מבצר קאמוס

מבצר קאמוס (בערבית: القموص או حصن القموص, מילולית: "הר היהודים") היה אחד המבצרים המרכזיים בנווה המדבר הפורה ח'ייבר, צפונית למדינה שבחצי האי ערב. המבצר נבנה על גבי רכס סלע בזלתי גבוה, ושימש כמרכז מגורים, מחסנים ואורוות של שבט יהודי מקומי. כל מבצר באזור נבנה ואוכלס על ידי משפחה שונה, והמבצרים הוקמו לצורך הגנה ושיפור עמדות ההישרדות של הקהילה היהודית במקום. מבצר קאמוס השתייך למשפחתו של המשורר היהודי הבולט א-רביע בן אבי אל-חֻקַיְק, איש שבט בני נצ'יר, שפעל בעיר מדינה ערב ההיג'רה, והיה מהמעורבים בקרב בין בני אוס ובני ח'זרג' בשנת 617. בשנת 629 לספירה בקירוב, במהלך מערכת ח'ייבר, נכבש המבצר על ידי כוחותיו של מוחמד.

תוכן עניינים

היסטוריה מוקדמת

בתקופת הג'האליה היה מבצר קאמוס בבעלות משפחתו של המשורר היהודי א-רביע בן אבי אל-חֻקַיְק, מן השבט היהודי בני נצ'יר שישב בעיר מדינה. המבצר שכן על רכס סלע בזלתי באזור ח'ייבר, צפונית למדינה, והיווה חלק ממערך של מבצרים יהודיים שנבנו באזור זה. מבצרים אלו שימשו לא רק כהגנה צבאית אלא גם כמרכזי מגורים, אחסון ותפעול חקלאי. כל מבצר נכבש על ידי משפחה שונה, וסביב כל מבצר השתרעו שדות מעובדים ופרדסי תמרים. המבצרים עצמם נבנו על בסיס גבעות או סלעים כהים – כדי למנוע פלישות ולהקנות יתרון טקטי.

א-רביע בן אבי אל-חֻקַיְק נחשב למשורר בולט בדורו. הוא נטל חלק פעיל בענייני שבטו ונכח בקרב בועת', שהתחולל בשנת 617 בין שבטי אוס וח'זרג' בשטח השייך לבני קוריט'ה. כמו רוב יהודי מדינה, גם הוא ובני שבטו לקחו חלק במאבקים הפנימיים בין שני השבטים הערביים בעיר. הקרב, שבו נלחמו בני ח'זרג' לצד שבט בני נצ'יר, התקיים כחמש שנים לפני ההיג'רה ונחשב לרגע שיא במעורבות היהודים בסכסוכים המקומיים.

א-רביע לא היה רק לוחם אלא גם בעל מעמד תרבותי. על פי העדות, הוא השתתף בדו-קרב שירה עם המשורר הערבי המפורסם א-נַבִּיגַה, שבו נדרש להשלים חצי שורה שנמסרה לו מראש, תוך שמירה על אותו משקל וחריזה. מיוחסים לו שירים נוספים, אף כי קיים ספק לגבי ייחוסם. עַבּוּן, בנו של הח'ליף עות'מאן בן עפאן, נהג לקרוא את אחד משיריו של א-רביע, אך תוכן השיר – שבו נאמרו דברים קשים על "הטיפשות של בני עמו" – עורר את הסברה כי ייתכן ונכתב דווקא לאחר כיבוש ח'ייבר על ידי אחד מצאצאיו של א-רביע שנשא את אותו השם.

משפחתו של א-רביע, ובראשה אחיו סלאם ושלושת בניו: א-רביע בן א-רביע, כנאנה בן א-רביע וסאלאם בן א-רביע, הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לנביא מוחמד בראשית האסלאם. כנאנה עמד בראש שבט בני נצ'יר במאה השביעית ונפל בקרב עם כוחות מוחמד, לאחר שנשבה ועונה למוות. אחיו סאלאם גם הוא הוצא להורג באותה מערכה. נכסי המשפחה ומבצרה, קאמוס, היוו יעד אסטרטגי חשוב בתקופת ההתנגדות היהודית לשלטון המוסלמי.

