יחידות צבאיות לסיוע לייצור (קובה)

יחידות צבאיות לסיוע לייצור, או UMAPs (בספרדית: Unidades Militares de Ayuda a la Producción), היו מחנות עבודת כפייה חקלאיים שהופעלו על ידי ממשלת קובה מנובמבר 1965 עד יולי 1968 במחוז קמאגואי 1. מחנות ה־UMAP שימשו צורה של עבודת כפייה עבור קובנים שלא יכלו לשרת בצבא בשל היותם מתנגדי מצפון, שמרנים (נוצרים ודתיים אחרים), להט"ב, או אויבים פוליטיים של פידל קסטרו או של מהפכתו הקומוניסטית. השם הרשמי של היחידות נועד להטעות, כפי שציין ההיסטוריון אבל סיירה מדרו:

"המבנה ההיברידי של יחידות צבאיות ומחנות עבודה שימש להסוואת המטרות האמיתיות של מאמץ הגיוס ולהרחיק את ה־UMAP מהמורשת של עבודת כפייה" 2.

רבים מהאסירים היו גברים הומוסקסואלים, עדי יהוה, אדוונטיסטים של היום השביעי, כמרים קתוליים, כמרים פרוטסטנטים, אינטלקטואלים, חקלאים שהתנגדו לקולקטיביזציה, וכל אדם אחר שנחשב "אנטי־חברתי" או "אנטי־מהפכני" 1. סוכן לשעבר של מינהל המודיעין נורברטו פואנטס העריך שמתוך כ־35,000 אסירים, 507 הסתיימו באשפוזים פסיכיאטריים, 72 מתו מעינויים, ו־180 התאבדו 3. דו"ח זכויות אדם משנת 1967 של ארגון מדינות אמריקה מצא שיותר מ־30,000 אסירים "אולצו לעבוד ללא תשלום בחוות מדינה במשך 10 עד 12 שעות ביום, מזריחה עד שקיעה, שבעה ימים בשבוע, תזונה ירודה שכללה אורז ומזון מקולקל, מים לא בריאים, כלים לא נקיים, צריפים צפופים, ללא חשמל, בתי שימוש, ללא מקלחות; האסירים מקבלים את אותו היחס כמו אסירים פוליטיים" 4. הדו"ח מסכם ששתי המטרות של מחנות ה־UMAP היו "אספקת עבודה חינמית למדינה" ו"ענישת צעירים המסרבים להצטרף לארגונים קומוניסטיים" 4. ממשלת קובה טענה שה־UMAP אינם מחנות עבודה, אלא חלק מהשירות הצבאי 4.

בריאיון משנת 2010 לעיתון La Jornada, הודה פידל קסטרו, בתשובה לשאלה על מחנות ה־UMAP: "כן, היו רגעים של עוול גדול, עוול גדול!" 5. מבחינה היסטורית, ממשלת קובה הציגה את המחנות כטעות, אך לפי אבל סיירה מדרו, יש להבין את המוסד כחלק מפרויקט של "הנדסה חברתית" שיועד לשליטה פוליטית וחברתית. הונהגו שיטות מתוחכמות ששילבו מערכות שיפוטיות, צבאיות, חינוכיות, רפואיות ופסיכיאטריות 6.

הומוסקסואלים ומתנגדי המהפכה הקובנית ביחידה הצבאית לסיוע לייצור בקובה, 1967. צילום: מריה אלנה סולה.
הומוסקסואלים ומתנגדי המהפכה הקובנית ביחידה הצבאית לסיוע לייצור בקובה, 1967. צילום: מריה אלנה סולה.

היסטוריה

מאז 1960, העבודה בקובה החלה לעבור לפיקוח ממשלתי. במהלך שנת 1960 נסע צ'ה גווארה ברחבי העולם בשליחות דיפלומטית מטעם קובה. בביקורו בסין התרשם מגייסות העבודה שנועדו לגייס אזרחים לפרויקטים המוניים. לאחר שובו לקובה מונה גווארה לראש משרד התעשייה, ובתפקיד זה הורה על הקמת מחנה גואנאחאקביס 7

המחנה נועד להיות מתקן חוץ־חוקי, שכונה רשמית "מרכז השיקום אוברו קמאדו" 8. ייעודו היה לשמש מקום לעובדים במשרדו של גווארה שביצעו עבירות משמעת. מי שעבר עבירה יכול היה לבחור לעבוד במחנה בתמורה למחיקת העונש ולהמשך העסקתו, ואם סירב – פוטר מעבודתו 9.

