מעמדם של היהודים במחנות הריכוז הראשונים תחת שלטון הנאצים בשנים 1933–1934 משקף את תהליך המעבר של האידיאולוגיה האנטישמית מרטוריקה אלימה להוצאה לפועל של מדיניות מוסדית של רדיפה, דה־הומניזציה והשמדה. במחנות כגון דכאו, אורניינבורג, אוסטהופן והמחנות באזור אמסלנד, הפכו יהודים, אף שהיו אזרחים גרמנים לכל דבר, ליעד מרכזי של התעללות, בידול ורצח. מחנות אלו שימשו כאבן יסוד בהקמת מערכת דיכוי מודרנית ומובנית, והיו המקום הראשון שבו יושם הלכה למעשה עקרון "יהודים, למוות" ("Jews, Perish!"). למרות שמספרם של היהודים במחנות הראשונים היה קטן יחסית – פחות מ־5% מהאסירים לפי הערכות זהירות – הם היו מושא מרכזי לאלימות ולמדיניות ההפרדה.
עם עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933, הועברה לראשונה לפועל הקריאה הישנה "לרכז את אויבי העם במחנות ריכוז". היטלר עצמו פרסם כבר ב־1921 קריאה ל"להחזיק את החיידקים [היהודיים] בבטחה במחנות ריכוז" ולהיטהר מכל "רעל". ואולם, כשהשליטה עברה בפועל לידי המפלגה הנאצית, עדיין לא הייתה מדיניות ברורה באשר לאופן הטיפול באותם "אויבים", והמערכת התפתחה בתגובה למציאות המחנות המאולתרים שהוקמו. רוב היהודים שנכלאו היו גרמנים מתבוללים, דוברי גרמנית, חלקם אף בניבים מקומיים, והיו בלתי ניתנים לזיהוי חיצוני ברור לפי הדימוי האנטישמי המסורתי. על כן פותחו מנגנוני סלקציה וזיהוי יזומים, בהם דרישה מהאסירים "לצאת קדימה" כיהודים עם כניסתם למחנה.
המחנות הראשונים, ובראשם דכאו שהוכרז בפברואר 1933 על ידי היינריך הימלר, שימשו אתר ניסוי לתרגום האידיאולוגיה האנטישמית לשיטות פעולה קונקרטיות. ברבים מהמקרים, יהודים הוכו מיד עם הגיעם, הופרדו ל"מתחם יהודי" ייחודי, והוקצו להם משימות עונשיות נפרדות ומבזות שנועדו להשפילם ולא לכלול אותם במסגרת העבודה "היצרנית". מחנות אלו שימשו כזירה להפעלת "כוח ההריגה" הראשון של האס־אס, והיו בין המקומות הראשונים שבהם בוצעו מעשי רצח של יהודים כמדיניות פנימית – בין אם כהתנקשות מכוונת ובין אם במסגרת פעולות תגמול בטענה של "בריחה מהמחנה".
החוויות של האסירים היהודים במחנות הריכוז הראשונים התאפיינו בהפרדה ממוסדת, מיקום פיזי מבודד, מניעת זכויות בסיסיות, ועבודת כפייה משפילה, שנשענה על הסטריאוטיפ של היהודי הבטלן וה"מתרפס". כל אלה נועדו לחזק את תפיסת היהודי כגורם זר, מזוהם ומסוכן, ולהכשיר את דעת הקהל והמערכת הבירוקרטית למדרון ההשמדה. התיעוד מהתקופה הזו – ממכתבים, זיכרונות ועדויות משפטיות – מראה כיצד עוד בטרם גיבוש מדיניות הפתרון הסופי, נבנתה בפועל מערכת שלמה של רדיפה אנטישמית אלימה, מאורגנת וסמלית־ריטואלית, שנטלה מהיהודים את מעמדם האזרחי, את אנושיותם, ולעיתים את חייהם.
רקע היסטורי
השיח האנטישמי של התנועה הנאצית גובש כבר בראשית שנות ה־20, והציב את היהודים כאויב מהותי של האומה הגרמנית. ב־1921 פרסם אדולף היטלר מאמר בעיתון המפלגה, Völkischer Beobachter, ובו דרש לטפל ב"בוגדים למען העניין הלאומי" באמצעות תלייה, ולהרחיק את היהודים מהחברה על ידי החזקתם במחנות ריכוז: "בואו נרחיק את היהודים מהרס האומה, אם צריך – על ידי שמירה על חיידקיהם בביטחון במחנות ריכוז. בקצרה, נטהר את האומה מכל רעל מלמעלה ומלמטה". קריאה זו הייתה ביטוי מוקדם לתפיסה שעל פיה היהודים אינם רק קבוצה דתית או אתנית, אלא איום ביולוגי שיש לכלוא ולהכחידו באמצעים ממוסדים. הדימויים הביולוגיים והחיידקיים של היהודים, שהופיעו תכופות בשיח הנאצי, חיזקו את הצדקת הרחקתם המוחלטת מתוך גוף העם הגרמני.
עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, הפכה הרטוריקה הזו לדרישה פוליטית מיידית: לכלוא את האויבים – ובהם יהודים – במחנות ריכוז, תחת הגדרת "מעצר מונע" (Schutzhaft). אולם למרות הקריאה הבוטה לפעולה, בפועל לא הייתה קיימת תוכנית סדורה למימוש. המוסדות הממשלתיים והארגונים הנאציים פעלו מתוך אילתור, תוך שימוש במתקנים זמניים – בתי חרושת נטושים, קסרקטינים ישנים, מבנים עירוניים – לצורך הקמת מחנות ריכוז מאולתרים. גם ההבחנה בין קבוצות היעד לא הייתה ברורה: האם לכלוא את היהודים ככאלה? כקומוניסטים? כפושעים? כל אחת מהקטגוריות שימשה באותה תקופה בסיס לרדיפה, אך לא הוגדרה מדיניות אחת מגובשת. הדוגמה המובהקת לכך היא מחנה דכאו, שהוקם במרץ 1933, ושבו נדרשו הגורמים המנהלים להמציא תוך כדי תנועה את האופן שבו יש לטפל ביהודים הכלואים – בין אם כאויבים גזעיים ובין אם כ"קומוניסטים".
