יוסף ברגר-ברזילי

יוסף ברגר-ברזילי (ברוסית: Иосиף Бергер-Барзилай; שמו המקורי: יצחק ז'ליאזניק; 29 בנובמבר 1904 – 31 במרץ 1978) היה פעיל פוליטי ומדינאי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) והמפלגה הקומוניסטית הלבנונית.

ברגר-ברזילי, שעלה לארץ ישראל כחלוץ חדור אידיאולוגיה בראשית שנות ה-20, הקדיש את צעירותו לקידום הקומוניזם הסובייטי, תוך הפגנת נאמנות עיוורת להנחיות שהגיעו ממוסקבה. אמונתו המוחלטת בשיטה הסובייטית הובילה אותו לפעול בנחישות נגד המפעל הציוני בתוכו צמח, ולרדת לברית המועצות כדי להשתלב במנגנון הקומינטרן. למרות שחזה מקרוב בעליית הרודנות של יוסף סטלין ובחיסולה של "המשמרת הלנינית", הוסיף ברגר-ברזילי לשרת את המערכת, עד שמנגנון הטרור שבו תמך פנה נגדו.

בשנת 1935 נאסר בטיהורים הגדולים והעביר את 22 השנים הבאות בבתי כלא מבודדים ובמחנות כפייה בסיביר, שם נחשף למציאות האכזרית של המשטר שאותו פיאר. לאחר שחרורו ושיקומו ב-1956, עלה לישראל, חזר בתשובה והפך ליהודי מאמין ושומר מצוות. הוא הקדיש את שארית חייו לחשיפת המנגנונים הסובייטיים ולמאבק למען זכויותיהם של יהודי ברית המועצות, כשהוא משמש אנציקלופדיה חיה לאידיאולוגיה שפעם שירת ושכמעט הביאה למותו.

חיים מוקדמים

ברגר-ברזילי נולד כיצחק ז'ליאזניק ב-1904 בקרקוב שתחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא גדל במשפחה ציונית מסורתית. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן 10, ברחה משפחתו מפני כיבוש הצבא הרוסי לווינה, וחזרה לקרקוב בשנת 1916. בגיל 16 עלה לארץ עם קבוצה של השומר הצעיר ועבד בסלילת כביש חיפה-ג'דה. לאחר זמן קצר חלה בקדחת ועבר לירושלים, בה עבד במשרה חלקית כמזכיר של פרופ' חיים פיק.

הולדת פק"פ

הולדת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) בשנת 1922 עמדה בסימן משבר אידיאולוגי עמוק ופיצול בשורות התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל. יצחק ז'ליאזניק, שנודע במפלגתו כיוסף ברזילי (ולימים כיוסף ברגר-ברזילי), התבלט בתקופה זו כדמות מפתח וכמנהיג צעיר וכריזמטי. טרם מלאו לו 20 שנה, כבר נתפס כמי ש"כבוש בו כוח של מנהיג" והוביל קבוצת אופוזיציה נמרצת כנגד הקו המתון של הנהגת יק"פ (המפלגה הקומוניסטית היהודית).

האופוזיציה בראשות ברזילי הורכבה בעיקרה מחלוצים צעירים, יוצאי "השומר הצעיר", שהיו משוחררים מהעבר של תנועת "פועלי ציון". הם כפרו לחלוטין ב"פלשתיניזם" (הציונות הפרולטרית) וראו בו אשליה. ברזילי וחבריו הציבו למפלגתם שלוש משימות רדיקליות: הכרזת מלחמה עזה על הציונות תוך עידוד ירידה מהארץ, ארגון הפועל הערבי למאבק בשלטון הבריטי, והקמת מפלגה קומוניסטית טריטוריאלית שתאגד את המוני הערבים עם קומץ היהודים שיישארו בארץ.

בוועידה החמישית של יק"פ, שנערכה בחשאי בחולות תל אביב בספטמבר 1922, הוביל ברזילי את הקו המיליטנטי כנגד אלישע, המנהיג הוותיק. בעוד אלישע ניסה לשמור על זיקה לרעיונות ברוכוב ולבניין הארץ, דרש ברזילי לקבל ללא תנאי את מרות הקומינטרן, שהכריז באותה עת מלחמה על "הכיתתיות הזעיר-בורגנית" של פועלי ציון. הוועידה הסתיימה בהחלטה על שינוי שם המפלגה לפק"פ (מפלגה קומוניסטית פלשתינאית), שם שנועד לסמל את הפנייה למגזר הערבי, אך ברזילי וחבריו פרשו והקימו את קפ"פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה) כאלטרנטיבה קיצונית יותר.

באוקטובר 1922 נבחר ברזילי למזכיר קפ"פ והחל לפעול להשגת הכרה בלעדית מהקומינטרן במוסקבה. הוא הוקיע את פק"פ כגוף בעל "סטיות ציוניות", אך המציאות הפוליטית הכריחה את שני הפלגים להתאחד מחדש. דמות מרכזית נוספת שהופיעה באותה עת הייתה דניאל (וולף אוורבוך), מנהיג כריזמטי וסמכותי שעלה מרוסיה. דניאל, שזכה לכינוי "הזקן" למרות שהיה בן 36 בלבד, הוביל את פק"פ להצטרפות להסתדרות העובדים תחת המסווה של "פרקצית הפועלים" כדי להיאבק על לבם של העמלים.

האיחוד ההיסטורי בין קבוצתו של ברזילי לבין פק"פ בראשות דניאל סוכם ביולי 1923. ברזילי הפגין תבונה פוליטית כשהבין כי לקבוצתו הקטנה אין סיכוי להחליף את פק"פ מבחוץ, וכי עדיף לחדור לשורותיה כדי לעצב קו אנטי-ציוני נמרץ יותר. במצע המשותף ניכרה השפעת הקו של ברזילי: המפלגה המאוחדת הגדירה את הציונות כמכשיר של האימפריאליזם והתחייבה להקים ועדים מהפכניים של פלאחים ערבים. ברזילי נבחר לוועד המרכזי המורחב, ובכך הושלם תהליך הפיכתה של הפק"פ ממפלגה יהודית-סקטוריאלית לארגון קומוניסטי טריטוריאלי השואף להחרבת המפעל הציוני.

קבלת הכרת הקומינטרן

התקופה שבין השנים 1923 ל-1926 עמדה בסימן מאמציה הקדחתניים של פק"פ לזכות בהכרה רשמית של הקומינטרן (האינטרנציונל השלישי). בתוך מאבק זה מילא ברגר-ברזילי, תפקיד מרכזי כגורם מקשר ומארגן, תוך שהוא מנווט בין חשדנותה של מוסקבה לבין תסיסה פנימית בשורות המפלגה בארץ.

המכשולים בדרכה של פק"פ להכרה היו גבוהים במיוחד. ראשי הקומינטרן וה"יבסקציה" (הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית) חשדו במנהיגי המפלגה בשל עברם הציוני וחששו כי הכרה ב"בולשביזם פלשתיני" תעודד שאיפות הגירה בקרב יהודי רוסיה. ברזילי וחבריו הוקעו על ידי מתנגדיהם משמאל כאופורטוניסטים וכתמימים שאינם מבינים את פרצופם הציוני של שותפיהם. בתקופה זו פעל ברזילי תחת מעטה חשאיות כבד; מאחר שלא היה מוכר למשטרה הבריטית, הוא הופיע בציבור כשומר מצוות תחת הכינוי "בן-עקיבא", תחפושת שעוררה תרעומת בקרב הקיצונים במפלגה.

בזמן שמנהיג המפלגה דניאל (וולף אוורבוך) שהה במוסקבה בניסיון לשכנע את ראשי הקומינטרן, פעל ברזילי לביסוס המפלגה בארץ. בדצמבר 1924, הצליח ברזילי להשיג הישג פיננסי משמעותי כאשר שכנע את מזכיר הקומינטרן, קרל ראדק, להעביר למפלגה סכום של 640 דולר באמצעות מתווך בווינה. למרות זאת, העניינים הכספיים נותרו לא חיוביים והמפלגה נאלצה להסתפק בתמיכה חודשית זעומה.