זמן קצר לאחר הקמתו הפך המחנה לנושא שמועות רבות בקובה. בשנת 1962, בהתכתבות בין גווארה למנהל עבודה בנוגע לענישת עובדים, כתב גווארה:

"גואנאחאקביס איננו עונש פיאודלי. לא נשלחים לשם אנשים שצריכים להיות בכלא. נשלחים לשם אנשים שביצעו הפרה חמורה פחות או יותר של אתיקת המהפכה ופוטרו ממקום עבודתם. הם עובדים קשה שם, אך זה אינו אכזרי." 10

בשנת 1963 טען אסיר לשעבר בפני נציבות זכויות האדם הבין־אמריקאית כי כל קובני שהוסגר על ידי איש אכיפת חוק, מכל סיבה שהיא, יכול היה להישלח לגואנאחאקביס. בשנת 1964 טען כתב העת הרשמי של פדרציית נשות קובה כי "צ'ולוס" מקומיים נשלחו לשם. עדויות אלו הביאו את ההיסטוריונית רייצ'ל הייסון להעלות את האפשרות כי פעלו כמה מחנות עבודה שכונו כולם "גואנאחאקביס" 8.

בשנת 1963, קובה הורתה לגייס את כל הגברים בגילים 18 עד 45. גיוס זה חילק את המגויסים לאלו המבצעים עבודה פיזית ולאלו המשתייכים לכוחות הצבאיים הרשמיים. בסופו של דבר, מתוך גיוס זה התפתחו יחידות צבאיות שמטרתן ייצור תעשייתי, כמקום עבור "בלתי־חברתיים" שהיו כפופים לגיוס.

על פי מאמר מ־14 באפריל 1966 בעיתון Granma, העיתון הרשמי של המדינה, הקמת מחנות ה־UMAP הוצעה בפגישה בנובמבר 1965 בין פידל קסטרו לבין מפקדים צבאיים 11. שניהם הביעו דאגה לגבי האופן שבו יש לטפל ב"אלמנטים בלתי־מותאמים" 11.

"עדיין נותר לבחון את המקרה של שורה של אלמנטים בלתי־מותאמים, בטלנים, שלא עבדו ולא למדו. מה ניתן לעשות עם האנשים האלה? שאלה זו הייתה מקור לדאגה עבור מנהיגי המהפכה. יום אחד בנובמבר של השנה שעברה (1965), קבוצת קצינים צבאיים התכנסה כדי לדון בשאלות הללו. הם שוחחו עם פידל, ששיתף את אותן דאגות, והציעו לו את הקמת ה־UMAP" 11.

מחנות ה־UMAP שימשו ככלי שאיפשר לקובה לחקות את השינויים המהפכניים שחלו בברית המועצות, שבהם רבים בממשלה רצו לעצב את אזרחי המדינה לכוח עבודה "צייתני" 1.

פעולות

כליאת אזרחים

מרבית ה־recogidas ("מבצעי איסוף") של עצורים למחנות UMAP התרחשו ביוני ובנובמבר 1965 12. מבצע איסוף גדול נוסף התרחש לאחר שמהנדס מטוסים של חברת Cubana de Aviación ניסה לחטוף מטוס במרץ 1966, מה שהוביל לפיטוריהם של עובדים רבים בחברת התעופה ולשליחתם למחנות UMAP, גם אם לא הייתה להם כל מעורבות בניסיון החטיפה 13.

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לשלוח אנשים למחנות UMAP הייתה זימון כוזב לשירות צבאי, שהפך לחובה מאז שנכנס לתוקף חוק הגיוס ב־12 בנובמבר 1963, חוק מס' 1129 14. אנשים קיבלו מברק עם זימון להופיע במקום מסוים עבור SMO ("Servicio Militar Obligatorio", שירות צבאי חובה). במקום להילקח למחנה צבאי לצורך קבלת הכשרה צבאית, הם הועברו ברכבת, משאית או אוטובוס אל מחנות עבודת כפייה חקלאית של UMAP שהיו ממוקמים בקמאגואי, מחוז לשעבר בקצה המזרחי של האי. תנאי הנסיעה, שנמשכה עד שמונה שעות לרוחב האי, היו ירודים, כאשר העצורים קיבלו מעט מאוד מים נקיים, מזון או מתקנים בסיסיים 15 16.

מרואיינים רבים בסרט התיעודי Improper Conduct דיווחו שהמשטרה אספה אנשים ישירות מהרחובות אל אוטובוסים שנשלחו למחנות UMAP. שיטה זו של בחירה נראית כנפוצה יותר כלפי גברים הומוסקסואלים בעלי הופעה נשית ו"בלתי־חברתיים" כמו "היפים" 16.

