יחס הנאצים לציונות

יחס המשטר הנאצי לתנועה הציונית לאורך שנות שלטונו של היטלר (1933–1945) התאפיין במורכבות רעיונית, דינמיקה משתנה, ולעיתים אף סתירות פנימיות. בתחילת הדרך נתפסה הציונות בעיני גורמים מסוימים במשטר כאופציה "נוחה" להגירה יהודית אל מחוץ לגרמניה, ולעיתים אף זכתה לאזכורים חיוביים למחצה, כפי שניתן לראות בהיתר החוקי להניף את הדגל הציוני ובקידום הסכם ההעברה שאִפשר העברת רכוש יהודי לפלשתינה. עם זאת, לאורך כל התקופה ניכרה עוינות אידיאולוגית עמוקה כלפי הרעיון הציוני, שנתפס כאיום על ההגמוניה הגרמנית וכביטוי לכפילות היהודית – השייכות לקולקטיב זר במסגרת לאומית משלו.

בשלב המאוחר של המלחמה, ובעיקר לאחר 1943, חל שינוי דרמטי במדיניות התעמולה הנאצית: במאמץ להצדיק בדיעבד את השמדת יהדות אירופה ולגבש נראטיב מגונן לקראת תבוסה מתקרבת, החלה הציונות להיות מוצגת ככלי המרכזי בקונספירציה יהודית פלילית עולמית. ביוני 1944 עוגנה תפיסה זו במדיניות תעמולה רשמית, כאשר הוסרו כל אזכורי שיתופי פעולה קודמים, והציונות הוגדרה בפירוש כאיום אסטרטגי כלל-עולמי וכ"ממשלת יהדות העולם". שינוי זה, שנוסח במסמכים פנימיים של משרד התעמולה והופץ לעיתונות, היה ניסיון אחרון להאחיד את התעמולה האנטישמית ולהעניק לה הסבר פוליטי "רציונלי", במנותק מהתפיסות הגזעיות המוקדמות.

רקע רעיוני

בכתבי היטלר, ובראשם מיין קאמפף וכן בשיחותיו הפרטיות (Tischgespräche), מתגלה יחס טעון, אך לא תמיד ממוקד, כלפי התנועה הציונית. עם השנים, גיבש היטלר תובנה בסיסית שלפיה יהדות העולם מהווה ישות קולקטיבית עוינת, ולתפיסתו, הציונות היוותה ביטוי מובהק להודאה לאומית מצד היהודים בזהותם הנפרדת – ובכך הצדיק בעיניו את הטענות לאי-שייכותם של היהודים לעמי אירופה. עמדות אלו נטועות כבר בשנותיו של היטלר בווינה, שבהן העמיק בתפיסתו כי ליהודים יש מראה מובחן, התנהגות שונה וזהות לאומית פנימית, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הלאומיות הגרמנית.

לדבריו ב"מיין קאמפף", השהות בווינה הייתה מכוננת לעיצוב תפיסתו האנטישמית. הוא מתאר כיצד החל לראות יהודים בכל אשר פנה, וכיצד המראה החיצוני והתנהגותם עוררו בו דחייה. הוא מדגיש במיוחד את האזור שמצפון לתעלת הדנובה ואת הרובע הפנימי, שם לדבריו "שקק עם עם אשר גם במראית עין איבד כל דמיון לגרמנים". דווקא המגע עם הציונות היה בעבורו המחשה ברורה לכך שהיהודים הם עם נפרד. הוא כותב: "ביניהם הייתה תנועה גדולה, רחבת היקף בווינה, אשר הצביעה בבהירות על אופיו הלאומי של היהודי: הייתה זו הציונות". הוא מוסיף כי "אמנם נדמה היה, כאילו רק חלק מן היהודים תומך בהשקפה זו, בעוד שרובם גינה ודחה בלבו ניסוח כזה. אולם בבדיקה מדוקדקת, התמוסס מראית עין זו לערפל מסריח של אמתלות, שהועלו רק מתוך שיקולי נוחות, אם לא לומר – שקר. כי היהודים הליברלים, לכאורה, לא דחו את הציונים כמי שאינם יהודים, אלא רק כיהודים עם דרך מסוכנת מדי של הבעת יהדותם בגלוי".

לנוכח תפיסת הציונות כהודאה גלויה ומלאה בזהות הלאומית היהודית, נחרד היטלר מהתובנה שהיהודים עצמם אינם מציגים קו אחיד – בעיניו, חוסר ההסכמה הפנימי בקרב היהודים עצמם בין ציונים ללא-ציונים סימן ריקבון מוסרי ואף רמאות פנימית. "תוך זמן קצר, המאבק לכאורה בין יהודים ציונים ליהודים ליברלים דחה אותי; הוא היה שקרי מן היסוד, מבוסס על שקרים שאינם עולים בקנה אחד עם הטוהר והמוסר הגבוה שהיהודים תמיד טוענים להם", כתב.

בהמשך ה"מיין קאמפף", היטלר שב והדגיש כי הציונות אינה אלא הונאה גלובלית. הוא הציג אותה כתחבולה נוספת שנועדה לבלבל את אומות העולם וליצור מצג שווא של פתרון לבעיה היהודית: "בעוד הציונים מנסים לשכנע את העולם כולו שהתודעה הלאומית של היהודי מתממשת בהקמת מדינה פלשתינאית, היהודים שוב מרמים את הגויים הטיפשים. אפילו לא עולה בדעתם להקים מדינה יהודית בפלשתינה כדי לחיות בה; כל מה שהם רוצים הוא ארגון מרכזי להונאת העולם, כזה שיקבל ריבונות משל עצמו ויהיה חסין מהתערבות של מדינות אחרות: מקלט לנוכלים מורשעים ואוניברסיטה לנוכלים מתחילים".

