביש עכו-צפת לא היה עבורו אירוע היסטורי חולף, אלא בסיס אידאולוגי חי שעל גביו הקים לימים את תנועת כך ואת משנתו המיליטנטית, תוך שהוא רואה בעצמו את הממשיך הישיר של הלוחמים שקמו לנקום את דם קרוביו.
לקריאה נוספת
- יצחק פס, "מורדים במלכות – אלימות פוליטית יהודית במדינת ישראל בעשור הראשון", מוסד הרצל לחקר הציונות אוניברסיטת חיפה, 2025.
- רוברט פרידמן, "נביא השקר – רבי מאיר כהנא. ממודיע של ה-FBI לחבר כנסת", ספרי לורנס היל, 1990.
- יעקב וינשל, הראשון בכובשי ההר, תל אביב: הוצאת אל"ף, תשכ"ח. (הספר בקטלוג ULI)
- שלום רוזנפלד (עורך), ספר שלמה בן יוסף, תל אביב: [חמו"ל], תרצ"ט-ת"ש.
- גלילה רון-פדר-עמית, לכבוש את ההר: סיפורו של שלמה בן-יוסף, תל אביב 1993.
- אמיר גולדשטיין, "שלמה בן-יוסף ומימוש אגדת הגרדום הרוויזיוניסטית", ציון עב, א (תשסז) 63–90.
- אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה – עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011.
- משה בן-שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 28–39.
קישורים חיצוניים
- אלגרה מוצרי – נורתה, נאנסה ונשחטה, סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850.
- יצחק פס, "מורדים במלכות – אלימות פוליטית יהודית במדינת ישראל בעשור הראשון", מוסד הרצל לחקר הציונות אוניברסיטת חיפה, 2025. עמ' 26-29.
- "שוב הציף גל טרור את הארץ", דבר, 29 מרץ 1938.
- דוד בן-גוריון, זכרונות, כרך ה', הוצאת עם עובד, 1982, עמ' 221.
- רוברט פרידמן, "נביא השקר – רבי מאיר כהנא. ממודיע של ה-FBI לחבר כנסת", ספרי לורנס היל, 1990. עמ' 21-34.