הוועידה החמישית של המפלגה (שכונתה כך ביוזמת ברזילי כדי למחוק את זכר הפיצול הקודם) התכנסה ביולי 1924 ועמדה בסימן החלטת הקומינטרן להכיר בפק"פ, בתנאי שתעבור תהליך של "טריטוריאליזציה" ותתמקד במגזר הערבי. ברזילי, ששימש ככתב של עיתון "דער עמעס" המוסקבאי, דיווח בהתלהבות על השתתפותו של פועל ערבי בוועידה, ותיאר זאת כהוכחה לכך שהפועל הערבי "מבין את הקומוניזם ביתר עמקות מהאברכים היהודים המפונקים". הוא הוביל את הקו שקבע כי עתידה של המפלגה תלוי בערביזציה, והוקיע את הציונות כ"הסתדרות הגזל והקולוניזציה".

למרות המאמצים, המציאות בשטח הייתה מורכבת. פק"פ נתקלה בהתנגדות עזה מצד הממסד הציוני וההסתדרות, שהוציאה את פרקציית הפועלים הקומוניסטית משורותיה ב-1924. ברזילי עצמו היה מעורב בניסיונות ליצור קשרים עם הנהגות ערביות, ואף מסר ב-1924 סכום של מאה ליש"ט לג'מאל אל-חסייני לצורך רכישת נשק לפעולות אנטי-בריטיות, מהלך שהסתיים במפח נפש לאחר שהתברר כי הכסף שימש למטרות פוליטיות פנימיות של החסיינים.

הקמת המפלגות הקומוניסטיות במדינות ערב

יוסף ברגר-ברזילי פעל כשליח הקומינטרן במשימות חשאיות בלבנון, מצרים, סוריה ועבר הירדן ¹. במסגרת פעילותו היה מעורב ישירות בהקמתן של התארגנויות קומוניסטיות באזור, ובין היתר היה חבר מייסד של המפלגה הקומוניסטית של לבנון וסוריה.

הקשרים שטוותה פק"פ תחת הנהגתו עם העולם הערבי קיבלו ביטוי מוחשי עם פרוץ המרד הסורי הגדול בסוף מאי 1925. המרד, שהחל בהר הדרוזים נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, הפך במהרה להתקוממות לאומית ואנטי-אימפריאליסטית רחבה. הקבוצה היהודית שעמדה בקשר עם מנהיג המורדים, סולטאן אל-אטרש, לא הייתה ציונית אלא קומוניסטית, וכללה לצד ברגר-ברזילי גם את נחמן ליסט ודניאל (וולף אוורבוך). הם קשרו את הקשר עם מנהיגי הר הדרוזים ואף הזמינו לארץ את נציג הקומינטרן, מהפכן שהזדהה בשם "ארנסט", שהגיע במיוחד לניהול המשא ומתן עם המורדים ².

השיחות החשאיות בין ארנסט לנציגיו של סולטאן אל-אטרש התנהלו ביריחו, תחת עינה הפקוחה של הבולשת הבריטית, ובהשתתפות הקומוניסטים היהודים. לפי עדותו של אחד המשתתפים היהודיים בשיחות אלה, "הקשרים לא נוצרו על המישור האידיאולוגי, אלא פשוט משום שבזכותם קיוו המורדים לקבל נשק ותמיכה מדינית מברית־המועצות. הם זכו בתמיכה מדינית ובמנגנון התעמולה הקומוניסטי האדיר, אך הנשק שהובטח איחר לבוא ובסופו של דבר גרם ניתוק קשרים והתמרמרות" ³.⁩

במקביל למאמצים אלו, פעל בביירות אליהו טפר (שנודע בכינויים "אלי הרוסי" ו"השאמי"), שגם הוא היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הסורית-לבנונית ואחד מראשיה. ב-26 בינואר 1926 פשטה הבולשת הצרפתית על בית בביירות שבו נערך דיון על התקדמות המרד ועצרה את טפר יחד עם פעילים נוספים. למרות המעצרים והקשיים הלוגיסטיים, המרד בסוריה היווה תשתית להתגבשות חזית קומוניסטית-ערבית משותפת נגד הקולוניאליזם, שמצאה את ביטויה בהקמת "הליגה הבינלאומית למאבק באימפריאליזם" ב-1927.

למרות שהיהודים הקומוניסטים ויוסף ברגר-ברזילי בפרט סייעו באופן פעיל בהקמה של המפלגות הקומוניסטיות הערביות ברחבי המזרח התיכון – כחלק מתהליך הערביזציה של אותן מפלגות, גורמים להם הם סייעו בסופו של דבר האשימו אותם בהיותם נמק בגוף המפלגות. חאלד בקדאש (נאדיר), אחד המייסדים של המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון, טען בנאומו בקונגרס השביעי של הקומינטרן כי האידאולוגיה הציונית היא נמק שחדר לשורות המפלגה ושיבש את התפתחותה ⁴. לפי התזה שהציג, אלמנטים שהגיעו מהמחנה הציוני חדרו להנהגת המפלגות בסוריה, מצרים ופלשתינה במטרה מוצהרת לחבל בתהליך ה"ערביזציה" שלהן. בקדאש האשים גורמים אלו בחוסר אמון בהמונים הערבים ובפוטנציאל המהפכני של תנועת השחרור הלאומית הערבית, והדגיש כי הם נגועים בשוביניזם ובתחושת עליונות גזעית שמנעו מהמפלגה להפוך למפלגת המונים המבוססת על הפרולטריון הערבי.

במישור הרחב יותר, בקדאש הציב תזה אנטי-ציונית חריפה המגדירה את הציונות ככוח קונטר-מהפכני וזרוע אופרטיבית של האימפריאליזם העולמי. לטענתו, האימפריאליזם הצרפתי פתח את שערי סוריה להגירה ציונית בתיאום עם ההון היהודי העולמי, במטרה להשתמש בכוח זה ככלי לדיכוי תנועת השחרור הלאומית של המוני הערבים ⁴. הוא טען כי גורמים אלו ביקשו להסיט את תשומת הלב מהמאבק המעמדי האמיתי לעבר התמקדות במיעוטים לאומיים, דוגמת המיעוט הארמני, כדי לפצל את הכוחות המהפכניים. סילוקם של אותם "אלמנטים חצי-ציוניים" מההנהגה הוצג כתנאי הכרחי לניקוי המפלגה מ"הזיהום האידאולוגי" ולאימוץ קו פוליטי נכון, שיאפשר לקומוניסטים להוביל את המאבק הערבי המשותף נגד העול האימפריאליסטי ולהשיג עצמאות לאומית מלאה.

ביקורו הראשון בברית המועצות

בסוף דצמבר 1924 ביקר ברגר-ברזילי בפעם הראשונה בברית המועצות. יוסף, שהיה אז בן עשרים וחבר המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל מזה שלוש שנים, נשלח כציר לוועד הפועל של הקומינטרן במוסקבה כדי להסדיר שאלות מדיניות וארגוניות שעמדו על הפרק. בזיכרונו נחקק מראה השער בתחנת הרכבת הראשונה מעבר לגבול, עליו נכתב בשש שפות: "פרוליטרים מכל הארצות – התאחדו! ברית-המועצות היא מולדת הפרוליטרים של כל הארצות". ברגר תיאר את הנסיעה במונחים אידיאולוגיים נלהבים כהגעה ל"ארץ הצבי" וארץ חלומותיו, כשהוא מצויד בידע ששאב מחוברות תעמולה ומאמרים שכתב בעצמו בארץ, אך חדור רצון ללמוד את המציאות הסובייטית מתוך "שקלא וטריא, קושיות ופולמוס".