למרות הקונספציה העוינת, אין בכתבי היטלר או בדבריו התייחסות תכופה וממוקדת לציונות עצמה. היא לא מוצגת כאיום מרכזי בפני עצמו, אלא כחלק מתמונה כללית של הקונספירציה היהודית, כחלק ממארג רחב יותר של "עולמות" יהודיים – קפיטליסטיים, בולשביסטיים, תרבותיים ופוליטיים – שמאיימים בעיניו על גרמניה והציוויליזציה האירופית כולה. הציונות, אם כן, נתפסת אצלו לא כאידאולוגיה שאפתנית-ריבונית אלא ככלי מרכזי להונאה: מראית עין של פתרון לאומי שמהותה היא ביצור השליטה היהודית הבינלאומית.

במישור הרעיוני, אם כן, היחס לציונות אצל היטלר היה רב-שכבתי: היא זוהתה כהודאה בזהות הלאומית היהודית, הוצגה כשקר שנועד להוליך שולל את אומות העולם, והוסברה כתמרון שמטרתו לכונן מרכז פלילי חוץ-מדינתי. עם זאת, היא לא זכתה למעמד עצמאי במערכת האויבים של האידאולוגיה הנאצית עד לשנים המאוחרות, אז הפכה בהדרגה, בעיקר על ידי סונדרמן ודיטריך, לייצוג הגלוי והמוחשי של "הממשל היהודי העולמי".

שנות ה-30

לצד העוינות הרעיונית המובנית כלפי היהודים בכלל והציונות בפרט, נקטו שלטונות הרייך השלישי בשנות ה-30 במדיניות דו-ערכית כלפי התנועה הציונית. מחד, הייתה נכונות טקטית לתמוך במהלכים שיסייעו ליציאת יהודים מגרמניה, במיוחד כאשר אלה התאימו לרעיון של "פתרון טריטוריאלי" לבעיה היהודית. מאידך, גילו הנאצים חשדנות עמוקה כלפי עצם הרעיון של התארגנות יהודית ריבונית וראו גם בפעילות הציונית משום הפגנת שליטה עצמית בלתי נסבלת של קולקטיב יהודי.

במסגרת זו נחתם הסכם ההעברה, שאיפשר ליהודים מגרמניה להגר לפלשתינה תוך שמירה על חלק מנכסיהם. בין השנים 1933 ל־1939 הועברו בדרך זו כ־50,000 יהודים. ההסכם נתפס בעיני הנאצים ככלי שירותי לצורך מימוש יעדיהם הדמוגרפיים – סילוק היהודים מגרמניה – ולא כביטוי להזדהות אידאולוגית עם מטרות הציונות. גם מסגרות אחרות של עלייה קיבלו אישור לפעול, ובהן "עליית הנוער" – פרויקט ציוני להעברת ילדים ובני נוער יהודים מגרמניה לפלשתינה, במסגרות חינוכיות שהוכרו בחלקן על ידי השלטונות.

אחת התופעות הסמליות ביותר הייתה הכללתו של הדגל הציוני בין הדגלים המותרים לשימוש יהודים לפי חוקי נירנברג. בעוד שהוצאת הדגל הלאומי הגרמני מידי יהודים הוצגה כחובה פוליטית-גזעית, ניתנה ליהודים הרשות להניף את הדגל הכחול-לבן של התנועה הציונית – מהלך שלכאורה ביטא הבחנה בין "אזרחי הרייך" לבין אלה ש"הודו" בלאומיותם הזרה. עם זאת, החלטה זו לא נבעה מהכרה בזכות הלאומית היהודית, אלא מהגדרה גזעית שמצאה ביטוי סמלי בדגל.

לצד ההיתרים המוגבלים, הייתה התייחסות נרחבת לציונות במסגרת תעמולה לגלגנית ועוינת. שילוט אנטישמי בעיירה פירט בשנת 1936, למשל, כלל שלט מכוון "לכיוון פלשתינה" שמתחתיו צוירה משפחה יהודית מגורשת, כביכול בדרכה אל הטריטוריה ה"מתאימה" לה. פרסומים נאציים שונים כללו קריקטורות של יהודים בציוד יוקרתי אך מגוחך – "יהודים, עצור! הדרך לפלשתינה לא עוברת דרך אהלבק!" היה הכיתוב על תמונה של יהודים ברכב ספורט בעיירת קיט. ציורים אלה שימשו הן לעג כלפי הציונים והן הכחשה של כל כוונה נאצית ממשית לסייע להם בפועל.

כתב-העת האנטישמי הידוע "דר שטירמר" הקדיש בשנות ה-30 מספר דיווחים לפעילות ציונית בפלשתינה, ובהם נקט בסגנון אירוני ולעיתים אף לעגני כלפי מאמצי היהודים "להפריח את השממה". הציונים הוצגו שם כבעלי כישורים נחותים, חסרי יכולת להתקיים מעבודה יצרנית, והקריקטורות הדגישו את הכשל המובנה בפרויקט. אף על פי שהיו פרשנויות ראשוניות שהתייחסו לכך כברכת "עידוד", הרי שבתוך השיח הנאצי נועד התיאור להעצים את תדמית היהודים כבלתי כשירים לקיום עצמי.

רוזנברג, מהאידיאולוגים המרכזיים של המפלגה הנאצית, התייחס לציונות בזלזול מופגן בכתביו המוקדמים, ובמיוחד בספרו Spur des Juden im Wandel der Zeiten. לדבריו, "במקרה הטוב, הציונות היא מאמץ אימפוטנטי של עם לא כשיר להשיג משהו קונסטרוקטיבי". הציונות נתפסה בעיניו לא כתנועה חיונית אלא כתוצאה של אי-יכולת יהודית להשתלב בחברה ובתרבות האירופית, ומכאן חוסר האמון שלו בכנותה או בתועלתה הפוליטית.

