יהודי תימן באריתריאה היו קהילה יהודית ייחודית שהתגבשה באזור קרן אפריקה החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20. הקהילה התבססה בעיקרה על הגירה של יהודים מתימן ומעדן (שהייתה תחת שלטון בריטי), אשר חיפשו הזדמנויות כלכליות חדשות עם התבססותן של אימפריות גלובליות סביב הים האדום. לצד הרוב התימני-עדני, כללה הקהילה קבוצות קטנות של יהודים שהגיעו מאיטליה, מצרים ותורכיה העות'מאנית (בעיקר מסמירנה וקונסטנטינופול), וכן פלשים בודדים מאתיופיה. דמויות בולטות כמו ד"ר יעקב פיטלוביץ והרב חיים נחום העידו על ראשית צעדיה של הקהילה, שהתבססה בעיקר בשני מרכזים: אסמרה, בירת המושבה האיטלקית השוכנת בהרים, ועיר הנמל מצואע.
הקהילה שימשה כפזורה מסחרית טרנס-לאומית חוצת גבולות, שהייתה נטועה במרחב התרבותי הערבי אך אימצה גם את שפות האימפריה. הסוחרים היהודים השתלבו ברשתות חליפין צפופות שחיברו את ערי הנמל לפנים היבשת, ועסקו ביבוא וייצוא, צורפות ושענות. גמישותה של הפזורה, שלא פעם חילקה את חייה בין עדן, ג'יבוטי, אריתריאה וארץ ישראל, העניקה לה חשיבות היסטורית יוצאת דופן כציר לוגיסטי מכריע עבור התנועה הלאומית היהודית. במהלך שנות ה-40, הפכה הקהילה לתשתית סיוע חיונית עבור גולי האצ"ל והלח"י שהוגלו על ידי הבריטים למחנה המעצר סמבל באסמרה. חברי הקהילה סיפקו לבורחים מסתור, ציוד, מידע ותעודות מזויפות, תוך ניצול קשריהם העסקיים כדי להבריחם אל מעבר לגבולות המושבה.
חשיבותה של הקהילה נמשכה גם לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר נרקמה סימביוזה בין הפזורה המסחרית הוותיקה לבין האינטרסים האסטרטגיים של המדינה הצעירה בים האדום. בעוד שרבים מחברי הקהילה עלו לישראל במבצע "מרבד הקסמים" או היגרו לאתיופיה, אלו שנותרו שימשו כנציגים לא רשמיים שסייעו לביסוס קשרי המסחר והביטחון של ישראל באזור, כגון בפעילותה של חברת "אינקודה". דמויות מרכזיות בקהילה, ובראשן חיים גמליאל, הוכרו לימים כמי שפעלו בסולידריות עמוקה למען המאבק הלאומי, כאשר על גמליאל נאמר לאחר פטירתו על ידי ברית חיילי האצ"ל כי "חיים היה ידיד נאמן והקריב רבות למען כל העצורים והבורחים אשר בלעדי עזרתו ספק אם היו מתגברים על הקשיים הרבים". הקהילה הגיעה לקיצה המעשי בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות שינויים גיאופוליטיים ומהפכות פוליטיות באזור שהובילו לעזיבת אחרוני היהודים.
רקע היסטורי
צמיחתה של קהילת יהודי תימן באריתריאה ובמרחב קרן אפריקה שלובה בתמורות הגיאופוליטיות והכלכליות שהתחוללו באזור הים האדום במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. עם פתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869 והתבססותן של אימפריות גלובליות – העות'מאנית, הבריטית, הצרפתית והאיטלקית – סביב חופי הים האדום, שולב המסחר האזורי במהירות בתוך הכלכלה העולמית. האימפריות עודדו תנועת סוחרים ומהגרים לשם המרצת הכלכלה, והמסגרת האימפריאלית אפשרה הכלה של מגוון אתני ודתי, שבה מצאו יהודי תימן ועדן קרקע פורייה להתפתחות פזורה מסחרית חדשה.