קרב ח'ייבר

בשנת 629 לספירה בקירוב, במהלך מערכה רחבת היקף של מוחמד נגד הקהילות היהודיות בצפון חצי האי ערב, נערך קרב ח'ייבר, שבו הפך מבצר קאמוס למוקד לחימה עיקרי. המבצר שכן בראש רכס בזלתי והשתייך למשפחת אבי אל-חֻקַיְק, אחת המשפחות הבולטות בשבט בני נצ'יר, שעמדו בהתנגדות ממושכת מול מוחמד. בראשה עמדו כנאנה בן אלרביע ואחיו סאלם, בנים למשורר הידוע א-רביע בן אבי אל-חֻקַיְק. קאמוס היה חלק ממערך מבוצרים שבו כל משפחה יהודית שלטה על מבצר נפרד, וסביבם נפרשו שדות מעובדים ובתי מגורים.

הקרב על מבצר קאמוס התנהל לאחר כיבוש מבצר נעים, והיה השני בסדרת ההשתלטות של הצבא המוסלמי על נווה המדבר. מקורות מוסלמיים מספרים כי עלי בן אבו טאלב פרץ אל תוך המבצר לאחר ש"הִכָּה את היהודי מכת חרב מהירה, שחצתה את קסדתו, מגִּן צווארו וראשו, והגיעה עד לשיניו האחוריות", וכך התאפשרה כניסת הכוחות. מוחמד כבש את קאמוס, שנקרא "שכונת אבו אל-חֻקַיְק", ובכך נפלה לראשונה השליטה המלאה במבצר מרכזי בידי המוסלמים. הכיבוש לווה בביזה רחבה: "מוחמד החל לתפוס את עדריהם ואת רכושם מעט-מעט. הוא כבש את ח'ייבר בית אחר בית. המעוז הראשון שנפל היה נעים. אחריו קאמוס, קהילת אבו אל-חֻקַיְק".

בין הנשים שנפלו בשבי הייתה צפיה בת חֻיַי בן אַחְטַב, שנישאה לכנאנה בן אלרביע. צפיה, בתם של חי בן אחיטוב, ממנהיגי שבט בני נצ'יר, וברה בת שמואל, בתו של המשורר הערבי-היהודי שמואל בן עדיה, נולדה באל-מדינה בשנת 610 לערך. לאחר שמוחמד דרש מבני נצ'יר להתאסלם או לעזוב את אל-מדינה, הוטל עליהם מצור. משהסכימו להיכנע, מסרו את נשקם, ניתצו את בתיהם, ויצאו בגאון "בתופים וכנורות", כשהנשים לבושות פאר. חלקם עברו לח'ייבר וחלקם ליריחו. משפחתה של צפיה בחרה להישאר בעיר והצטרפה לשבט בני קוריט'ה.

כאשר כיתר מוחמד גם את בני קוריט'ה, נערך טבח המוני. הגברים היהודים הובאו בזה אחר זה בפני מוחמד, ומי שסירב להתאסלם הוצא להורג. עלי בן אבו טאלב ביצע את ההוצאות להורג במו ידיו. גופות ההרוגים הושלכו לבורות מחוץ לעיר. כשהובא חי בן אחיטוב, אביה של צפיה, אמר למוחמד: "באלוהים אין אני מאשים את עצמי בגלל שנאתי אותך. אולם אשר יבגוד באלוהים יעכרנו האלוהים", ולאחר מכן ראשו נכרת. בליל הטבח נרצחו מאות גברים יהודים, ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדות. הביזה הרבה שהושגה בעקבות ההוצאה להורג ההמונית – אדמות, נשק, ילדים ונשים – העניקה למוחמד, שהיה קודם לכן חסר אמצעים, בסיס כלכלי להמשך התבססותו באל-מדינה ולמסעות הכיבוש ברחבי חצי האי.

צפיה ובעלה הצליחו להימלט מהעיר מבעוד מועד ולברוח לח'ייבר. עם נפילת קאמוס, נפלה גם צפיה בשבי. היא נלקחה עם שתי בנות דודתה, ובליל השבי הובלו דרך שדה הקרב: "בילאל הוביל את הנשים דרך גופות היהודים שהרגנו, כולל בעלה המת של אחת מהן. כאשר ראתה אותם, האישה עם צפיה צעקה, הכתה על פניה, ופיזרה עפר על ראשה. וכשראה אותן נביא אללה, אמר: 'הרחק ממני את השֵׁדה הזאת!'". מוחמד בחר בצפיה לעצמו. בעלה, כנאנה בן אלרביע, נלקח גם הוא בשבי. מוחמד דרש ממנו למסור את מיקומם של אוצרות בני אלחֻקַיְק, שכללו תכשיטים וזהב. כאשר סירב, ציווה לענותו: "ענהו עד שיחשוף מקום האוצרות"; זוביר בן אל-עוואם שרף את חזהו בברזלים לוהטים, ולאחר שגסס נלקח לידי מוחמד בן מסלמה שערף את ראשו. מוחמד ציווה לרצוח גם את אחיו סאלם. צפיה עצמה נאלצה לעבור דרך שדה ההרוגים ולצפות בגופותיהם.