המפגש בין הדימוי הנאצי של היהודי לבין המציאות של יהדות גרמניה עורר בקרב השומרים והמנהלים תחושת בלבול ודחייה. היהודים שנכלאו במחנות הריכוז לא התאימו לדימוי הפולקלוריסטי של יהודי גלותי, מזרח־אירופי, דובר יידיש. רובם היו אזרחים גרמנים מודרניים, מתבוללים, דוברי גרמנית רהוטה ולעיתים אף בניב המקומי, לבושים בלבוש מערבי. רבות מהעדויות מספרות כיצד עם הגעת האסירים, אנשי הס”א או האס־אס דרשו מהם לזהות את עצמם כיהודים, שכן לא ניתן היה להבחין בכך כלפי חוץ. כך התפתחה, מתוך צורך טכני לכאורה, פרקטיקה של בידול כפוי – "היהודים לצאת קדימה" – שביססה את זהותם הקולקטיבית כקבוצת אויב מובחנת.
הפער בין היהדות המודרנית לבין הדה־הומניזציה המובנית של הדימוי הנאצי יצר מתח קונקרטי במחנות. מצד אחד עמדו יהודים משכילים, לעיתים רופאים, עורכי דין או בעלי מקצועות חופשיים, אשר לא ראו עצמם שונים ממעמד הביניים הגרמני; מצד שני ניצבה מערכת שלמה שהתיימרה לבודד אותם, להשפילם ולמחוק את זהותם האנושית. תהליך זה עמד ביסוד היווצרותם של מוסדות הרדיפה המאורגנים של הרייך השלישי, וניכר בו המעבר מהאידיאולוגיה אל הפרקטיקה האלימה כבר בראשית 1933.
מחנה הריכוז הראשון
מחנה הריכוז הראשון שהוקם תחת שלטון הנאצים היה מחנה דכאו, אשר נפתח ב־22 במרץ 1933 בהודעה רשמית של היינריך הימלר, אז ראש משטרת מינכן. המחנה הוקם בתחומי מבנה תעשייתי נטוש לייצור תחמושת, סמוך לעיירה דכאו שבמרחק כ־20 קילומטרים מצפון־מערב למינכן. דכאו הפך במהרה לסמל ולדגם לחיקוי עבור כלל מחנות הריכוז בגרמניה, לא רק במבנה הפיזי שלו אלא גם בצורת ההתנהלות, מנגנוני הפיקוד והשליטה, ופרקטיקות האלימות וההשפלה שהונהגו בו. תחילה אויש המחנה על ידי המשטרה הבווארית, אך תוך זמן קצר הוחלפו אנשיה באס־אס, שהועלו לדרגת שוטרים מטעם המדינה. הכוח הפוליטי שהאס־אס צבר דרך השליטה במחנה הביא לא רק למיסוד האלימות אלא גם להפיכת המחנות למעבדה אידיאולוגית ומוסדית.
לצד דכאו פעלו מחנות ריכוז נוספים שהוקמו באותה תקופה – בהם אורניינבורג ליד ברלין, אוסטהופן בריינהסן, בורגרמור ואלו הסמוכים לו במחוז אמסלנד, וכן ברנדנבורג וליכטנבורג. כל אחד מן המחנות פעל באופן שונה, ולעיתים במסגרת סמכות נפרדת (אס־אס, ס”א, משטרה), תוך אילתור והיעדר מדיניות אחידה כלפי האסירים היהודים. בדכאו, כבר באפריל 1933, הוחלט לרכז את האסירים היהודים ביחידה פנימית שנודעה בשם "קומפני היהודים" – יוזמה שמטרתה לא רק להקל על הזיהוי אלא לאפשר פיקוח מתמיד, שליטה קבוצתית, ויישום ענישה קולקטיבית. תהליך זה נמשך במחנות נוספים כמו אורניינבורג, שם יצרו יחידות נפרדות ליהודים, לעיתים לתקופות קצרות, ולעיתים על פי צפיפות האוכלוסייה היהודית.
אירוע מכונן בהיסטוריה של מחנה דכאו התרחש ב־12 באפריל 1933, אז נרצחו ארבעה יהודים שהיו מהראשונים שהובאו למחנה: רודולף בן־אריו, ארנסט גולדמן, ארתור קאהן וארווין קאהן. השלושה הראשונים נורו למוות מיד, והרביעי, ארווין קאהן, נפצע קשה והובא לבית חולים במינכן, שם מת מפצעיו ב־16 באפריל. הארבעה נלקחו למחוץ לשטח המחנה והוצאו להורג בידי אנשי אס־אס בפיקודו של סגנו של מפקד המחנה, רוברט ארשפנמילר. לפי עדויות האסירים, נמסר להם לאחר מכן שההרוגים נורו "בעת ניסיון בריחה", אך הכול הבינו שמדובר ברצח מכוון. קזימיר דיטנהבר כתב בזיכרונותיו: "בוצע רצח עירום ואכזרי כלפי אסירים חסרי ישע… כעת ידענו שהרצח הזה יביא אחריו אחרים".