טרם צאתו, קיבל הנחיות ממנהיג הפק"פ בארץ, דניאל (וולף) אוורבוך, שהרגיעו בנוגע למחסום השפה. אוורבוך הבטיח לו כי פקידי הקומינטרן הם אינטרנציונליסטים השולטים בשפות אירופיות, וכי שפת היידיש היא "שפת-קסם הפותחת שערים בתבונה" במנגנון הסובייטי. בשל מעמדה הלא-חוקי של הפק"פ, נדרש ברגר לפעול תחת כללי קונספירציה נוקשים. עם הגיעו לתחנת הרכבת במוסקבה, מצא עצמו בודד בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. הוא נאלץ לפלס דרכו בחשמליות צפופות אל מען חשאי ברחוב מרוסייקה, תוך שימוש במשפטים הרוסיים היחידים שלמד בדרך: "גזיה מרוסייקה" (איפה רחוב מרוסייקה). משם הופנה לבניין הוועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי.

בתוך מבוך המסדרונות של בניין הקומינטרן, הגיע ברגר למחלקת המזרח. שם נפגש תחילה עם הממונה הישיר על ארצות המזרח התיכון, יהודי אוקראיני ואיש ה"בונד" לשעבר, שהפך למומחה למזרח הקרוב ודיבר עמו ביידיש צחה. בהמשך הוצג בפני ראש המחלקה, "החבר פטרוב", שדיבר עמו אנגלית במבטא רוסי מובהק. רק לאחר מספר שבועות של עבודה משותפת וקשרי ידידות, גילה ברגר מפי עורך עיתון "איזבסטיה" כי פטרוב הוא למעשה פיודור רסקולניקוב, דמות מפתח בתולדות המהפכה. רסקולניקוב היה קצין בצי הבלטי שהוביל את המלחים המהפכניים ב-1917, פיקד על צי הוולגה במלחמת האזרחים, והשיג ניצחון סובייטי על המשמר האנגלי באנזלי שבים הכספי. לאחר שירות דיפלומטי באפגניסטן, בו שילב חתירה תחת ההשפעה הבריטית וארגון יחידות גרילה, מונה לעמוד בראש מחלקת המזרח שטיפלה באסיה ובאפריקה – אזורים שבהם הקשר עם המפלגות הקומוניסטיות היה אז בראשיתו ודל באמצעים.

בערב הראשון במוסקבה, הוא הכיר את אשתו לעתיד, אסתר פלדמן ⁵.

שהותו של ברגר במוסקבה התארכה לבקשת המארחים, שדרשו ממנו לא רק למסור דיווחים אלא גם "לספוג את רוח הקומינטרן". בפברואר 1925 השתתף בישיבת המליאה המורחבת של הוועד הפועל של הקומינטרן, שם התוודע מקרוב למנגנון קבלת ההחלטות הריכוזי של המפלגה הרוסית. הוא נפגש עם גרגורי זינובייב, יו"ר הקומינטרן, שמצא עניין מועט במצב בפלשתינה כשגילה שאין בה תנועת פועלים תעשייתית רחבה, והפנה אותו לניקולאי בוכארין. בוכארין, שהתרשם משליח המפלגה הצעירה והלא-ליגלית, ניהל עם ברגר שיחה עמוקה על תפקיד הפלחים (האיכרים) במהפכה הקולוניאלית, והיה זה שהמליץ לו להיפגש עם יוסף סטלין, המומחה של המפלגה ל"שאלה הלאומית".

פגישתו הראשונה של ברגר עם סטלין התרחשה באופן אקראי במסדרונות הקרמלין, כשרסקולניקוב הציגו בפניו. סטלין, שהיה לבוש סגין צבאי וחבש כובע צבא, הפגין עניין במצב בארצות האימפריה העות'מאנית לשעבר. ברגר התרשם מסגנונו הפסקני והתכליתי של סטלין, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו ב"וועדה הצ'כוסלובקית", שם הופיע כ"בעל הבית האמיתי" שאינו סובל התנגדות. ברגר ציין כי באותה עת שרר בקרמלין חופש תנועה יחסי, רחוק מהחשדנות והפחד שאפיינו את תקופת הטיהורים המאוחרת יותר. על אף שהובטחה לו פגישה רשמית, סטלין לא התפנה לכך ב-1925, והשיחה הממושכת ביניהם התקיימה רק בסוף שנות ה-20, לאחר שסטלין השתלט כליל על מנגנון הקומינטרן.

במישור התרבותי, פעל ברגר במוסקבה למען קבוצת הסופרים העבריים "בראשית", בראשות שמעון טרבוקוב (שחתם בשם שמעון הבונה). הקבוצה ביקשה להוציא קובץ ספרותי בעברית, צעד שנתקל בהתנגדות עזה מצד ה"יבסקציה" שביקשה להשליט את האידיש ולדכא את העברית כ"שפה ריאקציונית". ברגר ניצל את קשריו עם רסקולניקוב, שהיה בעל רקע ספרותי והשפעה על הקומיסר לחינוך לונצ'ארסקי, כדי לקדם את הוצאת הקובץ. רסקולניקוב הביע אהדה לעברית, בין היתר בזכות התרשמותו מתיאטרון "הבימה", ומאמציו סייעו לכך שבדצמבר 1926 יצא לאור בלנינגרד הקובץ "בראשית" – הספר העברי האחרון שנדפס בברית המועצות. גורלם של אנשי הקבוצה היה טרגי; רבים מהם נרדפו בשנים הבאות, וטרבוקוב עצמו נאסר בשנות ה-30 בגלל דעותיו המדיניות (התנגדות לקולקטיביזציה הכפויה) ומת במחנה ריכוז בסיביר.

באותה תקופה בברלין (1926), פגש ברגר גם את אלכסנדר חשין, ממנהיגי "פועלי ציון שמאל" לשעבר, שעבר תהליך של התקרבות לקומוניזם. חשין, שחי בברלין ועבד עבור הנציגות המסחרית הסובייטית, היה שרוי במאבק פנימי בין עברו הציוני לזהותו הסובייטית החדשה. בשיחותיהם התגלה חשין כאדם מפוכח וספקן, שחזה את דעיכת התרבות היהודית בפולין ובאמריקה, וזלזל בניסיונות הציוניים בארץ-ישראל (אותם כינה "אשליה של ציניקן זקן כמו בלפור"). חשין האמין אז בטעות כי עתיד התרבות היהודית נמצא בברית המועצות, אך שנים ספורות לאחר שעבר למוסקבה והשתלב במערכת העיתון "עמעס", נפל גם הוא קורבן לטיהורים הגדולים והוצא להרוג ב-1937 באשמת עברו הציוני.

מאורעות תרפ"ט

בבוקר יום שישי, כ"ג באב תרפ"ט (23 באוגוסט 1929), התכנסו חברי הוועד המרכזי של פק"פ – יוסף ברגר-ברזילי, נחום לשצ'ינסקי ומשה קופרמן – יחד עם שליח הקומינטרן בוהומור שמראל בבית מבודד בבית צפאפה. מטרת ההתייעצות הייתה ניסוח כרוז שנועד להדפסה מיידית במכבש דפוס חשאי. הכרוז שיקף את הקו הרעיוני של המפלגה באותה עת, אשר ראה בסכסוך היהודי-ערבי תוצר של מזימה אימפריאליסטית, וקבע בפסקנות: "כל המעורר עתה, בדברים או במעשים, לפרעות, לסכסוכים בין עם לעם, הוא נבזה, הוא בוגד, הוא אויב העם ואויב תנועת השחרור הגדולה הדורשת התלקטות כל העמלים תושבי הארץ להכרעת השלטון המנצל של האנגלים, הציונים והאפנדים".