על אף שברמה הבירוקרטית התאפשרו לציונות פעולות מסוימות, וברמה הסמלית הוכרה לזמן מה הווייתה, הרי שבשיח הציבורי והאידיאולוגי נותרה מושא לחשדנות ולעג. השלטון הנאצי ראה בה כלי שימושי זמני לצרכיו, אך לעולם לא העניק לה לגיטימציה מהותית או אידיאולוגית. נהפוך הוא – השיח שנבנה סביבה בשנות ה-30 הניח את התשתית למתקפה התעמולתית החריפה שתבוא בהמשך.

טענת הכרזת המלחמה היהודית על גרמניה

מהרגע הראשון שבו החלה המפלגה הנאצית לגבש את מדיניותה כלפי היהודים בראשית 1933, תפסה תעמולת השלטון את קמפיין החרם הבינלאומי נגד גרמניה — שהוכרז במרץ אותה שנה על ידי פעילים יהודים באירופה ובאמריקה — ככלי להצדקת הרדיפה הפנימית. עוד לפני שהונהג חוק אחד נגד יהודים, תיארו דוברים נאצים את קריאת היהודים לחרם כ”מלחמה כלכלית כלל־עולמית“ שמטרתה לפגוע בגרמניה כולה. כך נוצר מנגנון שנשמר לאורך כל שנות ה־30: הצגת הפעולות הגרמניות כלפי יהודים — כולל אלימות, אפליה וחקיקה — לא כיוזמה תוקפנית של המשטר, אלא כתגובה ישירה לתוקפנות יהודית חיצונית.

האירוע המרכזי שבו נאחזו הדוברים היהודיים בגולה היה הכותרת שפורסמה ב־24 במרץ 1933 בעיתון The Daily Express הלונדוני:

"יהודה מכריזה מלחמה על גרמניה – יהודי כל העולם התאחדו – חרם על מוצרים גרמניים – הפגנות המוניות".

אף שהכותרת נוסחה באופן פרובוקטיבי ונשענה על מחאות אזרחיות וקריאות מוסריות מצד פעילים יהודים, הפכה זו מיידית ביד התעמולה הנאצית ל”הכרזת מלחמה רשמית של יהדות העולם“. כבר ב־28 במרץ 1933 טען היטלר עצמו כי “היהודים שיקרו, הסיתו והפיצו סיפורים על גופות יהודים מרוטשות כדי להסית את העולם נגד גרמניה”, ובכך קשר במפורש בין הקריאות לחרם לבין תגובת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן, ב־1 באפריל 1933, הוכרז החרם הגרמני על חנויות יהודיות — ונמסר כי הוא ננקט "בתגובה ישירה על התקפת העולם היהודי על גרמניה".

כך נבנה המבנה הטיפוסי של התעמולה הנאצית לכל אורך שנות ה־30: ליהודים הייתה מדינה משלהם — לא טריטוריאלית, אלא בינלאומית — והיא זו שהחלה במלחמה. גרמניה, על פי הנרטיב הזה, רק מגנה על עצמה. אמירותיו של סמואל אונטרמאייר באוגוסט 1933 — בהן קרא ל־“holy war” על גרמניה — הפכו לאסמכתה פומבית ל”כוונה היהודית להשמיד את העם הגרמני”. מילותיו הובאו בעיתונות הגרמנית שוב ושוב, מבלי ההקשר, מבלי התנאים, ומבלי לציין שאין ליהדות גוף מדיני מייצג.

הנאצים חזרו על דימוי זה גם בתיאורים גרפיים. כרזות, קריקטורות וכתבות ב"דר שטירמר" הציגו את היהודי באמריקה כמי שמושך בחוטים ומצית את גרמניה באש. התוצאה הייתה ברורה: כל יהודי בגרמניה הפך לחשוד בפעולה עוינת בשם "העם היהודי" כולו. תיאור כזה הקל מאוד על תרגום הרדיפה האישית למדיניות ממלכתית, תוך שימוש ברטוריקה של "תגובה הגנתית".

גם במערכת המשפט הנאצית הופיעה הטענה כי יש לראות את היהודים — לא רק כקבוצה נחותה, אלא כישות לוחמת. הצגת הציונות כמרכיב בתוך אותה מלחמה יהודית גלובלית הלכה והתחזקה עם השנים, והונחה גם בבסיס מדיניות "הסכם ההעברה", שנועד כביכול “להיפטר מהיהודים בדרכי שלום”, אך הותנה בכך שהעולם היהודי יפסיק את לחצו הכלכלי.

תפנית 1944

בשנת 1944, על רקע מצבה ההולך ומידרדר של גרמניה הנאצית בחזיתות הלחימה, חלה תפנית חדה בעמדת המשטר כלפי הציונות, והחלה להתגבש מדיניות תעמולה חדשה שהציבה את הציונות במוקד ההתקפה האנטישמית. בעוד שבמהלך מרבית שנות הרייך השלישי הציונות לא נתפסה כאיום מרכזי, ולעיתים אף הוזכרה בהקשרים תועלתיים או סאטיריים, הרי שבשלהי המלחמה הוחלט להסב את עיקר המאמץ התעמולתי לעבר מיקוד באויב "יהודי-ציוני" קונקרטי, מוגדר ומשכנע בעיני הציבור – ובכך לייצר נראטיב רטרואקטיבי שיצדיק את ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה.