סיפורם של הארבעה ממחיש את ההצטלבות בין אנטישמיות, רדיפה פוליטית, והצורך של אנשי האס־אס לבסס "טבילת דמים" אידיאולוגית ומעשית. רודולף בן־אריו וארנסט גולדמן היו בעלי זיקה פוליטית ברורה – בן־אריו היה פעיל שמאל באוניברסיטת ארלנגן, וגולדמן היה חבר בולט במפלגה הקומוניסטית (KPD). שניהם סומנו מראש על ידי המשטרה הפוליטית כ"קומוניסטים יהודים מסוכנים". ארתור קאהן, סטודנט לרפואה, לא השתייך לארגון פוליטי כלשהו, אך ככל הנראה נבחר לקורבן בשל מוצאו היהודי. ארווין קאהן, איש עסקים יהודי מברלין, לא היה מעורב פוליטית כלל, אך שמו הדומה עורר את תשומת לב אנשי האס־אס, ששילבו אותו עם השלושה האחרים באקראי כמעט. הוצאתם להורג הייתה ציון דרך ביחס לא רק למחנה דכאו אלא למערכת המחנות כולה: היא סימנה את המעבר מאלימות למטרת השפלה – לרצח כמעשה סמלי, אידיאולוגי, בלתי הפיך.
דמוגרפיית הכליאה
למרות הקפדתם של מוסדות המשטר הנאצי על תיעוד מדוקדק בשלבים מאוחרים יותר של שלטונם, התקופה של ראשית מחנות הריכוז – במיוחד בשנים 1933–1934 – מתאפיינת בחוסר בולט של רישומים רשמיים מדויקים הנוגעים לאוכלוסיית האסירים, ובפרט לזהותם היהודית. מסמכי המִנהל שנותרו מתעדים לרוב רק את שם האסיר, עיר מוצא, ולעיתים השתייכות פוליטית, אך לרוב אינם מציינים השתייכות דתית או אתנית. בשל כך, מרבית ההערכות על מספרם של היהודים במחנות הריכוז המוקדמים מבוססות על מקורות עקיפים – עדויות אסירים, רשימות משטרה, תיעוד ממשלתי חלקי, ועבודות מחקר מאוחרות.
ההערכות השמרניות ביותר גורסות כי מתוך כ־100,000 איש שנעצרו ברחבי גרמניה ב־1933 בלבד, בין 5,000 ל־10,000 היו יהודים, ואילו במספר כולל של 1933 עד קיץ 1934 מדובר בכ־7,000–12,000 יהודים. שיעור זה, פחות מ־10%, מתייצב לפי רוב המחקרים סביב 5% מהאסירים הכלליים במחנות באותה תקופה. נתונים ממחנות בולטים מחזקים את הערכה הזו: בדכאו, מתוך כ־6,000 גברים שעברו בו עד קיץ 1934, כ־112 זוהו בברור כיהודים, כשמספרם הממוצע לאורך זמן עמד על 60–80 אסירים יהודים בכל רגע נתון. באורניינבורג נמצאו יהודים בשיעור של כ־2.9% מהאסירים, באוסטהופן כ־4–5%, בברייטנאו כ־4.67% ובאמסלנד פחות מ־1%. מחנה אוסטהופן, ככל הנראה, ריכז את המספר הגדול ביותר של אסירים יהודים במחנות הראשונים.
גילם הממוצע של האסירים היהודים היה גבוה באופן מובהק מהגיל הממוצע של שומרי המחנות. בעוד שגילם של אנשי האס־אס בדכאו ירד מ־25.7 בשנת 1933 ל־20.7 בלבד בשנת 1939, האסירים היהודים היו ברובם בני 30 ומעלה, כששליש מהם היו מעל גיל 40. בממוצע עמד גילם על 34.26 שנים, וכאשר מנכים מקבוצת הנתונים את קבוצה חריגה של נערים שהובאו ממוסד לנוער יהודי בוולציג – עולה הגיל הממוצע לכ־37.43 שנים. המחנה שבו האסירים היהודים היו המבוגרים ביותר היה אוסטהופן, עם ממוצע גיל של 41.16 שנים.
מבחינת אזורי מוצא, מרבית האסירים היהודים במחנה דכאו הגיעו מפרנקוניה – במיוחד מהאזורים של פרנקוניה התחתונה והאמצעית, שנחשבו בעלי הריכוזים היהודיים הגדולים ביותר בבוואריה. אחרים הגיעו מברלין, מהעיר קאסל, ממיינץ, מוורמס ומכפרים ועיירות בסביבה. במחנות בברנדנבורג ובבורגרמור נמצאו יהודים מהחבל הרייני, מהרוהר וממערב פרוסיה. לעיתים נרשמו מקרי קיצון שבהם הקרבה האזורית גרמה להתעללות חמורה, כששומרים הכירו את האסירים היהודים כיריבים פוליטיים מקומיים או כמי שהיו בעבר עמיתים ללימודים.
המאפיינים הסוציו־אקונומיים של האסירים היהודים מצביעים על השתייכות מובהקת למעמד הביניים. כ־44% מהם עבדו במסחר או כבעלי עסקים – כולל חנויות, בתי כלבו וסחר בקר. אחרים היו עורכי דין, רופאים, רוקחים, עיתונאים או בעלי מקצועות חופשיים. רק מיעוט קטן – פחות מ־2% – היו פוליטיקאים מקצועיים. הפער החברתי־תרבותי בינם לבין השומרים – ברובם צעירים חסרי השכלה, מעיירות כפריות ובעלי מקצועות פועלים – שימש כבסיס נוסף ללעג, לעוינות ולביטויי אלימות אנטישמיים וגסים, שהעצימו את הדינמיקה של השפלה מכוונת, בעיקר כלפי אסירים שנתפסו כמשכילים או "אינטלקטואלים".