לאחר סיום הניסוח, יצא קופרמן לירושלים כדי לעמוד מקרוב על מצבה של "פלוגת הכוננות" שבפיקודו של שלמה דבורקין, אך שב משם אחר הצהריים כשהוא חיוור כסיד ודיווח על מראות הזוועה של פצועי חברון בבית החולים "הדסה": "אני הייתי שם, בעיני ראיתי… חתוכים בסכינים… שותתים דם… הרוגים, פצועים קשה". בעקבות הדיווחים התפתח ויכוח; לשצ'ינסקי הציע לפרסם כרוז נוסף, בעוד ברזילי הטיל ספק בתועלת של כרוז כזה באווירה ששררה ברחוב הערבי. המפגש נקטע כאשר משאית של ארגון ה"הגנה", שפינתה יהודים משכונות ערביות בעקבות מידע שמסר חבר פק"פ מוסווה, אספה את הנוכחים לירושלים.

בליל שבת, תחת לחץ "מלמטה" להגדיר את המתרחש כפוגרום, התיר הוועד המרכזי לחברי המפלגה לקבל על עצמם את מרות ההגנה. בירושלים הצטרפו פעילי המפלגה, בהם שלמה דבורקין, יהודה ניצן, אריה לב ופנחס חפץ, למערך השמירה כשהם מצוידים במוטות ברזל ובמספר אקדחים שהובאו ממחסני המפלגה. יצחק בן-צבי, שהנחה את המתגוננים, הורה לקומוניסטים להסתיר את נשקם כדי שלא ייתפס בידי שלטונות המנדט. במקביל, שמראל עזב את הארץ בחשאי מחשש שביקורו "יסולף וינופח" בידי הבריטים כדי לספק "אליבי" למדיניותם ולהטיל על הקומינטרן את האחריות למעשי הפשע.

החלטות הקומינטרן במוסקבה הובילו לשינוי קיצוני בהערכת המאורעות. בהשפעת סטלין והמאבק ב"סטייה הימנית", דחה הקומינטרן את ניסיונותיו של מנהיג המפלגה דניאל אוורבוך לסנגר על עמדת המזכירות בארץ. גיאורגי סאפארוב, סגן ראש מחלקת המזרח, קבע כי קיומו של היישוב היהודי הוא חטא אימפריאליסטי והגדיר את המאורעות כמרד ערבי לגיטימי. בעקבות זאת נכפתה על מפלגת פק"פ מדיניות ערביזציה מוחלטת, וברזילי אימץ את הקו החדש בקובעו כי "בארץ כמו פלשתינה לא תיתכן תנועה מהפכנית מבלי שתהיה מלווה בפוגרומים". חברי מפלגה שהתנגדו לקו זה הוקעו כטרוצקיסטים וגורשו, ובשנים הבאות נרצחו רוב מנהיגי הפק"פ של אותה תקופה בטיהורים בברית המועצות.

בתקופה זו פרסם ברזילי בעילום שם יצירות שהקצינו את העמדה האנטי-ציונית. בסיפור "ה'מופתי' מתתיהו והתקוממות הפלאחים" (1929) הציג אליגוריה על המכבים כ"מופתים" המצילים את העם, ובספרו "יום הפלאחים" (1931) הפך את פואד חג'אזי, שהוצא להורג בגין רצח יהודים בצפת, לגיבור לאומי. הספר כלל תיאורים על יהודים "בעלי כרס שמנה" המביטים בערבים בשחצנות, וטען כי החללים היהודים היו ציונים ובית"רים "בעלי חולצות שחורות". עיוות זה של המציאות ההיסטורית, שהתעלם מהעובדה שרבים מהנרצחים היו בני היישוב הישן, נועד לשרת את המטרה החדשה של פק"פ: החרבת המפעל הציוני כיעד מרכזי של המפלגה.

בימי הערביזציה של פק"פ

תהליך הערביזציה של פק״פ, שהחל לאחר מאורעות 1929, עמד בסימן של הקצנה אידיאולוגית וארגונית חריפה. בישיבת הוועד המרכזי בדצמבר 1929 נשבעו פעילי המפלגה כי היא לא תישאר עוד "מאחורי קו החזית, מנותקת מן ההמונים", מתוך אמונה כי המאורעות היו רק חוליה ראשונה במהפכה שתביא למיטוט האימפריאליזם והציונות. רוח הקרב בוססה על הקביעה כי "האמצעי הנכון לקיים סדר בארץ הוא המהפכה!", אולם בפועל נתקל המערך הערבי בקשיים עצומים; עד אביב 1930 נעצרו מרבית הפעילים הערבים, וחלקם אף הפכו לעדי מדינה ולמשתפי פעולה עם המשטרה.

המשבר החריף עם עזיבתם של מנהיגים וותיקים כמו נחמן לשצ׳ינסקי, והוביל את דניאל (וולף אוורבוך) לנסות ולרכך את הקו באמצעות הנוסחה "ערביזציה פלוס בולשוויזציה", שנועדה להבטיח רמה פוליטית גבוהה יותר למצטרפים החדשים. אולם הקומאינטרן במוסקווה גינה ניסיון זה כגורם ל"טיפוח רגש של רפיון" וכניסיון לעכב את הערביזציה. דניאל הודח ונקרא למוסקווה, בעוד שעל ברגר-ברזילי ומאיר קופרמן הוטל להישאר בוועד המרכזי.

תחת הנהגתו של השליח הסובייטי "אביגדור", שהושתל בארץ ב-1931, לבשה הערביזציה פנים חדשות וקיצוניות: ניסיון לחסל את היישוב היהודי באמצעות עידוד ירידה המונית לבירוביג׳אן. אביגדור היה משוכנע כי יציאת יהודים תהיה "בחזקת נפילת אבן ראשונה במפולת אבנים הרסנית" שתביא למיטוט הציונות. הוקם ועד מיוחד לרישום, בראשות שלמה קרמסקוי ולוי קנטור, אך המבצע נחל כישלון חרוץ; מתוך יעד של אלפים נרשמו כ-300 בלבד, ורובם היו חברי מפלגה נרדפים. הכישלון נבע בין היתר מהתאוששות המשק הארץ-ישראלי ומתגובת נגד ציונית חריפה, שהוקיעה את "האינקוויזיציה האדומה" ותיארה את הרעב והקניבליזם בברית המועצות.

במקביל, הקצינה פק״פ את תעמולתה. הציונים תוארו כ"עופות הגז" ו"שודדים קולוניזטורים", וחגיגות כמו העדלידע והמכבייה הוקעו כ"שמחת פרא" פאשיסטית. השנאה העזה ביותר הופנתה כלפי מפא״י, שכוונתה כ"סוציאל-פאשיסטית" ו"חוליגנים היטלריסטים". שיא הפעילות הטרוריסטית של המפלגה באותה עת היה מעורבותם של חבריה, ובראשם יעקב הרצנשטיין ותנחום טולצ׳ינסקי, בניסיונות לארגן "מרד מזוין" ופעולות שוד (אקספרופריאציה), כמו ההתקפה על משכורות פועלי "נשר" ב-1932, שבוצעו על ידי קומוניסטים יהודים מחופשים לפלאחים.

הטיהורים הגדולים

בשנת 1931 יוסף ברגר-ברזילי נסע לברלין בשליחות הקומניטרן. שם הוא נאסר על ידי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית. לימים הוא תיאר את חוויותיו בכלא כך ⁶:

"היה זה בית הסוהר העליז ביותר שהיכרתי. הממשלה הסוציאל-דמוקרטית התנהגה כלפי מתנגדיה, הקומוניסטית מצד אחד והפאשיסטים מצד שני, בליברליות קיצונית. כשיצאתי מבית הסוהר 'מואביט' בברלין ב-1 במארס 1932, אני זוכר שאמרתי, שעם בית סוהר כזה לא תחזיק הממשלה מעמד זמן רב. ואמנם, אחרי שמונה חודשים עלה היטלר לשלטון".