התפנית לא נבעה רק מצרכים פנימיים של התעמולה הנאצית, אלא גם מהבנה עמוקה בקרב בכירי המנגנון שמעמדם האישי עלול להיות נתון בסכנה ממשית עם תום המלחמה. בין הגורמים לכך היו הידיעות הגוברות על מחנות ההשמדה, התחזקות ההכרה בסיכויי התבוסה והציפייה לחשיפת הפשעים בפני דעת הקהל העולמית. בתוך מציאות זו, החלו דמויות מפתח במנגנון התעמולה – בראשם הלמוט סונדרמן, סגנו של אוטו דיטריך, ראש לשכת העיתונות של הרייך – לחפש מסגרת תוכן חדשה שתוכל להסיט את הדיון הציבורי מהשאלה "מה עשו הנאצים ליהודים?" לשאלה "מה עשו היהודים לגרמניה?". הציונות שימשה כיעד אידיאלי: תנועה פוליטית גלויה, עם מוסדות רשמיים, דמויות בולטות ורקורד של קשרים בינלאומיים, שניתן היה לעוות את תולדותיה כדי ליצור קונספירציה לכאורה בעלת פנים וכתובת.

ביוני 1944 גובשה התוכנית התעמולתית החדשה, שהתבססה על דוח מקיף של ווֹלף מאייר-כריסטיאן, אשר הועבר לסונדרמן ולמשרד התעמולה. החומר כלל ארבעה מרכיבים עיקריים: מסמך הנחיות לעורכי עיתונים וכתבים שעסק באופן שבו יש להציג את הציונות; תזכיר רעיוני בשם "פרטים להכוונת השיח בנוגע לטיפול בציונות בעיתונות הגרמנית"; טבלה כרונולוגית של "האירועים המרכזיים בציונות"; ולבסוף, לקסיקון בן חמישה עשר עמודים שכותרתו "מאה מונחים ציוניים: הדמויות, הארגונים והעובדות המרכזיות של הציונות". כל אלה נועדו לבסס קו מנחה חדש: הציונות אינה עוד תנועה בין רבות ביהדות, אלא הסוכנות הרשמית והממשלה בפועל של יהדות העולם.

עקרונות הקו החדש התבטאו בהטעמה של שיתוף הפעולה ההדוק, לכאורה, בין הציונות לבין מרכזי הכוח היהודיים בקפיטליזם הבינלאומי, בעיקר באנגליה ובארצות הברית. מאייר-כריסטיאן טען כי "בשנת 1929, לראשונה בהיסטוריה של העם היהודי, הושגה אחדות מלאה של יהדות העולם – תחת דגל הציונות". הוא ראה את הרחבת הסוכנות היהודית באותה שנה, תחת הנהגתו של חיים ויצמן, כמחולל האיחוד בין הציונים לבין אנשי ההון הגדולים של יהדות אנגליה וארצות הברית – בהם מלצ'ט וברנדייס – וזיהה בגוף זה את "הממשל העולמי של היהודים", שמאז 1933 הופיע בעקביות כאויב מוצהר של גרמניה.

במזכר נכתב כי "ההנהלה של הסוכנות המורחבת הוקמה כממשל מאוחד של הכוח היהודי העולמי", וכי "בשנות השלושים, ובעיקר לקראת פרוץ המלחמה ב-1939, הם הגדירו את מטרתם – השמדת גרמניה". אחת הדוגמאות המרכזיות שבהן השתמשו הייתה מברק מ-19 בינואר 1942, שבו – לפי הטענה – כתב ויצמן לקבוצה ציונית אמריקנית: "היהודים רוצים את מקומם בשורות אלו שמטרתן השמדת גרמניה". ציטוט זה, אשר תוקפו ההיסטורי מוטל בספק, שימש בסיס ישיר לקביעה כי "זוהי ההוכחה המלאה לכך שהציונות יזמה את השמדת גרמניה, ובתגובה – גרמניה נאלצה לפעול". השימוש בהצהרות כאלו יצר את האשליה ההיסטורית של מלחמה מגננה נגד איום ממשי.

המסמכים החדשים גם הגדירו מחדש את אויבי גרמניה לא על בסיס גזע, אלא על בסיס פלילי-פוליטי. הוסרה כמעט לחלוטין ההתייחסות ל"גזע היהודי" ככזה, ובמקום זאת הודגש כי מדובר בישות קונספירטיבית שהקימה לעצמה בסיס טריטוריאלי בפלשתינה מתוך כוונה לשמש "מפקדה עליונה" של יהדות העולם. אחד הביטויים לכך היה הצגת הדמויות המובילות בתנועה הציונית – ויצמן, דוד בן-גוריון, פליקס פרנקפורטר, סטיבן וייז, אברהם סילבר וברנרד ברוך – כחלק מקונסורציום מתואם של מניפולטורים יהודיים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים של המעצמות. המאמצים להבחין בין ציונים, לא-ציונים, ליברלים או דתיים – כפי שעלה בניתוחים מוקדמים יותר של הנאצים – הוחלפו באחידות כפויה: כל יהודי הוא ציוני וכל ציוני הוא עבריין מדיני בינלאומי.

המסמך גם שרטט אסטרטגיה תקשורתית ברורה: לרכז את המתקפה לא סביב שיח של תכונות או דימויים סטריאוטיפיים של יהודים (כגון רמאות, עצלות, תאוות בצע), אלא סביב מטרה אחת מרכזית – חשיפת הציונות כתוכנית מתואמת להשתלטות יהודית על העולם דרך שלטון מדיני בפלשתינה. בכך, קיוותה התעמולה לנטוע את התחושה שהשמדת היהודים לא הייתה תוצאה של אידיאולוגיה גזעית אלא מהלך הגנתי מובן מאליו מול איום עולמי ממשי.