פעילות המחנות

מחנות ה־UMAP כללו בדרך כלל 120 עצורים, שחולקו לקבוצות של עשרה 17. המחנות כללו לרוב שלושה צריפים: שניים לעצורים ואחד לאנשי הצבא 17. לא היו במחנות מים זורמים או חשמל 18.

העצורים במחנות UMAP לא קיבלו הכשרה צבאית ולא קיבלו נשק 17. מדי העבודה שלהם כללו מכנסיים כחולים, חולצת ג'ינס ומגפיים 19. עבודת העצורים כללה מגוון משימות חקלאיות, החל מעקירת שיחי מרבו ועד לקטיף פירות, אך עיקר הפעילות הייתה כריתת קני סוכר 20 21.

רבים מאנשי הצבא שניהלו את המחנות היו חיילים אנאלפביתים או בעלי השכלה חלקית בלבד 22. ממשלת קובה שיבצה את החיילים הבלתי־משכילים הללו במחנות UMAP, משום שניסתה להפוך את הצבא הקובני למקצועי יותר 22.

כל קבוצת עשרה הובלה על ידי קָבּוֹ (cabo – "רב"ט"), שהיה אחד מהאסירים עצמם 23. הקָבוֹ היה אחראי על משימות כגון החלטה על מהות העבודה של אותו יום, אך עדיין לבש את אותם מדים כמו שאר העצורים ונדרש לבצע עבודה חקלאית 23.

בכל מחנה היה גם רואה חשבון, שנבחר מתוך העצורים 24. תפקידו היה לרשום ולעקוב אחר כמות העבודה שביצע כל עצור 24.

לבסוף, בכל מחנה היה סומיניסטרו (suministro), גם הוא מתוך העצורים, שתפקידו היה להביא את מנות המזון מהצריף הצבאי המרכזי בחזרה למחנה ה־UMAP שלו, ולחלק את האוכל לשאר העצורים 25. הסומיניסטרו היה צריך להקפיד על חלוקה מדויקת של המזון בין העצורים, אחרת האוכל לא הספיק עד סוף החודש 25. סומיניסטרים לשעבר ממחנות UMAP דיווחו כי הקצינים הצבאיים לא סיפקו מספיק מזון, כדי שיוכלו לקחת את השאריות לבתיהם או למכור אותן לאיכרים באזור 25.

העצורים חולקו לפי קטגוריות למחנות שונים: מחנות לגברים הומוסקסואלים ומחנות לכל השאר 26. בדרך למחנה ובתוכו, נהגו לחלק את העצורים לפי קבוצות – עדי יהוה, הומוסקסואלים, קתולים וכו'. שם, הומוסקסואלים וגברים בעלי הופעה נשית נבררו לעיתים ממחנה כללי והועברו למחנה נפרד שיועד במיוחד להומוסקסואלים 27.

ישנם דיווחים רבים על התעללות פיזית במחנות, בעיקר כלפי עדי יהוה. בין צורות ההתעללות הרבות שדווחו על ידי אסירים לשעבר: עדי יהוה הוכו, אויימו בהוצאה להורג, מולאו עפר בפיהם, נקברו באדמה עד צווארם, ונקשרו ערומים בגדר תיל מחוץ לצריפים, ללא מזון או מים, עד שהתעלפו 28. אמיליו בייחל, מחבר הספר Gay Cuban Nation, כתב כי כמה מהקצינים שניהלו את המחנות הוצאו להורג בשל ההתעללות הקשה בעצורים 21. עם זאת, העיתון הממלכתי Granma דיווח כך:

"כאשר החלו להגיע הקבוצות הראשונות, שהיו גרועות ביותר, חלק מהקצינים לא היו בעלי הסבלנות הנדרשת או הניסיון המתאים ואיבדו את קור הרוח. מסיבות אלו, מספר קצינים הועמדו לדין צבאי. בחלק מהמקרים הם הורדו בדרגה, ובאחרים – סולקו מהכוחות המזוינים" (Granma, 14 באפריל 1966) 29.

חלק מהעצורים ביצעו התעללות עצמית (mutilation) כדי שיאפשרו את העברתם מהמחנה 30.

עדויות מצד שלישי

פול קיד, כתב חדשות חוץ קנדי, מספק את העדות הידועה היחידה ממקור שלישי על מחנות ה־UMAP. קיד נסע לקובה ב־29 באוגוסט 1966 כדי לכתוב עבור סוכנות החדשות Southam News Service 31. ב־8 בספטמבר, משרד החוץ הקובני ביקש ממנו לעזוב "בטיסה הראשונה", מכיוון שצילם תותחי נ"מ שנראו מחלון חדר המלון שלו ו"גילה גישה בלתי־נכונה כלפי המהפכה" במאמר שפרסם 31.