בידול היהודים במחנות
במחנות הריכוז החלה להתבסס פרקטיקה של בידול ממוסד כלפי האסירים היהודים, שכמו שנאמר, באה לידי ביטוי מובהק בהקמה של יחידות נפרדות שכונו "קומפני היהודים" (Judenkompanie). בדכאו, היחידה הוקמה כבר באפריל 1933, כאשר הוחלט לרכז את האסירים היהודים בתוך אחת האורוות של המחנה, יחד עם אסירים בולטים ממפלגות השמאל שכונו "הבונצן". היהודים שוכנו באולמות מספר 2 ו־3 של צריף 7, שנודע גם בשם "הקומפני לעונשין". הבידול הפיזי כלל הגבלות נוספות: נאסר עליהם לעשן, הוקצו להם מנות מזון מצומצמות מהרגיל, והם נאלצו ללבוש בגדים קרועים, בלויים ומטונפים. תנאים אלה, שהחמירו משמעותית את היומיום של האסירים היהודים, נועדו להמחיש את מעמדם הנחות ולבודד אותם מהיתר.
כמו שנאמר, גם במחנה אורניינבורג הוקמה קומפני יהודית נפרדת, אם כי לתקופות קצובות בלבד. היחידה פעלה תחילה בין יוני לספטמבר 1933 עם הגעתם של נערים מהבית היהודי בוולציג, ולאחר מכן שוב בינואר 1934 בעקבות העברה של קבוצות יהודים ממחנות אחרים. היהודים שוכנו בקצה אחד של אולם השינה, לעיתים עם מחיצה חלקית ולעיתים ללא כל הפרדה פיזית, אך תמיד בהגדרה קבוצתית נפרדת. השהות בקומפני היהודית כללה עבודה פנימית בלבד בתחומי המחנה, הרחק מעיני הציבור, בתנאים משפילים כמו ניקוי שירותים, חימום מים, וטיפול באזורים המטונפים ביותר. במחנה סקסנבורג נרשמה הקמה של קומפני יהודית נוספת באמצע 1935, כאשר מספר האסירים היהודים שם הגיע לכ־40 איש. גם כאן שוכנו היהודים יחד, הועסקו בצוותים נפרדים, והופיעו ברשימות הקריאה כקבוצה בפני עצמה.
לעומת דכאו, אורניינבורג וסקסנבורג, לא כל המחנות נהגו במדיניות עקבית של בידול. מחנה אוסטהופן, שבו נמצא המספר הגבוה ביותר של יהודים בתקופה המוקדמת, לא הפעיל מדיניות קבועה של הפרדה פיזית. האסירים היהודים התגוררו באותם אזורים עם אסירים פוליטיים לא־יהודים, ולעיתים אף מצאו בהם מקורות תמיכה, סולידריות ושיתוף פעולה. גם בליכטנבורג, אשר שימש מוקד כליאה לנשים ולגברים לסירוגין, מדיניות ההפרדה הייתה פחות עקבית. אף שבמקרים מסוימים נוצר ריכוז זמני של אסירים יהודים יחד, לא נבנתה מדיניות ברורה של בידול שיטתי.
ההשלכות של הבידול היו הרות גורל. עצם הפרדת היהודים, ריכוזם, וסימונם הקבוצתי לא רק הקלו לוגיסטית על הפיקוח והמשטור, אלא שימשו כמנגנון מרכזי בעידוד הדה־הומניזציה. ההבחנה הפיזית והיומיומית – שהועצמה דרך תנאי מגורים נחותים, הופעה חיצונית מבזה ומניעת צרכים בסיסיים – הפכה את האסירים היהודים ל"מובחנים" ו"מתאימים" לאלימות. הבידול הקולקטיבי הקנה לגיטימציה מוסרית בעיני השומרים, ובמקרים רבים אף עורר תחושות של ביזוי עצמי בקרב האסירים, שנאלצו לאמץ את תדמיתם כחלשים, נחותים או מוקצים. תהליך זה סייע לבסס את הדינמיקה המחנאית כזירה שבה האלימות כלפי היהודים לא נתפסה כעבירה אלא כצורך אידיאולוגי, ואף חינוכי.
עבודות כפייה
עבודת הכפייה שהוטלה על האסירים היהודים במחנות הריכוז הראשונים לא נועדה לשרת תכלית יצרנית אלא שימשה בראש ובראשונה ככלי לעונש, השפלה ושבירת רוח. היהודים הוצבו לעיתים קרובות בקבוצות עבודה עונשיות שנבחרו במיוחד בשל היותן קשות, מייאשות או משפילות. בין המשימות ניתן למנות עבודות חפירה מיותרות, דחיפת עגלות עפר, הרמת אבנים ללא יעד, סחיבת גופות של אסירים אחרים, וניקוי בתי שימוש בידיים חשופות. משימות אלו לוו תדיר בהשפלות פומביות, קללות והכאות, והיוו ביטוי ישיר לעקרונות האידיאולוגיים של המשטר הנאצי, אשר ראו ביהודים אלמנט טפילי שיש להכניעו דרך עבודה גופנית מפרכת.