תפנית זו – מהמיסטיקה הגזעית של "היהודי הנצחי" לנראטיב משפטי-פוליטי של קונספירציה פלילית – נועדה בראש ובראשונה לשכנע את הקהל הגרמני, ובעיקר את הדור הצעיר, שלא הכיר עוד יהודים בעצמו (כי הם כבר הושמדו), שהמאבק ממשיך להתקיים גם לאחר "פתרון" הבעיה מבית. מאייר-כריסטיאן הזהיר כי "הסכנה היא שהנאומים של הפיהרר, הפותחים תמיד בסקירה על הבעיה היהודית, יאבדו את כוחם בעיני הדור הצעיר וייחשבו להרצאות היסטוריות", ולכן דרש "החייאה" של השיח דרך הציונות.

מדיניות זו, שנולדה כניסיון לשכנע את העם הגרמני בצדקת המעשה, נועדה גם להוות מנגנון הכחשה והצדקה עתידי, הן בזירה הפנים-גרמנית והן כלפי חוץ. האשמת הקורבן – במקרה זה, הציונות – כאחראית להשמדתו שלו עצמו, הפכה לכלי מרכזי במסמכי התעמולה האחרונים של הרייך, ואומצה בשנים שלאחר מכן גם בידי מכחישי שואה וממשלות עוינות לציונות ברחבי העולם.

מתיחות בתוך המפלגה הנאצית

בתוך המנגנון האידיאולוגי והתעמולתי של הרייך השלישי, ניכרו הבדלים מהותיים בין שלוש הדמויות המרכזיות שעסקו ביחסי המשטר לציונות: יוזף גבלס, אלפרד רוזנברג, ואוטו דיטריך יחד עם סגנו הלמוט סונדרמן. כל אחד מהם הביא עמו גישה שונה, רמת עניין שונה, ולעיתים אף סתירות פנימיות מהותיות. האופן שבו כל אחד מהם התייחס לציונות שופך אור על התמורות הרעיוניות והמעשיות שחלו בהתייחסות של המשטר לציונות לאורך שנותיו, ובעיקר על התפנית הדרמטית שבוצעה לקראת סוף המלחמה.

גבלס, שר התעמולה של הרייך, גילה אדישות יחסית כלפי הציונות. בתיעוד היומנים שלו כמעט ולא מוזכרת הציונות בהקשרים מהותיים, וגם כאשר כן – הטון הוא לעגני, יבש, וללא ייחוס של איום ממשי. הוא לא זיהה את הציונות כתנועה שמגלמת סיכון אסטרטגי לגרמניה או כתופעה שיש להקדיש לה מאמץ תעמולתי ממוקד. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התייחסותו לויצמן באוגוסט 1937, אז כתב ביומנו כי "היהודים פרסמו מזכר חצוף בנוגע לפלשתינה. ראיון בין חיים ויצמן לבין שר המושבות הבריטי. האנגלים קיבלו יחס של חרא. האם הגיע להם משהו אחר? היהודים כל כך טיפשים. עכשיו הם הצליחו להפוך את כל דעת הקהל האנגלית נגדם. זה מה שהם מקבלים על היוהרה שלהם". למחרת הוסיף גבלס, באירוניה ברורה: "זה עורר את הכבוד העצמי הלאומי ואת האנטישמיות של האנגלים". בהקשר אחר, תיאר תמונה של ויצמן במצרים וכתב בלגלוג: "הם מבלים, לא עושים דבר". גם כאשר הוזכרו היבטים פוליטיים של התנועה הציונית, הם לא עוררו בו עניין עמוק או קריאה לפעולה תעמולתית – להפך, נדמה כי בעיניו הציונות נותרה תופעה שולית, חלק מהקיום היהודי אך לא גרעינו המאיים.

רוזנברג, האידיאולוג המרכזי של המפלגה, גילה עניין ממושך יותר בציונות, אך גישתו הייתה רוויית בלבול, חוסר עקביות ולעיתים חוסר הבנה בסיסי של ההיסטוריה הציונית. בכתביו השונים, ובהם הספר Spur des Juden im Wandel der Zeiten והחוברת המאוחרת Der staatsfeindliche Zionismus, ניכרת מגמה של יצירת קשרים רעיוניים מלאכותיים בין הציונות לבין תופעות אחרות בעולם היהודי – קשרים שלעיתים לא עמדו בשום בדיקה עובדתית. הוא תיאר את הרצל כמי ש"יצר את הציונות האורתודוקסית כמחאה נגד הקונגרס הציוני האירופי באוגוסט 1929", אף על פי שהרצל נפטר בשנת 1904. הוא ציטט את חיים ויצמן כאומר "קיומו של העם היהודי הוא עובדה, ולא שאלה לדיון", אך לא הבין את ההקשר הפוליטי שבו נאמר המשפט, והסיק ממנו שהציונות היא הודאה בכך שיהודי לעולם לא יכול להיות אזרח נאמן של מדינה קיימת. במסמכיו נטען כי "מלכי יהודה" השפיעו על תוצאות ועידת ורסאי, וכי דמות בשם "מלכיאור" – שלמעשה הייתה קרל מלכיאור, בנקאי יהודי גרמני – פעלה כנציג של הציונות שם, למרות שמעולם לא השתייך לתנועה הציונית. רוזנברג לא הצליח לשלב את עמדותיו על הציונות במדיניות ממשלתית כוללת, ורבים סביבו ראו בו תמהוני. גבלס עצמו תיאר אותו ביומניו כ"מטורלל".