ההגירה היהודית לאזור הונעה משילוב של מצוקה דתית וכלכלית בתימן לבין שאיפה להשתלב במרכזי המסחר המתעוררים. בתימן עצמה סבלו היהודים לא פעם מרדיפות, מתנאים בלתי נסבלים וממצוקות שהפכו אותם לפליטים מחוסרי כול. דוגמה לכך היא משפחתו של חיים גמליאל, שהתיישבה באריתראה ב-1928 לאחר שהגיעה לסף רעב בתימן. עבור מהגרים אלו, המושבות הקולוניאליות הציעו הגנה יחסית ואפשרויות פרנסה שנעדרו במולדתם הישנה, והם הגיעו לאריתראה הן כפליטים הנמלטים מצרות והן כסוחרים המחפשים הזדמנויות עסקיות.
תהליך ההתיישבות החל בערי הנמל המרכזיות והתרחב פנימה אל תוך היבשת בעקבות פיתוח התשתיות האימפריאליות. תחילה התיישבו סוחרים יהודים עדנים בעיר הנמל מצואע שבחוף הים האדום עוד בסוף המאה ה-19, שם באה לקיצה תקופת שלטון הפחות הטורקיים והשלטון המצרי עם נחיתת החיילים האיטלקים ב-1885. עם סלילת מסילת הברזל שחיברה את הנמל עם פנים הארץ, החלו היהודים לעבור לאסמרה, שהפכה לבירת המושבה האיטלקית ב-1889. המעבר מהחופים הלוהטים אל ההרים הקרירים של אסמרה סימן את הפיכתה למרכז השלטוני והקהילתי החדש.
במקביל להתבססות באריתראה, התפתחה רשת קהילתית ענפה גם במושבות השכנות. סומליה הצרפתית ובירתה ג'יבוטי הפכו ליעדים מרכזיים עבור סוחרים יהודים מעדן, שהקימו בהן סדנאות תכשיטים ועסקי יצוא. הקשרים המשפחתיים והעסקיים חצו גבולות פוליטיים; חברת "מנחם משה" העדנית, למשל, הרחיבה את עסקיה לאתיופיה בתחילת המאה ה-20, רכשה קרקעות באדיס אבבה והקימה את מתחם ה"בנין ספר". סוכני החברה נשלחו מעדן וייצדו קהילה תוססת סביב המרכז המסחרי. כך נוצר מרחב שבו יכלו המהגרים לנוע בין עדן, ג'יבוטי, אריתראה ואתיופיה, תוך שהם מנצלים את היותם דוברי ערבית המעורים בתרבות המקומית לצד אימוץ שפת האימפריה ותרבותה.
התפשטות זו של הפזורה היהודית-תימנית באפריקה יצרה רשת צפופה של קשרים חברתיים ומסחריים שהתבססו על אמון פנימי ויכולת ניידות גבוהה. המהגרים, שהיו חופשיים מנאמנות טריטוריאלית ומונעים מהזדמנויות כלכליות, שמרו על יחסים טובים עם השלטונות האימפריאליים השונים. מציאות זו אפשרה להם להכות שורשים במושבות החדשות מבלי לנתק את זיקתם לקהילת האם בעדן או למשפחותיהם בארץ ישראל, ובכך הניחו את התשתית לפזורה טרנס-לאומית שהייתה עתידה למלא תפקיד מכריע באירועים הלאומיים של אמצע המאה העשרים.
הקהילה היהודית באסמרה
התפתחותה של הקהילה היהודית באסמרה שזורה בהפיכתה של העיר לבירת המושבה האיטלקית אריתריאה בשלהי המאה ה-19. עם העתקת המרכז השלטוני ממצואע לאסמרה, החלה זרימה של תושבים חדשים אל העיר, ובהם יהודים שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בבירה המתפתחת. הקהילה באסמרה הייתה מורכבת ורבגונית; היא כללה יהודים שהגיעו מתורכיה האירופית והאסייתית, מצרים ואיטליה, אך גרעינה המרכזי והאדוק הורכב ממשפחות שהגיעו מתימן ומעדן. עד שנות הארבעים של המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-300 נפשות, והיוותה קהילה קטנה אך משגשגת וערה מאוד מבחינה כלכלית.