השקפת העולם הנאצית, שראתה בעבודה "כיבוש עצמי" ובמלאכות כפיים ערך עליון, הציבה את היהודים – כמי שנתפסו כמתנשאים, אינטלקטואלים, עירוניים ובלתי יצרניים – בעמדה של תיעוב עקרוני כלפי עצם קיומם. בהתאם לכך, גם כאשר היו האסירים היהודים בעלי כישורים רלוונטיים, נמנעה מהם גישה לעבודות מקצועיות. נגרים, רופאים, רוקחים ואנשי מקצועות חופשיים לא הושמו בסדנאות, מחסנים או מרפאות, אלא הועברו לתפקידים בזויים, מתוך מטרה לחבל בזהותם המקצועית והאנושית כאחד. כך למשל מקס פירסט, שהיה נגר מיומן, נשלח לעבודות עפר עונשיות רק בשל יהדותו. יוצאים מן הכלל מעטים – כמו רופאים יהודים במחנות מסוימים – סבלו דווקא בגלל תפקידם, שנתפס כפשרה עם האויב או "ספונג'ריות" בעיני אסירים אחרים.
אחת מקבוצות העבודה המזוהות ביותר עם מדיניות ההשפלה הייתה "קומנדו 4711", שכונתה כך בציניות על שם מותג קולון גרמני מוכר, אך בפועל עסקה בניקוי בורות שופכין. הקבוצה הורכבה כולה מאסירים יהודים, והיא שימשה סמל לפער שבין נורמות חיצוניות של ניקיון לבין הביזוי הפיזי שעברו חבריה במחנה. קבוצות אחרות הוכרחו לרוץ עם דליים מלאים בצואה, להשליך אשפה, או לטהר בריכות שופכין בידיים חשופות תוך כדי הצלפות.
לצד עבודות הכפייה, הופעלה גם מסגרת שיטתית של ענישה פיזית בעזרת ספורט – סדרת תרגילים גופניים מדורגים שנכפו על אסירים שלא הוקצו להם משימות עבודה. פעילות זו כללה קפיצות, ריצות, קפיצות צפרדע, טיפוס על קיר בגובה חמישה מטרים, ולעיתים משוכות מאולתרות ומעגלי מכשול. תרגול זה, שהועתק מסדרים צבאיים, שימש לא רק לעינוי אלא ככלי מניפולציה מגדרית מובהק: באמצעותו נשללה מהאסירים – ובמיוחד מהיהודים – האפשרות להיחשב כגבריים, חזקים, או כשייכים ל"מכונת המדינה". האידיאולוגיה הנאצית ביקשה להוכיח כי היהודי לעולם לא יוכל להשתלב במסגרת חיילית, וכי חולשתו הפיזית, כביכול, מוכיחה את נכותו הקיומית. מצב זה פגע לא רק בגוף אלא גם בתפיסת הזהות של האסירים, ויצר שבר עמוק בתחושת הגבריות והערך העצמי, דווקא בקרב אלה שראו עצמם קודם לכן כבעלי חוסן אידיאולוגי או מעמד חברתי.
פונקציונרים יהודים
כמעט ולא היו פונקציונרים יהודים במחנות הריכוז הראשונים. בניגוד לקאפו "אריים", שהופקדו על סדר, פיקוח ועונש, ליהודים הוגבלו אפשרויות הקידום הפנימיות, והם לא מונו לתפקידי סמכות כלפי אסירים לא־יהודים. עיקר החריגות לכך התגלו במסגרת קבוצות עבודה נפרדות או שירותי רפואה – וגם אז לעיתים קרובות הפונקציונר היהודי ספג עוינות הן מצד השומרים והן מצד חבריו לאסירים. לעיתים לא רק שלא נהנה מהגנה או זכויות־יתר, אלא הפך מטרה לבוז ולהשפלה מוגברת בשל מעמדו החריג.
כמו שנאמר, מקרה חריג בולט היה מייר (או מאיר) ממחנה אסטרווגן, יהודי ששימש כקאפו בקבוצת עבודה מיוחדת, ככל הנראה מתוך מטרה מוצהרת של השלטון ללעוג לו ולבזותו. אסיר לשעבר העיד כי מינויו של מייר לתפקיד היה נועד מראש "כדי ללעוג ליהודי", והוא הפך במהרה לאובייקט לא רק של ניצול אלא גם של שנאה גלויה. מקרה נוסף הוא זה של ד"ר המבורגר, רופא שיניים יהודי ששירת במחנה ליכטנבורג והעניק טיפולים רפואיים חינם לאנשי האס־אס. בתמורה קיבל מעט זכויות־יתר, אך עורר תיעוב בקרב אסירים אחרים שראו בו משתף פעולה שנהנה מחסותם של מעניו. רופאים יהודים אחרים, כמו ד"ר אלפרד קנטורוביץ, נאלצו לבחור בין נאמנות אתית לטיפול בכל אסיר, לבין חשש מהתנגשות עם הנהלת המחנה או איבוד האמון מצד יתר האסירים.
המקרה המורכב והטעון ביותר היה של ד"ר דלוין תיאודור קץ, רופא עור יהודי מנירנברג שהועבר לדכאו באפריל 1933. קץ שירת כרופא במחנה, אך עמדתו המיוחדת – שכללה מגורים נפרדים וטיפול שוטף באסירים – הפכה אותו עד ראייה לפשעי המחנה. לפי עדויות, מעמדו גרם לבידוד חברתי, שכן נתפס כמי ש"יודע יותר מדי". לאחר שבני משפחתו שיגרו לו מכתב ובישרו כי אולי ישוחרר בקרוב לרגל בר המצווה של בנו, השתנו תנאיו בפתאומיות: הוא סולק מהמרפאה, נשלח לגור עם יתר היהודים באורוות, נאלץ לעבוד בקבוצות העונשין, והוכה קשות.