לעומת שניהם, אוטו דיטריך והלמוט סונדרמן היו האחראים בפועל לניסוח וביצוע המדיניות התעמולתית החדשה של 1944, והיו הכוח המניע מאחורי ההפיכתה של הציונות למוקד האשמה המרכזי בהשמדה. דיטריך, ראש לשכת העיתונות של הרייך, החזיק בסמכויות נרחבות לשלוט על התוכן שמתפרסם בעיתונות הגרמנית – לעיתים אף יותר מגבלס. הוא התגורר במטה של היטלר עצמו, והוראותיו נתפסו כמייצגות את רוח הפיהרר. סונדרמן, סגנו, היה האחראי הישיר על ניסוח ה־Tagesparolen ("סיסמאות היום") – ההנחיות היומיות שנשלחו לכל עורכי העיתונים במדינה. ביוני 1944, במקביל להתפוררות החזיתות ולחשש ממהלכים משפטיים עתידיים, הובילו דיטריך וסונדרמן את שינוי הקו: ציונות ככוח פלילי אחראי להשמדה. לא עוד דימוי גזעי או סטריאוטיפי של היהודי – אלא טענה משפטית-פוליטית: היהודים, באמצעות הציונות, הם שהכריזו מלחמה על גרמניה, ולכן גרמניה פעלה מתוך הגנה עצמית. הציונות הוצגה כ"ממשלה של יהדות העולם", אשר איחדה את כל הקהילות היהודיות במטרה מוצהרת של "השמדת גרמניה".

דיטריך וסונדרמן עיצבו מסר תעמולתי חדש שדחק את ההסברים הגזעיים המיסטיים שאפיינו את השנים הקודמות והציע תחתיהם נראטיב של קונספירציה פוליטית, מתועדת, שמצדיקה רטרואקטיבית את השמדת העם היהודי. זו הייתה תעמולה שנועדה בראש ובראשונה ליצור אליבי להווה – אך גם להכשיר את הקרקע לשיח עתידי לאחר המלחמה. במילים של מאייר-כריסטיאן, שעמד מאחורי תוכני החומרים שהפיץ סונדרמן: "יש להראות שהאויב המת לכאורה עדיין חי ונאבק, ושלא ניתן להביסו עוד זמן רב". הציונות הפכה להיות אותו אויב "חי", מוחשי, ממוסד – כזה שהשמדתו תיראה כתגובה, לא כיוזמה.

ההבדלים בין שלוש הדמויות הללו מעידים על השסעים האידיאולוגיים והאסטרטגיים בתוך המשטר הנאצי בכל הקשור לציונות. גבלס התייחס אליה בזלזול ולעג, רוזנברג הקדיש לה עמודים רבים אך נפל שוב ושוב באי־דיוקים, בעוד שדיטריך וסונדרמן הפכו אותה, בשלב האחרון של המשטר, לעמוד התווך החדש של השיח האנטישמי – מטרה מדויקת, ניתנת להצדקה לכאורה, ובעיקר – שימושית לצורכי ההצדקה העצמית של הרייך המובס.

תגובת יהדות העולם

בתוך מציאות ההשמדה והרדיפה תחת השלטון הנאצי, לא נותרה יהדות העולם – ובתוכה גם התנועה הציונית – אדישה או פסיבית נוכח ההתדרדרות, גם אם אמצעי הפעולה שעמדו לרשותה היו מצומצמים עד מאוד. תחת לחץ מתמיד, לעיתים בתנאים של בידוד גמור ובחוסר ודאות מוחלט, התנהלו יוזמות של סיוע הדדי, ניסיונות הצלה נקודתיים, ולעיתים גם מגעים עם המשטר הגרמני – אשר עוררו מחלוקות עמוקות לאחר המלחמה. בעוד שבגרמניה גיבשה התעמולה הנאצית נראטיב של קונספירציה יהודית כוללת דרך הציונות, הרי שבקרב הקורבנות עצמם לא הייתה אחידות, לא שותפות לפעולה, ובוודאי לא קונספירציה מתוכננת כפי שטענו הגרמנים. להיפך – תיעוד ממקורות שונים מצביע על מגמות של אחווה, עזרה הדדית ואף חירוף נפש, דווקא תחת שבר טוטלי.

במכתב שנכתב בגטו לודז', נמסר כי "כמעט בכל הקבוצות, כולל ציונים, סוציאליסטים וסתם עמך, סייעו איש לרעהו ככל שניתן. היו מקרים שבהם ציונים מסרו את תלושי הלחם שלהם לזקנים שעמדו למות. לא על מנת לגייס חברים, אלא מתוך רגש של מחויבות". עדות זו, שמקורה מתוך הגטו עצמו, שוללת מכל וכל את הדימוי שנטען כלפי הציונות בתעמולה הנאצית המאוחרת – כאילו הייתה תנועה ממסדית קרה, מושחתת או מנותקת מהגורל היהודי הרחב. אדרבה, נראה שהציונים שפעלו בתנאים אלה ראו את עצמם חלק מהמאבק על הקיום היהודי בכללותו, ולא כגוף נבדל או עליון. לא מדובר היה בהתארגנות מסודרת, אלא בנכונות אישית מקומית, לעיתים חוץ־מפלגתית לחלוטין.

הנראטיב שהתגבש במחלקות התעמולה הגרמניות ב־1944 ניסה למחוק לחלוטין את ההסברים הגזעיים שאפיינו את שלבי ההשמדה המוקדמים, ולהמירם במבנה טענות משפטיות, כאילו המדובר בפעולה מול "עבריינים פוליטיים". ניסיון זה לעוות את המציאות – בה פעלו יהודים מתוך חולשה קיצונית, תחת רדיפה והשמדה שיטתית – אל תוך תבנית של קונספירציה ריבונית ויוזמת, נוגד את כל המידע הקיים מהשטח. גם הפעולות של הציונות בשנים ההן, לרבות הניסיונות להצלה באמצעות גיוס תמיכה בינלאומית, עסקו בפנייה נואשת לעזרה ולא באיום ממשי כלשהו כלפי הרייך.