והתחיל חזר לברית המועצות והחל לעבוד בשליחות הקומינטרן. החורף של שנת 1933 סימן את תחילת המערכה הסופית לחיסול הנהגת "המשמרת הלנינית" הישנה בברית המועצות. בתקופה זו חזה יוסף ברגר-ברזילי במוסקבה בלב בוריסוביץ' קמנייב, ממקורביו של לנין ומי שכיהן כראש הסובייט המוסקבאי, כשהוא חוזר מגלותו בסיביר תחת "תמרון הליכוד" של סטלין. קמנייב, יחד עם גרגורי זינובייב, הובסו עוד ב-1927 על ידי סטלין לאחר שהובילו את "האופוזיציה החדשה" ומחו נגד "פולחן היחיד".

בשנת 1933, על רקע עליית הנאציזם, הנהיג סטלין חנינה זמנית למנהיגי האופוזיציה כדי לרכז כוחות נגד הפשיזם. זינובייב וקמנייב הורשו לחזור למוסקבה לאחר שהביעו חרטה פומבית והכירו בהנהגת סטלין. קמנייב נשלח לעבודה מדעית וספרותית כיושב-ראש הוצאת "אקדמיה", שם עסק בתרגום יצירות קלאסיות ואף גילה עניין מיוחד בשירה עברית, כשחיפש מתרגם לשירי ביאליק והכין לדפוס מהדורות של ספרי תנ"ך, ובהם "שיר השירים". עם זאת, סטלין סירב בתוקף לבקשת זינובייב לשוב לעבודה בקומינטרן והשיב לו: "לכל מקום שתרצה, אך לקומינטרן לעולם לא!".

מתחת לפני השטח, פעל מנגנון המודיעין המפלגתי (ה-ספ"או) בשיטות של אי-אמון כולל ופרובוקציה. סטלין ביסס רשת מודיעין שחדרה לכל דרגי המפלגה, כפי שהתבטא קצין בכיר במחלקה: "הופקדנו לפקח על כל האזרחים במדינה, בכללם חברי המפלגה, מספר חברי הפוליטביורו והמועמדים – 10-8 בכלל אלה חברי הצ'ק – מינוס בזמן ההוא". על חברי האופוזיציה הוטל "מחיר" של נאמנות מוחלטת שכלל סילוף תולדות המפלגה כדי לפאר את סטלין, ודרישה מהחוקרים לשמש כסוכני-חרש המדווחים על חבריהם. החוקרים בלוביאנקה הבהירו לעצירים כי אין עוד אמת אובייקטיבית, אלא אמת מפלגתית המשתנה מדי יום לפי המאמר הראשי בפראבדה.

רצח סרגיי קירוב בדצמבר 1934 שימש כעילה לפתיחת גל הטרור הגדול. דמות מפתח בשלב זה הייתה גיאורגי סאפארוב, בולשביק ותיק ואחד מעוזריו הבולטים של זינובייב בעבר. סאפארוב, שכיהן בשנות ה-20 כעורך לנינגרדסקיה פראבדה, הפך ב-1935 ל"עד הראשי" מטעם המנגנון. הוא סיפק וידוי מפורט בפראבדה שבו הטיל על האופוזיציה הלנינגרדית אחריות מדינית לרצח קירוב והאשים את חבריו בדו-פרצופיות. וידוי זה שימש כדגם לכל ההודאות שנסחטו בהמשך בשיטות של עינויים בבתי הכלא.

באותה תקופה שהה ברגר-ברזילי במעצר במוסקבה ובהמשך במחנות בסיביר, שם נפגש עם בולשביקים ותיקים ואנשי אופוזיציה שנועדו לחיסול. הוא פגש את מזכירו של זינובייב, גרינברג, שתיאר את גורלם הצפוי בביטוי: "הרי ידוע לך שאנחנו נמצאים במין אגם-דגים, והקצב הגרוזיני כבר משחיז את סכינו ועומד להוציא מפה את כל מי שנחוץ לו ולערוף את ראשינו". באוגוסט 1936, בעודו שובת רעב במשך 44 ימים בכלא ה"פוגאצ'ובקה" בדרישה להיפגש עם משפחתו, שמע ברגר מחלונו קריאות המונים: "סמיירט!" (מוות!). היו אלו הדי אסיפות העובדים שדרשו את הוצאתם להורג של נאשמי משפט הראווה הראשון – זינובייב, קמנייב וחבריהם.

ההוצאה להורג של מנהיגי האופוזיציה בוצעה בליל ה-25 באוגוסט 1936 במרתפי הנקו"ד. לפי עדותו של מזכיר הקומסומול קוסאריב, שהיה נוכח במעמד, קמנייב סירב לחתום על הודעת דחיית החנינה, קרע את הגיליון וצעק: "נוכלים, רמאים! הכל הונאה ובגידה". בתגובה התנפלו עליו הסוהרים וסתמו את פיו בטרם נורה. מותם עורר גילויי אבל חרישיים; חברי תזמורת שירות השידור המוסקבאי נאסרו לאחר שניגנו בליל ההוצאה להורג מנגינות אבל של שופן ובטהובן כמחווה חשאית לנידונים. קארל ראדק, שנשא הרצאת שידור של שלוש שעות בשבח גזר הדין ובהוקעת "הבוגדים", נעצר בביתו מיד עם סיום השידור והובל לחקירה בלוביאנקה.

השבוע האחרון של פברואר 1937 סימן את המעבר לשיאה של תקופת הטרור הגדול בברית המועצות. בתאי בית הסוהר "בוטירקי" במוסקבה, שהיו דחוסים באסירים פוליטיים הרבה מעבר לקיבולתם, התקבלו הידיעות על משפט הראווה של פיאטאקוב, סוקולניקוב וקארל ראדק. זעזוע מיוחד עורר מאסרו של יעקב "יאשה" ליפשיץ, בולשביק ותיק וסגן הקומיסר לתחבורה. ליפשיץ, פועל כפיים ממוצא יהודי שהתפרסם בחיסול כנופיות פורעים באוקראינה והיה ל"עוגן הצלה למשפחות היהודיות העניות", מעולם לא היה איש אופוזיציה. הכללתו ברשימת הנאשמים והוצאתו להורג הבהירו לאסירי התא כי "כלתה הרעה אל אנשי מפלגה ותיקים באשר הם".

תקופה זו אופיינה בביטול למעשה של עקרון האינטרנציונליזם הלניניסטי. יוסף ברגר-ברזילי תיאר כיצד הכינוי "ז'יד" שב והופיע בפי תומכי המשטר בתוך תאי הכלא, שראו בחיסול המנהיגים היהודים תוצאה טבעית של המהפכה. למן שנות ה-30 החל תהליך שיטתי של הדחת יהודים מהמוסדות העליונים של המפלגה, הממשלה, הצבא והשירות הדיפלומטי, והשלטת שוביניזם רוסי. ברגר-ברזילי הגדיר זאת כהטלת הסגר פסיכולוגי על הקומוניסטים היהודים, שנתקלו מעתה ביחס של אי-אמון מוחלט.

אחת הדמויות המרכזיות שנפלו בגל זה היה גריגורי (סרגו) אורדז'וניקידזה, שהיה אחראי על משרד התעשייה הכבדה. אורדז'וניקידזה, שנחשב לאדריכל התיעוש הסובייטי, ריכז סביבו צוות של בולשביקים ותיקים, רבים מהם יהודים, שגילו מידה של עצמאות ויוזמה. סטלין, שחשש מהפופולריות של סרגו, החל בחיסול שיטתי של עוזריו המקצועיים באשמת חבלנות. לאחר שלא הצליח למנוע את המעצרים ואת השמדת מפעל חייו, שלח אורדז'וניקידזה יד בנפשו בסוף פברואר 1937, אירוע שהוסתר מהציבור באמצעות לוויה ממלכתית מפוארת.