מותו של קץ התרחש באוקטובר 1933 במהלך מה שכונה על ידי האסירים "האקט הגדול נגד היהודים" – תגובת נקם יזומה מצד הנהלת המחנה בעקבות חשד שהאסירים מעורבים בהברחת מידע לארגונים אנטי־נאציים בחו"ל. שבעה יהודים נעצרו, וחמישה מתוכם נרצחו, ובהם ד"ר קץ, מרטין שטיבל ואלברט רוזנפלדר. אנשי המחנה טענו כי החשודים תכננו להעביר לצ'כוסלובקיה עדויות שקריות על "זוועות", אך בעדויות האסירים עצמם עולה כי קשר כזה אכן פעל, ומידע אודות מקרי אלימות נשלח בחשאי החוצה. המקרה המחיש כיצד עצם החשד ביהודים כמפיצי "תעמולת זוועה" הפך למנוף למדיניות רצח – כאשר הריגתם שימשה לא רק כסנקציה פנימית אלא כהצהרה אידיאולוגית מובהקת על "אחריותם" של היהודים להשחרת פני הרייך.
אלימות ורצח
ארבעת מקרי הרצח הראשונים במחנה דכאו התרחשו ב־12 באפריל 1933, ימים ספורים לאחר שהפיקוד במחנה עבר מן המשטרה הבווארית לידי האס־אס. ארבעת הקורבנות – רודולף בן־אריו, ארנסט גולדמן, ארתור כהן וארווין כהן – היו יהודים שהובאו לדכאו במשלוח הראשון של אסירי "מעצר מונע" מפירנצה ונירנברג. לפי העדויות, כבר עם הגעתם סומנו היהודים מביניהם להתעללות מיוחדת. לאחר לילה שבו עוררו השומרים את האסירים ביריות ואיומים, נשלחו הארבעה ל"עבודת עונשין" שכללה דחיפת עגלות עפר ונשיאת משאות לעבר הבור חצץ. בשעת ערב נקראו בשמותיהם והוצאו מהמחנה בתואנה שיישלחו למשימה נוספת. הם נורו למוות ביער הסמוך. שלושה נהרגו במקום; ארווין כהן מת מפצעיו ימים ספורים לאחר מכן בבית חולים במינכן. הנהלת המחנה טענה כי הארבעה ניסו להימלט – גרסה שהאסירים לא האמינו לה, כפי שתיאר זאת קזימיר דיטנהבר בזכרונותיו: "מעשה רצח עירום וברוטלי".
פרשת קארל לרבורגר, אסיר יהודי וחבר בקומוניסטים מצפון בוואריה, ממחישה את הקלות בה יהודים סומנו למוות על בסיס אידיאולוגי. לרבורגר הוסתר על ידי חבריו היהודים במחנה, וכך נמנע ממכות והתעללות. הוא לא גילה את יהדותו בתקווה לשרוד, אך נחשף בעת ביקור של קצין משטרה פוליטית שהכירו אישית. זמן קצר לאחר מכן נורה למוות על ידי שטיינברנר בתא מעצר. שטיינברנר טען כי קיבל הוראה אישית מהמפקד ואקרלה, שלכאורה טען שלרבורגר הוא "סוכן סובייטי". למרות שהמערכת המשפטית הבווארית סגרה את התיק ב־1933 בטענה להגנה עצמית, בית משפט לאחר המלחמה הרשיע את שטיינברנר ברצח.
כמו שנאמר, היקף האלימות בדכאו היה גבוה מאוד בהשוואה למחנות אחרים. עד סוף 1934 נרצחו לפחות 39 אסירים, מהם לפחות 15 יהודים – שיעור בלתי־פרופורציונלי ביחס לשיעורם באוכלוסיית המחנה. למחנה דכאו היה תפקיד מובהק בהעמקת שיטות האלימות של המשטר, והוא שימש מעין "בית ספר" לאלימות מדינתית. שלוש דמויות מפתח עיצבו את אופיו: שטיינברנר, שזוהה כקצין סדיסטי במיוחד שעלה לגדולה בשורות האס־אס תוך חודשים ספורים; ואקרלה, מפקד המחנה הראשון, שפיתח את שיטת "ההרתעה דרך הוצאה להורג"; וארשפנמילר, סגנו, שתואר כמי שהתגאה בציבור על כך שהוא "עתיד להרוג כמה יהודים בימים הקרובים". עדויות שונות מציינות כיצד ארשפנמילר אף ניסה "לסיים" את חייו של ארווין כהן הפצוע, ורק התערבות קצין משטרה הביאה להעברת הקורבן לבית חולים.
במרבית מקרי הרצח במחנה נעשה שימוש בתירוץ הקבוע של "ניסיון בריחה מהמחנה". גרסה זו נמסרה לאסירים, לציבור, ולעיתים אף לעיתונות המקומית, והיא שירתה את המשטר כפלטפורמה להסתרת הוצאות להורג מחוץ למסגרת חוקית. על פי הנהלים, הסבר זה פוטר את הנהלת המחנה מחקירה ודיון משפטי. עם זאת, האסירים במחנה, כמו גם גורמים משפטיים כמו הפרקליט הציבורי הבכיר יוזף הרטינגר, הבינו במהרה כי מדובר בשיטת רצח מוסדית שנועדה לאותת לכול על גבולות השליטה של האס־אס ולבסס את המחנה כמנגנון שלטוני ריבוני, שאינו כפוף עוד לבקרה אזרחית.
התנגדות
חקר ההתנגדות היהודית במחנות הריכוז עוסק לא רק בפעולות אלימות או התקוממות גלויה, אלא גם במגוון ביטויים של עמידה פסיבית, סולידריות מוסרית, שמירה על זהות ואנושיות תחת תנאים בלתי־אפשריים. אם בעבר התמקד הדיון במרד מזוין בלבד – תוך הדגשת אירועים כמו מרד גטו ורשה – הרי שמאז שנות ה־90 חל מעבר לתפיסות רחבות יותר של התנגדות. החוקרים עושים שימוש במונחים כמו "עמידה" (Amidah) או "התנגדות שקטה", הכוללים סירוב להתבזות, שמירה על כבוד עצמי, ואקטים רוחניים וחברתיים קטנים של עקשנות מוסרית.