במבחן ההיסטורי, עולה כי יהדות העולם, כולל זרמים ציוניים רבים, לא רק שלא היו שותפים לאיזו קונספירציה, אלא שפעלו בעקביות להצלת נפשות בכל דרך אפשרית, לעיתים בדרכים שנראות בעין מוסרית בעייתיות – אך תמיד מתוך מציאות של כפייה, מצוקה וידיים כבולות. ניסיונה של התעמולה הנאצית להפוך את הקורבן למאשים, את המושמד למשמיד, ואת הנרדף ליזם פוליטי – הייתה לא רק מניפולציה עיתונאית אלא שכתוב אלים של המציאות, שנועד לשרת את הדור הבא של הגרמנים בהדיפת אשמה. הקורבנות עצמם, ובכללם הציונים שבתוכם, מעולם לא פעלו מתוך עוצמה או שליטה, אלא מתוך תקווה נואשת לחיים.

השפעה על תעמולה אנטי-ציונית לאחר המלחמה

אחד ההיבטים רבי-ההשפעה של המדיניות התעמולתית הנאצית בשלהי מלחמת העולם השנייה היה המשכה — כמעט מילה במילה — בנרטיבים אנטי-ציוניים שנוצרו לאחר המלחמה, בעיקר בקרב משטרים ערביים וגורמים פוליטיים שפעלו למחוק את הלגיטימציה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. אף כי המשטר הנאצי הובס צבאית, חלקים מהנחות היסוד של תעמולתו המשיכו להתגלגל אל תוך עולמות השיח החדשים של המאה העשרים המאוחרת, כשהם מתורגמים לשפות פוליטיות, דתיות ולאומיות אחרות, תוך שימור מבני החשיבה שהוא ניסח.

במרכז הנרטיב הנאצי המאוחר עמדה תפיסת הציונות לא כתנועה יהודית לאומית ספציפית, אלא כזרוע מדינית של קונספירציה יהודית כלל-עולמית. תפיסה זו אומצה לאחר המלחמה במוצהר על ידי תעמולה ערבית במדינות כמו מצרים, עיראק וסוריה, שהציגו את הציונות כהמשך ישיר של האינטרסים האימפריאליים במזרח התיכון. במקרים רבים, הדימוי המרכזי לא היה עוד "היהודי הגזעי" כפי שהופיע בשיח הנאצי המוקדם, אלא "הציוני הפוליטי" — מי שמנצל את השואה כתירוץ להקמת יישות קולוניאלית חדשה בארץ ישראל, תוך שיתוף פעולה עם מעצמות המערב. התזה של "קולוניאליזם יהודי עולמי" נבנתה על בסיס הדימויים והתיאוריות שאותם ניסחו מאייר-כריסטיאן וסונדרמן באמצע 1944, ובהם נטען כי הציונות איחדה את כל הכוחות הפיננסיים והפוליטיים של יהדות העולם תחת הנהגה אחת — אותה הנהגה שהואשמה באחריות לאשמת היהודים.

במסמכים ערביים ובכתבים שהופיעו לאחר קום מדינת ישראל, נעשה פעמים רבות שימוש ישיר או עקיף במוטיבים מהשיח הנאצי, תוך חיבור מוצהר בין האסון הפלסטיני של 1948 — "הנכבה" — לבין מה שהוגדר כ"מזימה ציונית לנצל את אירופה כדי להשתלט על המזרח התיכון". הדמיון הלשוני והרעיוני בין תיאור התנועה הציונית כ"ממשלה של יהדות העולם" לבין האשמות מאוחרות לפיהן "הציונות מפעילה את המערב" איננו מקרי, אלא תוצאה של הפנמה תעמולתית של אותו מבנה טיעון. לא מדובר בהשפעה אגבית, אלא באימוץ ממשי של עקרונות שהופיעו במסמכי 1944 ובראשם דחיית ההסברים הגזעיים של השואה והצבת נרטיב פלילי-פוליטי חלופי תחתם.

מרכיב מרכזי נוסף בהשפעה זו הוא תרומתה הישירה של התעמולה הנאצית המאוחרת לגל הכחשת השואה. עצם ההצגה של ההשמדה כתגובה על פעולה ציונית-מדינית, או לחלופין כהמצאה של תעמולה יהודית, נטמעה במהרה בשיח של מכחישים למיניהם. טענה מרכזית שעלתה כבר במסמכי משרד התעמולה ב־1944 הייתה ש"השישה מיליון" אינם מספר מציאותי אלא מונח תעמולתי יהודי, אשר נועד לעורר רגש אשמה ולגייס משאבים להקמת מדינה יהודית. מסמכים אלה השתמשו במספר באופן אירוני ומכוון, תוך רמיזה שזהו מנגנון תעמולה מתוכנן. במובן זה, לא רק שהכחשת השואה לא נולדה לאחר המלחמה — היא החלה כבר בתוכה, ככלי של התעמולה עצמה, שניסתה להקדים תרופה להסברה העתידית על פשעי הרייך.

החלפת ההסברים הגזעיים של "היהודי הנצחי" בנרטיב משפטי של "פשעי הציונות" יצרה תשתית עמידה להמשכיות תעמולתית. במקום לעסוק בשאלה מדוע הושמדו יהודים בשל גזעם, נדחקה הסוגיה לתחום אחר: מה עשו היהודים, ובפרט הציונים, כדי לעורר את האיבה כלפיהם. בכך, הפך הקורבן לחשוד, והעבריין ל"מתגונן". מבנה זה הופיע מאז בתעמולות שונות — החל מהכחשת השואה, דרך ניסיונות להציג את ישראל כישות בלתי-לגיטימית, ועד להצגת הציונות ככוח אימפריאלי זדוני — ומקורו אינו בימינו, אלא במדיניות שיטתית שעוצבה עוד בעידן הרייך השלישי, דווקא בשעותיו האחרונות.