ניסיון ההתנקשות במוחמד

לאחר כיבוש מבצר קאמוס, כשהקרב על ח'ייבר הסתיים בניצחון מוסלמי חריף, נרשמה תגובת נקמה דרמטית מצד אישה יהודייה בשם זַיְנַב בִּנְת אל-חָארִת'. זיינב הייתה בתו של אל-חארית' אבן אל-חארית', ואחותם של מרהב ויסיר, כולם משוררים ולוחמים מבני הקהילה היהודית שהתיישבה בח'ייבר כמה דורות קודם לכן. היא הייתה נשואה לסַלַאם אִבְּן מִשכּם, איש שבט נדיר שגורש מאל-מדינה בשנת 625. בעת המצור על ח'ייבר התחבאה זיינב במבצרים יחד עם הנשים והילדים, בזמן שבעלה לחם ונהרג ביום הראשון לקרבות. אחיה נהרגו בזה אחר זה מידי עלי אבן אבו טאלב וזובייר אבן אל-עוּוַאם. המוות של בני משפחתה, שהתרחש לנגד עיניה במהלך הקרבות, גרם לה לזעום ולתכנן פעולת נקם אישית.

לאחר כיבוש המבצרים ותחילת המשא ומתן על תנאי הכניעה, נשארה זיינב באזור, ובעודה שומעת מהו מאכלו האהוב של מוחמד – כתף כבש – שחטה כבש מהעדר שלה, תיבלה את הכתף ברעל קטלני, צלתה אותה והגישה אותה למוחמד. לפי סירת אבן אסחאק: "כאשר השליח נח, זיינב בת אל-חארית', אשת סלאם בן משכּם, הכינה לו כבש צלוי, לאחר שביררה מהו הנתח המועדף עליו. כשנודע לה שזו הכתף, היא שמה בה כמות רבה של רעל והרעילה את כל הכבש. לאחר מכן, היא הביאה אותו והניחה אותו לפניו. הוא תפס את הכתף ולקח נגיסה ממנה, אך לא בלע אותה. בִּשְר בן אל-בַּרא בן מעֻרוּר שהיה עמו עשה כמוהו, אך הוא בלע את הנתח, בעוד השליח ירק אותו החוצה ואמר: 'העצם הזו אומרת לי שהיא מורעלת'."

בִּשְר מת מאוחר יותר מההרעלה, לאחר שנותר משותק, וצבע פניו "היה כמו צעיף לראש". כשנשאלה זיינב על ידי מוחמד אם הרעילה את הכבש, ענתה: "כן." כששאל מה הניע אותה לכך, השיבה: "הרגת את אבי, דודי ובעלי. לקחת מהעם שלי את מה שלקחת. אמרתי לעצמי: אם הוא נביא, הוא ידע. הכבש יידע אותו מה שעשיתי. אם הוא מלך, ניפטר ממנו." מוחמד, שלטענתו אללה לא היה מאפשר לרעל להצליח אם אכן היה נביא – בחר לא להרוג אותה. רק כאשר מת בִּשְר, היא נמסרה לקרוביו והוצאה להורג על ידם.

מקורות מוסלמיים רבים מתעדים את האירוע כתקרית מכוננת. בספר החדית' של סֻנַאן אבו דאוּד מסופר כי מוחמד עבר הקזת דם בעקבות ההרעלה: "שליח האל קיבל הקזת דם על כתפו בגלל מה שאכל מהכבש", וטופל בידי אבו הינד בעזרת קרן וסכין. אנאס אבן מאלכ העיד: "הרגשתי את השפעת הרעל על הענבל של שליח האל". עאישה מספרת שבשנותיו האחרונות, ובמיוחד על ערש דווי, היה מוחמד מזכיר את אותו כבש מורעל מח'ייבר: "הו עאישה! אני עדיין מרגיש את הכאב שנגרם על ידי האוכל שאכלתי בח'ייבר, וברגע זה, אני מרגיש כאילו העורק הראשי שלי נחתך מהרעל הזה."