במרכז החיים הקהילתיים עמדו מוסדות הדת והחברה שהוקמו בעיר. הקהילה החזיקה בבית כנסת נאה, אשר נבנה על קרקע שהוענקה ליהודים ללא תמורה על ידי פרדיננדו מארטיני, מי שעמד בראש המנהל האיטלקי במושבה בין השנים 1897–1907. לצד בית הכנסת, הקימה הקהילה בית מטבחיים כשר שסיפק את צורכי התושבים האדוקים. בשלב מאוחר יותר, בשנת 1949, הוקם בעיר גם "קלוב ישראלי" (מועדון ישראלי) שזכה לאספקת תעמולה ציונית ושימש כמרכז חברתי. למרות קיומם של מוסדות אלו, לקהילה לא היו בתי ספר יהודיים משלהם, והילדים נשלחו ברובם ללמוד בבית הספר של המיסיון הקתולי באסמרה או קיבלו לימודי דת בסיסיים מידי אבי המשפחה בביתם.
הנהגת הקהילה הורכבה מדמויות בולטות של סוחרים ואנשי ציבור שהיוו את עמוד השדרה הכלכלי שלה. בין האישים המרכזיים ניתן למנות את נסים בכר, שכיהן כראש הקהילה בתחילת המאה ה-20, ואת שוע מנחם יוסף, סוחר עדני עשיר שהעתיק את חנותו המצליחה "מנצור: בזאר אפריקאנו" ממצואע לאסמרה והוכתר כנשיא הקהילה 1. לצידם פעלו נכבדים נוספים כגון ד' ובכור בונומו, אליה בכר, מ' הרבן ומרקו לוי. חלק מהנכבדים החזיקו בשמות איטלקיים, דבר שהצביע על קשרים מסוימים בין היהודים האיטלקים ליוצאי עדן ותימן בתוך הקהילה המאוחדת.
חיי התרבות והרוח באסמרה התנהלו ברובם על פי המסורת שהביאו עמם המהגרים מקהילות המקור שלהם. בתוך הקהילה בוצעו הטקסים והפולחן ללא תמורה על ידי כל מי שהיה בידו הידע הדרוש. עם זאת, היו מי שמתחו ביקורת על חוסר הארגון הממסדי; ד"ר יעקב פיטלוביץ ועורך הדין ויטרבו ציינו בדיווחיהם כי הקהילה אינה פועלת על פי כללים מתוקננים וברורים. למרות זאת, הקהילה השכילה לשמור על זהותה הייחודית; בידיעה שפורסמה בעיתון "הצפירה" ביוני 1904 נכתב כי "חברה ציונית נוסדה בעיר אזמרה… שם האגודה הוא 'אגודת ציון' ומייסדיה הם אחינו ילידי איטליה וארץ הקדם שזה מקרוב נקבצו יחד וייסדו להם קהלה דתית וגם רב הביאו להם מתימן".
הקהילה באסמרה לא הייתה מבודדת, אלא קיימה זיקה חזקה לשאר חלקי הפזורה. יהודים שהתגוררו במקומות יישוב קטנים יותר באריתריאה, כמו קרן ואגורדט, או בעיר הנמל מצואע, היו מגיעים לאסמרה לקראת חגי ישראל או בעתות צורך דתי. בשל המצוקות בתימן ובערב, הלך וגדל מספר היהודים בעיר לאורך השנים, כאשר המהגרים החדשים סמכו על עזרתם של בני הקהילה הוותיקים ובמיוחד על בני ארצם. כך הפכה אסמרה לציר מרכזי המחבר בין המולדת הישנה בתימן לבין החיים החדשים בקרן אפריקה, תוך שמירה על אורח חיים שקט שנתמך, ברוב שנותיו, תחת מטריית ההגנה של השלטון האיטלקי.
מעמד חוקי ומשפטי
המעמד החוקי והמשפטי של יהודי תימן ועדן באריתריאה עבר תמורות משמעותיות תחת השלטון הקולוניאלי האיטלקי, שנעו בין הכרה בזכויותיהם כאירופים לבין דחיקתם למעמד של נתינים מקומיים. בתקופה הראשונה, שהוסדרה על פי הצו המלכותי מ-9 בפברואר 1902, נהנו היהודים ממעמד של "מושווים" לאירופים. הגדרה זו כללה מצרים, סורים, ובני עמים שמוצאם מאירופה ותרבותם דומה לזו האירופית. באותן שנים נהנו היהודים מהגנת השלטון האיטלקי, וחלקם החזיקו באזרחות איטלקית או זרה, בעוד השאר הושוו במעמדם לשאר יוצאי אירופה שהתגוררו במושבה ולא נחשבו כילידים.