סיכום

המעבר שביצעה גרמניה הנאצית בשלביה המאוחרים – מדימוי גזעי של היהודי כישות מטפיזית-מזיקה אל תיאורו כעבריין פוליטי המנהל קונספירציה עולמית – לא היה חידוש של ממש במבנה הרעיוני, אלא עידון מחושב של תבנית אשמה עתיקה: הטלת אחריות על היהודים עצמם לגורלם, תוך הצגת מעשה יהודי כעילה מוסרית להשמדתם. במקום לדבר על "טומאת הגזע", כפי שנעשה ברייך המוקדם, הוצגה בשלהי המלחמה טענה חדשה: היהודים הביאו את האסון על עצמם – לא כי נולדו כאלה, אלא משום שפעלו כך. קו מחשבה זה, שהגיע לשיאו במדיניות התעמולה של דיטריך וסונדרמן ביוני 1944, הציב את הציונות לא כהשתקפות של הבעיה היהודית, אלא כגורם שיזם את המלחמה, חתר תחת גרמניה, ובכך הצדיק את השמדתו. דפוס זה, של הפיכת הקורבן למאשים, מופיע שוב ושוב בהיסטוריה היהודית, במבנים משתנים אך במהות יציבה: אסון נגרם — ומיד מתייצבת טענה שהיהודי הוא שהצית אותו.

כך, בספר אסתר, נימוקו של המן לגזירת ההשמדה מוצג כתגובה למרד אישי: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". ההצגה כאילו סירובו של יהודי בודד להשתחוות היה הטריגר להחלטה להשמיד עם שלם, אינה מתארת אלא את המבנה של תירוץ פוליטי שנועד להסוות אנטישמיות טהורה. בדומה לכך, חוזרת שוב ושוב האגדה ההיסטורית לפיה היטלר ביסס את שנאתו ליהודים משום שיהודי לא קיבל אותו ללימודים באקדמיה לאמנות בווינה. הסיפור הזה, שחוזר בגרסאות רבות, נועד להמיר אידיאולוגיה עמוקה ומובנית – שניזונה מתהליכים תרבותיים, פוליטיים ופילוסופיים – בתיאור אישי ומעוות של פגיעה, כאילו האנטישמיות הייתה תגובה, ולא יוזמה.

דפוס זה שב ומופיע גם בפרשנויות המאוחרות לאירועים מן ההיסטוריה היהודית הקרובה. לעיתים קרובות נבנית רציונליזציה מחודשת לאלימות אנטי-יהודית, בה נטען כי מעשה מסוים של קבוצה יהודית או דמות ספציפית היה הגורם לפרוץ האסון. כך, יש שניסו להסביר את הפרעות ב-7 באוקטובר 2023 כתגובה על כך שיהודים עלו להר הבית — כאילו מעשה פולחני של בודדים מצדיק טבח המוני. בפרעות תרפ"ט, למרות שמדובר היה במתקפה אלימה מאורגנת היטב ברחבי הארץ, התפשט הרעיון כי אשמת ההצתה הייתה בהפגנה של בית"ריסטים ליד הכותל, שהניפו דגלים ושאגו "הכותל שלנו" — כאילו הכרזת בעלות מילולית, ולא אנטישמיות עקבית, הייתה הטריגר האמיתי. אלו דפוסים שאינם שונים במהותם מהשיח של 1944 – דחיקת ההסברים הגזעיים הברורים לטובת נרטיב פלילי־פוליטי שניתן להצדיקו בשיח רציונלי לכאורה.

המכנה המשותף לכל המקרים הוא שימוש באירוע בודד, לרוב שולי או סמלִי, כבסיס לנראטיב של אחריות כוללת. היהודי מוצג לא כמי שהוכה – אלא כמי שגרם להכותו. העם שנרדף, נטבח או גורש, הופך ליזם, לפרובוקטור, לאשם. הניסיון של הנאצים להצדיק את השמדת יהדות אירופה דרך סיפור בדוי של "הכרזת מלחמה יהודית" הוא פרק מתוחכם אך לא ייחודי בסיפור ההיסטורי הזה. הוא ממחיש את יכולתה של תעמולה להפוך זעקה לנביחה, ואת הזיכרון האנושי לכלי בידי הבודה אותו.

המסקנה מהתבוננות זו איננה רק היסטורית. זיהוי המבנה החוזר של "הפיכת הקורבן לאחראי", וההחלפה השיטתית של שנאה ביולוגית באשמה פוליטית, חיוניים להבנת האופן שבו אנטישמיות מתמרנת את עצמה מחדש שוב ושוב, תוך שימוש באותם דפוסים. התעמולה הנאצית של 1944 לא הייתה סוף, אלא מודל. הכחשת השואה, האשמת הציונות, וחיבור שיטתי בין אסון יהודי למעשה יהודי — ממשיכים לשאוב ממנה השראה. בדיוק משום כך, חשיפת עקרונות השיטה הזו היא חלק אינטגרלי מהמאבק בה.

קריאה נוספת

• מייקל ברקוביץ, The Crime of My Very Existence: Nazism and the Myth of Jewish Criminality, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי–לוס אנג'לס–לונדון.
• מ’ רפאל ג’ונסון, ‏"הכרזת המלחמה היהודית על גרמניה הנאצית: החרם הכלכלי של 1933", The Barnes Review, ינואר–פברואר 2001, עמ’ 41–45.