במהלך נסיעתו, עזב קיד את הוואנה ונדד באזורים הכפריים של מחוז קמאגואי לשעבר, שם נתקל במחנה עבודת כפייה של UMAP ליד הכפר אל דוס דה סספדס 32. המחנה, שהוקף בגדר תיל, הופעל על ידי עשרה שומרים והחזיק 120 עצורים, שהורכבו מעדי יהוה, קתולים רומיים, ו"כאלה שממשלת קובה כינתה באופן רופף 'בלתי־מותאמים חברתית'" 32. גילי העצורים נעו מ־16 ועד למעלה מ־60 32. אף אחד מהעצורים לא נשא נשק; כל הנשק במחנה היה בשליטת עשרת השומרים שניהלו אותו 32. העצורים עבדו בממוצע 60 שעות בשבוע תמורת הכנסה חודשית של 7 פסו (שוויו בקירוב ארוחה אחת), ותקופת הכליאה נמשכה לרוב לפחות שישה חודשים 32. קובנים ששירתו בשירות הצבאי הרגיל (SMO – Servicio Militar Obligatorio) קיבלו גם הם שכר חודשי של 7 פסו 33.

כל עוד עמדו במכסת העבודה החקלאית שלהם, רוב העצורים במחנה הורשו לצאת לביקור משפחתי לאחר שישה חודשי כליאה 32. בני משפחה הורשו לבקר את העצורים במחנה ביום ראשון השני של כל חודש, והיה מותר להם להביא פריטים אישיים כמו סיגריות 32. העצורים במחנה שקיד מצא שוכנו בשני מבני בטון לבנים וארוכים ללא חלונות, ובכל אחד מהם היה רק חור בקיר; בתוך המבנים היו מיטות קומותיים עם שקים תלויים בין קורות עץ ששימשו כמזרנים. לאחר שסיימו את עבודתם החקלאית, קיבלו העצורים הדרכה באידיאולוגיה קומוניסטית במשך שעתיים בכל ערב 32. קיד העריך כי פעלו כ־200 מחנות כאלה, שבהם נכלאו בסך הכול כ־30,000 איש 32.

מורשת

השפעותיהם הישירות של מחנות ה־UMAP עדיין מורגשות בקובה בקרב הקהילות ההומוסקסואליות. סופרים כגון ליליאן גוארה סבורים כי הסיבה להקמתם נבעה מהצורך של הממשלה הקומוניסטית לחדור ישירות אל תוך חיי האזרחים הפרטיים, ואז להשתמש במגדר ובמיניות ככלים לחיסול "סטיות אידיאולוגיות" 1.

אסירים בולטים

  • הקרדינל חיימה אורטגה 34, הארכיבישוף הקתולי של ארכיבישופות הוואנה בשנים 1981–2016.
  • קרלוס ל. אלאס 35, בנו של קרלוס אלאס דל קסינו, זמר וכותב שירים קובני.
  • פבלו מילאנס 35, זמר וכותב שירים קובני.
  • פליקס לואיס ויירה 36, סופר קובני המתגורר כיום במקסיקו ומחבר ספר על חוויותיו במחנות UMAP.
  • הקטור סנטיאגו 37, מחזאי קובני.

בתרבות הפופולרית

  • Fresa y Chocolate – סרט קובני מ־1994 העוסק באפליה כלפי להט"ב לאחר המהפכה, ומזכיר בקצרה גם את מחנות ה־UMAP.
  • El Pecado Original – שיר מאת פבלו מילאנס, הנחשב כמחווה לזיכרון הטעויות שנעשו כלפי להט"ב בקובה שלאחר המהפכה.
  • Before Night Falls – האוטוביוגרפיה של ריינלדו ארנס, העוסקת גם במחנות ה־UMAP.

ספרות ותיעוד

  • Conducta impropia (בעברית: התנהגות בלתי הולמת) – סרט תיעודי משנת 1984 מאת נסטור אלמנדרוס ואורלנדו חימנס־ליאל.
  • ספר שיצא לאור בספרדית בשם Conducta impropia כולל תמלילים של כל העדויות שמופיעות בסרט וכן עדויות נוספות שלא נכללו בו 38.
  • La UMAP: El Gulag Castrista – ספר משנת 2004 מאת אנריקה רוס.
  • Un Ciervo Herido (בעברית: צבי פצוע) – ספר מאת פליקס לואיס ויירה.
  • UMAP: Una Muerte a Plazos – ספר מאת חוסה קביירו.