התפנית המרכזית חלה בשנת 1908 עם פרסום ההסדר המשפטי החדש (צו מלכותי מס' 325), ששינה את מהות המונח "מושווה". על פי החוק החדש, בתור מושווה לנתין קולוניאלי נחשב זר השייך לעם בעל תרבות אשר איננה זהה באותה מידה לתרבות האירופית. צו זה לא הבדיל בין הדתות והשווה לנתינים קולוניאליים את כל הערבים ויוצאי ערב – יהודים, קתולים ומוסלמים כאחד. כתוצאה מכך, נוצר מצב של אי-שוויון בתוך הקהילה היהודית עצמה: בעוד חלק קטן נהנה ממלוא הזכויות האזרחיות כאזרחי איטליה או מדינות זרות, רוב בני הקהילה, שהיו מחוסרי אזרחות ומוצאם מחצי האי ערב, הורדו בדרגה והושוו לילידים.
להורדה במעמד היו השלכות מעשיות קשות על חיי היומיום. היהודים שהושוו לילידים הוכפפו לסמכותם של "ראשי הילידים" וראשי השוק המקומיים, והיו צריכים להישפט בפני שופט-בורר מקומי. היהודים טענו כי במריבות ביניהם לבין הילידים הם יוצאים וידם על התחתונה למרות שהראיות שהם מביאים מוכיחות את צדקתם, והתלוננו כי הם הועברו משיפוטם של שופטים איטלקיים מוסמכים לידי אנשים בלתי-מוסמכים אשר לטענתם רדפו אותם. בנוסף, חלו עליהם הגבלות מגורים: נאסר עליהם להתגורר באזורי אירופים והם חויבו להתגורר אך ורק ברבעים מעורבים או ברבעים של ילידים. הגבלה נוספת שהוטלה עליהם הייתה האיסור על מכירת משקאות חריפים, שמנעה מהם שתיית יין ומשקאות חריפים הן בקרב המשפחה והן בציבור, ואפילו בימי חג ושמחה.
היהודים לא השלימו עם אפליה זו וניהלו מאבק עיקש למען תיקון מעמדם המשפטי. בשנת 1911 הוגש תזכיר לשר החוץ האיטלקי ובו טענו המתלוננים כי אינם יכולים לפנות לבתי משפט של אירופים מכיוון שהם כפופים לממונה על האזור שבידו הסמכות על הילידים. הם ציינו בייחוד את האירוניה בכך שהם מאוגדים עם יהודים יוצאי אירופה במסגרת קהילה אחת ומתפללים יחד באותו בית כנסת, אך זכויותיהם נשללות מהם מכוח מוצאם. התזכיר הדגיש כי הקהילה היהודית המקומית אינה דומה כלל לילידים בכל מה שנוגע לחינוך, להשכלה, לאורח החיים ולעקרונות המוסר שלהם.
המאבק החוקי נמשך לאורך עשרות שנים והגיע לשיאו בפברואר 1923, כאשר 150 מיהודי אריתריאה הגישו תזכיר לסגן-שר המושבות האיטלקי, מארקי, בעת שהותו במצואע. בתזכיר ביקשו היהודים להשוות את מעמדם החוקי במושבה לזה של שאר הזרים. הם טענו כי מעמדם הנחות מנוצל לרעה על ידי חלק מהאוכלוסייה הלא-יהודית ומשמש כעילה להתנכלויות. למרות המאבק, המערכת המשפטית האיטלקית המשיכה לדבוק בגישתה בטענה שאין להבחין בין נתינים לפי אמונותיהם, והמצב נותר על כנו ברוב שנות השלטון הקולוניאלי, עד שזכה למפנה מחודש עם החלת חוקי הגזע בסוף שנות השלושים.