במקביל חוסלה הצמרת הצבאית. במחקר שערך הגנרל אלכסנדר טודורסקי, ששרד 15 שנות מאסר ועבד כשואב מים בסיביר בטרם שוקם, התברר היקף הטבח: מתוך 46 אנשי הצמרת של הצבא הסובייטי (ממרשל ועד קומיסר בריגדה), חוסלו לא פחות מ-42. בין הנספים היה הגנרל יונה יקיר, שמפקדו וקרובו יאן גאמארניק התאבד בטרם ייעצר. ברגר-ברזילי נזכר כי בתקופת מאסרו ב"בוטירקי" שמע דרך החלונות הפתוחים אסירות בתא מעליו שרות שיר-לכת המפאר את יקיר, מבלי לדעת שהמפקד כבר הוצא להורג. טודורסקי הסיק כי השמדת הפיקוד העליון הייתה הגורם הישיר לתבוסות הצבא האדום בפתיחת המלחמה נגד גרמניה ב-1941.

נקודת השבר הפנימית של המפלגה התרחשה ב"מליאת יולי 1937" של הוועד המרכזי. המזכיר הראשון של לנינגרד, פיוטר צ'ודוב, הוביל קבוצת חברים שמחתה על המעצרים הבלתי-חוקיים של חברי הוועד המרכזי, ובראשם אוסיפ פיאטניצקי, שהיה מעמודי התווך של מנגנון לנין וראש האגף הארגוני של הקומינטרן. בתגובה למחאה על הפרת חסינותם של חברי המפלגה, פנה סטלין בגלוי לראש הנק"ו"ד ניקולאי יז'וב ואמר לו: "ואתה, ניקולאי איבנוביץ' דע לך: אל תאמין לאיש". מיד לאחר מכן הופסקה הישיבה, והמתמרדים – ובהם צ'ודוב, ליובימוב ולרכוב – נעצרו במסדרונות ולא נראו עוד.

הטיהורים בשנים אלו הונחו על ידי נוסחה של סטלין שקבעה כי "ככל שמתחזק ניצחון הדיקטטורה על אויביה כך מתגברת התנגדות המעמדות המובסים". ברגר-ברזילי פגש בתקופה זו את רובינוב, איש הקומסומול לשעבר, שפיתח תורה של דו-פרצופיות כדרך הישרדות יחידה מול משטר שרואה סכנה באדם כל עוד הוא מסוגל לחשוב. ברגר עצמו, שהוחזר למעצר במוסקבה כדי לשמש כנאשם פוטנציאלי, חזה מקרוב בבימוי המורכב של משפטי הראווה. הוא תיאר כיצד היהודי גנריך יגודה, ראש הנקו"ד לשעבר, נראה המום ומבוהל בשעת מתן גזר דין המוות לזינוביב וקמנייב.

הכלא בים הלבן

בסוף שנת 1937, בעיצומו של גל הטיהורים, הועבר יוסף ברגר-ברזילי מכלא ולאדימיר אל הכלא המיוחד באיי סולובקי שבים הלבן. העברתו בוצעה במבצע לילי אלים תחת איומי אקדח והוראה "לנעוץ את העיניים בקרקע. על כל ניסיון לזוז מן המקום או להציץ אל הנעשה מסביב יגיב המשמר בירייה. התגובה תהיה ללא אזהרה". בסולובקי, מקום ששימש כאתר גזירה לפושעים מדיניים עוד מימי הצארים, נכלא ברגר-ברזילי במנזר מוקסלמה, האגף המחמיר ביותר, שם שררו תנאי בידוד ורעב קיצוניים שנועדו לשבור את רוח האסירים.

במהלך שהותו בכלא, חלק ברגר-ברזילי את תאו עם אלכסנדר (יולי) אייכננלד, מבכירי "האסכולה של בוכארין" וידידו הקרוב של ניקולאי בוכארין. דרך עדותו של אייכננלד, נחשף ברגר-ברזילי למנגנוני הרדיפה שהופעלו נגד הנהגת ה"ימין" במפלגה. אייכננלד תיאר בפניו את אישיותו של סטלין כפי שהצטיירה בעיני בוכארין – דמות "מפלצתית" המתאפיינת ב"טבע אסייתי", אי-נאמנות, צביעות ואכזריות מופלגת. בשיחותיהם ב"שק האבן" של הכלא, הסביר אייכננלד כי "דומים היינו בשנים ההן לעכברים שנפלו במלכודת", כשהם מנסים ללא הועיל להרוויח זמן בתקווה שהמשטר יקרוס מעצמו תחת סתירותיו הפנימיות.

ב-1 במרס 1938 חל מפנה בבידוד של האסירים, כאשר מפקדי הכלא הכניסו לתאו של ברגר-ברזילי עיתון ובו כותרות על פתיחת משפטו של בוכארין, תוך מתן הוראה: "תקראו בעיתון, ואפילו בקול רם". ברגר-ברזילי זיהה כי מדובר במהלך מתוכנן של הנקו"ד שנועד לשמש כמבחן נאמנות ולחשוף את מחשבות האסירים דרך תגובתם למשפט. בתקופה זו נדרשו האסירים בשיחות פרטיות להביע הסכמה פומבית להוצאות להורג של "אויבי העם", דרישה שהעמידה אותם במצב של קרבנות אינקוויזיציה.

אייכננלד שיתף את ברגר-ברזילי בפרטי חקירתו של בוכארין בלוביאנקה, שם הופגש עמו פנים אל פנים בניסיון לסחוט הודאות. אייכננלד הצהיר בפני בוכארין והחוקרים: "לא באתי לטפול עליך עלילות. אינני עוסק ב'פינקרטונשצ'ינה'… אינני בא להעיד על סיפורי-בדים שלא היו ולא נבראו". למרות זאת, המנגנון הסטליני המשיך במאמציו להוציא מבוכארין השמצה עצמית מופלגת כדי להפוך אותו לבוגד בעיני הפועלים. ברגר-ברזילי הדגיש בעדותו כי סטלין פיקח אישית על החקירות והנחה את חוקריו: "להכריח, להכות ולהכות אותם, עד אשר יודו על פשעיהם".

בשלהי תקופת המאסר בסולובקי, ניתח ברגר-ברזילי את המערכת שהובילה לחיסול "המשמרת הלנינית". הוא קבע כי האחריות לפשעים אלו אינה מוטלת רק על סטלין, אלא על כל הברגים במכונת הטרור – החוקרים שסיפקו את יצריהם הסדיסטיים וכן האינטלקטואלים והעסקנים מחוץ לברית המועצות ששרו שירי הלל למשטר. ידידו אייכננלד לא שרד את התקופה; בעוד שברגר-ברזילי הועבר בקיץ 1939 למחנות עבודה בסיביר, אייכננלד הוצא להורג בתוך כותלי כלא סולובקי זמן קצר לפני פינויו.

יוסף ברגר-ברזילי השתחרר בשנת 1951, ונשפט שוב. אשתו ובנו ראו אותו לראשונה רק 15 שנים אחרי מעצרו. הוא ידע על מלחמת העולם השנייה, על השואה, ועל הקמת מדינת ישראל מרחוק, מהגלות בסיביר. במשך תשע שנים היה ממקימי נורילסק.

חייו בישראל

בשנת 1956 יוסף ברגר-ברזילי השתחרר סופית ממאסרו.