המסורת המוסלמית מתארת את מותו של מוחמד כנובע מאותם סימני הרעלה, אף שחלפו ארבע שנים מהאירוע. בעיני רבים מאמיניו, עובדה זו העניקה למותו מימד של "שַהִיד" – מוות של קדוש, נוסף על מעמדו כנביא. כך, ניסיון ההתנקשות למרגלות מבצר קאמוס, שנרקם על רקע אישי עמוק הקשור לאובדן ולכאב, נותר חקוק בזיכרון ההיסטורי כאפיזודה דרמטית שסימנה את שיא העימות בין מוחמד לקהילה היהודית של ח'ייבר, ואת השפעתה הישירה – ולדעת חלק מהמסורות, גם הקטלנית – על חייו של מוחמד.

לאחר הקרב

לאחר כיבוש מבצר קאמוס על ידי כוחות מוחמד ונפילתה של קהילת אבו אל-חֻקַיְק, לא פסק לחלוטין היישוב היהודי באזור. על פי המקורות, נווה המדבר ח'ייבר נותר מיושב ביהודים עד שלהי המאה השביעית. העדויות ההיסטוריות מלמדות כי גם לאחר הקרבות, יהודים המשיכו לעבד את האדמות ולהחזיק בחלק מהמבצרים והשטחים, תוך כפיפות הדרגתית לשלטון המוסלמי.

את הנישואין עם צפיה חגג מוחמד בח'ייבר. היא הועברה להשגחתה של אום סלים בת מילחאן, אשר טיפלה בה, סירקה אותה וקישטה אותה. אבו איוב ח'אלד בן זיד, מאנשי מוחמד, הזהירו ממנה באומרו שעליו "להיזהר מאישה מבין הכופרים שהרג את אביה, את בעלה, ואת בני עמה, פן תעשה לו רעה", ומונה לשומר האישי שלה.

במהלך השנים שלאחר מכן, צפיה סבלה מיחס משפיל מנשות מוחמד, שכינו אותה "הנערה היהודייה". מוחמד ניחם אותה באומרו: "אל תבכי, כי אביך אהרן היה נביא, ודודך משה היה נביא, ובעלך הוא שליח אלוהים". היא האריכה ימים ונפטרה בשנת 670 לספירה, בגיל שישים, לאחר שנות אלמנות ארוכות. ירשה רכוש רב ממשפחתה ונקברה סמוך לשערי אל-מדינה.

מבצר קאמוס עצמו, שהיה אחד המרכזיים בין מבצרי האזור, שוקם בתקופה מאוחרת בהרבה ושב לשמש כמרכז מינהלי בעת השתלטותו של עבד אל-עזיז אבן סעוד במאה העשרים. המבצר והמבנים שסביבו שוקמו והותאמו לשימוש שלטוני כחלק מהפיכתו של ח'ייבר לחלק מהאמירות המאוחדת של סעודיה. המבצר תפקד מאז כאחד ממוקדי הממשל המקומי באזור.

המסורת המקומית מזהה את האתר של קאמוס עם מה שמכונה "הר היהודים", אזור סלעי גבוה שחצוב בבזלת ומתנשא מעל ח'ייבר. במקום נותרו שרידים על פסגת רכס שחור, אשר מזוהים על ידי תושבי האזור כמבצר היהודי המקורי. אף על פי שזיהוי זה התקבל במסורת, יש לציין כי אין בנמצא עדות ארכאולוגית ישירה המאשרת את המיקום המדויק של חצְן אל-קאמוס, ושאלת המיקום הספציפי של המבצר המקראי עודנה פתוחה במחקר.

מקור מוסלמי נוסף מספר על תקיפה מוקדמת אף יותר של ח'ייבר בשנת 567 לספירה, בידי המלך הערבי-נוצרי של ממלכת ע'סאן, אל-חארת' אבן ג'באלה. אותו שליט פלש לאזור, גירש את יושביו היהודים ולכד חלק מהם. רק לאחר שובו ללבנט שחרר את השבויים. העדות לאירוע זה נמסרת על ידי אבן קֻתַיְבַּה ומאוששת גם בכתובת חַרַּאן. עדות זו מחזקת את התפיסה ההיסטורית של ח'ייבר כאזור שבו התקיימה קהילה יהודית עוד לפני עליית האסלאם, ושהיווה מוקד לחיכוכים חוזרים לאורך מאות שנים.