מתח והתנכלויות
מערכת היחסים בין יהודי תימן באריתריאה לבין סביבתם הלא-יהודית במושבה עמדה לא פעם בסימן של מתח והתנכלויות, שנבעו משילוב של קנאה כלכלית והסתה דתית. הגורם המרכזי לעוינות זו היה האספסוף מקרב הקהילה היוונית במקום, שהורכב בחלקו ממהגרים וספסרים. הצלחתם וחריצותם של הסוחרים היהודים בתחומי היבוא והמסחר הקמעוני יצרו תחרות כלכלית עזה מול היוונים, אשר ראו ביהודים שעיר לעזאזל עליו ניתן לפרוק שנאה. היוונים ניצלו את מעמדם המשפטי העדיף כאזרחי חוץ בעלי חסינות משפטית, אל מול מעמדם הנחות של היהודים שהושוו לילידים, כדי להסית נגדם את האוכלוסייה הנוצרית המקומית תוך ניצול האחווה הדתית המשותפת.
הסתה זו לבשה צורה של עלילות דם שחזרו ונשנו עם התקרב חג הפסח, תופעה שלא הייתה מוכרת באתיופיה הנוצרית קודם לכן והובאה למושבה על ידי המהגרים מאירופה. הניסיון הראשון להפיץ עלילת דם תועד בשנת 1904, כאשר שמועות כוזבות החלו להתפשט בקרב הילידים באסמרה. המושל פרדיננדו מארטיני התערב בפרשה באופן נמרץ ופרסם גילוי דעת בו הודיע כי כל מי שיפיץ שמועות אלו ייענש בקנס ובמאסר. בעקבות צעדיו, אחד מהיוונים אף נאסר למשך זמן קצר ובית הקפה שלו נסגר, פעולה שבלמה את התעמולה לפרק זמן מסוים.
באפריל 1913 התעוררה עלילת דם נוספת באסמרה, כאשר חייל איטלקי הפיץ שמועה כי זר נראה נושא שק ובו ילדה לכיוון בית הכנסת המקומי. השמועה, שמקורה היה בסיפורה של ילדה בת עשר שסיפרה זאת "בצחוק", הובילה להתערבותו של המש"ק אנטוניו סקאנו 2. סקאנו הגיע לחנותו של אליה בכר, דרש את מפתחות בית הכנסת וביצע בו חיפוש קפדני לאור היום ולעיני קהל רב שהתאסף במקום, חיפוש שלא העלה דבר. נכבדי הקהילה, ובהם מ' הרבן, ד' בונומו ומרקו לוי, פנו בתלונה למושל סאלבאגו רג'י על המעשה החמור והמצער, אך בית המשפט קבע בסופו של דבר כי המש"ק פעל במסגרת סמכותו ולא ננקטו נגדו הליכים.
ההתנכלויות הגיעו לשיא נוסף בחג הפסח של שנת 1922, אז נזקקו ארבעים יהודים לעזרה רפואית בעקבות מהומות שפרצו. הנפגעים בחרו לבטל את תלונתם מחשש שהיא תתברר לפני שופט-בורר מקומי מקרב הילידים, וחששו מפסק דין מרשיע כפי שקרה בעבר. התזכיר שהגישו היהודים בשנת 1923 לסגן-השר מארקי תיאר מצב בו חיי הקהילה הפכו לבלתי נסבלים; הם דיווחו על הטחת מילות גנאי כלפי נשים יהודיות שיצאו מביתן בימי שבת, עד כדי כך שהן נאלצו לשוב על עקבותיהן.
למרות האפליה המשפטית שהעמידה את היהודים במעמד נחות, הממשל האיטלקי מילא תפקיד מכריע במניעת פגיעה פיזית המונית בקהילה. מושלי המושבה היו הגורם שבלמו מפעם לפעם את עלילות הדם באמצעות הוראות מחמירות ופרסום גילויי דעת. התערבותו של המושל הביאה ברוב המקרים להפוגה יחסית במעשי ההתנכלויות, ויהודי המקום הכירו בכך שהם נהנים מהגנת האיטלקים, הגנה שהייתה חיונית להישרדותם אל מול ההסתה הבלתי פוסקת מצד מתחריהם הכלכליים והאספסוף המקומי.