בין ביטויי ההתנגדות המובהקים ניתן למנות את בריחתו של מקס טשורניצקי ממחנה אוסטהופן ביולי 1933. הבריחה התאפשרה הודות למאמץ מתואם של רשת תמיכה פנימית וחיצונית: אחד האסירים שסיפק מזון למחנה תיאם עם משאית אספקה להסיע את טשורניצקי, בזמן שחבריו שמרו על העמדות. מקרים דומים התרחשו באורניינבורג, שם הצליח האסיר גרהרד זגר לברוח בדצמבר 1933, וכן בדכאו, שממנו ברח האנס בוימלר, חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית. בריחות אלו ערערו את תדמית המחנות כמבצרים בלתי חדירים, ויצרו השראה לכתיבת עיתונות מחתרתית וגילויי מחאה נוספים.
אחת הדרכים המרכזיות להפגין התנגדות הייתה הפצת מידע על מעשי הזוועה. כמו שנאמר, עדויות ממחנה דכאו מלמדות על קשר פעיל עם מינכן, שבאמצעותו הוברחו דיווחים, רשימות שמות ופרטים על מקרי רצח. בחלק מהמקרים יהודים לקחו חלק במאמץ זה, תוך סיכון אישי רב. עלונים ומכתבים שהוברחו בדרך לא דרך סיפקו מידע לתקשורת הבינלאומית, ולעיתים הביאו לגל תגובות זעם שכוון חזרה כלפי האסירים.
בתוך המחנות עצמם התפתחה עזרה הדדית כצורת התנגדות יומיומית. רופאים יהודים כמו ד"ר קץ בדכאו וד"ר קנטורוביץ בבורגרמור העניקו טיפול גם בסתר, לעיתים למרות התנגדות הנהלת המחנה. במקומות כמו נוי־אוגוסטוסבורג בווייסנפלס דאגו אסירים יהודים להעברת מנות מזון לנזקקים. היו מקרים של חלוקת כסף לרכישת מזון מהקנטינה, ושל אסירים שניסו לשפר את תנאי העבודה של חבריהם באמצעות קשרים מוגבלים שהיו להם.
גם קיום פולחן דתי תחת התנאים הקשים היה ביטוי עיקש של עמידה. כך למשל התעקש האסיר ארנסט קץ לצום ביום הכיפורים באוסטהופן – אף שסבל מהתעללות קשה. מקס אברהם, באורניינבורג, סירב לקיים תפילה במקום בו נדרש לעמוד בתוך בור זבל, בניסיון מוצהר להשפיל את אמונתו. אפילו כאשר תפילה או קיום מצוות נאסרו בפועל, התכתובות עם רבנים וביקורי עידוד בודדים יצרו עבור האסירים היהודים תחושת קיום מוסרי שמנותקת מהשפלה הפיזית שספגו.
ההתנגדות קיבלה גם ביטויים מגדריים מובהקים, ובמיוחד אצל אסירים פוליטיים יהודים שראו בעצמם חלק מתנועת המהפכה. בכתבים של קומוניסטים כמו ורנר הירש, שטען כי היה עליו "לספוג מלקות בלי לצרוח", ושל סטפן זנדה שעסק ב"חישול גופני מנטלי לקראת עינויים" – מתגלה אידיאל גברי של חייל מהפכני קשוח, שמתנגד לסטריאוטיפ האנטישמי של יהודי רופס, נרפה או פחדן. לפי קודים פנימיים שהתפתחו בקרב אסירים פוליטיים, הכבוד נמדד לא בנכונות להכות בחזרה – מהלך שנחשב להתאבדות – אלא בדרך שבה קיבלת את ההשפלה: לשתוק, לא לבכות, ולהישאר זקוף, גם כשמכים אותך.
מן העדויות עולה כי אף על פי שהאסירים היהודים היו קבוצה מגוונת מאוד – מבחינת גיל, מקצוע, מעמד ואוריינטציה דתית – רבים מהם הצליחו למצוא דרכים, קטנות כגדולות, להביע עמידה מוסרית. באמצעות סולידריות, שימור זהות אישית וקולקטיבית, והתעקשות על היכולת לראות את עצמם כמי שעדיין ניחנים בכבוד ובאנושיות, הם יצרו מרחב של התנגדות תחת טרור טוטאלי.
יחס הממשל ומערכת המשפט
בתקופה הראשונה לאחר הקמת מחנות הריכוז, ניכרו מספר ניסיונות מצד גורמים משפטיים בממשל הבווארי להתמודד עם מקרי הרצח שהתבצעו במחנות – בעיקר בדכאו – באמצעות פתיחה בהליכים פליליים. היוזמה המרכזית באה מצד התובע הכללי קרל וינטרסברגר והפרקליט יוזף הרטינגר, שפעלו בשלהי 1933 לאיסוף עדויות והכנת כתבי אישום נגד קציני אס־אס בגין רצח אסירים. מאמציהם התמקדו, בין היתר, בפרשת הרצח של קארל לרבורגר ובמקרי ההוצאה להורג המוסווים כ"בריחה". עם זאת, הלחצים הפוליטיים היו כבדים, והמשטר החדש דאג לחסום כל התקדמות ממשית. ב־1933 נסגרו מרבית התיקים, והתובעים עצמם הועברו מתפקידם.