בשנת 1957, יעקב (יאשה) ברזילי, בנו יחידו, חזר לישראל כרופא ילדים, כשהוא נושא עמו מטען רגשי כבד ותפיסת עולם אנטי-קומוניסטית מושבעת, שאותה גיבש בעקבות שנות הרעב והטרור שחווה בברית המועצות. בעקבות חוויותיו הקשות ברוסיה, הצהיר יעקב עם חזרתו כי "הקומוניזם הוא האסון הגדול ביותר ליהדות ולעולם כולו". לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מוסקבה ונישא לתמרה, עברה המשפחה לוורשה, צעד שיעקב ראה כפתח ליציאה אל העולם החופשי. למרות ויכוחים אידיאולוגיים מרים וממושכים עם אביו, שהוסיף להאמין ברעיון הקומוניסטי גם לאחר שנות גלותו בסיביר, קיבל יעקב בסופו של דבר את ברכת הדרך מאביו שאמר לו בדמעות: "סע לשלום, בני יחידי". עם שובו לישראל, החל יעקב לעבוד כרופא בבית החולים בתל השומר, ביקר בבית ילדותו בשדרות רוטשילד בתל אביב והחל ללמוד עברית באולפן, מתוך תקווה שיוכל ביום מן הימים לשלוח לאביו מכתב בשפה זו. הוא סיפר בראיון לעיתון הארץ על השיחה הבאה ⁷:

הבן: "אין רצוני לבנות את חיי ברוסיה".
האב: "המשטר הסטאליניסטי היה רע. כיום יש משטר טוב".
הבן: "זה משטר של רעב, דם ודמעות".
האב: "כזה היה משטרו של סטאלין, וזה לא היה משטר קומוניסטי. זה היה טרור. קומוניזם וסטאליניזם הם שני ניגודים. אני קומוניסט".
הבן: "אתה הוצאת אותי מארץ ישראל ועליך להחזיר אותי אליה".

אך למרות זאת, כעבור זמן קצר, יוסף ברגר-ברזילי חזר לישראל במסגרת "עליית גומולקה".

בשנת 1960 גויס יוסף ברגר-ברזילי על ידי נחמיה לבנון לשמש כעד מפתח בוועידת האינטלקטואלים הבינלאומית בפאריס, שדנה על דרכים לעזרה ליהודי ברית המועצות. ברגר-ברזילי נתפס באותם ימים כ"תגלית" בשל הרקע הייחודי שלו כקומוניסט בכיר לשעבר ששרד שנים רבות במחנות הגולאג. לבנון תיאר אותו כ"קשיש שברירי ששיבה זרקה בו", וציין כי הקומוניסט האדוק לשעבר הגיע ארצה כיהודי מאמין ושומר מצוות שחזר בתשובה. בשל ניסיונו העשיר וזיכרונו המופלג, הוא הפך לאנציקלופדיה חיה של תולדות הקומוניזם והשיטות הסובייטיות ⁸.

תרומתו המכריעה הראשונה הייתה בשכנועו של הפרופסור מרטין בובר להשתתף בוועידה. בובר, שהיה ספקן לגבי היכולת להשפיע על הקרמלין, השתכנע לאחר שברגר-ברזילי גולל בפניו אירוע משנות העשרים: בעת ששימש כמזכיר המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה, הציג לסטלין ניסוח החלטות לוועידה. סטלין הורה לו אישית למחוק סעיף המגדיר את השלטונות הבריטיים והציוניים כ"אויב ראשי", והסביר כי בעוד האנגלים הם גורם זמני, הציונים הם חלק מהאוכלוסייה ולכן יש להסתפק בניסוח מתון המורה להילחם בציונות. ברגר-ברזילי הסביר לבובר כי אם ברית המועצות תזהה אינטרס מדיני בוויתורים למיעוט היהודי, כפי שעשתה ב-1948 כשתמכה בחלוקת הארץ, היא תבצע צעדים שנראים כיום בלתי ריאליים. עדות זו הובילה להצטרפותו של בובר, ששמו הוסיף יוקרה רבה לרשימת המשתתפים.

בוועידה עצמה, שהתנהלה תחת מתח בין הקו ה"זהיר" של נחום גולדמן לבין הקו הניצי של ארגון "בר", הופעתו של ברגר-ברזילי סימנה את נקודת השיא. הוא הוצג מעל הבמה על ידי דניאל מאיר כעיתונאי, קומוניסט, וממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית שהיה חברו של המנהיג הקומוניסטי המהולל גאורגי דמיטרוב. בנאום סמכותי, סקר ברגר-ברזילי את המדיניות הסובייטית: מהקמת הסקציה היהודית ועידוד תרבות היידיש בשנים הראשונות, דרך הניסיון לרכז יהודים בבירובידז'אן, ועד למפנה האכזרי שהביא לסגירת בתי ספר, עיתונים ותיאטראות, ולבסוף לרצח הסופרים היהודים.

ברגר-ברזילי טען כי המשטר הסובייטי נכשל במציאת מקום ליהודים בחברה שלו במשך ארבעים שנה. הוא קבע כי האווירה המתמדת של השמצה ודיכוי, שסתרה את המגמה הרשמית לבולל את היהודים, יצרה מצב בלתי נסבל שבו המוצא היחיד הוא לאפשר ליהודים שאינם מתבוללים לעלות לישראל. הופעתו נחשבה להישג מרכזי, שכן לראשונה הושמעו הדברים מעל במה בינלאומית מפי עד אמין שחווה את המערכת מבפנים. ועידה זו פרצה את הדרך להעלאת גורל יהודי ברית המועצות לדיון ציבורי עולמי שנמשך עשרות שנים ⁹.

אחרית ימיו

בארץ כתב בעיתון "מעריב" ופרסם מספר ספרים על ברית המועצות, בין השאר בשמות העט "ק. קדמאי", "פ. פנימי" ו-"י. אחיגר". בנוסף הוא עבד כמרצה באוניברסיטת בר אילן.

בראיון לעיתון הצפה בשנת 1963, הוא טען על סטאלין כי ¹⁰:

"מדיניותו האנטי יהודית של סטאלין ודיכויו כל שריד של תרבות יהודית נמשכה גם בימי המלחמה ולאחריה ללא שינוי, והקריאה הדראמאטית המפורסמת של הסופרים היהודיים, וברגלסון בראשם, "לא אמות כי אחיה", בראשית התקפת היטלר על בריה"מ ביוני 1941, שיהדות העולם פירשה אותה, שכאילו הורשה ליהודי בריה"מ להזדהות עם אחיהם ברחבי העולם, לא היתה אלא תכסיס תעמולתי והטעיית דעת הקהל שמחוץ לבריה"מ. סטאלין ידע שיש ליהדות המערב השפעה בלתי מבוטלת על ראשי ממשלותיה. ובחששו שמעצמות המערב ינצלו את התקפת היטלר כדי "לעשות חשבון" גם עם המשטר הקומוניסטי רב הפשעים ולהפילו, רצה למנוע זאת בכך שהציג את ההתקפה הרצחנית על ארצו, בראש וראשונה כסכנת השמדה ליהדות הסובייטית. ואמנם השיג את מטרתו. יהדות העולם נזעקה ופעלה שמעצמות המערב ובעיקר ארה"ב תגיש מיד מלוא עזרה צבאית וכלכלית לבריה"מ – קרבן ההתקפה הנאצית. למעשה נמשך בעצם בעצם ימי ההתקפה הנאצית משטר הדיכוי כלפי יהודי ברית המועצות. שהוקעו כ"קוסמופוליטים" ובלתי נאמנים, והסופרים היהודים, לא היו אלא מכשירים אנוסים, במכונת התעמולה הסובייטית".

עוד הוסיף בראיון ¹⁰ כי "הוא מאמין באמונה שלמה, כי תקומת מדינת ישראל בשנת 1948, היתה אקט נסי של ההשגחה העליונה. וגם השואה האיומה שפקדה את בית ישראל במלחמת העולם השנייה, אין לה הסבר ראציונאלי אחר אלא כחבלי לידה לפני הגאולה. ראשי העמים ובפרט בריה"מ מעולם לא היו מסכימים לאשר ליהודים עצמאות בארצם, אילולא הוער עליהם ממרומים שיש לפצות את העם היהודי על המארטירולוגיה האיומה שעברה עליו מאז חורבן הבית השני. "בימי שבתי במאסר, שבתתי פעמיים שביתת רעב ממושכת, הפכתי והפכתי בדבר, והגעתי לידי הכרה כי אין שום הסבר ראציונלי למאורע הכביר אלא מעשה נס של ההשגחה העליונה".