הקשר עם גולי המחתרות
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 הפכה הקהילה היהודית באריתריאה וסביבתה לתשתית סיוע חיונית עבור גולי האצ"ל והלח"י, שהוגלו על ידי הבריטים למחנה המעצר סמבל בפרברי אסמרה. המפגש הראשון בין הגולים לקהילה המקומית התרחש בינואר 1945, כאשר כוח חלוץ שנמלט מהמחנה שם פעמיו אל בית הכנסת באסמרה והגיע לביתו של חיים גמליאל, סוחר וצורף יליד צנעא שהתיישב בעיר ב-1928. גמליאל הפך לציר המרכזי שאיפשר את הקשר בין המחנה לעולם החיצוני; הוא דאג למקומות מחבוא, רכש עבור הבורחים מפות, מצפנים ומכשירים חיוניים למסע, ואף גייס תמיכה כספית מנשיא הקהילה, שוע מנחם יוסף.
הצלחת הבריחות נשענה על רשת ענפה של קשרים משפחתיים ומסחריים שטוו יהודי תימן בקרן אפריקה. גמליאל קיים ערוץ תקשורת סודי עם יוסף סעיד משה, סוחר יהודי-תימני באדיס אבבה, באמצעות הצפנת הודעות בתוך חבילות גת. משה, מצדו, עמד בקשרי ידידות עם יוסף משה רצאבי, נשיא הקהילה היהודית בג'יבוטי. רשת זו איפשרה לתאם את הברחת האסירים מאריתראה הבריטית אל הקיסרות האתיופית, שם זכו לחסות ב"בנין ספר" מידי שלום שלמאי, שהסתירם מפני הרשויות. מסלול הבריחה המשיך מאדיס אבבה אל סומליה הצרפתית (ג'יבוטי) – היעד הבטוח ביותר – כאשר הבורחים נאלצו לחצות את הגבול מוחבאים בין שקי קפה בקרונות הרכבת של הסוחרים היהודים המקומיים.
הסיוע של יהודי הפזורה למחתרות הלאומיות גבה מחיר אישי כבד ממי שנטלו בו חלק. בדצמבר 1946, לאחר הבריחה הגדולה, נתפס חיים גמליאל על ידי השלטונות הבריטיים ונידון למאסר בבית הכלא העירוני באסמרה. במהלך תקופת כליאתו, חלק גמליאל את תאו עם אסירי המחתרות, ולדבריו הם "הרביצו בו את תורת ז'בוטינסקי" 3. המפגש האינטימי בין הסוחרים המקומיים לגולים הלאומיים הותיר חותם עמוק על הקהילה; יעקב מרידור ציין לימים בספרו "ארוכה הדרך לחירות" כי כאשר הודה לגמליאל על הקרבתו, הצטנע האחרון והמעיט בחשיבות מעשיו לעומת המלחמה המתחוללת בארץ ישראל.
מעורבות זו של הקהילה לא נבעה רק מהזדהות אידיאולוגית ראשונית עם המאבק הלאומי-טריטוריאלי, אלא במידה רבה מסולידריות יהודית מסורתית. גילויי התמיכה של הפזורה – החל ממתן מסתור בבתים פרטיים ועד למימון ערבויות לשחרור בורחים בג'יבוטי על ידי הנשיא רצאבי – סימלו את חדירתה של הלאומיות היהודית הימנית אל המושבה הקולוניאלית השלווה. ברית חיילי האצ"ל סיכמה לימים את תרומת הקהילה וגמליאל בפרט, בקובעה כי "חיים היה ידיד נאמן והקריב רבות למען כל העצורים והבורחים אשר בלעדי עזרתו ספק אם היו מתגברים על הקשיים הרבים".
קשרים מסחריים
הפעילות הכלכלית של יהודי תימן באריתריאה ובמרחב הים האדום התאפיינה ביצירת פזורה מסחרית חוצת גבולות, שנשענה על רשתות משפחתיות ענפות ועל יכולת תיווך בין הכלכלה המקומית לשווקים הבינלאומיים. הסוחרים היהודים תפסו עמדות ראשונות במעלה בסחר היבוא והיצוא, ועסקו בייצוא סחורות יקרות ערך כמו עורות, קפה וגמלים, לצד סחר בבדים שבו חלשו לעיתים על כמויות גדולות של סחורה. במגזר המלאכה, התמחו רבים מבני הקהילה כצורפים וכשענים, מקצועות שבהם רכשו מוניטין רב והיוו מקור פרנסה מרכזי עבור המשפחות הפחות אמידות שהגיעו כפליטים מתימן.