לקריאה נוספת

  • אמיליו בג'ל, האומה הקובנית הגאה, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2001.
  • אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004.
  • אנטוני קאפצ'יה, המילון ההיסטורי של קובה, Rowman & Littlefield, ‏2022, עמ' 601.
  • רנזו יורנטה, התיאוריה הפוליטית של צ'ה גווארה, Rowman & Littlefield, ‏2018, עמ' 91–92.
  • רייצ'ל הייסון, עובדות עבור המדינה: נשים, משפחה ועבודה בקובה המהפכנית, 1959–1971, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', ‏2020, עמ' 230–236.
  • אנדריאה פיצר, לילה אחד ארוך: היסטוריה עולמית של מחנות ריכוז, ליטל, בראון, ‏2017.
  • לוסיה אלוורז דה טולדו, סיפורו של צ'ה גווארה, Hachette Book Group, ‏2013.
  • פקו איגנסיו טאיבו, גווארה, המוכר גם כצ'ה, St. Martin's Press, ‏1999, עמ' 378–379.
  • אירווינג לואיס־הורוביץ, קומוניזם קובני, Transaction Books, עמ' 172.
  • ג׳ולי מארי בונק, פידל קסטרו והחתירה לתרבות מהפכנית בקובה, הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, ‏2010, עמ' 135.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ליליאן גוארה, "פיקוח מגדרי, הומוסקסואליות והפטריארכיה החדשה של המהפכה הקובנית", היסטוריה חברתית, כרך 35, גיליון 3 (2010), עמ' 268.
  2. אבל סיירה מדרו, "אקדמיות לייצור גבר־גבר בקובה", Translating Cuba, 19 בפברואר 2016.
  3. נורברטו פואנטס, לוחמים קובנים מתוקים, ברצלונה, 1999, עמ' 300–303.
  4. דף “Capítulo 1A” מתוך דו״ח על קובה של ה־CIDH.
  5. "אני האחראי לרדיפת ההומוסקסואלים שהייתה בקובה: פידל קסטרו", לה חורנדה, 31 באוגוסט 2010.
  6. אבל סיירה מדרו, "העבודה תהפוך אתכם לגברים": מיסוכניזציה לאומית, עבודות כפייה ושליטה חברתית בקובה במהלך שנות השישים, Cuban Studies, כרך 44 (2016), עמ' 309–349.
  7. אנדריאה פיצר, לילה אחד ארוך: היסטוריה עולמית של מחנות ריכוז, ליטל, בראון, 2017.
  8. רייצ'ל הייסון, עובדות עבור המדינה: נשים, משפחה ועבודה בקובה המהפכנית, 1959–1971, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2020, עמ' 230–236.
  9. לוסיה אלוורז דה טולדו, סיפורו של צ'ה גווארה, Hachette Book Group, ‏2013.
  10. פקו איגנסיו טאיבו, גווארה, המוכר גם כצ'ה, הוצאת סנט מרטינס פרס, 1999, עמ' 378–379.
  11. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 155.
  12. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 146.
  13. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 140-144.
  14. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 13, 52, 79, 94, 101, 141.
  15. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 20, 75.
  16. נסטור אלמנדרוס (במאי), התנהגות בלתי נאותה, 1984, סרט.
  17. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 34.
  18. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 10.
  19. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 95.
  20. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 131-132.
  21. אמיליו בג׳ל, האומה הקובנית הגאה, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2001. עמ' 100
  22. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 45-46.
  23. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 161, 163.
  24. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 165.
  25. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 166-168.
  26. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 55, 87.
  27. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 55, 176.
  28. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 80, 101, 112, 193.
  29. מנואל סאיאס, מפת ההומופוביה.
  30. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 205-208.
  31. פול קיד, "קובה מגרשת כתב", Edmonton Journal, ‏10 בספטמבר 1966, דפוס.
  32. פול קיד, "מחיר ההישג תחת קסטרו", Saturday Review, מרץ 1969, עמ' 23–25.
  33. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 13.
  34. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 223.
  35. אנריקה רוס, ה־UMAP: הגולאג הקסטריסטי, מיאמי: Ediciones Universal, 2004. עמ' 66.
  36. Verdad y Memoria, גיליון מס' 1, אוגוסט 2012 (PDF), באתר Translating Cuba.
  37. אוספי הארכיון – אוניברסיטת מיאמי, באתר University of Miami Archival Collections.
  38. נסטור אלמנדרוס ואורלנדו חימנס־ליאל, התנהגות בלתי נאותה, מדריד: Egales, 2008.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back To Top

תפריט נגישות