מפקד מחנה דכאו הראשון, הילמר ואקרלה, פוטר ביוני 1933 בעקבות לחץ ציבורי לאחר שנחשף כי תחת פיקודו נרצחו לפחות תריסר אסירים. עם זאת, החלפתו לא שיקפה שינוי מדיניות, אלא רק מאמץ לעדן את הממשק התדמיתי של המשטר. מחליפו, תיאודור אייקה, הכניס תקנות חדשות שנראו כלפי חוץ מסודרות יותר – אך בפועל נמשכה האלימות, והמחנה הפך לאתר הדגם של שיטת הטרור הממוסד.
המנגנון שפיתח המשטר הנאצי בתגובה לביקורת פנימית ובינלאומית נבנה על גישת "הכחשה מתוך הצדקה". במקום להכחיש את האלימות לחלוטין, ניסו דוברים נאצים להצדיק אותה כחלק ממאבק אידיאולוגי נגד "עבריינות קומוניסטית" או "כוחות עוינים". כך למשל, במקרה של "האקט הגדול נגד היהודים" באוקטובר 1933, טען היינריך הימלר כי מדובר היה בפרשיית ריגול קומוניסטית שמטרתה הפצת תעמולה זדונית על אודות דכאו. השלטון השתמש בתירוצים אלה כדי להציג את הרציחות כהכרח ביטחוני, ולהסיר אחריות פלילית מן האחראים.
במקביל, התנהלה גם מגמה הפוכה: סילוקם של קצינים שנתפסו כ"אנושיים מדי". כך היה עם קרל ד'אנג'לו, מפקד מחנה אוסטהופן, שמתואר על ידי אסירים כמי שגילה לעיתים רחמים או העניק הקלות. אף שלא נמנע לחלוטין ממעשי התעללות, התבלט בכך שהורה על שחרור מוקדם של אסירים וסירב לשיטות ענישה אכזריות מדי. ד'אנג'לו הועבר מתפקידו והוצב בדכאו, אך תוך זמן קצר הוגדר על ידי אייקה כבלתי כשיר לשירות פוליטי במחנות ריכוז. לבסוף סולק גם משם, תחת ההאשמה כי התיר למנות יהודי לתפקיד פונקציונר. מקרה זה מבהיר כי במערכת המחנות המוקדמת, הפיקוד הנאצי לא חיפש רק נאמנות פוליטית, אלא דרש גם הפנמה מלאה של אידאולוגיית הרדיפה והכוח הבלתי מרוסן – בעוד שמי שהעזו לסטות מהקו האכזרי סולקו בבוז.
סיכום
המחנות הראשונים שהוקמו תחת שלטון היטלר – ובראשם דכאו, אורניינבורג, אוסטהופן והמחנות באמסלנד – מילאו תפקיד מכריע בעיצוב מנגנון הדיכוי הנאצי. אלו היו אתרי ניסוי שבהם גובשה שיטת הטרור של הרייך השלישי, שכללה מעצר מונע, השפלה שיטתית, עונשים ללא משפט והפרדת אוכלוסיות על בסיס אידיאולוגי ואתני. אף שמספר היהודים במחנות הללו היה מצומצם יחסית, עצם השתייכותם הקבוצתית שימשה כציר מרכזי בעיצוב הדינמיקה האלימה ובבניית מודל השליטה שהפך בהמשך לרשת מחנות כלל־אירופית.
כמו שנאמר, בידול האסירים היהודים – באמצעות מגורים נפרדים, לבוש קרוע, שלילת זכויות בסיסיות, השפלות פומביות ועבודות בזויות – עיצב את הדימוי של היהודי כאויב אידיאולוגי פנימי שיש להוקיעו לא רק פיזית אלא גם מוסרית וסמלית. דה־הומניזציה זו נועדה לשלול מהם את מקומם כחלק מהחברה הגרמנית, חרף היותם אזרחים שדיברו גרמנית וראו עצמם חלק מתרבותה. ההפרדה הכפויה יצרה מרחב שבו קל היה לצבוע כל פרט בזהות קיבוצית שלילית, ולבסס את התפיסה שהיהודי מגלם את איום היסוד על "העם הגרמני".
המודלים שפותחו במחנות המוקדמים שימשו כתקדימים למחנות המאוחרים, בהם הפכו כלפי היהודים מדיניות הבידול וההשפלה למדיניות השמדה של ממש. תקנות העבודה, הדינמיקה בין קאפו לאסירים, השימוש במרחב המחנה לבידול מגדרי, אתני ופוליטי – כל אלו הועתקו, הורחבו והועמקו במחנות מיידנק, אושוויץ וטרזינשטט. גם עקרון הענישה הקולקטיבית והסמכות האבסולוטית של סגל האס־אס קיבלו לגיטימציה מוקדמת במחנות כמו דכאו, שנחשב ל"מחנה המודל" של המשטר.
עדויות האסירים ששרדו ממחנות אלה מהוות כיום בסיס בלתי ניתן להפרכה למחקר ההיסטורי של תקופה זו. זיכרונותיהם של אסירים יהודים ופוליטיים תיעדו בפרטי פרטים את המבנה, השגרה, ההשפלות והפשעים – לא רק כעובדות היסטוריות, אלא גם כאירועים מכוננים בעיצוב מושגי הכוח, הגבריות, הזהות והעמידה המוסרית. כתבים אלה הפכו למקורות מכוננים בכתיבה הדוקומנטרית והספרותית שלאחר השואה, והם ממשיכים לשמש בסיס לשיח היסטורי, משפטי וחינוכי על מקומו של היחיד מול מערכת דיכוי טוטליטרית.
לקריאה נוספת
- קים וינשמנש, "לפני אושוויץ: אסירים יהודים במחנות הריכוז שלפני המלחמה", הוצאת אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', מסצ'וסטס / לונדון, אנגליה, 2015.