עמוד השדרה של מערכת כלכלית זו היו הרשתות המשפחתיות הטרנס-לאומיות, דוגמת משפחת בנין מנחם משה ומשפחת חבשוש. משפחת בנין מנחם משה, שבסיסה היה בעדן, פרשה את עסקיה על פני מרחב עצום שכלל נכסים ומשרדים באסמרה, מצואע, ג'יבוטי, אדיס אבבה, פורט סעיד, ואף בירושלים ובתל אביב. רשתות אלו אפשרו תנועה מתמדת של הון, סחורות ואנשים; סוחרים כמו שלום שלמאי ויחיאל חבשוש ניהלו קשרים עסקיים ענפים שחיברו בין שוק לוינסקי בתל אביב לבין מחסנים באריתריאה ובאתיופיה. היכולת לחצות גבולות בקלות והאמון ההדדי בין בני המשפחה והשותפים היוו יתרון משמעותי במרחב האימפריאלי, והפכו את הסוחרים למתווכים חיוניים עבור גורמים חיצוניים.
פרק מרכזי וייחודי בקשרים אלו התפתח בשנות ה-50 עם הקמתה של חברת "אינקודה" (INCODE – חברה לתעשיה, מסחר ופיתוח). החברה, שהוקמה ביוזמת יעקב מרידור (מפקד האצ"ל לשעבר שהכיר את התשתית המקומית מתקופת גלותו באסמרה), שמה לה למטרה לייבא בשר כשר זול לישראל בתקופת הצנע. אינקודה הקימה בית מטבחיים ומפעל שימורים באסמרה, מתקני קירור במסאווה ומכלאות בקר בדירה-דאווה. המיזם נשען במידה רבה על הניסיון והקשרים של התשתית היהודית המקומית; שלום שלמאי, למשל, נפגש עם מרידור כבר ביוני 1951 באדיס אבבה ושימש כגורם מתווך להפצת סחורות ואחסונן 3.
חברת אינקודה הפכה לספינת הדגל של החדירה הכלכלית הישראלית לים האדום ושימשה כגשר אסטרטגי עוד לפני כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים. מעבר ליבוא הבשר, החברה עסקה במסחר כללי וסיפקה לישראל דריסת רגל בנתיב המים החיוני לאפריקה ולאסיה. שיתוף הפעולה הכלכלי הזה איפשר את הישרדותה של הפזורה היהודית-תימנית באזור גם לאחר השבר של שנת 1948, שכן המיזם הישראלי האסטרטגי סיפק מקור הכנסה חלופי למסחר הטרום-לאומי שנגדע. סוחרים מקומיים באסמרה, כמו שוע בנין שעמד בראש חברת "אפקו" (EFCO), שיתפו פעולה עם חברות ישראליות כגון "אמירן" ו"ניופרתא", ובכך רתמו את קשריהם הפזורתיים לטובת המאמץ הלאומי והכלכלי של מדינת ישראל הצעירה.
עליית הקהילה לישראל
תהליך חיסול הקהילה היהודית באריתריאה וסביבתה החל עם הזעזועים הגיאופוליטיים שפקדו את מרחב הים האדום בשלהי שנות ה-40. עם הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947, פרצו בעדן הבריטית פרעות אכזריות שבהן רצח המון מוסלמי 76 יהודים ובזז את רכושם. אירועים אלו הובילו לעקירה סופית של סוחרים רבים, ביניהם שלום שלמאי שעקר עם משפחתו לאתיופיה. אלימות אנטי-יהודית המהולה באלימות אנטי-קולוניאלית הכתה ביהודי הפזורה גם במצרים ובג'יבוטי, שם דווח על קנוניה להסית את האוכלוסייה המקומית נגד היהודים. במקביל, הקמת מדינת ישראל ומבצע "מרבד הקסמים" ("על כנפי נשרים") משכו את יהודי האזור; עד ספטמבר 1950 הוטסו כ-50,000 מיהודי תימן לישראל, והוכרז רשמית על "חיסול גולת תימן".