באותה שנה, באוגוסט 1963, הוא כתב מאמר בעיתון דבר תחת שם העט ק. קדמאי בו הוא דיבר על חזון התעתועים שהיה "עולם המחר" הסובייטי ¹¹:

"אחד המושגים, שחדרו להכרת אנשים המחפשים את דרכם ואת דרך תנועת הפועלים, בייחוד בשנות השלושים והארבעים, היה מושג "עולם המחר". אין מושג זה אלא תוצאת הכמיהה המשיחית לפתרון מהיר ויסודי לכל הצרות והסתירות בסדרי הציבור – והאמונה, כי ב"עולם המחר" תכלינה כל הצרות כעשן. מושג זה של "עולם המחר" היה קשור באשליה, כי די לכונן משטר דוגמת משטרו של סטאלין, ונצחון מעמד הפועלים מובטח. הבדייה – הפרימיטיבית ככלות הכל – של "עולם המחר" הביאה לידי מעשים מזיקים ביותר. היא שיבשה את ההסתכלות במציאות הסובייטית כמו שהיא חיפתה על הסתירות שבתוך הבנין הסוציאליסטי. היא טיפחה את האגדה על "המנהיג הגאוני סטאלין" וסילפה את יסוד-יסודות התורה המרכסיסטית: את הגישה הדיאלקטית להתפתחות. מתוך מיתוס "עולם המחר" – עולם שכולו טוב, הצועד קדימה בהרמוניה שלמה, בלי סתירות וניגודים – באה ההסתאבות הרוחנית, אשר עליה מצרים כיום לא רק בברית-המועצות (אשר בה הוגשה תורת שקר זו על רקע משטר אימים כלפי כל המפקפק באמיתותה), אלא גם מחוץ לגבולותיה עתה מתביישים (פשוטו כמשמעו) אנשי מפ"ם, אחה"ע ואפילו – חלק מחברי מפא"י באמונה טפלה שזו שהגו לגבי סטאלין וגאוניותו. אמונה שממנה הוסקו מסקנות על הצורך ב"הזדהות עם עולם המחר" דווקא בשעה, שבשם אותו משטר נעשו מעשי העוול המתועבים ביותר בעמלים בארצות הסוציאליסטיות (בריה"מ, והונגריה, צ'כוסלובקיה וכו') -ובמיוחד כלפי היהודים. מקץ עשר שנים מאז מותו של סטאלין, בעיקר בשתיים שלוש השנים האחרונות נעשה הרבה לערעור מיתוס זה של עולם המחר. לא קל לאנשים שהוטעו והטעו חטיבות גדולות של בני אדם, מהם רבים: ישרים ותמימים, להודות בכשלונם. אך העובדה, שבדיקת המושגים נעשתה ונעשית ב"עולם המחר" עצמו – הקלה בהרבה את השיבה לרוח האמת והביקורת של אלה, שהיו חסידי אשליית "עולם המחר" במדינת ישראל. עתה, כשהגיע הדבר לידי כך, שעצם המושגים היסודיים שהיוו את בסיסה של תורת השקר, נתערערו, כשקיימות שתי אסכולות גדולות ועיקריות (האסכולה הסינית והאסכולה הסובייטית) מלבד שורה ארוכה של אסכולות צדדיות, הטוענות כי בידן מונופולין הידיעה על מהותו של אותו "עולם המחר" ועל הדרכים, שבו "מן ההכרח" להגיע אליו, עתה מובן, שהאמונה ב"מחריות" של אותו עולם המחר נסדקה אף בקרב אלה, שנגררו אחריה לפני עשרים שנה. אמנם עדיין מתאמצים לשמור על הצורות החיצוניות, להידבק בדפוסים מקובלים, להתחמק מראיית העובדות כמו שהן. אך רב יותר ויותר – הן בקרב החברים מן השורה, הן מקרב חברי הצמרת של מפלגות העבודה השונות – הרצון להיחלץ מן הסיסמות, שאבד עליהן הכלח, ואף ניכרת נכונות לבדיקה מחודשת של המושגים המיושנים".

בשנת 1968, בהרצאה שנתן לכבוד יציאת ספרו של שמעון אורנשטיין, ברגר-ברזילי טען שסטלין הכין את ברית המועצות למלחמת עולם שלישית ¹².

אשתו, אסתר פלדמן-ברזילי, הייתה אחותה הצעירה של ביילה טשרנוביץ, אשתו של הסופר והעיתונאי העברי שמואל טשרנוביץ ("ספוג"). זיכרונותיה מברית המועצות עד חזרתם לארץ ישראל התפרסמו בכתב העת "אמות", ולאחר מכן ראו אור בספר "כלא בלי סוגר" ¹³. נפטרה בשנת 1972.

יוסף ברגר-ברזילי נפטר ב-31 במרץ 1978, בגיל 74. נקבר לצד אשתו בבית העלמין קריית שאול.

מאמריו

• ק. קדמאי, הפילוג בתנועת הפועלים הישראלית לאור התמורות בעולם הקומוניסטי, דבר, 9 באוגוסט 1963.
• ק. קדמאי, על מה הומת המרשל טוכצ'בסקי, דבר, 15 ביוני 1962.
• ק. קדמאי, לפני שינויים במדיניות הסובייטית במזה"ת, דבר, 28 באוקטובר 1960.

לקריאה נוספת

• יוסף ברגר-ברזילי, הטרגדיה של המהפכה הסוביטית, עם עובד, 1968.
• אסתר פלדמן, כלא בלי סוגר, תל אביב: עם הספר, 1964.
• שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, כפר סבא: שבנא הסופר, תשנ"א 1991.
• נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 169-174.

קישורים חיצוניים

• יעקב צור, חורבנו של דור המהפכה, ⁨⁨דבר⁩, 16 אוגוסט 1971⁩.

הערות שוליים

1. מריו קסלר, יוסף ברגר (1978-1904): המומחה של הקומינטרן ושל מינצנברג לענייני המזרח התיכון.
2. אתר מפלגת חד"ש, מאה שנה למרד הסורי הגדול נגד האימפריאליזם – תרומת הקומוניסטים בארץ להתקוממות.
3. משה ז"ק, ב-1954 הדברים היו אחרת, ⁨⁨מעריב⁩, 18 פברואר 1987.
4. נאומו של נאדיר מתאריך 30 ביולי 1935, הקונגרס השביעי של הקומניטרן.
5. ((ד"ר יוסף ברגר-ברזילי, ללמוד מן השלילה, ⁨⁨דבר⁩, 15 ספטמבר 1967⁩.
6. ד"ר יוסף ברגר-ברזילי, ללמוד מן השלילה, ⁨⁨דבר⁩, 15 ספטמבר 1967⁩.
7. מרדכי ארציאלי, יעקב חזר לישראל, ⁨⁨הארץ⁩, 15 פברואר 1957⁩.
8. נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 169-174.
9. נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 169-174.
10. ש. גדיאל, מ"זוהר בחצות" ועד לחוצות תל־אביב, ⁨⁨הצפה⁩, 7 יוני 1963⁩.
11. ק. קדמאי, הפילוג בתנועת הפועלים הישראלית לאור התמורות בעולם הקומוניסטי, דבר⁩, 9 אוגוסט 1963⁩.
12. ⁨⁨ברגר-ברזילי, סטלין תיכנן מלחמת עולם 3, הארץ⁩, 8 אפריל 1969⁩.
13. יעקב צור, פרשת חייו הטראגית של יוסף ברגר-ברזילי, ⁨⁨מעריב⁩, 7 אפריל 1978⁩.