העזיבה מאריתריאה הייתה הדרגתית אך מורגשת. כבר בשנת 1949 דיווח נשיא הקהילה, שוע מנחם יוסף, על עזיבת המונים לישראל, ובאותה שנה הצטמקה הקהילה באסמרה במחציתה. בין העוזבים היה חיים גמליאל, שב-10 באפריל 1949 עזב את אריתריאה והתיישב בתל אביב. למרות מגמת העלייה, מדינת ישראל ראתה חשיבות אסטרטגית בהשארת קומץ סוחרים יהודים בנקודות מפתח בים האדום. במסגרת "דוקטרינת הפריפריה", המליץ חבר הכנסת ישראל ישעיהו לאחר ביקורו באסמרה ב-1958 שלא לזרז את עליית היהודים הנותרים, שכן הם "תופסים מקומות בארצות הנ"ל שאנו מעונינים לשמור עליהם, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית".
הקץ הפיזי של הנוכחות היהודית באזור הגיע בעקבות החמרה נוספת במצב הביטחוני והפוליטי. ב-1967 נסוגו הבריטים מעדן, אירוע שסתם את הגולל על יותר ממאה שנות שלטון קולוניאלי והפך את העיר לבעלת צביון ערבי מובהק; אחרוני היהודים, ובהם בן-טוב מסה שנפצע מאבן באלימות הגואה, עזבו את העיר סופית. באריתריאה ובאתיופיה נמשכה הפעילות היהודית תחת חסות הברית עם הקיסר היילה סלאסי, אך זו נגדעה ב-1973 עם ניתוק הקשרים בין אתיופיה לישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1974 קרסה הקיסרות האתיופית ופינתה את מקומה לממשל צבאי קומוניסטי. מדיניות הלאמת הרכוש ההדרגתית הייתה המכה האחרונה עבור הסוחרים היהודים. הקהילה באסמרה נותרה ללא הגנה ודאגה, ורבים חשו מנותקים מכלל ישראל. כיום נותרו יהודים בודדים בלבד באזור, ובית הכנסת באסמרה נפתח בעיקר כדי לארח את אנשי שגרירות ישראל בחגים. תם הפרק של הפזורה היהודית-תימנית בקרן אפריקה, שהוחלפה במציאות של תנועה מוגבלת וקשרים קטועים, והחלום הישראלי על אודות הים האדום כמרחב פתוח הגיע לסיומו.
לקריאה נוספת
- גרינפלד יצחק, לתולדות יהודי עדן ותימן באריתריאה ברבע הראשון של המאה העשרים, מחקרים במדעי היהדות. עורך: מרדכי עקיבא פרידמן. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ו.
- בת־ציון עראקי קלורמן, מפגשים באריתראה ובאתיופיה, פעמים 123-122 (תש"ע), עמ' 64-41.
- שאול מרמרי, מסחר לאומי וטרנס־לאומי: ישראל והפזורה היהודית־תימנית בים האדום, עיונים, כרך 37 (2022), עמ' 225-201.
- חיים גמליאל, פרקי חיים, הוצאת המשפחה, רמת גן, התשנ"ח.
- יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחירות, אחיאסף, ירושלים, 1956. בספרו מופיעות תמונות רבות שצילם חיים גמליאל.
- בנימין זרעוני, גאון ונדיב ואכזר, מלוא, תשנ"ב.
- דבורה עומר, הבריחה אל החופש,קרני, 1987.
- בת־ציון עראקי קלורמן, מפגשים באריתראה ובאתיופיה, פעמים 123-122 (תש"ע), עמ' 64-41.
- גרינפלד יצחק, לתולדות יהודי עדן ותימן באריתריאה ברבע הראשון של המאה העשרים, מחקרים במדעי היהדות. עורך: מרדכי עקיבא פרידמן. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ו.
- שאול מרמרי, מסחר לאומי וטרנס־לאומי: ישראל והפזורה היהודית־תימנית בים האדום, עיונים, כרך 37 (2022), עמ' 225-201.
